תערובת חמץ בתבלינים

האם חייבים לרכוש תבלינים לפסח או שניתן להשתמש בתבלינים של כל השנה

הרב אביאל ניסים כהן

תערובת חמץ בתבלינים

 

שאלה

תבלינים שמעורבים בהם מחמשת מיני דגן, האם שייך בהם ביטול לפני הפסח? השאלה נדונה כבר בשו"ת בנין אב לראשל"צ הגר"א בקשי דורון שליט"א (ח"ד סי' כג) וכך ביאר את השאלה:

"נשאלנו אודות התבלינים הכשרים לפסח, על אף שהתבלינים נבדקים ונטחנים בהשגחה מיוחדת מחשש לחמץ, המפקח על הכשרות לא הסתפק בבדיקה ושלח את התבלינים לבדיקת מעבדה, בבדיקה התברר שיש אחוז מזערי בתבלינים מסוימים שמקורו מחמשת מיני דגן, לאור תוצאות הבדיקה במעבדה ביררו גרגירי התבלינים בירור אחר בירור ונמצאו גרעיני שעורה בן התבלינים, כיון שהדבר נתגלה לאחר יצור כמות גדולה ששווקה ככשרה לפסח, נזקקנו לשאלה מה דין התבלינים שהוכשרו לפסח וכיצד לנהוג להבא.

בקשתי לברר על אתר מה עושים בשאר בתי החרושת לתבלינים, האם מודעים לבעיה, וכיצד מכשירים התבלינים לפסח, והתברר שמלבד מקומות שבהם כמות היצור קטנה ושם בוררים את הגרעינים הנטחנים ביד, במקומות הגדולים בדרך כלל התבלינים נטחנים מבלי בירור שהכמות מכילה גרעיני תבלינים בלבד, כך שהבדיקה אין בה כדי להבטיח שלא יתערבו גרעינים מחמשת מיני דגן, וגם במקומות שבוררים ביד, כיון שכמות השעורה מזערית, הבירור אין בו כדי להבטיח שלא ישאר משהו חמץ, והשאלה אם יש להכשיר התבלינים לפסח, לפי שחמץ בפסח אסור במשהו?" [עד כאן מהבניין אב].

והנה, אם יש בתבלינים חמץ, האדם עלול לעבור על איסור משהו חמץ תוך מחשבה שמאחר וניקה את ביתו מחמץ, עשה פסח כהלכתו, ולא היא.

נראה בעז"ה במאמר את גדר משהו חמץ בפסח, וכמה מדיני תערובות. ולהבין על מה עוברים אם בכלל על תערובת זו.

א. איסור משהו חמץ בפסח

הגמרא בפסחים (כט ב) מביאה מחלוקת משולשת בדין תערובות חמץ בפסח:

אמר רב: "חמץ בזמנו (בפסח), בין במינו בין שלא במינו - אסור. שלא בזמנו (אחרי פסח), במינו - אסור, שלא במינו - מותר". הגמרא מסבירה שחייבים להסביר שרב מדבר על משהו חמץ, מזה שהוא מתיר שלא בזמנו שלא במינו, שהרי אם מדובר בנותן טעם למה להתיר[1]. וטעמו של רב הוא משום שהוא סובר כר' יהודה שמין במינו במשהו, ובפסח גזר על שאינו מינו ממינו.

שמואל אמר: "חמץ בזמנו, במינו - אסור, שלא במינו - מותר. שלא בזמנו, בין במינו בין שלא במינו - מותר". שמואל סובר גם הוא כרבי יהודה, ולכן במינו במשהו אוסר. אך לא גוזר על שאינו מינו אטו מינו. ומתיר אחרי פסח הכול, כי סובר כרבי שמעון שמתיר כל תערובת אחרי פסח.

רבי יוחנן אמר: "חמץ בזמנו, בין במינו ובין שלא במינו - אסור בנותן טעם (שיש פחות מששים נגד האיסור). שלא בזמנו, בין במינן בין שלא במינן - מותר". רבי יוחנן סובר כחכמים שבין במינו בין שלא מינו בנותן טעם, ולכן רק בנותן טעם אוסר בפסח. ומתיר אחרי פסח הכול, כי סובר גם כרבי שמעון.

ומסיימת הגמרא "אמר רבא: הלכתא, חמץ בזמנו, בין במינו בין שלא במינו - אסור במשהו, כרב. שלא בזמנו, בין במינו בין שלא במינו - מותר, כרבי שמעון. ומי אמר רבא הכי? והאמר רבא: רבי שמעון קנסא קניס, הואיל ועבר עליו בבל יראה ובל ימצא! הני מילי בעיניה, אבל על ידי תערובת לא. ואזדא רבא לטעמיה, דאמר רבא: כי הוינן בי רב נחמן, כי הוו נפקי שבעה יומי דפסחא, אמר לן: פוקו וזבינו חמירא דבני חילא".

להלכה כתב הטור (סי' תמז סע' א) "חמץ בפסח הסכימו רוב המפרשים שאוסר תערובתו בין במינו בין שלא במינו במשהו חוץ מבשאלתות שפוסק בנותן טעם (בשישים) ואין נוהגין כן".

ובשו"ע (סי' תמז סע' א) פסק "חמץ בפסח אוסר תערובתו בין במינו בין שלא במינו, במשהו, אפילו בהנאה". והוסיף רמ"א "וצריך לשרוף הכל, ולא סגי בפדיון דמי החמץ ולמכור השאר. מיהו כלים שנתבשל בהם, מותרים לאחר הפסח ואין צריכין שבירה או הגעלה".

ומוסיף השו"ע "ודין תערובתו כדין שאר התערובות, אלא שמה שאוסר בשאר תערובות פחות מס' אוסר בחמץ במשהו. אבל אם בשאר תערובות לא היה צריך ששים אלא קליפה או נטילת מקום, אף בחמץ כן. שחם בחם בלא רוטב די בקליפה כשאר איסורים. וכן אם נגע ככר חמץ בככר מצה ושניהם חמין ואין שם דבר המפעפען, לא אסור אלא מקום מגעו בלבד לפי שאינו מבליע יותר".

בדרכי משה (שם ס"ק א) מוסיף שאם יש לנו ספק על דין זה של משהו בפסח נסמוך על דעת השאילתות שמתיר אם יש 60 מול החמץ. וכן פסק המשנה ברורה (סי' תמז ס"ק ב). ובשו"ת יביע אומר (ח"ב או"ח סי' כג ס"ק יא) מצרף ספק זה לעוד ספק להקל[2].

[ובשאלה מדוע להחמיר לאסור במשהו דווקא בחמץ בפסח, ביאר רש"י (פסחים שם ד"ה שלא במינו) שמחמירים בפסח משום שבפסח חמץ אסור בכרת. ומקשה שהרי יש עוד דברים בכרת שלא מחמירים? ומתרץ שחמץ לא בדלים ממנו כל השנה לכן מחמירים יותר.

מאידך, הרמב"ם (הל' חמץ ומצה פ"א ה"ה) כתב שמחמירים משום שחמץ, זה דבר שיש לו מתירים.

ועוד פסק מרן (סי' תמז סע' ג) שאם נתן טעם בתוך הפסח אפילו משהו אסור. וז"ל "חטה שנמצאת בע"פ בתרנגולת מבושלת, מותר לבטלה בס'. אבל אם חממו התרנגולת בפסח בעוד שהחטה בתוכה, חוזרת ליתן טעם בתוכה בפסח והוי במשהו".]

יוצא לפי האמור לעיל, שהתבלין הזה שמעורב בו חמץ, אם נשתמש בו בפסח ייתן טעם משהו בתוך פסח ולכן יאסור לנו את כל התבשיל.

ב. חוזר וניעור

אלא שנשאר לדון עוד בדין חוזר וניעור שהרי החמץ בתבלין נתבטל קודם הפסח בשישים[3].

נחלקו בתערובת חמץ לפני הפסח שיש בה שישים מול החמץ, כך שבדיני שאר תערובות האיסור בטל. האם גם פה נגיד שהאיסור בטל לפני הפסח ומותר, ואז שנכנס פסח כבר אין פה חמץ כלל. או שכשנכנס הפסח הוא חוזר וניעור.

כתב הרא"ש (פרק כל שעה סי' ה) "חמץ משש שעות ולמעלה הרי הוא כשאר איסורין ובטל בששים ומותר אף בפסח כיון שנתבטל קודם הפסח". וכמותו פסקו המרדכי (רמז תקנד), הגהות מיימוניות (דפ' קושטא הל' חמץ ומצה פ"ד הל' ח), סמ"ג (לאוין עח) תרומת הדשן (סי' נה), וכן סבר הטור (סי' תמב), שאחרי שהביא את סברת רב נטרונאי שאוסר יין שהיה שם חיטה לפני פסח כתב וז"ל, "ואני תמה למה אסרו היכא שנתערב קודם הפסח שהרי כבר נתבטל בס' ורי"ף פסק כחכמים שאין לאו לא בתערובת חמץ ולא בחמץ נוקשה אלא איסור דרבנן ולפי זה מותר לערבו בתחלה לפני הפסח ולהשהותו עד לאחר הפסח ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל".

את שיטת החולקים שסוברים שחמץ שנכנס פסח חוזר וניעור הביא הב"י (סי' תמז). שכתב שנראה מדברי הרמב"ם[4] (הל' חמץ ומצה פ"ד הי"ב) שסובר שחוזר וניעור משום שסובר שחמץ זה דבר שיש לו מתירים, וכן הרי"ץ אבן גיאת. ורבינו ירוחם כתב שהוא דעת הרשב"א, ועוד מהגאונים.

להלכה פסקו מרן ורמ"א (סי' תמז סע' ד) "אם נתערב החמץ קודם הפסח ונתבטל בס', אינו חוזר ונעור בפסח לאסור במשהו, ויש חולקים. הגה: ונוהגין כסברא הראשונה בכל תערובות שהוא לח בלח. ומיהו בדבר יבש שנתערב או שיש לחוש לתערובת, כגון פת שנפל ליין אף על פי שנטלו משם, אסור בפסח דחיישינן שמא נשארו בו פירורין ונותנין טעם בפסח".

יוצא שמרן ורמ"א פסקו שלא אומרים חוזר וניעור. אך בדבר יבש רמ"א חשש למשהו ולכן מחמיר.

אך צריך להדגיש שאפילו שלא אומרים חוזר וניעור, אם- בישל בתוך הפסח בין אם בוטל חד בתרי ואפילו שבוטל בשישים לפני פסח, התבשיל יהיה אסור. משום שהוא יתן טעם בפסח.

מקור לדין זה רואים ביו"ד (סי' קט סע' ב), שרואים שם שאפילו שחד בתרי בטיל אם בישל ואין שישים אסור הכל משום שנתן טעם (כך כתב מ"א סי' תמז ס"ק יא).

חשוב לדייק שלדון בדין חוזר וניעור בתערובת זו של חמץ בתבלין, אפשר להתחיל רק לסוברים שקמח שהתערב בקמח נחשב לח. כמו שהביא הב"י (סי תמז) בשם תרומת הדשן שקמח בקמח שמתערב יפה מקרי לח בלח.

ג. האם היתר בהיתר בטל

בשו"ת החת"ס (או"ח סי' קז) כתב שהסוברים שחמץ בפסח אינו חוזר וניעור טעמם שחמץ שמו עליו ואם כן קודם הפסח שם איסור עליו וחל עליו דין ביטול קודם הפסח. והסוברים חוזר וניעור ס"ל דחמץ היתרא מקרי והיתר בהיתר לא בטל, וכשמגיע פסח אינו מתבטל דחמץ בפסח במשהו.

אבל בנדון דידן המציאות שונה, שהדגן שבתבלין קודם הפסח הוא היתר גמור, שהרי לא נתחמץ (באופן שלא נרטב בתהליך הייצור), ורק בפסח כשנותן התבלין בתבשיל מחמיצה שבולת השועל ואז דינו במשהו, ובמה יתבטל?

הרב חננאל כהן במאמרו (בספר ויען שמואל סי' כא[5]) מביא הרבה ראשונים כמו הראב"ד התרומה, האו"ז ועוד, שסוברים שלא אמרינן חוזר וניעור, וגם שחמץ לפני הפסח היתרא מקרי. ועוד מביא את האו"ז (ע"ז סי' ער) שכתב שזה לא קשור אחד בשני בכלל, ושהיתר בהיתר בטל. ומביא שם שתי ראיות: א. שרואים שתוחב כף חולבת בקדירה של מים ויש במים שישים, החלב שיצא מהכף בטל. ב. מזה שחמץ קודם הפסח בטל, שאם לא היה בטל היה אסור במשהו אף שנכנס פסח.

אך הנודע ביהודה (או"ח סי' עב) דן באבקת סוכר שיש חשש שנתערב בה קמח. ומסביר שקמח בקמח זה יבש ביבש. וגם חולק שם על האו"ז בדין ביטול היתר בהיתר ומתרץ את שתי ראיותיו: א. זה שהכף החולבת בטלה בשישים מים, זה לא שבטלה, אלא שלא איכפת לנו אם המים האלו עכשיו יפלו לבשר. ב. החמץ באמת לא בטל הרבה לפני הפסח אלא ביטולו הוא משעה שישית שיש עליו שם איסור, אך עדיין אין איסורו במשהו. ועוד מסביר הנודע ביהודה שאם יכין את הסוכר הזה בפסח עצמו אז בתוך החג הוא מתחמץ וקונה שם חדש, ובזה כולי עלמא סוברים חוזר וניעור.

יוצא שלסוברים שהיתר בהיתר בטל, התבלינים יהיו מותרים בפסח. אך לסוברים שהיתר בהיתר לא בטל אז יהיה אסור להשתמש בתבלינים אלו בפסח משום שהם מחמיצים בתוך הפסח ונהפכו לאיסור שאוסר אפילו במשהו, כמו שראינו בתחילת המאמר.

בשו"ת בנין אב (ח"ד סי' כג) מביא את קושיות הנודע ביהודה על האו"ז, ומסביר שלכאורה באמת לא דומים איסורי בשר וחלב וצמר רחלים בצמר גמלים, לאיסור חמץ לפני פסח. שהרי עליהם חל איסור לערבם מה שלא חל כלל על היתר שעוד לא החמיץ. ולכן אין אפשרות ללמוד מהם לחמץ. אך מביא את דברי הגר"ש שקוף (שערי יושר ש"ג פ' כב) שמתרץ שצמר רחלים וגמלים כן דומה לחמץ לפני הפסח, משום שאין איסור לערבב את סוגי הצמר השונים, אלא האיסור ללבוש אותם כך מעורבים.

וכך פסקו מרן ורמ"א בשו"ע (סי' תמז סע' ד) "אם נתערב החמץ קודם פסח ונתבטל בשישים אינו חוזר וניעור בפסח לאסור במשהו, ויש חולקים. הגה: ונוהגין כסברא הראשונה בכל תערובות שהוא לח בלח, מיהו בדבר יבש שנתערב או שיש לחוש לתערובות כגון פת שנפל ליין אע"פ שנטלו משם אסור בפסח דחיישינן שמא נשארו בו פירורים, ונותנין טעם בפסח".

משמע שמרן פוסק שאין חוזר וניעור וגם שקמח זה לח בלח וכן רמ"א יתיר פה בתבלינים למרות שהוא סובר יש חוזר וניעור ביבש. משום שהוא סובר שקמח זה לח בלח שהרי פסק (בסי' תנג סע' ג) "אם לא ביררו החיטים מאכילת עכבר אין בכך כלום. הגה: וכן אם לא ביררו ממנו אותו דגן שצמח, מיהו צריך לראות שאין בו כל כך שלא יהא שישים כנגדו מן ההיתר". יוצא שאם יש שישים אפילו לכתחילה אפשר לטחון החיטים, לפי שקמח בקמח מיקרי לח בלח שאינו חוזר וניעור.

מזה שמרן לא מצריך לברור את החיטים שאכל העכבר אין אפשרות להוכיח, משום שאולי הוא מתיר כי הוא סובר שרוק העכבר לא מחמיץ. אך את סברת רמ"א אפשרי ללמוד מפה משום שהוא ממשיך וכותב על הדגן שצמח שלא בררו, וכתב שלא אוסר.

וכך מסביר במשנה ברורה (שם ס"ק יז) "אף שדגן שצמח מחמת לחלוחית הארץ הוא חמץ גמור, מכל מקום כשלא ברר אין לאסור לפי שמתבטלין בתוך החטים הכשרים, ומותר לטחנן הכל ביחד. והסכמת הרבה אחרונים דמותר לאפות אפילו בפסח, ואף דבפסח אסורו במשהו, כבר נתבטל קודם פסח בשישים, וקמח בקמח מקרי לח בלח ואינו חוזר ונעור. מיהו, בעל נפש יחמיר לעצמו לאפות קדם פסח כשיש מצמחים". ובשער הציון מסביר שזה לא מקרי מבטל איסור, משום שאין כוונתו לבטל.

ולכן יש לדייק שיהיה מותר רק אם התבלינים טחונים דק דק!

ועוד סברה להתיר בדעת רמ"א מביא בספר בנין אב (שם ס"ק ג) מתוך הסברם של המקור חיים ושערי יושר על רמ"א למה מחלק בדין חוזר וניעור בין לח ליבש. והסברם הוא שלח בלח שהוא נעשה כמקשה אחת סביר שלא יבא לידי חימוץ כלל, שהרי חמץ בפסח אוסר במשהו אבל לא מצינו שכל משהו מחמיץ, ואולי רק חיטה בתרנגולת מחמיצה אך גרגיר של חמץ לא מחמיץ. ע"כ. אך סברה זו קשה למה שלא יחמיץ הגרגיר אפילו שהוא קטן? אולי בגלל קושי זה מסיים בעל בנין אב שם כך "כיון שלא מצאנו לכך מקור, מידי ספיקא לא נפקא".

ואז ע"י צירוף ספק זה נצרף את סברת השאילתות שסובר שחמץ בפסח בטל בשישים גם בתוך הפסח. כמו שכתב בד"מ (הנ"ל) שכשיש צד להתיר נסמוך אדברי השאילתות.

אך לפי הסבר המשנה ברורה (סי' תמז ס"ק לג) לסברת הרמ"א שמחמיר בחוזר וניעור יבש, לא יהיה ברור אם פה בקמח רמ"א יתיר. שהרי מסביר שהחומרה היא משום שהחמץ בעין, ובתבלינים הקמח בעין. ועוד טעם מביא המשנה ברורה (שם ס"ק לו') שהחשש הוא שהחמץ יתן טעם בתוך הפסח, וגם לפי טעם זה אולי רמ"א לא יתיר פה, משום שהקמח יתן משהו טעם בתבשיל ויהיה אסור.

אך אם נסביר שהקמח המעורב בתבלינים כבר לא נראה בעין, וגם לא יתן טעם משום שטעם התבלינים חזק וביטל את טעם הקמח עוד לפני הפסח. אז גם רמ"א יתיר משום חוזר וניעור כמו לח בלח.

ודעת מרן אם הוא יתיר תערובת תבלינים זו או לא, תלוי במחלוקת החת"ס והנודע ביהודה בביטול היתר בהיתר. שלסברתו של החת"ס יהיה מותר בידעבד (שאלו התבלינים שיש לו) ולנודע ביהודה יהיה אסור.

אך בשביל לצאת לדעת כל השיטות בדיעבד, יכול לפני הפסח להרטיב קצת את התבלינים ואז אם יש בהם חמץ הוא יחמיץ לפני פסח ויהיה מותר בפסח על ידי ביטול, ולא חוזר וניעור.

ד. להלכה

נביא את הפסיקה של הבנין אב (שם) לרבני ישראל[6]:

לכבוד

רבני ישראל די בכל אתר ואתר

שלום רב

מבדיקה שנערכה במפעלים השונים בפסח הקודם התברר כי חלק מהתבלינים כגון חבה סודה (קצח), חילבה, חרדל, כוסברה, וכמון מגיעים למפעלים כשהם מעורבים בכמות לא מבוטלת של חיטה שנטחנת ומגיעה למוצר הסופי ככשרה לפסח, על מנת למנוע מצב זה הוחלט:

א. לא ימכר כלל חילבה טחון. חילבה גולמי, גרגירים, ילווה בכיתוב "עלול להכיל גרגירי חיטה יש לברור לפני השימוש".

ב. כוסברה גרגירים תלווה בכיתוב "עלול להכיל גרגירי חיטה יש לברור לפני השימוש".

ג. כמון גרגירים ילווה בכיתוב "עלול להכיל גרגירי חיטה יש לברור לפני השימוש". טחינה בכשרות רגילה בלבד יקלטו כמון רק ברמה 1% שינופה 3 פעמים בנפה צנטרפוגלית חשמלית 12 מ"ש ולאחר מכן יבדק מדגם של אחוז אחד ובמידה ותימצא חיטה יחזור תהליך הניפוי על עצמו.

ד. פלפל שחור ינופה במכונת ניפוי ויאושר אח"כ גם בכשרות למהדרין.

ה. מפעל שאין ברשותו נפה חשמלית צנטרפוגלית יוכל לרכוש תבלינים ממפעלים שברשותם נפה כזאת ובתנאי שכל משלוח ילווה בתעודת כשרות נילוות ועליה חותמת "נופה ונברר ע"פ נהלי הכשרות של הרה"ר לישראל בהשגחת הרבנות המקומית".

ו. קצב הברירה הידנית לא יעלה על 10 ק"ג לשעה למשגיח.

ונכון לכתחילה לשטוף היטב התבלינים ולשרותם במים, כך שגם אם יצמאו שעורים בודדות, יחמיצו לפני פסח, ואז בודאי יהיה ככל חמץ שלפני הפסח שבטל, ולא יחמיץ בפסח עצמו.

והנה בפסח עצמו נשאלתי ע"י מי שמהדר וקנה גרגירי כמון שטוחן בביתו מטעמי כשרות, ובפסח עצמו מצא שעורה מבוקעת לאחר ששטף התבלינים, ובא בשאלה, ואסרתי לו הכמון כולו, כיון שחמץ בפסח במשהו, והכמון דבר חריף הבולע, ועל כן מלבד ההוראות לבתי החרושת והאריזה הטוחנים לפני פסח, יש להזהיר הקונים גרעיני תבלינים לטחינה בפסח שיבררו היטב הגרעינים כדרך שבוררים אורז על מנת שלא להכשל באיסור משהו בפסח.

 

 

 

 

[1] יוצא שכל פעם שאנו אומרים שמותר זה רק אם יש ששים נגד האיסור. אך אם יש טעם ודאי אסור.

[2] הערת ראש הכולל: יש להעיר שנחלקו הפוסקים מתי וכיצד אנו מצרפים את שיטת השאילתות, דהנה בשו"ת הרמ"א (סי' כח) ובשו"ת משאת בנימין (סו"ס סט) משמע כמש"כ ידיד הרב הכותב שליט"א דכל שיש צד נוסף או ספק נוסף להקל סומכים על שיטת השאילתות, וכ"כ בשו"ת יבי"א וכמו שהביא הרב הכותב. וע"ע במג"א (סי' תסז ס"ק לג) ומאידך עי' במג"א (סי' תמז ס"ק מא) ויש ליישב ואכמ"ל.

איברא שהחק יעקב (סי' תמז ס"ק א) כתב בנ"ד "ומ"מ למעשה נראה מדבריהם שאין סומכין על זה אא"כ דאיכא עוד הרבה צדדים להקל", ועיי"ש בחק יעקב שרצה לדייק שזו גם כוונת הרמ"א והמשאת בנימין. וכ"נ שהיא דעת רוב הפוסקים שכ"כ הבאהי"ט (סי' תמז ס"ק א), הגהות מעשה רוקח על השו"ע (סי' תמז סע' א), פרמ"ג (משב"ז סי' תמז ס"ק יט ד"ה אמר הכותב), משנ"ב (סי' תמז ס"ק ב וס"ק טו ובשעה"צ ס"ק כ) וכ"כ עוד פוסקים. ג.ב.

[3] נראה שלא שייך להגיד שיש כל כך הרבה חמץ בתוך התבלינים ואין שם ששים, שהרי אז הוא היה פוגם בטעמם של התבלינים.

[4] הערת ראש הכולל: אמת שרוב הפוסקים ביארו ברמב"ם דס"ל שחמץ חו"נ אך יש שחלקו בזה, עי' למשל בהגהות בית דוד על הטור (בטור מהד' המאור עמ' עב ס"ק 4) שכתב כמה ראיות חזקות שגם הרמב"ם ס"ל שחמת אינו חו"נ. ג.ב.

[5] מובא בכתבי יד בפרוייקט השו"ת מתחת הכותרת חוזר וניעור.

[6] הערת ראש הכולל: ע"ע בזה בשו"ת שמע שלמה לראשל"צ הגר"ש עמאר שליט"א (ח"ה סי' ד). ג.ב.