אוכל שהובא ברכב בשבת
יהודי שהשתתף בסעודה משפחתית בשבת, וקרוב משפחה שאינו שומר תו"מ הביא אוכל לסעודה ברכבו. מותר לאכול? מה הדין אם מביא האוכל יפגע?
הרב גיורא ברנר שליט"א
אכילת מאכל שהובא באיסור ברכב בש"ק
בס"ד ג' תמוז תשע"ז
נשאלתי מיהודי תושב עיה"ק ירושלים שהשתתף בסעודה משפחתית ביום ש"ק וקרוב משפחה אחר תושב ירושלים שלצערנו אינו שומר תו"מ הגיע בעצם יום השבת ברכבו לסעודה ואף הביא עמו דבר מאכל לסעודה, והשאלה היא האם מותר לאכול את האוכל שהובא ברכב, והשואל ציין שאם לא יאכל מהמאכל הנ"ל מי שהביאו יפגע, וציין השואל שאין כאן חשש לגבי כשרות המאכל הנ"ל.
כתב החיי"א (כלל ט סע' ט) "כל העושה מלאכה מן המלאכות האסורות מדאו' כגון המבשל בשבת וכן כולם, אם במזיד, אסור לו לעולם, ולאחרים מותר למוצ"ש מיד. ואם בשוגג או ששכח או אומר מותר, אסור בו ביום לכל אדם, ולערב מותר מיד אפי' לו. אע"ג דאם נכרי עשה מלאכה צריך שימתין למוצ"ש בכדי שיעשה, מ"מ בישראל העושה דמילתא דלא שכיח הוא, לא גזרו רבנן להמתין בכדי שיעשה. ודוקא בדבר שנעשה מעשה בגוף הדבר, שנשתנה מכמות שהיה כמבשל וכיוצ"ב. אבל המוציא מרשות לרשות שלא נשתנה הדבר מכמות שהיה אם בשוגג, מותר אפי' לו אפי' בו ביום. ואם במזיד, אסור אפי' לאחרים עד מוצ"ש מיד. ומ"מ יש להחמיר בכל איסור תורה כמו מבשל. ואם עשה מלאכה דרבנן, נ"ל אם בשוגג, מותר אפי' לו ואפי' בו ביום. ואם במזיד, אסור אפי' לאחרים עד מוצ"ש מיד. ודוקא במה שנעשה ע"י ישראל, דלא נחשדו ישראל על השבתות. אבל נכרי שעשה בשביל ישראל, אפי' איסור דרבנן, אסור אפי' לאחרים עד מוצאי שבת בכדי שיעשה...".
בבהל"כ (ריש סי' שיח ד"ה אחת) כתב ע"פ החיי"א שכל שלא נעשה שינוי בחפץ מחמת האיסור שנעשה, וכגון שהחפץ הוצא מרשות לרשות, לא נאסר החפץ, ונעשה האיסור בשוגג, אלא שאין להתיר בזה אלא באיסור דרבנן.
ולכאו' היה נ"ל שבנ"ד שנעשה איסור דאו' ע"י הנהיגה ברכב הרי שגם החיי"א לא התיר בזה, וכן בנ"ד מיירי בפשטות במזיד וגם בזה לא התיר החיי"א, וממליא אין ללמוד מדבריו היתר לנ"ד.
אמנם לענ"ד יש לצדד בזה להיתר מטעם אחר, שהרי החיי"א מיירי שנעשה איסור המאפשר להשתמש בחפץ, וכגון שהוכנס באיסור לרה"י, ובזה אמר שאם מיירי בשוגג ובאיסור דרבנן ולא נעשה שינוי בגוף החפץ יש להתיר ובאיסור דאו' לאסור, אמנם בנ"ד אין כל קשר ישיר בין האיסור שנעשה ובין השימוש בחפץ (אכילת המאכל) שהרי באותה מידה שהובא החפץ באיסור ברכב יכול היה להביאו גם בהיתר בהליכה, וכל מה שנסע ברכב הוא להנאת עצמו בעלמא, ולשואל אין כל תוספת הנאה מחמת מה שהביאו באיסור, וממילא נלענ"ד שבנ"ד אין כל שייכות לדין מעשה שבת ולקנס הבא מחמתו (אמנם בכגון שמחלל השבת גר במרחק גדול בירושלים שאדם נורמלי לא היה הולך מרחק שכזה ברגל לכאו' יש להחמיר).
ושאלתי בעניין זה את הג"ר אברהם יצחק הלוי כלאב שליט"א והסכים עימי שחילוק זה נכון להלכה.
ואמנם נראה עדיין לעורר בזה שהרי החיי"א כתב בהדיא לחלק בזה בין שנעשה המעשה ע"י ישראל ובין שנעשה ע"י גוי, דבישראל שעשה באיסור אינו שכיח (ואין לחוש שמחמת שנתיר להשתמש בחפץ בשבת יבוא שוב לחלל שבת, שאף אם יאמר לו לחלל שוב בשבילו לא ישמע לו). וממילא בנ"ד שהיהודי שהביא ברכב הוא לצערנו מחלל שבת בפרהסיא וי"ל שבזה שייהנה מהמאכל הנ"ל הוא מידי דשכיח שגם להבא יחלל שבת לצורך מעין זה וכן אם יאמר לו לחלל בשבילו יעשה זאת בעו"ה.
ומצאתי בשו"ת מנח"י (ח"ט סי' לט) שנשאל לגבי נסיעה במוצ"ש באוטובוס שיצא לדרך עוד קודם צאת השבת, ובתוך דבריו העיר המנח"י על החיי"א כעין הערתנו זו ז"ל "אבל תימא שלא הערות ממש"כ שם החיי"א תוכ"ד דדוקא במה שנעשה ע"י ישראל דלא נחשדו ישראל על השבתות, אבל אינו ישראל שעשה בשביל ישראל אפי' איסור דרבנן, אסור אפי' לאחרים עד מוצ"ש בכדי שיעשה עיי"ש, וא"כ שוב כמו בנד"ד דמיירי בישראלים מומרים לחלל שבת, אנו באים לדברי הפמ"ג... שכתב דמומר לעכו"ם דינו כעכו"ם, דדוקא בישראל כשר לא חיישינן שהאחר יצוה לו לעשות, דלא ישמע לו, אבל במומר לעכו"ם, דל"ש בו אין אדם חוטא ולא לו, ובודאי יציית וישמע לחלל שבת אף שלא לו, דינו כעכו"ם, ובזה כתבו גדולי האחרונים שהבאתי... דלאו דוקא מומר לעכו"ם אלא אף מומר לחלל שבת בכלל, וביותר מבואר שם בספרי, מה דיש משמעות דורשין בפמ"ג, ואף להמחזה אברהם דמיקל, כתב לחלק בנוגע לאופה האופה בשבת, בין הקונים התמידים שלו, שאופה על דעתם, דדנים אותם כאלו צוו לו לעשות בשבת, והם מזידים, ודינם כהאופה עצמו, דאסור להם עולמית, אבל לקונים אחרים, א"צ למחות אחרי שימתינו בכדי שיעשו עיי"ש...".
וכעין זה כתב גם בשו"ת שבה"ל (ח"ג סי' נד ס"ק ב) ז"ל "אומר בקצור הגם דמבואר בש"ס ופוסקים סי' שיח דדוקא בגוי שעשה בשביל ישראל אסור להינות אבל בישראל אין אדם חוטא ולא לו מ"מ זה לא שייך בזמנינו בעו"ה דהמומרים לחלל שבתות קא עבדי בשביל ישראל ויש חשש לאמירה, ויש חשש להינות ומבואר הוא בפמ"ג או"ח סי' שכה באשל ס"ק כב וכבר בארתי בזה בתשובה במק"א וע"כ שייכים כל הדינים של סי' רעו - סי' שיח ושכה, ולפעמים איכא עוד חיוב מחאה יותר וחלול ה' יותר...".
איברא דלענ"ד בנ"ד עדיין יש לצדד להיתר, שהרי דין מעשה שבת הוא דין בחפצא, והוא דווקא כשהיה קשר ישיר בין החילול שבת ובין ההנאה מהחפץ, אמנם בנ"ד כמש"כ לעיל אין כל קשר ישיר בין האיסור שנעשה ובין הנאת השואל מהחפץ, והמחלל היה יכול להביאו ברגלו, והשואל אף היה יותר שמח בכך. וממילא לא שייך לומר שבנ"ד ישנו קנס לאסור את החפצא.
אמנם מה שיש לעורר בזה הוא מחשש חילול ה' שיראה למחלל שבת שכביכול השואל שווה נפש ואולי אף שמח במה שחילל הוא ש"ק והביא את המאכל ברכבו.
לכן עצתי בזה שיאמר השואל למחלל שבת כעין זה "ידוע לי שאתה אוהב אותי ואני יקר לך ואינך רוצה לצער אותי, תדע שיש לי צער מזה שהבאת עבורי מאכל ע"י חילול שבת, ואני מאמין שאם היית יודע שזה מצער אותי לא היית עושה זאת עבורי, וכיון שאני בטוח שלא תשוב לצער אותי ולא תחלל שוב שבת לצורכי ממילא מותר לי לאכול זאת, אך אם היה לא הייתי בטוח בך ההלכה הייתה שאסור לי לאכול כעת מהמאכל שהבאת, כי בזה הייתי כמשדל אותך לחלל שוב שבת לצורכי".
ואחר זאת חיפשתי ומצאתי את שאהבה נפשי במכתב תשובתו של הגרשז"א זצ"ל שנדפסה בספר מאור השבת (ח"א סי' יח ס"ק נג) שנשאל כעין שאלתנו לגבי מחלל שבת ר"ל שהביא לבעל תשובה ברכבו אוכל בש"ק לסעוד יחד סעודת שבת (ולא היה בזה איסור תחומין או הוצאה מרשות לרשות), והשיב הגרשז"א "אפי' לפי מה שהביא הבהל"כ בתחלת סי' שיח מהחיי"א שרצוי להחמיר גם בזה שאחרים לא יהנו ביום מ"מ שם נהנה שחוסך מעצמו טורח, משא"כ בנ"ד היה נהנה יותר אם היה מביא את הפירות ברגלו, ולכן ודאי מותר, ומ"מ חייב להגיד לו בנימוס שעוד פעם לא יעשה דבר זה עבורו כי הוא לא רוצה ליהנות ממה שנעשה בעבירה". וע"ע במאור השבת (שם) שהביא כעין זה גם מהגריש"א זצ"ל ומהגרי"י פישר זצ"ל.
זה הנלענ"ד והי"ת יצילנו משגיאות ויורנו בדרך אמת.
גיורא בן א"מ דוד יהודה ברנר