שיעור מיל בהלכה

הרב חנניה סהלו

שיעור מיל בהלכה

פתיחה

כתב בספר סדר זמנים בפתיחה (אות ב): "וכדי לבוא לביאור הדברים וישוב הספיקות, אקדים הקדמה אחת כללית לבאר ענין שיעור היום והלילה, אשר בתקופת ניסן ותשרי שהיום והלילה שוים י"ב שעות ליום וי"ב שעות ללילה, היאך הם נחשבים אם מעלות השחר עד צאת הכוכבים או מנץ החמה עד שקיעתה, שרבו בזה המחלוקת בין הראשונים, שדעת רוב הפוסקים הראשונים שנחשב מנץ החמה עד השקיעה, שבזה נשתווה היום עם הלילה. (ודעת התוס' מוכח בכמה מקומות שנחשב מעלות השחר עד צאת הכוכבים) וכן דעת הרבה מהאחרונים וכן הכריע הלבוש (סי' רסז סע' ב), והשיג הלבוש שם על התרומת הדשן".

אשתדל במאמר זה ללכת בדרך זו, לסדר את השיטות השונות בדין זמני היום והלילה ולהביא את הכרעת הפוסקים בזה.

א הגדרת יום ולילה

במסכת מגילה (כ ב) שנינו "וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר". ומקשה הגמ' "מנהני מילי? אמר רבא דאמר קרא ויקרא אלהים לאור יום, למאיר ובא קראו יום. אלא מעתה, ולחשך קרא לילה, למחשיך ובא קרא לילה? הא קיימא לן דעד צאת הכוכבים לאו לילה הוא! אלא אמר רבי זירא, מהכא: ואנחנו עושים במלאכה וחצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים, ואומר והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה. מאי ואומר? וכי תימא משעלה עמוד השחר לאו יממא, ומכי ערבא שמשא ליליא, ואינהו מקדמי ומחשכי, תא שמע והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה". מתוך דברי נחמיה בן חכליה (נחמיה ד טו - טז), מבואר, כי הלילה מתחיל מצאת הכוכבים "ואנחנו עושים במלאכה, וחצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים. והיו לנו הלילה משמר, והיום למלאכה". מבואר כי צאת הכוכבים, הוא זמן הפסקתם ממלאכה.

עוד שם בגמ' אמרו "זה הכלל: דבר שמצותו ביום כשר כל היום. דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה".

רש"י (שם ד"ה וכולן) על המשנה פירש, דמעלות השחר יממא הוא אבל לפי שאין הכל בקיאין בו צריכין להמתין עד הנץ החמה. וכן פירש רע"ב (מגילה פ"ב מ"ד) שמדברי נחמיה משמע שעלות השחר הוא תחילת היום, "ולא אמרו עד הנץ החמה אלא כדי לצאת מספק לילה, לפי שאין הכל בקיאין כשיעלה עמוד השחר".

ובמסכת שבת (לה ב) מבורר שהלילה מתחיל בצאת הכוכבים ולא בשקיעה, שכן "אמר שמואל כוכב אחד יום, ב' בין השמשות, ג' לילה". וברור שלשיטת שמואל הלילה הוא רק בצאת הכוכבים.

עוד ראייה בזה ממה שפסק מרן בש"ע (סי' תקסב סע' א) לגבי כל תענית שלא שקעה עליו חמה, דהיינו שלא השלימו עד צאת הכוכבים. והסיף על זה הרמ"א "דהיינו שיראו ג' כוכבים בינונים או שהלבנה זורחת בכח ותאיר על הארץ".

ובאמת שכך מפורש ברמב"ם (הל' שבת פ"ה ה"ד) שכתב "משתשקע החמה עד שיראו שלשה כוכבים בינוניים הוא הזמן הנקרא בין השמשות בכל מקום, והוא ספק מן היום ספק מן הלילה ודנין בו להחמיר בכל מקום, ולפיכך אין מדליקין בו, והעושה מלאכה בין השמשות בערב שבת ובמוצאי שבת בשוגג חייב חטאת מכל מקום, וכוכבים אלו לא גדולים הנראים ביום ולא קטנים שאין נראין אלא בלילה אלא בינוניים, ומשיראו שלשה כוכבים אלו הבינוניים^[1] הרי זה לילה ודאי".

מאידך במקום אחר ברמב"ם (הל' פסולי המוקדשין פי"ח הל' י) הגדיר באופן אחר את סוף היום, שכתב: "ומאימתי יתחייב כרת על אכילת הנותר, אם קדשי קדשים הם חייב עליהן מאחר שיעלה עמוד השחר, ואם קדשים קלים הם חייב עליהן משקיעת החמה של יום שני שהוא תחלת הלילה של יום שלישי".

ויש להסתפק בזמן שמתחילת השקיעה עד צאת הכוכבים- האם הוא יום או לילה, או שלדינים מסויימים נחשב יום ולאחרים לילה.

וכן מהאבן עזרא (בראשית א יח ד"ה ולמשול) שכתב: "יום התורה, משעת צאת השמש עד בואה, והלילה מעת ראות הכוכבים. וצדקו האומרים עפ"י שלשה עדים. ודע כי עת שתחשך השמש יהיה ערב עד שעה ושליש שעה שיראה כמו אור בעבים, וכן הבקר אור קודם זריחת השמש. ובצאת אור השמש ביום, ואור הלבנה בלילה, יבדילו בין האור ובין החשך".

מעתה תחילת היום הוא תיכף משעלה עמוד השחר בלא שום ספק כלל, כמובאר ברמב"ם, אבל לענין לילה, מתחילת השקיעה הוא בכלל הספק אם נחשב ליום או ללילה.

ב. עלות השחר והנץ החמה

עד כה הוכחנו שיום מוגדר כל זמן שהשמש לא שקעה ולילה מוגדר כשיוצאים ג' כוכבים. ועוד ראינו שיש זמן הנקרא בין השמשות שהוא בין השקיעה לצאת ג' כוכבים, והוא ספק מן היום ספק מן הלילה.

ועתה נברר מהו הגדר ההלכתי של עלות השחר. כאמור לעיל המשנה במסכת מגילה (שם) מונה מצוות שעשייתם ביום ומבארת שיום היינו מהנץ החמה, אלא שבדיעבד אם עשה מעמוד השחר כשר.

ופירש הר"ן (מגילה ז א בדפ"ר) "משום דיום ברור הוא בהנץ החמה אבל מדינא מכי סליק צפרא יממא הוא ומשום הכי כולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר". וכ"כ רבינו יהונתן מלוניל (מגילה שם) וכבר הבאנו לעיל שכ"כ רש"י.

הנה מוכח מהראשונים הנ"ל שעלות השחר ודאי יום אלא שאין הכל בקיאין בו ולכן צריכים להמתין עד הנץ החמה. היינו שאם עושים את המצוות התלויות ביום מעלות השחר יוצא בהם ידי חובתו בלי שום ספק.

אבל הרמב"ם (למשנה מגילה שם) פירש "וחשבנו את היום מעלות השחר לפי שנאמר בעזרא מעלות השחר עד צאת הכוכבים וקרא זמן זה יום והוא אמרו והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה. וכל זה למי שעבר ועשה ובשעת הדחק, אבל לכתחלה אחרי עלות השמש".

ונראה שיש בזה מחלוקת. שזמן עלות השחר לפי פירש רש"י וסיעתו, הוא יום גמור לכל דבר ועניין אלא שחכמים חששו שאין הכל בקיאין בו ולכן גזרו להמתין עד הנץ החמה. אבל לפי פירוש הרמב"ם ניתן לומר, שעיקר יום הוא אחרי הנץ, אלא שבדיעבד הקלו חכמים להחשיב כבר מעלות השחר כיום.

ג הגדר ההלכתי של בין השמשות

ידועה מחלוקת הגאונים ור"ת, בזמן בין השמשות (עיין ב"י או"ח סי' רסא), לכן לא נשוב עליה כאן, אלא נביא את מחלוקת פוסקי דורינו הלכה למעשה כיצד לנהוג.

בשו"ת דברי יציב (או"ח סי' קיד) כתב: "ובגוף ההלכה אם כר"ת או כהגאונים, כבר פסק הב"י מרא דארעא דישראל באו"ח סי' רסא סע' ב כר"ת, ונמשכו אחריו גדולי הרבנים הספרדיים מהר"ח אבולעפיא, שבסו"ס חנן אלקים בתקנה ח' יצא בחרם חמור רח"ל שלא להקל נגד שיטת ר"ת כי איסור סקילה הוא, וכ"כ הגאון ר"ש לניאדו [הוב"ד בחנן אלקים דף קנא], והגאון מהר"ח אלפאנדרי בקונטרס קידושא דבי שמשא ס"א וחכמי זמננו הביאו חבל פוסקים מגדולי ספרד שפסקו כר"ת, והעיד הב"ח בתשובותיו בסי' קנ"ד שרוב המחברים תפסו פי' ר"ת להלכה ושכן מנהג כל ישראל עיין שם, וכ"כ המג"א בסי' רסא ס"ק ט-י ובסי' שלא ס"ק ב, וש"ב הרה"ק בדברי חנה האריך והרחיב בזה והביא כשבעים פוסקים ראשונים ואחרונים שהסכימו לשיטת ר"ת".

מאידך בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ז סי' סב) כתב "בספיקא דיומא ובין השמשות, כי עלינו לסמוך ולנהוג בדרך כלל כשיטת הגאונים ואנשי ארץ ישראל מאז ומקדם לפני שנות דור, ולא משנה הדבר אם לאחר מיכן מחפשים ומוצאים עוד כמה וכמה דיעות רוא"ח דקיימה בשיטת ר"ת. וכפי שמצינו שקובע מסמרות בזה בספר הנודע בתי כהונה ח"ב סימן ד', אף כי לפי הספרים הנמצאים נראה שרוב הראשונים תפסו עיקר כסברת ר"ת, מכל מקום הואיל ובמספר הדורות מדור דור סוגיין דעלמא דלא כוותיה, אית לן למימר שמאז ומקדם גמרו רוב הראשונים דלא כר"ת אלא שלא זכינו לדבריה' בכתובים, וכענין מ"ש הרב מהריק"ו ז"ל בתשובה שרש נ"ד ענף ב' עיין עליו עכל"ק".

והנה, מרן הש"ע מרא דארעא קדישא סתם (בסי' רסא סע ב) כרבינו תם, ומרן החיד"א בספרו ברכ"י (סי' רסא) כתב ליישב המנהג באר"י שנהוג לפסוק כהגאונים ומעיד "וכן נתפשט המנהג בעיר קדשינו ירושלים ת"ו וחברון ת"ו מזמן גדולי הדורות אשר לפנינו", וכן כתב בפשיטות הפרי חדש (סי' תרעב ס"ק א).

וכתב בפסקי תשובות (אורח חיים סימן רלג אות ח, הערה 48) "ואחרי מנהג זה נגררו גם קהילות אשכנזים והסכימו לדיעה אחת לפסוק כהגאונים וכן נהג לפסוק הגר"ש סלנט זצ"ל כהגאונים בין לקולא בין לחומרא. ואחריו הגרי"מ טיקוצינסקי בלוחו וכל עורכי הלוחות בארץ ישראל, אלא שישנם חסידים ואנשי מעשה הנוהגים לעצמן להחמיר כרבינו תם עכ"פ במידי דאורייתא".

עוד כתב שם, שמותר להתפלל מנחה (שהיא מדרבנן) אף בזמן בין השמשות דר"ת, וכל שכן בזמן בין השמשות דהגאונים, שלשיטת ר"ת עדיין יום הוא וטעם הדבר הוא: "שהמנהג הפשוט זה עידן ועידנים בין בקרב האשכנזים ובין בקרב הספרדים לנהוג כשיטת הגאונים". ולכן "נהגו להקל (עכ"פ בדיעבד למי שאיחר להתפלל לפני השקיעה) להתפלל מנחה בזמן בין השמשות דהגאונים, והיינו עד י"ג דקות וחצי אחר השקיעה, ובשעת הדחק יוכל לסמוך על כמה מגדולי הפוסקים אשר נקטו לחשב שיעור מיל 24 דקות, ולדבריהם משך זמן בין השמשות הוא 18 דקות מהשקיעה, ובצירוף שלדעת ר"ת עדיין לא הגיע זמן בין השמשות"[2].

עוד כתב (שם הע' 47) בשיטת ר"ת: "שכן היה המנהג הנפוץ עד לזמני הרב בעל התניא והגר"א זי"ע עפ"י פסק השו"ע סי' רסא סע' ב ועוד מקומות ועפ"י רוב גדולי הפוסקים נושאי כלי הטור והשו"ע שסתמו כר"ת ואף להקל לענין זמן כניסת שבת וכד' וכפי שכתב הב"ח (סי' רצא) 'ומיהו כבר נהגו העולם להקל עפ"י פירוש ר"ת'.

עד שבאו שני המאורות הגדולים הנ"ל^[3] (שו"ת מהרש"ג ח"ב סי' לד "וידוע ששני הגאונים הללו היו חכמים מחוכמים בשאר החכמות ובחכמת התכונה, ואף ששאר המחברים לא כתבו מזה, הוא בשביל שלא ידעו, אבל על הגאונים הללו ראוי לסמוך בשביל חכמתם בכל החכמות") וכתבו בספריהם דשיטת הגאונים עיקר (הגר"א בביאורו בסי' רסא ס"ק יא וביו"ד סי' רסב ס"ק ט, והרב בסידורו סדר הכנסת שבת, ושניהם לטעם אחד נתכוונו כי דעת ר"ת הוא נגד החוש ומוכחשים מהמציאות וכו'), וגדולי הדורות מתקופתם ואילך חששו לשיטת הגאונים עכ"פ לחומרא (לענין שבת וזמן ברית מילה וכדו') זולת במקומות יחידים שעדיין החזיקו כשיטת ר"ת בין לקולא בין לחומרא (וכגון במחוזותיו של החת"ס זי"ע וכפי שמעיד בספרו שו"ת חת"ס או"ח סי' פ ובשו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' צא וסי' קמח[4]), אולם במשך מרוצת השנים הלך ונעלם מכללות הציבור אותן קהילות אשר החזיקו גם לקולא כרבינו תם, ורובם וככולן של קהלות הקודש בכל מקומות מושבותיהם חששו גם לשיטת הגאונים לחומרא, אמנם כאמור לעיל אות ו' לענין עניינים דרבנן וכגון תפילת מנחה עדיין החזיקו רבים מגדולי הדורות במנהג הקדום ולהקל כפי זמן רבינו תם וכפי שמעיד בשו"ת מנחת אלעזר ח"א סי' כג ששמע מפי הגה"ק משינאווא זי"ע ששמע מרבו שר שלום מבעלזא זי"ע שאין בידינו אפשרות להכריע כר"ת או כהגאונים עד ביאת הגואל וצריכים להחמיר כשני הדיעות, אמנם לענין תפילת מנחה נהג הגה"ק מבעלזא הנ"ל להתאחר ולהתפלל בבין השמשות דרבינו תם, עכתו"ד, והכרעת המשנ"ב בזה שאף למקילים להתפלל מנחה לאחר השקיעה יקפידו עכ"פ לא לאחרה עד לזמן בין השמשות דרבינו תם". עכ"ל הפסקי תשובות[5].

ד. שיעור מיל

בגמ' פסחים (צג ב) איתא, "לעולא ורבה בר בר חנה מהלך אדם ביום ארבעים מילין. מעמוד השחר ועד הנץ החמה חמשה מילין. משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים חמשה מילין. פשו להו תלתין מצפרא לאורתא". ופירש רש"י: מהלך אדם בינוני וביום בינוני דתקופת ניסן ותשרי שהימים והלילות שוין.

ובדף צד (א) מסיים במילתיה דרבה בר בר חנה, "נמצא עוביו של רקיע, אחד מששה ביום".

ומותבינן מברייתא, "ר' יהודה אומר מהלך אדם בינוני ביום ארבעים מילין. מעמוד השחר עד הנץ החמה ארבעה מילין. משקיעת החמה עד צאת הכוכבים ארבעה מילין. נמצא עוביו של רקיע אחד מעשרה ביום".

ופירש רש"י: "ר' יהודה קחשיב לכוליה יומא מעמוד השחר ועד צאת הכוכבים. מיהו בהא מותבינן דקתני הכא ל"ד מילין מהנץ החמה ועד שקיעתה, ותיובתא דרבא ודעולא דאמרי שלשים מילין".

יוצא מזה דלכולי עלמא ארבעים מילין ליום מעמוד השחר ועד צאת הכוכבים ביום בינוני דתקופת ניסן ותשרי. וכשתחלקם לי"ב שעות היום, עולה שלשה מילין ושליש לשעה. דהיינו שיעור מיל הוא י"ח דקות.

ממילא, לעולא דמעמוד השחר עד הנץ החמה יש זמן מהלך חמשה מילין, עולה שהזמן הוא שעה ומחצה (זמניות). ולר' יהודה שההפרש בין עמוד השחר לנץ הוא ארבעה מילין, הזמן הוא שעה וחומש.

וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשנה (ברכות פ"א מ"א) וז"ל, "ועמוד השחר הוא האור הנוצץ בפאת מזרח קודם עלות השמש, בכדי שעה וחומש מן השעות הזמניות".

[שעות זמניות היינו- שמחלקים את הזמן מעמוד השחר עד צאת הכוכבים לשתים עשרה.]

ובשו"ת איש מצליח (ח"א או"ח סי' טו) כתב דוגמא מציאותית על מנת לבאר את החשבון. אם יש לדוגמא עשר שעות מעמוד השחר עד צאת הכוכבים, כשתחלקן לי"ב, נמצא ששעה זמנית היא חמישים דקות משעה שווה. חמישית השעה הזו היא עשר דקות. ואם כן שעה וחומש זמניות שווה במקרה זה לשעה אחת שווה.

וכתב באיש מצליח: "ולעולם תקח עשירית מלגאו של הזמן שיש מעמוד השחר עד צאת הכוכבים, וכמו שאמר ר' יהודה אחד מעשרה ביום, שכוונתו ביום שמתחיל מעמוד השחר עד צאת הכוכבים. כמו שהארבעה מילין לשיטתו, הם עשירית מלגאו של הארבעים מילין שיש מעמוד השחר עד צאת הכוכבים. ואין זה ענין למחלוקת הלבוש בסימן רלג (סע' א וסי' רסז סע' ב) עם הרב תרומת הדשן (סי' א) דס"ל בדין פלג המנחה לחשוב מעמוד השחר ועד צאת הכוכבים, והלבוש ס"ל מהזריחה עד השקיעה, וכן בכל מקום שהוזכר שעות כגון באכילת חמץ ותפלת השחר. ע"ש. דהתם פליגי בדינים התלויים בזמני היום. אבל הכא ר' יהודה סימנא בעלמא אשמעינן דזמן עמוד השחר עד הנץ החמה, הוא אחד מעשרה ביום שמתחיל מעמוד השחר עד צאת הכוכבים. ומה בכך דמה שקודם הזריחה ושאחר השקיעה שייך ללילה להלבוש, מ"מ קראו יום בדרך ההשאלה, או משום דקיי"ל מעמוד השחר יממא הוא... וגם הרמב"ם שכתב שעה וחומש זמניות, על כרחך היינו עשירית הזמן מלגאו שיש מעמוד השחר עד צאת הכוכבים ולא מהזריחה עד השקיעה. דהא לר"י דמצפרא לאורתא לב מילין, הוו ארבעה מילין מעמוד השחר עד הנץ החמה שמינית היום מלגאו דהיינו שעה ומחצה זמניות. וכ"ש לעולא דמצפרא לאורתא תלתין מילין הוו ארבעה מילין טפי משמינית היום. וכ"ש דלדידיה מעמוד השחר עד הנץ החמה חמשה מילין, דהוו שתות היום דהיינו שתי שעות זמניות. אלא ודאי כוונת הרמב"ם עשירית היום מעמוד השחר עד צאת הכוכבים ואליבא דר"י וכאמור" [ע"כ מדברי האיש מצליח].

והנה בדין זה יש לכאורה סתירה בשיטת הרמב"ם.

שכן ראינו לעיל שכתב הרמב"ם בפיהמ"ש ששיעור מיל הוא יח דקות. לכאורה זה סותר מה שכתב בפירוש המשנה בפסחים (פ"ג מ"ב) לגבי שיעור מיל "והוא שיעור מן הזמן שהוא שני חומשי שעה משעות ההשויה". דהיינו כד דקות.

ובשו"ת איש מצליח (שם) הביא שלשה דרכים ביישוב הסתירה:

"א) דהרמב"ם פוסק כר"י דמזריחה עד השקיעה ל"ב מילין שעולה המיל כ"ב דקים וחצי. והנך ארבעה מילין שיש מעמוד השחר ועד הנץ החמה דהוו שמינית היום מהזריחה עד השקיעה, ועשירית היום מעמוד השחר עד צאת הכוכבים, עולים שעה ומחצה שוות ביום בינוני שיש מהזריחה עד השקיעה יב שעות שוות. והן הן שעה וחומש משעות הזמניות דהיינו כשתחלוק כל הט"ו שעות שוות שיש מעמוד השחר עד צאת הכוכבים ליב. ומ"ש בפסחים המיל שני חומשי שעה, לאו דוקא אלא פחות מעט אף על פי שאין בלשונו כ"ף. ולפי האמת אינם אלא כ"ב דקים וחצי וכמ"ש הרב שושנים לדוד".

"ב) דהרמב"ם פוסק כעולא דמזריחה עד השקיעה ל' מילין שעולה המיל כ"ד דקים וכמ"ש בפסחים. אבל גם עולא מודה שאין הולכים מעמוד השחר ועד הנץ החמה רק שמינית היום מהזריחה עד השקיעה דהיינו לדידיה שלש מילין ושלשה רבעי מיל, והם ג"כ עשירית היום מעמוד השחר ועד צאת הכוכבים שהולכים רק לז מילין וחצי. והא דקאמר מ' מילין, ומעמוד השחר עד הנץ החמה חמשה מילין, ומשקיעת החמה עד צאת הכוכבים חמשה מילין, היינו משום דמקדמי מיל ורביע קודם עמוד השחר ומחשכי מיל ורביע אחר צאת הכוכבים. אבל מעמוד השחר ממש ליכא אלא ג' מילין וג' רבעים שעולים לחשבון המיל כ"ד דקים, שעה ומחצה שוות והן שעה וחומש זמניות וכאמור. וזה דרכו של הארי הח"י (הרב חק יעקב)".

"ג) דהרמב"ם פוסק כר"י וכדרך הראשון. ומ"ש בפסחים כד דקים משום דהכי הוי מנוניא לטבריה דקיי"ל כריש לקיש בשיעור חימוץ מיהא וכמ"ש הרב חתם סופר".

ולהלכה יש ג' שיטות בזה:

1. יש שכתבו ששיעורו הוא שמונה עשרה דקות. לפי שמחשבים בחשבון זה את שתים עשרה שעות היום, מעלות השחר עד צאת הכוכבים. והן שבע מאות ועשרים דקות. וחלק האחד מארבעים עולה ליח דקות.
2. יש שכתבו, דשיעור מיל הוא עשרים וארבע דקות. לפי שאין בכלל חשבון יב שעות היום אלא השעות שמהנץ החמה עד השקיעה.
3. שיטה נוספת דשיעור מיל הוא עשרים ושתים וחצי דקות. והיא אליבא דרבי יוחנן שם, שמעלות השחר עד הנץ, ומהשקיעה עד צאת הכוכבים, האדם הולך ה' מילין.

[ויעויין בש"ע (סי' תנט סע' ב), ובביאור הגר"א וחק יעקב שם].

ה הנפ"מ בשיעור מיל

יש כמה נפקא מינות לאופן החישוב לענייני פסח.

1. לעניין אכילת חמץ בערב פסח, שאסור משעה רביעית, ויש לדעת מהי שעה זו וכיצד מחשבים אותה. ויש בזה מחלוקת כאמור לעיל. וכתב בספר סדר זמנים (הנ"ל) "חלילה להקל במליחה, לפי החשבון מעלות השחר עד צאת הכוכבים, אלא יש לחשב לפי חשבון מעלות השחר עד נץ החמה. ונמצא עולה החשבון כ"ב דקות וחצי. וכן להיפוך יוצא לנו קולא גדולה לענין חמץ בערב פסח שמותר לאכול עד סוף שעה ד' מהיום שנחשבים ג"כ מנץ החמה. ודברי החק יעקב (סי' תמג ס"ק ז) שכתב בשם ספר מנחת כהן דלענין זה שהוא דרבנן חשבינן היום מעלות השחר עד צאת הכוכבים, הם תמוהים מאוד, שהרי אדרבא אם נחשוב מעלות השחר הוא חומרא וא"כ היאך תלה בזה שהוא רק מדרבנן".
2. עוד נפ"מ לענין חימוץ עיסה שהייתה מונחת שיעור מיל בלא עסק, שלפי מ"ש יש כאן קולא דעד 22.5 דקות אין חשש לחלק מהפוסקים, אך לא להלכה שכן נפסק להלכה ששיעור מיל הוא יח דקות. שכן בהלכות מליחה פסק מרן (יו"ד סי' סט סע' ו) שעל הבשר לשהות במלחו כדי הילוך מיל שהוא י"ח דקות, וכן הוא בש"ך (ס"ק כה).

ו. סיכום

ראינו שהגדרת שיעור מיל תלויה בשאלה כיצד מחשבים את שעות היום ובמחלוקת כמה מהלך אדם ביום וכן במחלוקת האם היום מתחיל בנץ או בעלות השחר.

להלכה נפסק ששיעור מיל הוא 18 דקות ויש לזה כמה נפקא מינות.

 

[1] יש לתת לב על השינוי בין לשון הרמב"ם ורמ"א ללשון מרן הש"ע. שהם כתבו כוכבים בינוניים והוא כתב כוכבים קטנים. ועוד חזון למועד.

[2] הערת ראש הכולל: ובדעתי הפעוטה נתקשתי במה שראיתי רבים שמקילים בזה כדבר פשוט, ולענ"ד אין הדבר ראוי ונכון כלל להקל להתפלל מנחה בבהש"מ דר"ת וכמש"כ לקמן שהעיקר כשיטת הגאונים והגר"א ואין להקל כנגד דעתם. ועי' בגהות אור חדש לספר מעש"ר (סי' סד) שכתב "וראוי לכל אשר נגע יראת ה' בלבו לחוש לדברי מרן גאון הגאונים הגר"א ז"ל ולהקדים תפלת המנחה קודם השקיעה, וכ"ש באיסור שבת שלא יכנס חלילה בספק איסור סקילה, ולא לעשות מצות אנשים מלומדה ולמשוך את המון העם שסוברים שאין זה אלא מדת חסידות".

ואף בבהש"מ דשיטת הגאונים אין להקל בזה לכתח' שהרי דעת כמה מגדולי הפוסקים ומכללם השלט"ג, הלבוש ולחם חמודות (עי' משנ"ב סי' רלג ס"ק יד ובשעה"צ ס"ק יח) שתפילת מנחה היא רק קודם שקעה"ח. וכן דעת רבנו הגר"א (בהגר"א סי' רסא ס"ק יא, אמרי נעם ברכות כט ב וע"ע מעש"ר סי' סד) שאם אינו יכול לסיים תפילת מנחה קודם שקיעה"ח לא יתחיל להתפלל אלא יתפלל ערבית פעמיים. ובמשנ"ב (שם) כתב בזה "ולכן לכתח' צריך כל אדם ליזהר להתפלל קודם שקה"ח דוקא דהיינו שיגמור תפלתו בעוד שלא נתכסה השמש מעינינו ומוטב להתפלל בזמנה ביחידות מלהתפלל אח"כ בצבור ובדיעבד יוכל לסמוך על דעת המקילים להתפלל אחר שקיעה עד רבע שעה קודם צה"כ... אך כ"ז בדיעבד ושעה"ד גדול אבל לכתח' בודאי אין לאחר זמן המנחה עד אחר שקיעה וכ"ש שיש ליזהר מאד שלא לאחר עד סמוך לצאה"כ וכבר אחז"ל במערבא לייטי אמאן דמצלי עם דמדומי חמה דלמא מטרפא ליה שעתא". ג.ב.

[3] כלומר, הגר"א ובעל התניא.

[4] הערת ראש הכולל: עי' שו"ת באר משה (ח"ב סי' סא) ג.ב.

[5] הערת ראש הכולל: לעיקר דינא נ"ל בדעתי העניה דודאי קיי"ל כשיטת הגאונים בין להקל ובין להחמיר ומנהגן של רוב רובם של ישראל יעיד בזה, וכמש"כ בזה בשו"ת מהר"ם אלשקר (סי' צו) שכן עיקר כדעת הגאונים "נקטינן השתא מדברי הגאונים ז"ל דנהירא להו שבילי דשמיא כשבילי דנהרדעא ומכל הני רבוואתא קמאי וקמאי דקמאי ורוביהו דבתראי דבין השמשות מתחיל משתכנס כל עגולת השמש באופק ולא תראה על פני תבל עד צאת ג' כוכבים בינוניים ושיערו ג' רבעי מיל. וידוע הוא דכל המפרשים והמחברים שכתבו סתם ולא חילקו בשקיעות כר"ת ז"ל לא סבירא להו כותיה דלא באו לסתום כי אם לפרש".

[ויש להעיר בדעת מרן השו"ע שאמת שמדבריו בסי' רסא משמע דס"ל כר"ת אך יש לדעת שבשו"ת בית דוד ובספר קצוה"ש (ח"ג דף סט ע"א) כתבו שמדברי השו"ע ביו"ד (סי' רסו סע' ט) מוכח שחזר בו השו"ע וס"ל לעיקר הדין כשיטת הגאונים (ועי' בשו"ת יבי"א ח"ב או"ח סי' כא ס"ק יד שהביאם וחלק עליהם עיי"ש).]

והגדיל בזה מאוד רבנו הגר"א בביאורו (או"ח סי' רסא ס"ק יא וע"ע יו"ד סי' רסב ס"ק יא) והאריך להוכיח שהעיקר כשיטת הגאונים וששיטת ר"ת אינה אפשרית כלל באופק א"י ובבבל וממילא א"א שבכזאת דיברו התנאים והאמוראים. ולפלא על ידידי הרב הכותב שליט"א שעל אף שהביא במאמרו את דברי הגרי"א חבר זצ"ל בספרו סדר זמנים, לא הביא את מש"כ בנ"ד וז"ל (סדר זמנים סי' ה ס"ק ג ד"ה אבל לפי) "ולפי מש"כ רבינו הגדול הגר"א ז"ל בהכרעתו בראיות עצומות שמתחילת השקיעה מתחיל זמן בהשמ"ש ויישב קושיית ר"ת בטוב טעם ודעת עד שכל הרואה יראה כי דבר ה' אמת בפי אליהו בתירוץ הקושיא הזאת ומשמיא אסכימו עלי' לכוין לאמיתה של תורה ליישב כל הסוגיות, ובהיות כן נבאר כל הסוגיות ויתיישבו כל המקומות".

וע"ע בדברי הגר"ד שפירא זצ"ל בשו"ת בני ציון (ח"ב סי' טז) שכתב קונטרס שלם בנ"ד והוכיח בראיות חזקות וחותכות שהעיקר כשיטת הגאונים וכן שרוב הפוסקים טעו בהנבת כוונת ר"ת וסיעתו עיי"ש מילתא בטעמא. ומה שיש המחמירים כשיטת ר"ת הוא בגדר חומרה אך לעיקר דינא לרבים העיקר כהגאונים ומנהגם של רוב ישראל תורה הוא בין להקל ובין להחמיר.

ועי' בשו"ת אגר"מ (או"ח ד סי' סב, יו"ד ד סי' יז) דס"ל שאין בידנו להכריע בין השיטות ולכן חובה עלינו להחמיר כשתי השיטות. אמנם הבהל"כ (סי' רסא ד"ה מתחלת) כתב ביחס לשיטת הגאונים והגר"א "למעשה בודאי צריך ליזהר כדעת הגר"א והרבה מן הראשונים והפוסקים הנ"ל דמיד אחר התחלת השקיעה היינו משעה שהחמה נתכסה מעינינו הוא איסור גמור שלא לעשות מלאכה וח"ו להקל בזה", אך ביחס לשיטת ר"ת כתב הבהל"כ (שם ד"ה שהוא) "ונכון לכתח' לצאת דעת ר"ת וכל הני רבוותא המחזיקים בשיטתו שלא לעשות מלאכה במוצ"ש עד שיושלם השעור דד' מילין".

[ויש עוד להעיר בזה בדברי הגר"ז זצ"ל שלכאו' דבריו בשו"ע שלו סותרים את פסקיו בסידור שלו, ועי' בזה במכתב הגרמ"מ שניאורסון זצ"ל מליובאויטש (נדפס בתחילת שו"ת בני ציון ח"ב) שהעיקר כמש"כ בפסקי הסידור שפסקינן כשיטת הגאונים ודלא כשיטת ר"ת).] ג.ב.