אמירת מעין שבע בפסח שחל בשבת

כולל הרחבה בדרך הפסיקה במחלוקות הפוסקים והמקובלים והרחבה בעניין מעלתם וקדושתם של רשב"י, האר"י והרש"ש

הרב איתי כהן

ברכת מעין שבע בערב פסח שחל בשבת

 

שאלה

כאשר חל יום טוב בשבת קיימת שאלה האם צריך להזכיר בתפילה את שני המועדים או לא ולהלכה כן מזכירים, מקשה הגמרא לגבי ליל שבת שאומרים בו ברכת מעין שבע ולא מזכירים בברכה את היום טוב מתרצת הגמרא שכל הסיבה לברכת מעין שבע הוא משום סכנה ולכן לא צריך להזכיר (כפי שנראה להלן). ומה היא הסכנה שבעקבותיה תוקנה ברכת מעין שבע? מתוך כך יש לשאול מה הדין בליל פסח שהוא ליל שימורים 'שמור מן המזיקין', האם כשחל בשבת אומרים בו ברכה מעין שבע או לא?

א. תקנת ברכה מעין שבע

בגמרא שבת (כד ב) למדנו "וקיימא לן הילכתא כרבא. דאמר רבא יו''ט שחל להיות בשבת שליח ציבור היורד לפני התיבה ערבית אינו צריך להזכיר של יום טוב שאילמלא שבת אין שליח צבור יורד ערבית ביו''ט הכי השתא התם בדין הוא דאפילו בשבת נמי לא צריך ורבנן הוא דתקוני משום סכנה".

ופירש רש"י משום סכנה- "מזיקין שלא היו בתי כנסיות שלהן בישוב וכל שאר לילי החול היו עסוקין במלאכתן ובגמרן מלאכתן מתפללין ערבית בביתן ולא היו באין בבית הכנסת אבל לילי שבת באין בבית הכנסת וחשו שיש שאין ממהרין לבא ושוהין לאחר תפלה לכך האריכו תפלת הצבור".

וכן מובא בהרחבה במחזור ויטרי (ח"א עמ' 83) "דהא ניתנה רשות למזיקין כדתניא בערבי פסחים (קיב ב) לא יצא יחידי בלילה לא בלילי רביעיות ולא בלילי שבתות, מפני שאגרת בת מחלת, היא ושמונה עשרה רבוא של מלאכי חבלה יוצאין, וכל אחד ואחד יש לו רשות לחבל בפני עצמו... וחשו רבנן שמא בתר דנפקי ציבורא איכא מאן דלא צלי בהדי ציבורא ויתפלל יחידי ויסתכן. עמדו ותקנו לשליח ציבור ברכה אחת מעין שבע, ואי איכא דלא צלי יכוון ליבו לכולהו תיבות דמעין שבע ויענה אמן על חתימתו ותעלה לו ברכה זו במקום ה-ז' ברכות ויפטר ויוצא מהן ידי חובתו".

מהגמרא מבואר שברכת מעין שבע תוקנה בעקבות סכנה מהמזיקין. לפי זה לכאורה בליל פסח שהוא לילה השמור מהמזיקין ונקרא ליל שימורים אין כל סכנה.

שכן כתוב בתורה (שמות יב מב) "ליל שימורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים הוא הלילה הזה לה' שימורים לכל בני ישראל לדרתם" ופירש רש"י "שמרים לכל בני ישראל לדרתם, משומר ובא מן המזיקין כענין שנאמר ולא יתן למשחית".

וכן מבואר בגמרא פסחים (קט ב) "אמר רב נחמן אמר קרא 'ליל שימורים' ליל משומר ובא מן המזיקין".

אלא שבגמרא ראש השנה (יא ב) למדנו "ר' יהושע אומר בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל, מנלן, אמר קרא ליל שימורים ליל המשומר ובא מששת ימי בראשית ואידך לילה המשומר ובא מן המזיקין". ואם כן יש מחלוקת בין רבי יהושע ורבי אליעזר כיצד דורשים את הפסוק, וכלל נקוט בידינו במחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע- הלכה כרבי יהושע. ואם כן יש לשאול למה בגמרא בפסחים נפסק כרבי אליעזר? מתרצים התוספות (ראש השנה שם ד"ה לילה) שרבי יהושע מסכים גם לדרשת רבי אליעזר שכולם מודים שהוא ליל השמור מן המזיקין שהרי תיקנו ארבע כוסות ולא חששו לשליטת המזיקין בזוגות[1].

ב. מחלוקת בליל פסח שחל בשבת

ואכן ישנה מחלוקת האם בערב פסח שחל בשבת אומרים ברכת מעיין שבע.

כתב הטור (סי' תפז) "כתב בעל העיטור על שם רבינו נסים שכשחל בשבת אין אומר ברכה מעין שבעה שנתקנה בשביל המאחרים בבה"כ שלא יזיקום המזיקים והאידנא אין צריך דליל שמורים הוא".

וכתב הבית יוסף (סי' תפז) "מה שכתב רבינו ניסים שכשחל בשבת אין אומרים ברכה אחת מעין שבע. כתבו גם כן הכל בו וגם ה"ר דוד אבודרהם כתב שיש אומרים כן אלא שכתב ומיהו נהגו לאמרה אבל עכשיו פשט המנהג שלא לאמרה".

אמנם בשיבולי הלקט (פסח סי' ריט) כתב, "ליל שבת ויום טוב אין מזכירין של יום טוב בברכה אחת מעין שבע שאילמלא שבת אין שליח צבור יורד לפני התיבה ערבית וכל שאר ימים טובים דינם שוה בזה" ומזה שכתב 'כל' ולא חילק, משמע שלשיטתו גם בליל פסח שחל בשבת אומרים ברכה מעין שבע.

להלכה פסק השולחן ערוך (סי' תפז סע' א) "ואין אומרים ברכת מעין שבע" והט"ז (ס"ק ג) ביאר "דלא נתקנה אלא מפני המזיקין וליל פסח הוא ליל שימורים". וכן נראה שפסק הגר"א וכן במשנה ברורה (ס"ק ט).

ג. טעם המקובלים לאמירת מעין שבע

אמנם לפי המקובלים צריך לומר ברכה מעין שבע גם בליל פסח שחל בשבת. הטעם מבואר בדברי האריז"ל שאומר שבברכת מעין שבע יש עוד טעם עפ"י הסוד וז"ל בשער הכוונות (דרוש ב ענין ערבית ליל שבת) "והנה עתה בליל שבת אינה יכולה לעלות במדת יום ולכן נשארת במקומה בנה"י שהם מדת לילה והארה של המוחין שלה העומדים בחג"ת יורדת למטה עד המוחין שלה אבל היא אינה עולה. וזה סוד ברכת מעין ז' של ליל שבת והוא כי נודע כי כל חזרת העמידה דש"ץ היא בחג"ת ולכן בשחרית דימי החול שהיא עולה ממש בחג"ת הנקרא מדת יום לכן יש חזרת העמידה גמורה אבל עתה שאינה עולה שם אמנם עכ"ז יורדת הארה משם אליה לכן היא חזרת מעין ז' ולא גמורה בז' ממש אח"ך בויכולו הג' של הקידוש מקבלת הארה מג"ר דז"א על דרך הנזכר בחג"ת וזה סוד מה שצריך לקבל הכוס בב' ידיו כמבואר אצלנו וע"ש".

 עפ"י דברי האריז"ל מבואר שיש הארה מיוחדת שנמשכת מכוח אמירת ברכת מעין שבע והוא תיקון נצרך בסדר התפילה ואינו קשור ישירות לענין המזיקין.

ממילא יש לומר שצריך לאמרה גם בליל פסח. וכן משמע מהבן איש חי (פרשת וירא ש"ב סע' י) שכתב "ברכה מעין שבע, אין עיקר טעם שלה מה שאמרו רבותינו ז"ל שנתקנה בשביל המאחרין בבית הכנסת שבשדה, אלא באמת יש בה צורך גדול על פי הסוד והוא במקום החזרה. לכן, גם אם מתפללין ציבור בבית חתנים ואבלים וכיוצא שאין שם ספר תורה, חייבין לומר ברכת מעין שבע, וכן פשט המנהג בירושלים לאמרה בכל מקום שמתפללים בעשרה, אף על פי שאין שם ספר תורה. וזה המנהג נתפשט מזמן רבנו הרש"ש ז"ל, וכמו שכתוב בספר "פרי האדמה" וכן הנהגתי פו עירנו יע"א בעזרת השם יתברך".

ואמנם הבן איש חי לא דיבר מפורש לענין פסח אך בכף החיים (סי' תפז ס"ק כב) כתוב מפורש בענייננו "עכשיו פשט המנהג שלא לאומרה ולכן פסק כאן השולחן ערוך שלא לאומרה אמנם הרש"ש ז"ל (נהר שלום כה ב) כתב יום טוב דפסח שחל להיות בשבת צריך לומר ברכת מעין שבע כשאר יום טוב שחל בשבת אף על פי שנראה שאין מקום מכל מקום צריך לאומרה גם בליל פסח שחל בשבת כיוון שהוזכרה בתלמוד (שבת לד ב) ולא חילקו בין פסח לשאר יום טוב ואותו חילוק שכתב הר"ן הוא מסברא עכ"ל. וכן כתב הרח"פ (לב חיים ח"ב סי' צה) שיש לאומרה ושכן נוהגים בעירו אזמיר. וכן הוא עתה מנהג בית אל ההולכים על פי תורת האריז"ל לאומרו כמו שכתב הרב שמן ששון ז"ל בפתח עניים בסדר כוונות הפסח. וכבר כתבנו בכמה מקומות שבמקום מנהג לא אמרינן סב"ל ועל כן נהרא נהרא ופשטיה" [עד כאן מהכף החיים].

וכן פסק הראשל"צ הגר"מ אליהו זצ"ל (סידור קול אליהו עמידה לשלוש רגלים) "אם חל פסח בשבת אומרים ויכולו וברכת מעין שבע".

ד. מחלוקת הפוסקים והמקובלים

אם כן, אנו רואים שקיימת מחלוקת בשאלתנו בין הפוסקים למקובלים. ויש לשאול כיצד לפסוק האם לפי הסוד והרש"ש או לפי הכרעת השולחן ערוך והאחרונים? ועוד יש לשאול, כשיש מחלוקת הפוסקים ויש הכרעה לפי הקבלה לאחד הצדדים כיצד נוהגים? וכן צריך לשאול הרי "לא בשמים היא" וכיצד דברי קבלה שהם באים ע"י גילוי אליהו הנביא ורוח הקודש יכולים להכריע במחלוקת פוסקים לצד מסוים[2]? וכן מה תוקף דברי האריז"ל במחלוקת הפוסקים? וכן תוקף דברי הרש"ש ושאר מקובלים שהדברים לא מפורשים בדברי האריז"ל?

[אמנם בסוגיה דידן גם בדברי המקובלים ישנה מחלוקת. שהרי האריז"ל לא כתב בפירוש אם אומרים ברכת מעין שבע בפסח שחל בשבת וכן מפורש שלא צריך לומר בדברי החיד"א (שירי ברכה סי' תרמב) "ואני שמעתי שעפ"י האריז"ל אין לומר ברכה מעין שבע ליל פסח". וכן כתב הראשל"צ הגר"ע יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר (ח"ב סי' כה) "ואנא עבדא בתר דסגידנא דיקר אוריתא דרבינו הרש"ש ז"ל, אומר אני שדבריו תמוהים מאד. ובשלמא אילו היה מביא ראיות ע"ד האמת נגד הפוסקים החרשתי. אולם נראה שע"פ הסוד אין לה מקום. וכמ"ש בעצמו. וכן ראיתי למרן החיד"א וכן כתב הרב הגדול ר אברהם ענתבי (חכמה ומוסר אות קצט) שכן הדין עפ"י דברי רבינו האריז"ל". והמשיך בתשובתו להביא ראיות נגד דעת הרש"ש בענין הנ"ל].

על השאלה כיצד דברי קבלה יכולים להכריע במחלוקת הפוסקים הרי לא בשמים היא, כתב הראשל"צ הגר"מ אליהו זצ"ל (אמרי מרדכי ח"א עמ' טו): "איך ניתן לפסוק על פי הזוהר והמקובלים, הרי לא בשמים היא? ואיך ניתן לפסוק על פי גילוי אליהו ורוח הקודש הרי גם נביא לא יכול לחדש דבר ולפסוק על פי נבואתו? ועוד שאלו איך פסקו הלכה כבית הלל על פי בת קול, הלא אין משגיחים בבת קול? הרי בכל מקום נאמר הלכה כבית הלל בגלל הבת קול. ועוד שאלו על הגמרא האומרת כי המן שהיה יורד עומר לגולגולת היה מודיע במדויק למשה ולישראל מי גנב עבד ממי, וכן לגבי אישה מעוברת שילדה היה מודיע אם זה בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון, וזאת לפי כמות העומר שהיה יורד בפתח האוהל. וא"כ, איך פסק משה רבנו על פי המן? ועוד שאלו איך טיהר רשב"י על פי נס בית הקברות בטבריה? ומכיוון שגם לנביא עצמו אסור לפסוק על פי נבואתו, וח"ו חייב מיתה אם פסק על פי נבואה, איך רשב"י והאריז"ל פסקו הלכות והסבירו אותם על פי הסוד?

ומחמת תוקף השאלות צריך להבין שאין כאן שאלה כלל, אלה שיסוד הענין הוא אחר והוא שכל הנפסק בזוהר ובדברי האריז"ל נפסק ע"י גדולי הלכה שידם רב להם בתורת הנגלה. ומי לנו גדול מרשב"י שמתורתו אנו חיים. ועל גדולתו של האריז"ל בפשט ותורת הנגלה ניתן ללמוד מדברי המהרח"ו על האריז"ל. שהיה מעיין שישה פירושים של פשט בהלכה ופירוש שביעי על דרך הסוד (עץ חיים שער רוח הקודש יא ע ב). וברור הוא שגדולי עולם אלו פסקו דבריהם על פי חכמתם בתורת הנגלה, וכוחם ברוח הקדוש סייע להם להעמיד הלכה על בוריה, וכמו שסייע לכל חכמי ישראל מאז ומעולם" [עד כאן מדברי הראשל"צ הגר"מ אליהו זצ"ל][3].

מדבריו מובן שאין קושיה ודברי רשב"י והאריז"ל פסקו מחכמתם בנגלה וכוחם ברוח הקודש סייעם. אלא שעדיין צריך לשאול מה הכוונה שכוחם ברוח הקודש סייעם? וננסה להביא מעט ממעלתם בכדי להבין מהו כוחם ברוח הקודש.

ה. מעלתם וקדושתם של רשב"י והאר"י

כתב מהרח"ו (רבי חיים ויטאל תלמיד האר"י הקדוש) בהקדמה לעץ חיים "רוב דברי הרשב"י ע"ה בספר הזהר ובתיקונים ובמדרש שיר השירים הכל נגלה אליו ע"י אליהו הנביא ז"ל וכו' וע"י נשמת הצדיקים המתגלים אליו בכל דור ודור אשר זה ענין ספרא דרע"מ, שכלם ויכוח הרשב"י ע"ה עם נשמת משה רבינו ע"ה.

וכנזכר בהקדמת ספר התיקונים ע"ש באורך בהקדמת הב' דף יג ע"א וז"ל בההוא זמנא דאתחבר האי חיבורא רשותא אתייהב לאליהו הנביא ז"ל לאסכמא עמהון ביה ולכל מארי מתיבתן דלעילא ותתא וכל חיילין דמלאכין עילאין ותתאין ונשמתין עילאין דצדיקים למהוי עמהון באסכמותא וריעותא וכו'.

ובזה יסכר פי הדוברי עתק בגאוה ובוז על הקדוש מלאך ה' צבאות רשב"י ע"ה וכל ספרו ספר הזוהר אשר אף בתלמודא דידן במס' סוכה בפרק לולב וערבה (מה ב) אמרו שם עליו א"ר חזקיה א"ר ירמיה משום רשב"י יכול אני לפטור את כל העולם כלו מיום הדין כו' ראיתי בני עליה והם מעטים אם אלף הם אני ובני מהם אם מאה הם אני ובני מהם אם ב' הם אני ובני מהם עם היות שהיו בדורו כל התנאים ר"מ שהיה מאיר עיני חכמים בהלכה ור"י ור' יוסי ע"ה וכיוצא בהם ראשי תנאים וחלילה וחס מלהאמין שהיה משבח את עצמו אף אם אינו כן כי לא היה נכתב בתוך התלמוד ובלי ספק לא יסבור זה אלא איזה מין או אפיקורוס.

גם בבראשית רבה (פרשה לה) וז"ל ויאמר אלקים זאת אות הברית וגו' לדורות עולם א"ר יודן לדרת כתיב וכו' ר' חזקיה מוציא דורן של אנשי כנה"ג ומביא דורו של רשב"י ר' חזקיה אמר כן אמר רשב"י אי בעי אברהם למקרביה עד גבאי ואנא מקרבנא מגבאי עד מלכא משיחא והרוצה לידע זכות דור אנשי כנה"ג ותכלית מעלתם יסתכל בפרקי היכלות בפ"ל ועכ"ז אמר ר' חזקיה מוציא דורם של אכה"ג ומביא תחתיהן דורו של רשב"י ז"ל ושם ביאר הטעם כי בזכותו הוא עצמו לא נראתה הקשת כנזכר שם משמיה דאליהו ז"ל דריב"ל ז"ל גם איתא בתלמוד ירושלמי וז"ל א"ר עקיבא לר' שמעון דייך שאני ובוראך מכירין ערכך עכ"ל.

והנה יש מוציאי דבה על ספר הזוהר באומרם כי הנה בריש הקדמת התקונים בדף ב ע"ב כתב שם ההוא מאמר של אותו אמורא שהיה נקרא רבה בר בר חנה דהוה קאזל בחדא ספינתא וחזא חד צפור וכו' וכן בפרשת פנחס בר"מ דף רפג ע"ב וז"ל והא אתמר דאיהו צפרא דבר בר חנה וכו' עוד שם בפרשה פנחס דף רי"ו ע"ב ענין ר' אלעזר בן פדת האמורא וכאלה רבות.

ומי פתי יסור הנה ישגיח ויראה כי כל דברי הרשב"י ע"ה הם ברוח הקודש והיה רואה בעיניו כל נשמות החכמים אף אותם העתידים להבראות וכמעשה שאירע גם לר' ישמעאל בברייתות דפרקי היכלות ע"ש וזה ג"כ ענין ריב"ז ע"ה שאמרו עליו שלא הניח מקרא ומשנה וכו' והויות דאביי ורבא עם שהיו אמוראים ושים לבך והבן בדברים אלו. וזכור נא מאמר רשב"י עצמו ובאדרא רבא בפ' נשא דף קלב ע"ב וז"ל אמר רשב"י כלהו בוצינין חברייא דאתיין בהאי עזקא קדישא אסהדנא עלי שמיא עילאה דעילאין וארעא קדישא עילאה דעילאין דאנא תמי השתא מה דלא חמא ב"נ מיומא דסליק משה זמנא תניניא לטורא דסיני וכו' ועוד דאנא ידע דאנפי נהירין ומשה לא ידע כי קרן עור פניו" [עד כאן מדברי מהרח"ו].

ואלו דבריו (שם) על מעלת רבו הקדוש האריז"ל - "והנה היום אביע חידות ונפלאות תמים דעים כי בכל דור ודור הפליא חסדו אתנו אל ה' ויאר לנו ע"י השרידים אשר ה' קורא בכל דור ודור כנזכר וגם בדורינו זה אלוקי הראשונים והאחרונים לא השבית גואל מישראל ויקנא לארצו ויחמול על עמו וישלח לנו עיר וקדיש מן שמייא נחית הרב הגדול האלקי החסיד מורי ורבי כמהר"ר יצחק לוריא אשכנזי זלה"ה מלא תורה כרמון במקרא במשנה בתלמוד בפלפול במדרשים והגדות במעשה בראשית במעשה מרכבה בקי בשיחת אילנות בשיחת עופות בשיחת מלאכים מכיר בחכמת הפרצוף הנזכר כרשב"י בפרשה ואתה תחזה יודע בכל מעשי בני אדם שעשו ושעתידים לעשות יודע במחשבות ב"א טרם יוציאום מן הכח אל הפועל יודע עתידות וכל הדברים ההווים בכל הארץ ולמה שנגזר תמיד בשמים יודע בחכמת הגלגול מי חדש ומי ישן ואיפת האיש ההוא באיזה מקום תלויה באדם העליון ובאה"ר התחתון יודע בשלהבת הנר ולהבת אש דברים נפלאים מסתכל וצופה בעיניו נשמות הצדיקים הראשונים והאחרונים ומתעסק עמהם בחכמת האמת מכיר בריח האדם כל מעשיו ע"ד ההוא ינוקא בפ' בלק וכל החכמות הנזכרים היו אצלו כמונחים בחיקו בכל עת שירצה בלתי יצטרך להתבודד ולחקור עליהם ועיני ראו ולא זר דברים מבהילים לא נראו ולא נשמעו בכל הארץ מימי רשב"י ע"ה ועד הנה. וכל זה השיג שלא ע"י שמוש קבלת מעשיות ח"ו כי איסור גדול יש בשמושם אמנם כ"ז היה מעצמו ע"י חסידותו ופרישותו אחרי התעסקו ימים ושנים רבים בספרים חדשים גם ישנים בחכמה הזאת ועליהם הוסיף חסידות ופרישות וטהרה וקדושה היא הביאתו לידי אליהו הנביא שהיה נגלה אליו תמיד ומדבר עמו פה אל פה ולמדו זאת החכמה וכמו שאירע להראב"ד ז"ל כנ"ל בשם הרקאנטי ואף אם פסקה נבואה רוח הקדש ע"י אליהו ז"ל לא פסק".

 וכן כתב בפרי עץ חיים שבדמשק (מכת"י הרח"ו ז"ל): "אמר הצעיר והזעיר הרח"ו בראותי תשוקת החרדים אל דבר ה' ראיתי לחבר הס' הזה ולהאיר עיניהם בקצת הקדמות שקבלתי ממורי זלה"ה כאשר אבאר ומהם תוכל לאחוז ולקחת מעץ חיים כאשר תראה בעז"ה דברי בנוים על הקדמות נעלמות שנתגלו למורי זלה"ה ברוה"ק עפ"י אליהו ז"ל.

והיום אביע חידות ונסים ונפלאות תמים דעים כי כמו שבכל דור ודור אלקי הראשונים ואחרונים הפליא חסדו עמנו, כן היום הזה חשף את זרוע קדשו ושלח לנו עיר וקדיש מן השמים נחית הרב החסיד המקובל האלקי כרשב"י בדורו כמהר"י לוריא זלה"ה. וממצר מצרים קראנו י"ה ועננו במרחב י"ה, בארץ קדושה ורחבת ידים עיר גדולה לאלקים של חכמים ושל סופרים, צפת תובב"א גליל העליון. כי שני שנים קודם פטירת הרב זלה"ה בא אנוס ממצרים עפ"י הדבור, כי כן הוגד לו ברוה"ק כי הגיע עת פקודת רוחו להשיבה אל מקומה לאלקים אשר נתנה לו. וגם זה במצרים נצטוה עפ"י הדבור והפקיד מזער מקצת חכמתו הגדולה והנפלאה כי כן ציווהו במתיבתא דרקיע לחיות שארית בארץ והדברים עתיקים כבשים ללבושך. ואז בעלותו מארץ מצרים סמך ידיו עלי והאיר עיני בקצת הקדמות אמיתיות שורשיות שמסרו לו ממתיבתא דרקיע וקוב"ה, להחיות שארית בארץ, ומפי אליהו ז"ל שנתגלה אליו תמיד. ורשותא יהבי ליה לגלות תמיד רזין סתימין על התיקונים והזוהר שלא נתגלו מימות רשב"י ואילך.

ולולא כי יגורתי מפני אף וחמה קנאה המתגבר עלי ימצאו באנשי דורנו חכמים בדעתם ויקשו ערפם לבלתי האמן כי יש אלקים בארץ, ויראתי פן מקנאתם בשומעם גדולתו ונפלאותיו ח"ו יטילו פגם בקדשים ויאמרו מאן גבר בגוברין הלא גם בנו דבר ה', ולולא זאת הייתי מספר מקצת דרכיו ונפלאותיו אשר עיני ראו ולא זר, דברים מבוהלים לא נראו בכל הארץ מימות תנאים כרשב"י וחביריו.

ומרשב"י עד הראב"ד ז"ל היתה החכמה הזאת הולכת מפה אל פה ואליהו ז"ל נגלה אליהן לקצת מהחכמים עד הרמב"ן, והרמב"ן ז"ל עד מורי זלה"ה לא היה מי שישיג חכמה זו על אמתתה כמוהו. כי היה יודע במשנה ותלמוד ואגדות ומדרשות ע"כ דבר ודבר כמה פנים בפרד"ס ומעשה בראשית ומעשה מרכבה בשיחות עופו' ובשיחות דקלים ואילנות ועשבים בסוד כי אבן מקיר תזעק ושלהובי פחמים ובשיחת מלאכים והיה מדבר ברוחות מהגלגולים רוח טוב ורוח רע והיה מכיר בריח הבגדים כמו אותו ינוקא דפ' דברים ובעופות אלמים ומביא נשמת אדם בעודו חי ומדבר עמו כל צורכו וחפצו ואח"כ מסירהו [נ"א מחזרים להם] והיה רואה נשמות בעת צאתם מהגוף ובבתי הקברות ובעלותן בכל ע"ש לג"ע והיה מדבר עם נשמת הצדיקי' שהם בעה"ב והיו מגלין לו רזי תורה וגם היה יודע חכמת הפרצוף ושרטוטי הידים ופתרון חלומות על אמיתתם ובגלגולים ישנים וגם חדשים והיה מכיר במצח אדם מה מחשב ומה שחלם ומה פסוק קרא בעליית נשמתו לג"ע בלילה והיה מלמד פי' שורש נשמתו והיה קוראו במצחו זכיות ועבירות שחישב והיה נותן לכל א' ואחד תיקון [עונם ולחברים נתן להם יחודים לכל אחד] כפי הבחי' המיוחדת או לשורש נשמתו האחוזה בשורש של אדה"ר והיה יודע כמה טעיות נפלו בספרים והיה יודע להכות בסנורים והיה יודע כל מה ששנו החברים והיה מלא חסידות ודרך ארץ וענוה ויראת ה' ואהבת ה' ויראת חטאו וכל מדות טובות ומע"ט היה בו.

וכל זה היה יודע בכל עת ובכל שעה ורגע וכל החכמות האלו תמיד היו מונחים בחיקו ועיני ראו ולא זר וכל זה השיג מרוב חסידותו ופרישותו אחר התעסקו ימים רבים בספרים ישנים גם חדשים בחכמה זו ועליהן הוסיף חסידות ופרישות וטהרה וקדושה וזהו הביאו לידי רוה"ק.

והיה אליהו ז"ל נגלה לו תמיד וזה ידעתי מפיו באמונה ואף אם אין גילוי בדורינו זה לנביא וחוזה אפ"ה לא נמנע רוה"ק מלהיות מרחפת על פניו המאירות הראוין לו, כמ"ש מענין הראב"ד ז"ל. והנה הדברים עצומים והם יתנו עידיהן אשר יצדקו ויעידון ויגידון בחיבור זה כל רואיהם יכירום כי דברים כזה אי אפשר לשום אדם נברא להשיג בשום שכל ומדע לולי עפ"י הופעת רוה"ק ממרום, וע"י אליהו ז"ל, כנזכר בתיקונים דאת עתיד לאתגלייא בסוף יומייא וכו'.

ואלו באתי לכתוב כל אשר קבלתי ממורי זלה"ה לא יספיקו כל עורות אילי נביות כמפורסם" [עד כאן מדברי מהרח"ו][4].

אולי מדברי קודש אלו ניתן להבין מה התכוון הגר"מ אליהו באומרו שרוח קודשם סייעם שרואים מעלתם המיוחדת. הרי רשב"י זכה לגילוי של נשמת משה רבנו והאריז"ל זכה לגילוים של תנאים ואמוראים ואליהו הנביא היה נגלה להם בקביעות מתי שרק חפצו והשיגו מעלות עליונות ומיוחדת שלא נאמרו לגבי שאר הגדולים וזכו לגלות את חכמת הקבלה.

ו. הכרעה כמקובלים במחלוקת הפוסקים

נשוב לשאלה כיצד להתיחס לדברי הקבלה במחלוקת הפוסקים ויש בזה מספר כללים.

בבית יוסף (או"ח סי' לא) הביא מחלוקת ראשונים בעניין הנחת תפילין בחול המועד. הטור כתב "וחולו של מועד יש מסתפקים בו אם הוא זמן תפילין ומניחין אותן בלא ברכה. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל היה מניחן בברכה".

אמנם כותב הבית יוסף "ועכשיו נהגו כל בני ספרד שלא להניחם בחול המועד ושמעתי שמקודם היו מניחים אותם בחול המועד כדברי הרא"ש ואחר כך מצאו שכתב רשב"י (בזוהר הקדוש) לא להניחם ועל כן נמנעו מלהניחם". והביא הב"י את דברי הזוהר וכתב בסוף דבריו, "ומאחר שבתלמודא דידן לא נתבאר דין זה בפירוש מי יערב לבו לגשת לעבור בקום עשה על דברי רשב"י (בזוהר) המפליג כל כך באיסור הנחתן".

וכן כתב בענין אמירת קדושת יוצר ביחיד (או"ח סי' נט) שהרא"ש כותב שיכול לאמרה "ואף על פי שהעולם נהגו לומר קדושת יוצר ביחיד נראה לעניות דעתי שמאחר שאין דבר זה מפורש בתלמוד יש לנו לתפוס כדברי הזוהר וכמו שכתבתי בסימן לא בדין הנחת תפילין בחול המועד".

וכן מפורש ממקור נוסף בבית יוסף לענין קריאת התורה, אם העולה קורא ביחד עם השליח ציבור, שיש מהראשונים שאמרו שצריך לקרוא ואם לא יקרא יש חשש ברכה לבטלה, וכתב הב"י (או"ח סי' קמא), "וכיון דלדברי הזוהר אסור לקרות אלא אחד לבד ועכשיו שנהגו שש"צ הוא הקורא העולה אסור לקרות אע"פ שלדברי הפוסקים צריך לקרות ואם לא יקרא כתבו דהוי ברכה לבטלה מאחר שלא נזכר זה בתלמוד בהדיא לא שבקינן דברי הזוהר מפני דברי הפוסקים ועוד דהא איכא למימר דכל שהעולה שומע מה שש"צ קורא ומכוין לבו לדבריו הרי הוא כקורא דשומע כעונה (סוכה לח ב) הילכך צריך ליזהר העולה מלקרות עם ש"צ ומיהו אפשר שאפילו לדברי הזוהר רשאי לקרות והוא שלא ישמיע לאזניו כן משמע מהלשון השני שכתבתי דמדמה ליה לתפלה שאסור להשמיע לאזניו ואע"פ שבלשון הראשון שכתבתי לא הזכיר אלא דיבור אפשר דכל שאינו משמיע לאזניו לא קרי ליה דיבור וכן ראוי לעשות לקרות העולה בנחת בענין שלא ישמיע לאזניו"[5].

ולמדנו מדבריו שני כללים. כאשר דברי התלמוד והזוהר סותרים פוסקים לפי שיטת התלמוד[6], אמנם כאשר יש מחלוקת הפוסקים והזוהר נוטה לצד מסוים פוסקים כשיטת הזוהר.

הרמ"א חולק על הכלל של הבית יוסף שבמחלוקת הפוסקים הולכים לשיטת הזוהר וכתב במפורש (דרכ"מ או"ח סי' קמא ס"ק ב) "ואין לזוז מדברי הפוסקים אף אם היו דברי הזוהר חולקים אליהם כן נראה לומר שלא כבית יוסף שכתב שלא שבקינן דברי הזוהר מפני דברי הפוסקים והוצרך לעשות פשרה בניהם".

כאמור מהבית יוסף מובן הכלל בדברי הזוהר, שיכריע במחלוקת הפוסקים. אך לענין כתבי האריז"ל לא מפורש בדבריו. אלא שבאחרונים מצאנו כללים בשאלה זו.

בברכי יוסף (או"ח סי' מו) כתב "יש נוהגים לברך הנותן ליעף כח ואין וכו'. עתה נתפשט המנהג בגלילותינו לברך זאת הברכה, עפ"י כתבי רבינו האר"י זצ"ל. כי אף דקבלנו הוראות מרן קים לן דאלמלא מרן אף הוא ראה דעת קדוש האר"י זצ"ל, גם הוא יורה לברכה. ומה גם שכתב הרב כנה"ג דאיכא מאן דשמע דהדר ביה מרן בסוף ימיו. וכן ראוי לנהוג".

ומובן מדבריו שהולכים לפי דברי האריז"ל אפילו נגד דעת מרן. אמנם צריך לשאול מהי הסברה שמרן היה חוזר בו לו ראה דברי האריז"ל?

בשו"ת טוב עין (סי' ז) כתב "הרב כנה"ג סימן מו כתב שהעיד ת"ח א' מארץ הצבי ששמע שמרן חזר בו בסוף ימיו והיה אומרה בשם ומלכות על פי הקבלה ועל פי זה נהגו קצת לברכה בשם ומלכות וגער בהם שלא מפני עדות ששמע נניח מ"ש מרן. ועוד שלא נזכרה בגמרא כמו שטען מרן כמ"ש הרא"ש. ואני בעניי אומר כי רבינו האר"י זצ"ל כל הנפלאות אשר גילה היה בכ"ב חדשים והיו תלמידיו מעלימין דבריו ובסתום חכמה. ומרן ושאר הרבנים לא ידעו אחד ממאה מגדולתו. והן בעון נח נפשיה דרב האר"י ז"ל בימי מרן. ויתכן שאח"כ ידע מרן מתלמידי האר"י ז"ל שכך היה אומר וחזר בו. והיינו כמו שכתבתי שאלו בעלי נוסחא האחרת ידעו דברי רבינו האר"י ז"ל היו חוזרים בהם".

וכתב בשו"ת רב פעלים (ח"ד או"ח סי' ח) "ודע דאע"ג כי המנהג פשוט עתה במקומינו ובשאר מקומות בדין ברכו דקדיש בתרא דאומרים אותו גם בשבתות ויו"ט הפך פסק מרן ז"ל וכן העיד רבינו חיד"א ז"ל במחב"ר סי' רפו ס"ק ד בארץ הצבי וארץ מצרים המנהג לומר ברכו גם בשבת ויו"ט אחר קדיש בתרא ע"ש, וכן העיד הרב מאמר מרדכי ז"ל על מקומו ע"ש וכן העיד הרב המגי"ה בש"ץ דף ריב ע"ד על מנהג קושטא ואגפיה ע"ש הנה זה ידוע שהמנהג נתפשט ע"פ דברי רבינו האר"י זלה"ה שאמר צריך לאומרו גם בשבת ויו"ט כי אמירת ברכו בקדיש בתרא הן בחול הן בשבת לאו משום להוציא אחרים י"ח כדנקטי הפשטנים אלא יש בו צורך לאומרו גם לאותם שכבר אמרו ברכו קודם יוצר שיש לזה סוד וכונה בפני עצמה. וכתב בספר מנחת אהרן דף קעט ע"ב שסגולתו להעלות הניצוצות כמבואר ליודעי חן ע"כ ע"ש, ועל כן מאחר שגילה רבינו האר"י זיע"א שאמירת ברכו בקדיש בתרא חובה היא ע"פ הסוד להכי גם באתרי שקבלו הוראת מרן ז"ל אומרים אותו בלתי פקפוק כי נגד דברי רבינו האר"י שדבריו הם ברוה"ק ע"פ אליהו זכור לטוב אין הולכין בתר מרן ז"ל.

ועל כן השתא גם לדידן אין ללמוד לנ"ד מדין ברכו דקדיש כי יש לומר דוקא התם שגילה רבינו האר"י ז"ל בפירוש בחיוב אמירתו שיש בו טעם כפי הסוד בזה נהגנו כמותו אבל בברכו של עליית ס"ת מנ"ל שיש לברכו כונה וטעם בפ"ע ודילמא גם רבינו האר"י ז"ל יודה דברכו של עליית ס"ת נתקן בשביל הזמנה והתחלה לברכה הבאה אחריו" [עד כאן מהרב פעלים].

וכן בשו"ת אור לציון (מבואות יסודות בדרכי ההוראה) כתב לגבי דברי האריז"ל "נוהגים כדבריו כאילו הם ודאי גמור. ולכן קי"ל שלא אומרים ספק ברכות להקל נגד דברי האריז"ל, וכמ"ש החיד"א בשיורי ברכה או"ח סימן תכא, וכן כתב בשו"ת רב פעלים ח"ד סימן ח. ואף במקום שיש מחלוקת בין מרן להאריז"ל, נקטינן כדברי האריז"ל, וכמ"ש החיד"א בברכ"י בסי' מו (אות יא) לענין ברכת הנותן ליעף כח, וראה גם בשיורי ברכה בסי' תכא (אות א), ע"ש. וכן כתב רבנו יוסף חיים בשו"ת רב פעלים (ח"ד סי' ח), כי נגד דברי רבינו האר"י שדבריו הם ברוה"ק ע"פ אליהו זכור לטוב אין הולכין בתר מרן ז"ל. ע"ש. וראה גם בספר ארץ חיים (או"ח סי' מו סע' ח) שכתב שמנהג ארץ ישראל ללכת אחר הכרעת רבינו האריז"ל אפילו נגד פסק מרן ז"ל".

מדבריהם למדנו שכשיש מחלוקת בין מרן השולחן ערוך לאריז"ל הולכים אחרי האריז"ל. אמנם בנידון דידן לא מדובר בדברי האריז"ל אלא בדברי הרש"ש ומהיכן נלמד שאומרים את אותו הכלל גם לדבריו?

בשו"ת רב פעלים (ח"ד - או"ח סי' א) כתב "שאלה מי שלא ישן בתחילת הלילה והגיע חצות והוא לא ישן עדיין ורוצה לומר תיקון חצות וללמוד עוד מעט וישן עד אור הבוקר. אם יברך ברכות השחר קודם תיקון חצות אחר חצות או טוב להניח ברכות השחר כולם עד שיקום ממטתו באור הבוקר תשובה מנהגנו זה הוא ע"פ סברת רבינו הרש"ש ז"ל בנהר שלום שהביא הרב שלמי צבור דף מו ע"ג וע"ד שהקפיד מאד להזהר לומר ברכות השחר בחצות לילה". עולה מדבריו שאף על פי שיש מחלוקת בדבר הולכים לפי סברת הרש"ש.

ולהבין מעלת הרש"ש נביא את מה שכתב בשו"ת רב פעלים (יו"ד סי' נו), "והוא כי ידוע, שספר הזוהר והתיקונים וכ"ש אדרא רבא ואדרא זוטא הם דברים עמוקים מאד מאד, ונכתבו בחכמה נפלאה ונוראה אשר בדבור אחד רצוף דברים הרבה, והכל נאמר בהעלם גדול מאד, וכמ"ש הסבא קדישא בפרשת משפטים דף ק ע"ב, בריה דיוחאי ידע לאסתמרא ארחוי, וכתב על זה רבינו מהרח"ו בשער מאמרי רשב"י בשם רבינו האר"י ז"ל, הכונה כי נשמות הצדיקים יש שהם מצד בחינתם יש להם כח לדבר בנסתרות וסודות התורה דרך כסוי והעלם גדול, כדי שלא יובנו אלא למי שראוי להבינם, ורשב"י ע"ה היתה נשמתו מבחינה זו שהיה בה כח להלביש הדברים ולדורשן, באופן שאף אם ידרשם לרבים לא יבינום אלא מי שהוא ראוי להבינם, ולכן ניתן לו רשות לכתוב ספר הזוהר, ולא ניתן רשות לרבותיו או לראשונים שקדמו לו לכתוב ספר בחכמה הזאת, עם היות שודאי היו יודעים בחכמה הזאת יותר ממנו, אבל הטעם הוא שלא היה בהם כח להלביש הדברים כמוהו, וזמ"ש הסבא ע"ה בריה דיוחאי ידע לאסתמרא ארחוי וכו'. ובזה תבין גודל העלם ספר הזוהר אשר כתב הרשב"י ע"ה שאין כל מוחא ומוחא יוכל להבין דבריו. והנה לאו דוקא דברי רשב"י באדרות ובזוהר נאמרו בהעלם גדול, אלא גם דברי רבינו האר"י זלה"ה אשר גילה מפי אליהו זכור לטוב הקדמות גדולות ודרושים, שמהם נתבארו קצת דברי הזוהר וקצת דברים מן האדרות ג"כ נאמרו ונכתבו בהעלם גדול, שאפילו חכם גדול שבחכמים וגאון גדול שבגאונים א"א לו להבין הדברים על בוריין מתוך חכמתו ושכלו, אפילו אם יש לו כל ספרי הקודש של הקבלה, כי אם רק ע"י קבלה איש מפי איש עד מהרח"ו שקבל מפי רבינו האר"י ז"ל, שקיבלם מפי אליהו זכור לטוב, יען כי יש דברים שא"א לכתבן וא"א לציירם בקלמוס, אלא רק ע"י מסורת מפה לפה, ומי לנו גדול מרבינו המקובל האמיתי רבינו שלום שרעבי זצ"ל, שיגע בעשר אצבעותיו בחכמה זו והפליא עצה הגדיל תושיה, והיה בקי בספרי רבינו האר"י ז"ל כמו ספר תנ"ך".

ז. סיכום הדברים

במאמר דנו בשאלה האם מברכים ברכת מעין שבע בפסח שחל בשבת. ראינו שיש מחלוקת ראשונים האם לברך ושולחן ערוך פסק לא לברך, אמנם דעת הרש"ש שצריך לאומרה וכן פסקו לשיטתו כף החיים ועוד מספר אחרונים.

שאלנו כיצד ניתן לפסוק לפי הקבלה במחלוקת הפוסקים? הבאנו את שיטת הבית יוסף לגבי ספר הזוהר הקדוש שסברתו היא שהזוהר מכריע במחלוקת הפוסקים. שאלנו מה הדין כשהמקור הוא לא מהזוהר אלה מהאריז"ל והבאנו דעת החיד"א, בן איש חי והאור לציון שסוברים שבמחלוקת האריז"ל מול שולחן ערוך וכל שכן שאר אחרונים שפוסקים לשיטת האריז"ל. עוד שאלנו מה יהיה כשהפסיקה לא מפורשת באריז"ל אלה בדברי הרש"ש וראינו שהרב פעלים כותב שהרש"ש מכריע במחלוקת פוסקים וכן פוסקים לשיטתו[7].

וכעת מובן שיטת הפוסקים לברך ברכת מעין שבע שחל בשבת שהדברים מפורשים בדברי הרש"ש ומה שהקשה הגר"ע יוסף ביביע אומר (שם) שאין טעם על פי הסוד אלה רק לפי הפשט ובטעם לפי הפשט אין להכריע כרש"ש מול דברי גאונים, כתב להשיב בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ז סי' טו) "דיש חיוב גמור על פי הסוד לאומרה דלא שייך בזה לומר ספק ברכות להקל, דקולא זו נפיק מינא חורבא דאם לא יאמר, הרי הוא מגרע בתיקון התפלות והעולמות והרי הוא בחינת חסרון שלא יוכל להמנות, ומעוות לא יוכל להתקן וע"כ אין לנו לזוז מדברי הרש"ש זיע"א שאמר בפה מלא, שצריך לאומרה"[8].

ומבואר בדבריו שיש טעם לדברי הרש"ש גם לפי הסוד ולא רק לפי הפשט.

 

[1] הערת העורך: ראה ברמ"א (סי' תפ סע' א. סי' תפא סע' ב) שני מנהגים שהשתרשו עקב היות ליל פסח ליל שימורים. י.ק

 

[2] הערת העורך: עי' שם הגדולים לחיד"א (ח"א ערך רבנו יעקב החסיד) ובספרו עין זוכר יעיר אוזן (מערכת א אות טו) ובאריכות בהקדמת הג"ר ראובן מרגליות זצ"ל לשו"ת מן השמיים (הוצ' מוסד הרב קוק, עמ' ד-ו). י.ק

[3] הערת ראש הכולל: עי' מש"כ בזה באורך בשו"ת שאילת יעבץ (ח"א סי' מז) בעניין מחלוקת בין הזוה"ק לתלמוד ובין הפוסקים למקובלים, מתי יש לחוש לדעת הזהר ומתי לא, וראה שם שכתב שברור שגם לשאר התנאים היו כוונות ע"פ הסוד בדבריהם בנגלה, ושהיכן שהתנאים האחרים חלקו על הרשב"י אפי' רשב"י עצמו לא עשה כדעת עצמו נגד דעת חבריו והביא לדבריו ראיות. ועיי"ש שביאר גם מתי כן עושים כדעת הזוהר והמקובלים. וע"ע בשו"ת חת"ס (או"ח סו"ס נא) שדעתו שאין לערב דברי הלכה ודברי קבלה וע"ע בעין יצחק (לראשל"צ הגר"י יוסף שליט"א, ח"ג עמ' רסד- רצז). ובעניין הליכה אחרי המקובלים בענייני תפילה, שבזה בעיקר דן מחבר המאמר, עיין בעין יצחק שם (עמ' רצז) שכתב שמאחר וכל עיקרה של התפלה היא בעניינים על פי הקבלה, בדרך כלל הולכים בזה אחרי האר"י הקדוש. ג.ב.

 

[4] הערת העורך: עוד משבחי האריז"ל ראה בספר עמק המלך (לרבי נפלתי בכרך הקדמה ג פ"ד) י.ק

[5] הערת ראש הכולל: בסוגיא זו אם העולה יקרא יחד עם הקורא יש להעיר שלמעשה יש בה מחלוקת הן בין הפוסקים והן ע"פ הסוד, דעי' בט"ז (סי' קמא ס"ק ג) שחולק בזה וסובר שא"צ העולה לקרוא (וכתב דבריו ע"פ הפשט). ומאידך גם בכוונת הזוה"ק מצאנו מחלוקת דעי' בדרכ"מ (סי' מא ס"ק ב) ובהגר"א (סי' קמא ס"ק ז) שביארו שכוונת הזוהר רק שלא ישמיע לאחר וע"ע בזה במג"א (סי' קא ס"ק ג) ובשעה"צ (סי' קמא ס"ק יב). ג.ב.

[6] הערת ראש הכולל: עי' בקונטרס עץ החיים (אות קכא, נדפס בסוף ס' נפש החיים) "שמעתי ממנו (הגר"ח מולאזין) שהגר"א אמר שהזוהר אינו מחולק בשום פעם עם הגמ', רק שאין יודעים הפי' בזוהר או בגמ' ע"כ אומרים שהם מחולקים. לבד דין א' אינו נוהג ע"פ זוה"ק והוא להתרחק ד"א מסביב המתפלל ובגמ' לא נזכר רק לפניו, א"ל רבינו (הגר"ח) הלא בנותן מטתו בין צפון לדרום הם מוחלקים, השיב שאינם מחולקים רק שהפי' בזוה"ק הוא בענין אחר ואמר לו הפי' בזוה"ק ומיום ששמע רבינו זאת אמר שהדברים הם בלי פקפוק". והיינו דס"ל לרבנו הגר"א זיע"א שלעולם (פרט למקרה אחד) אין מחלוקת בין הזהר לתלמוד, אלא שכנראה לא ביארו נכון את הזהר או את התלמוד. וע"ע בזה בערוה"ש (או"ח סי' כה סע' כט). [לפי"ז יובנו היטב דברי השאילת יעב"ץ (בסימן שהבאנו לעיל) במש"כ שכל שאפשר לבאר את התלמוד על דרך הזהר יש לעשות זאת.] ג.ב.

[7] הערת ראש הכולל: שמחתי לקרוא את דבריו המקיפים והנאים של ידידי הרב הכותב שליט"א, אמנם לענ"ד ההסתכלות של הכותב במהלך מאמרו שיש כאן מחלוקת בין הפוסקים אם לומר מעין שבע ולכן עלינו להכריע כדברי המקובלים, איננה תמונה מדוייקת. דהנה ראשית כל יסוד דבריו שיש בנ"ד מחלוקת בין הפוסקים בנויה על מה שכתב לדקדק מלשון השבלי הלקט, והנה אף שראיתי שבשו"ת יבי"א (ח"ב או"ח סי' כה ס"ק ב) כתב ג"כ בדומה לדברי הרב הכותב שליט"א ללמוד מלשון שבלי הלקט, אך לענ"ד לכאורה אינו מוכרח, וניתן אולי גם לבאר שמש"כ מתחילה שבלי הלקט "ליל שבת ויו"ט אין מזכירין של יו"ט בברכה אחת מעין שבע" היינו ביו"ט שני של שביעי של פסח (ואלי אף ביו"ט שני של תחילת פסח שאשפר שאינו כ"כ ליל שימורים), ומש"כ בהמשך דבריו "וכל שאר ימים טובים דינם שוה בזה" שמזה רצה ידידי הכותב שליט"א לדייק שאומרים מעין שבע ביו"ט א' דפסח שחל בשבת, לענ"ד ג"כ אינו מוכרח די"ל שכוונת השבלי הלקט שבכל יו"ט שאומרים מעין שבע כשחל בשבת אין מזכירים של יו"ט, אך אין מכאן ראיה לגבי יו"ט א' דפסח שהרי בו אין אומרים כלל מעין שבע. וגדולה מזו דהנה עי' בשו"ת הרדב"ז (ח"ד סי' טז) שכתב בנ"ד "אבל כשחל פסח בשבת אין לאומרם כלל ואפילו באותו הזמן לא היו אומרים אותה דלא שכיח מזיקין דלילה המשומר מן המזיקין היא וכן כתבו כל הפוסקים וזה שרוצה לאומרה דעת חצוני הוא ואין ראוי לקרותו מחלוקת ולא לחוש לו". וע"ע ביב"א שם שהביא עוד הרבה ראשונים שכתבו שלא לומר מעין שבע בנ"ד ומכללם המנהיג, מחזור ויטרי, ריטב"א בשם התוס', מאירי, ריב"ש, רשב"ש ושלט"ג. וממילא אף אם הדיוק שכתבו מדברי השבלי הלקט הוא נכון (דס"ל שיש לומר מעין שבע אף ביו"ט א' דפסח) עדיין השבלי הלקט הוא כמעט יחיד בדבר זה נגד רוב רובם של האשונים ונגד הכרעת כל הפוסקים האחרונים וא"א לומר שהדבר נמצא במחלוקת בין הפוסקים.

מאידך אף שלצערי אין לי יד ורגל בתורת הקבלה המסורה לקדושי עליון, אך יש לעורר שאף שאמת נכון הדבר שרבים מהמקובלים כתבו כדברי הרש"ש זיע"א לומר מעין שבע בנ"ד, אך מידי מחלוקת בין המקובלים לא יצאנו, דראשית הנה הרב חיד"א (ברכ"י סי' תרמב ובשיו"ב שם ס"ק א) כתב שע"פ האר"י ז"ל אין לאומרה בליל פסח שחל בשבת. וכן מהרח"א גאגין זצ"ל (עי' דברי שלום ח"ב בתחילתו 'מנהגי הק"ק בית א-ל יכב"ץ" אות א וע"ע שו"ת לב חיים ח"ב סי' צה ד"ה והנה עתה ורוח חיים סי' תפז ס"ק ג) הביא את דברי הרש"ש זצ"ל וחלק עליו וכתב שע"פ הסוד אין מקום לאומרה. ועי' בחזו"ע (פסח סוף עמ' רלד) שהביא מהמקובל ר' אפרים הכהן זצ"ל שאמר שאף הרש"ש לא מצא הכרח ע"פ הסוד לאומרה. ויש להביא גם את דברי מהר"ש ויטאל זצ"ל בספרו חיים שנים ישלם (הביאו בשו"ת יבי"א חי"א או"ח סי' נה ס"ק יט) במש"כ שאין לומר מעין שבע בבית חתנים ובבית אבלים ולכאו' ה"ה לנ"ד שלא יאמר בליל פסח שחל בשבת, וכעין זה כתב גם המקובל מהר"מ אלבאז זצ"ל בסידור היכל הקודש (דף לא ע"ד). ממילא מידי מחלוקת בין המקובלים לא יצאנו.

א"כ לפי"ז בנ"ד נלענ"ד שיש לנו מציאות הפוכה, דהיינו מחלוקת בין המקובלים והכרעה אחת אצל הפוסקים ובכגון זה, אף אם לא נכנס לשאלה אם להכריע כהמקובלים או כהפוסקים יש לנו לנהוג כדעת הפוסקים. ויש עוד להביא בזה מש"כ מהר"א מזרחי זצ"ל בשו"ת הרא"ם (סי' א) שדין שהוא ע"פ הקבלה מסור הוא לאנשי הקבלה והסוד ואין להורות אותו לרבים. ויש להביא בזה גם את לשונו של הגאון המקובל מהר"י אלגאזי זצ"ל בספר שלמי ציבור (חלבי השלמים) "ובכלל זה צריך כל אדם להיות צנוע בכל המנהגים אשר יתנהג ע"פ קבלת איש האלקים האר"י זלה"ה, שלא לפרסם עצמו בין הנוהגים להקל ע"פ התלמוד וע"פ הפוסקים אשר מפיהם אנו חיים, בין להקל, בין להחמיר. וכש"כ שאינו יכול להכריח בהם למי שאינו נוהג כדברי הרב זלה"ה, וכמש"כ בתשובת הגאון הרא"ם זלה"ה...". ג.ב.

[8] הערת ראש הכולל: עי' להגרע"י זצ"ל בספר חזו"ע (פסח עמ' רלא-רלו) שכתב להשיב על דברי הגר"ע הדיאה זצ"ל בשו"ת ישכיל עבדי. ג.ב.