מצוות הנשים בליל הסדר
הרב ינון קליין שליט"א
מצוות הנשים בליל הסדר
[לשיעור בנושא זה לחץ כאן]
במשנה קידושין (כט א) שנינו "וכל מצות עשה שהזמן גרמא אנשים חייבין ונשים פטורות". אולם יש מצוות יוצאות דופן, שלמרות שהן מצוות עשה שהזמן גרמן גם נשים חייבות בהן. בליל הסדר יש כמה מצוות כאלה.
א. אכילת מצה
בגמרא פסחים (מג ב) למדנו "דאמר רבי אליעזר נשים חייבות באכילת מצה דבר תורה שנאמר לא תאכל עליו חמץ וגו' כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו באכילת מצה והני נשי נמי הואיל וישנן בבל תאכל חמץ ישנן בקום אכול מצה".
ומבואר שנשים חייבות באכילת מצה בליל הסדר מדאורייתא. אע"פ שזוהי מצוות עשה שהזמן גרמא שבד"כ נשים פטורות, כאן שיש היקש ללאו, חייבות מדאורייתא.
אמנם בירושלמי (פסחים פ"ח ה"א) יש בזה מחלוקת. "מצתן מה היא? ר' לעזר אמר חובה רבי זעירא אמר רשות. רבי הילא אמר דברי הכל". כלומר, לרבי לעזר חובת מצה תלויה בחובת קרבן פסח, למ"ד שאשה חייבת בקרבן, חייבת במצה. לרבי זעירא כנ"ל, אלא שהוא סובר כמ"ד שאשה פטורה מקרבן. לעומתם רבי הילא סובר שגם הפטורים מקרבן חייבים במצה וטעם הדבר בהמשך הדף, כמו הלימוד שבבבלי שהבאנו לעיל.
והקשו התוס' (מגילה ד א ד"ה שאף הן) "למה לי היקשא דכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה תיפוק ליה מטעם שהן היו באותו הנס?" כמו שמצאנו בחיוב קריאת מגילה (מגילה שם) לנשים ובחיוב ארבע כוסות (פסחים קח ב וראה להלן בהמשך המאמר). ותירצו התוס' שני תירוצים, "וי"ל דמשום האי טעמא לא מחייבא אלא מדרבנן אי לאו מהיקשא. ורבינו יוסף איש ירושלים תירץ דסלקא דעתך למיפטרה מגזירה שוה דט"ו ט"ו דחג הסוכות".
-שני דרכים בביאור דברי התוספות
ויש לכאורה שני דרכים ללמוד את התירוץ הראשון. אפשר לומר שכוונתם היא שאילולי ההיקש היינו מחייבים נשים מדרבנן וזו נראית במבט ראשון הדרך הפשוטה יותר בדבריהם. ואפשר לומר שסברה זו (שאף הן היו באותו הנס) לא נאמרה אלא במצוות דרבנן, אך במצוות דאורייתא לא, ופירוש דבריהם "לא מחייבא אלא מדרבנן" הוא שרק במצוות דרבנן יש לסברת שאף הן היו באותו הנס כוח לחייב ולא במצוות דאורייתא (ולא כמו שנראה במבט ראשון שפירוש דבריהם הוא שהאשה לא הייתה מתחייבת באכילת מצה אלא מדרבנן ולא מדאורייתא).
ומה שמצריכנו לביאור זה על אף הקושי הקטן שיש בו מלשון התוס', הוא דבריהם במסכת פסחים (קח ב ד"ה היו) "והא דאמרינן דפטורות מסוכה אף על גב דאף הן היו באותו הנס כי בסוכות הושבתי התם בעשה דאורייתא אבל בארבעה כוסות דרבנן תיקנו גם לנשים כיון שהיו באותו הנס". ודברים אלו אין להם ביאור אלא באופן השני. כלומר, סברת 'אף הן היו באותו הנס' לא נאמרה אלא במצוות דרבנן ולא במצוות דאורייתא.
ואף על פי שידוע שבעלי התוס' רבים הם, ואין הכרח לטעון שהלכו בשיטה אחת בכל המקומות, כאן נראה שעדיף לומר שהתוס' במגילה למדו כתוס' בפסחים. שאם לא נלמד כך, קשה, סוף סוף, מפני מה לא התחייבו הנשים במצוות סוכה מדרבנן, מסברת 'אף הן היו באותו הנס'? וזה שאינן חייבות אפילו מדרבנן מוכח בסוכה (ב ב) במעשה של הליני המלכה שאמרו "משם ראיה[1], אשה הייתה ופטורה מן הסוכה" ופשט הדברים שאפילו מדרבנן הייתה פטורה (בהגהות ברוך טעם על הטורי אבן במגילה שם תירץ שמאחר ויש גזירת הכתוב לפטור נשים מסוכה לא רצו חכמים להטיל עליה חיוב דרבנן).
אכן מצאנו מחלוקת אחרונים בהסבר דברי התוס'. הגאון רבי עקיבא איגר (חידושי רעק"א מגילה שם ד"ה תוד"ה שאף) כתב "למ"ש תוס' דאי לאו הקישא דמצה לחמץ לא היו נשים מחויבות במצה דהך סברא דאף הן היו באותו הנס לא הוי סברא דאורייתא".
מאידך בפרי מגדים (אשל אברהם סי' תעב ס"ק טז) כתב "ועיין תוספות מגילה ד א ד"ה שאף הן, משמע במצה נמי מדרבנן ראוי לחייב נשים, והיקשא לדין תורה". כמו כן בחידושי השפת אמת למגילה (שם ד"ה שאף הן היו) הבין כדרך הראשונה, שלתוס' יש סברה לחייב מדרבנן מכח אף הן היו באותו נס, שכתב "שוב ראיתי דבמרדכי משמע כמו שכתבתי דרק בדרבנן שייך האי טעמא (אף הן היו באותו הנס), אך לשון התוס' לא משמע הכי".
וכן כתב הגאון חיד"א בברכי יוסף (סי' תעג ס"ק טו).
-פטור נשים מסוכה
ולשיטה זו צריך ליישב מדוע לא נחייב נשים בסוכה מדרבנן? תירוץ אפשר ללמוד מדברי הגרי"ד סולובייצ'יק (אגרות הגר"יד הלוי, הלכות חנוכה פ"ד הל' ט - יא) שתירץ את קושיית התוס' באופן אחר. לשיטתו סברת 'אף הן היו באותו הנס' נאמרת רק במקום בו הנס מודגש בקיום המצווה, בלשונו "דהנס הוא דין וחלות בפני עצמו בעצם קיום המצווה". לדוגמא, במצוות נר חנוכה, פרסום הנס אינו רק טעם החיוב, אלא עצם ההדלקה היא פרסום הנס. בלשון הגרי"ד "והרי הך שאף הן היו באותו הנס מצינו רק גבי נר חנוכה ומקרא מגילה וארבע כוסות, והוא משום: דבכל הני מצות דין נס אינו רק טעם המצוה אלא דנאמר בעצם קיום ומעשה המצוה, וכדחזינן דאיכא ברכה מיוחדת עליה, אבל קידוש ומצה, נהי דאיכא בהם זכרון הנס, אבל דין קיום וחלות בפני עצמם בעצם מעשה המצוה הרי ליכא, ואם כן לכאורה כל הך טעמא של אף הן היו באותו הנס לא שייך".
אלא שלפי זה נחייב נשים באמירת ההגדה בליל הסדר לפחות מדרבנן (וכן כתב בברכי יוסף הנ"ל), שכן אמירת ההגדה היא פרסום הנס, לא פחות משתיית ארבע כוסות. ולפי דברי התוס' פסחים הנ"ל לא נחייבן בסיפור יציאת מצרים אפילו מדרבנן (ובסברה זו זכיתי לכוין לספר כפי אהרן, המובא בשדי חמד מערכת חמץ ומצה סי' טו אות ט) וראה להלן.
עוד תירוץ לשאלה מדוע לא נחייב נשים במצוות סוכה לסברה זו. כתב החיד"א (שם) "מכאן יש ראיה למ"ש הט"ז באו"ח סי' תקפ"ח (ס"ק ה) וביו"ד סי' קיז (ס"ק א) דכל דבר שמבואר בכתוב בפירוש אין כח ביד חכמים לעשות הפך, דהרי כפי דברי התוס' הללו דגם אי לאו הקשא דכל שישנו, היו חייבות הנשים במצה מטעם שאף הן, א"כ ליחייבו בסוכה מדרבנן אף שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, למ"ד דסוכה משום ענני כבוד, ולדעת התוס' דפירוש שאף הן היו באותו הנס, היינו שהיו בכלל הנס והן טפלות, וגם הנשים היו תוך ענני כבוד. אלא דאיכא למימר דשאני סוכה דאיכא הלכתא למפטרינהו, כמ"ש בסוכה דף כח ואסמכוה אקרא האזרח להוציא הנשים, וכיון דבפרט זה עצמו אתא הלכתא למפטר נשים, לא מחייבו מרבנן, דכל דרחמנא אמר בפרטות, לא מתקני רבנן מידי. וזו קצת ראיה לדברי הט"ז לכאורה, אף דהרב קאי בגזרות דרבנן".
-האם צריך בעלות במצת מצווה?
לבירור שעסקנו בו עד כאן יש נפקא מינא להלכה, אך לא לעניין אכילת מצה בליל הסדר, בו אנו אוחזים.
שהרי כבר ראינו לעיל שנשים חייבות באכילת מצה מדאורייתא וכפי שפסק הרמב"ם (חמץ ומצה פ"ו ה"י) "הכל חייבין באכילת מצה אפילו נשים ועבדים".
ואף על פי שכך הלכה פסוקה, ניתן לפלפל עוד קצת בסוגיה ומתוך חיוב הנשים ללמוד גדר חדש באכילת מצה.
בגמרא פסחים (לח א) הובאה מחלוקת רבי מאיר וחכמים אם יוצאים יד"ח מצה באכילת מצות של מעשר שני. והגמרא מבררת שיסוד דברי רבי מאיר הוא גזירה שווה מחלה למצה, בחלה כתוב "והיה באכלכם מלחם הארץ" ובמצה כתוב "לחם עוני", כמו שבחלה חייב רק הבעלים, כך במצה אי אפשר לצאת אם אין בעלות, ומעשר שני לשיטת רבי מאיר (קידושין נד ב) נחשב ממון גבוה ופטור מחלה וממילא לא יוצאים בו ידי חובה בפסח. לכאורה פשט הגמרא היא שחכמים לא חולקים על רבי מאיר שבמצה צריך דין ממון ובעלות. מחלוקתם היא בשאלה האם מעשר שני הוא ממון גבוה או ממון של הבעלים.
והנה פסק הרמב"ם (הל' חמץ ומצה פ"ו ה"ז) "אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה שהיא אסורה לו כגון שאכלה טבל או מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו או שגזלה, זה הכלל כל שמברכין עליו ברכת המזון יוצא בה ידי חובתו וכל שאין מברכין עליו ברכת המזון אין יוצא בה ידי חובתו". ופירוש דבריו שבכל אלו הדברים לא יוצאים מדין מצוה הבאה בעבירה שלא יוצאים בה ידי חובה.
ולכאורה קשה, למה הרמב"ם צריך את הטעם של מצוה הבאה בעבירה למצה גזולה, הרי המצה לא של הגזלן ואין לו בה דין ממון?
את השאלה הזו שאל היד המלך (הגאון רבי אלעזר סג"ל לנדא, נכד הנוב"י, על הרמב"ם שם) ותירץ באריכות רבה (תוך הרחבה וביאור גדול בגדרי מצוה הבאה בעבירה) שחיוב בעלות במצה אינו אלא במצת מעשר שני וטבל לשיטת רבי מאיר, אך בכל אופן אחר אין חיוב שיהיה במצה דין ממון ובעלות ויוצא ידי חובה גם במצה שאינה שלו.
אחת מראיותיו היא הסוגיה בה אנו אוחזים, חיוב נשים במצה. וכך ביאר, אם במצה גזולה לא יוצאים כי אין בה דין ממון, גם במצה שאולה לא יוצאים כי אין בה דין ממון. ואף על פי שבמציאות אין דבר כזה מצה שאולה לאכילה, כי שאלה חוזרת לשואל כמו שהיא ואם המצה נאכלת זה לא שאלה, כי אי אפשר להחזירה, על כל פנים מצאנו אופן של אכילה ללא דין ממון באשה שיש לה בעל.
שאשה חייבת במצה "והלא כל מה שקנתה האשה קנה בעלה וכל אשר לה שייך הגוף לבעלה. ואף אם נתן לה בעלה המצה לאכלה, מ"מ אין עדיין להאשה ע"י נתינה זו דין ממון במצה, דהא אם נתנה האשה המצה זו לאחר במתנה או הקדישה מדעת עצמה שלא מדעת בעלה אין מתנתה והקדשה שוים מאומה, ואם המקבל מתנה כזו מאשה שיש לה בעל קידש בה אשה אין האשה מקודשת, ומשום דלא נתן הבעל המצה רק אדעתא לאכלה אבל לא ליתנה או למכרה לאחר, ואין לך אין לה דין ממון גדול מזה דאין בידה למכור אם לא מדעת בעלה, ואם מכרה או נתנה מדעת בעלה הרי שליחותא דבעל קעבדה ואין זה דין ממון שלה... וא"כ האם נאמר דכל אשה שיש לה בעל אינה יכולה לצאת ידי חובת מצה, אם לא בדרך רחוק וזר דהיינו שיתן לה הבעל הכזית מצה בתורת מתנה גמורה דאז רשותו מסתלק, אבל בנתן לאשתו בליל ערבי פסחים מצה על שולחנו סתם אף שרשות בידה לאכול, מ"מ כיון דאינה יכולה למכור וליתנה במתנה לאחרים ואין לה בזה דין ממון לא תהיה האשה יוצאת בו ידי חובת מצה, וזה הוא דבר שאי אפשר לאומרו כלל".
וזוהי ראייה שבסתם מצה אין דין ממון וחיוב בעלות.
ב. מרור
נאמר בתורה (שמות יב ח) "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" ושוב (במדבר ט יא) "בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ".
למדנו שאכילת מרור בזמן שיש קרבן פסח מדאורייתא. בזמן הזה שלצערנו בעו"ה אין קרבן, אכילת מרור רק מדרבנן (פסחים קכ א).
-נשים במרור, בזמן שיש קרבן
יש לדון בחיוב הנשים בזמן שינהג מרור מדאורייתא במהרה בימינו אכי"ר.
ברש"י (פסחים צא ב ד"ה לית ליה) ברור שמצה ומרור יחדיו, ואם חייבות לאכול קרבן פסח עם מצה, הוא הדין שחייבו מרור. כלשונו, "והא ליכא למימר דליהדר אמרור לחודיה, דסתמא מצה ומרור בהדי הדדי כתיב, על מצות ומרורים, וכשם שנשים באכילת מצה חובה הכי נמי במרור".
וכך משמע בירושלמי (פסחים שם, קידושין פ"א ה"ז) ששאלו "מצתן (כלומר חיוב נשים במצה) מהו? אמר ליה חובה רבי זעירה אמר מחלוקת. ר' הילא אמר דברי הכל מתניתא מסייעא לדין ומתני' מסייעא לדין. מתני' מסייעא לר' זעירא חזרת מצה ופסח לילה הראשון חובה ושאר כל הימים רשות מתניתא מסייעא לר' הילא נאמר [דברים טז ג] לא תאכל עליו חמץ ונאמר שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני את שהוא בבל תאכל חמץ הרי הוא בקום אכול מצה ונשים הרי הן בבל תאכל חמץ הרי הן בקום אכול מצה והא תנינן כל מצות עשה שהזמן גרמא האנשים חייבים והנשים פטורות אמר ר' מנא חומר הוא מצות עשה שהיא באה מכח בלא תעשה".
ופירש בפני משה (ד"ה מתני' מסייעא) "מתני' מסייעא לר' זעירא. דקתני חזרת מצה ופסח לילה הראשון חובה אלמא למ"ד פסח חובה מצה נמי חובה דהא דמצה בלילה הראשון חובה נפקא ליה מדכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו הכתוב קבעו עליו חובה ומאן דמיחייב בפסח מתחייב נמי במצה ולמ"ד פסחן רשות מצתן נמי רשות".
עולה מהנ"ל שאם נשים חייבות בקרבן פסח, חייבות גם במצה ומרור. ולכשנזכה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים יתעורר הדין למעשה.
-נשים במרור בזמן הזה
בזמן הזה, לפי האמור לעיל, היה מקום לפוטרן ממרור. שחיוב המרור תלוי בחיוב הקרבן ואם אין חיוב קרבן אין חיוב מרור. מאידך אולי שייך לחייבן מדין שאף הן היו באותו הנס או מסברות אחרות, ונבאר.
בגמרא פסחים (קח א) למדנו "ואמר רבי יהושע בן לוי נשים חייבות בארבעה כוסות הללו שאף הן היו באותו הנס... תנו רבנן הכל חייבין בארבעה כוסות הללו אחד אנשים ואחד נשים ואחד תינוקות".
וכתב הטור (או"ח סי' תעב) "ואחד אנשים ואחד נשים חייבים בהם ובכל מצות הנוהגות באותה לילה כגון מצה ומרור". ופירש הב"י שדברי הטור מיוסדים על הגמרא הנ"ל, לדבריו יסוד חיוב נשים במרור הוא מסברת 'שאף הן היו באותו נס'.
ולכאורה יש להקשות. שבגדר 'אף הן היו באותו הנס' נחלקו הראשונים. רש"י והרשב"ם (שם) פירשו "שאף הן היו באותו הנס. דאמר במס' סוטה (יא ב) בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו וכן גבי מקרא מגילה אמר הכי משום דעל ידי אסתר הוה וכן גבי חנוכה במס' שבת (כג א) לשון מורינו הלוי". ובתוספות (ד"ה היו) הקשו "וקשה דאף משמע שאינן עיקר ועוד דבירושלמי גריס שאף הן היו באותו ספק משמע באותה סכנה דלהשמיד להרוג ולאבד". ובמרדכי (פסחים לז ב) פירש שאף להן נעשה נס.
ומרור בזמן הזה דרבנן (פסחים קכ א) וטעם אכילתו על מנת שנזכור את השעבוד במצרים, ולפי זה יש נפקא מינא במחלוקת הראשונים. אם נאמר כתוס', שאף הן היו באותה סכנה מובן למה יהיו חייבות במרור מדרבנן מטעם זה. אך אם נאמר כרש"י ורשב"ם שהיו באותו הנס, שבזכותן נגאלו ישראל, לכאורה לא שייך לחייבם במרור מאותו טעם, שבמרור אין זכר לנס. ואם כן, מדוע כתב הב"י שמטעם 'שאף הן היו באותו הנס' חייבות במרור?
אפשר ליישב שמתוך הכרת המרירות וזיכרון הצרות יש פרסום גדול יותר לנס. שלפי גודל השיעבוד וחוזקו - גודל הנס ותפארתו, ושייך לחייב נשים במרור מטעם שהיו באותו נס, שגם להן יהיה זיכרון לגודל הנס על ידי זיכרון השעבוד.
והנה בשו"ע (סי' תעב סע' יד) שינה המחבר מלשון הטור וכתב "גם הנשים חייבות בארבע כוסות ובכל מצות הנוהגות באותו לילה", ובזה השמיט את סוף דברי הטור "כגון מצה ומרור" וצריך לבאר.
לכאורה ניתן לומר שכוונת המחבר הייתה להרחיק מטעות, שלא יבואו לומר שנשים פטורות ממצות ההגדה וסיפור יציאת מצרים. שלקמן נראה שיש פוסקים שסוברים שנשים אינן חייבות בסיפור יציאת מצרים, לפי שאין לחייבן מסברת 'אף הן היו באותו הנס' אלא במצוות דרבנן (כדברי התוס' לעיל). ומדאורייתא פטורות לפי שמצווה זו היא מצוות עשה שהזמן גרמא.
אילו היה המחבר כותב "כגון מצה ומרור" היה מקום לטעות, שבאלו חייבות- מצה מדאורייתא ומרור וארבע כוסות מדרבנן, אך משאר מצוות הלילה פטורות. שינה המחבר וסתם "כל מצוות הלילה" ואין מקום לטעות בדבריו.
אולי אפשר להסביר באופן נוסף. בביאור הגר"א (סי' תעב ס"ק כט) כתב שהטעם שחייבות בכל המצוות הוא מאותו טעם שחייבות בכוסות. ולכאורה קשה שהרי מה שחייבות במצה הוא מהיקש, כל שישנו בבל תאכל חמץ כמבואר בגמרא. אלא שהגר"א בא לבאר מדוע המחבר השמיט את לשון הטור "כגון מצה ומרור", לפי שבבית יוסף כתב שיסוד החיוב הוא מכח שאף הן היו באותו הנס, וטעם זה לא שייך במצה. לכן שינה המחבר מלשון הטור וסתם 'שאר מצוות', כאשר כוונתו למצוות דרבנן בהן חייבות הנשים מטעם שאף הן היו באותו הנס.
בשו"ת בית דוד (הג"ר יוסף דוד מסלוניקי, או"ח סי' רנו) ביאר מפני מה נשים חייבות במרור בליל הסדר, אחרי שלפי דברי התוס' אין לחייבן מסברת שאף הן היו באותו הנס, אלא במצוות דרבנן. ותורף דבריו הוא שהחיוב במרור הוא דאורייתא בזמן שיש קרבן, בזמנינו שמרור מדרבנן, חויבו הנשים מכח 'כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון' ולא מסברת שאף הן היו באותו הנס.
כדברים האלה כתב בערוך השלחן (סי' תעב סע' טו) "כיון שחייבות במצה חייבות גם בפסח ומרור שהרי איתקשו זה לזה כדכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו. ואף על גב דמרור בזמן הזה דרבנן מכל מקום כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וממילא שגם חייבות בכל מצות הלילה שכולן עניין אחד הן. ועוד שהרי בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים ולכן פשיטא שהחיוב עליהן בכל מצות הלילה שהוא רק משום גאולת מצרים".
ובחיי אדם (כלל ק סע' יב) כתב בעניין זה "ולכן צריך להזהיר בני ביתו שלא יזלזלו בכל זה, ובפרט באכילת מרור שמזלזלין בו מאוד".
ג. הסיבה
שנינו במשנה (פסחים פ"י מ"א) "ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין ואפילו מן התמחוי".
ופירש רש"י (צט ב ד"ה ואפילו) "ואפילו עני שבישראל לא יאכל, בלילי פסחים, עד שיסב כדרך בני חורין, זכר לחירות, במטה ועל השלחן". וברמב"ם (חמץ ומצה פ"ז ה"ז) פסק "לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות". ולא חילק בין זמנם לזמננו שאין הסבה נהוגה בכל יום.
אבל הראבי"ה (סי' תקכה) כתב "ובזמן הזה שאין רגילות בארצינו להסב, שאין רגילות בני חורין להסב, ישב כדרכו". וכ"כ הראב"ן (פסחים קסד ע"ד) "והם היו נוהגין לישב על המיטות ולהסב בהסיבת שמאל אבל אנו שאין אנו רגילין בכך יוצאין אנו כדרך הסיבתינו ואין לנטות ימין ושמאל". ולשיטתם אין להסב היום.
ובהג"ה מיימוניות (חמץ ומצה פ"ז ס"ק ב) הביא דברי הראבי"ה וכתב עליו, "אמנם יחידאה היא"[2] וברא"ש (פסחים פ"י סי' כ) ובטור (או"ח סי' תעג) כתבו שאם שתה כוס ראשונה בלא הסיבה, צריך לחזור ולשתות ולהסב. ומוכח שהם סוברים שגם בזמן הזה יש להסב.
ובדרכ"מ (סי' תעב ס"ק א) הביא את דברי מהר"י ברונא שמצווה להסב בכל הסעודה. ומשמע אף בזמן הזה. ועוד הביא מהמרדכי שגם עני צריך להסב.
וכן משמע מדברי השו"ע (סי' תעב סע' ב-ז, סי' תעג סע' ב, סי' תעה סע' א) שגם היום בעינן הסיבה מעיקר הדין, ואם לא הסב חוזר ומסב.
מה הדין בנשים? גם הן חייבות להסב?
בגמרא פסחים (קח א) שנינו, "אשה אצל בעלה לא בעיא הסיבה ואם אשה חשובה היא צריכה הסיבה". ונחלקו הראשונים בביאור פטור האשה מהסיבה.
בשאלתות (צו שאילתא עז) כתב "אשה אינה צריכה הסיבה, מאי טעמא לאו דירכא דנשי למזגא" והרשב"ם (ד"ה אשה) כתב, "אשה אינה צריכה הסיבה. מפני אימת בעלה וכפופה לו" ובהמשך הביא את דברי השאלתות. ומשמע שהם שני פירושים נפרדים.
לשאלתות אינה צריכה להסב מפני שאין זה דרכה להסב ולא הוי דרך חירות בכך. לעומת זאת לרשב"ם הטעם הוא מפני אימת בעלה. ונפ"מ לרווקה, גרושה או אלמנה, שאין שייך בה אימת בעלה ולפי טעם הרשב"ם תתחייב בהסבה ולטעם השאלתות פטורה גם באופן זה.
וכך כתב הרא"ש (פסחים פ"י סי' כ), "אשה לא בעי הסיבה פירש רשב"ם מפני אימת בעלה שכפופה לו ולפי זה אלמנה וגרושה בעו הסיבה ובשאילתות דרב אחאי כתב דלאו דרכם דנשי למיזגי ולפי זה אפילו אלמנה וגרושה נמי אבל אשה חשובה אורחא למיזגי". גם בטור כתב דברים אלו אלא שכתב בה"ג במקום שאלתות ובב"י תמה והעלה דאפשר שגם בה"ג כתב כשאלתות ולכן כתב הטור בשמו ולא חש להזכיר דעת השאלתות.
הב"ח (ד"ה אשה) מעיר שתי הערות חשובות. א. לשיטת הרשב"ם קשה למה אשה חשובה צריכה הסבה, שאם הטעם הוא מפני שאימת בעלה עליה, הרי גם אשה חשובה צריך שתהיה אימת בעלה עליה. ב. לשיטת השאלתות קשה מה שייכות המילים אשה אצל בעלה שבגמרא, והרי אם הטעם הוא משום דרך הנשים מה הבדל בין אצל בעלה ללא. והעלה הב"ח שהעיקר כדברי השאלתות וכתב שמה שכתוב בגמרא "אצל בעלה", הוא טעות סופר והכניסוהו תלמידים טועים.
הנצי"ב כתב ביאור אחר בדברי השאלתות (העמק שאלה, שם אות ה), "נראה דפשיטא דמשום מרות בלחוד אי אפשר לפטור ממצות הסיבה", הרי השאילתות עצמו באר שטעם הפטור בתלמיד הוא שכבוד התורה עדיף על הסיבה, ולא הסתפק בטעם שהתלמיד כפוף לפני הרב וירא ממנו. ממילא מוכרחים לומר שעיקר הפטור בנשים הוא שלא היה דרכן להסב. הטעם שלא היה דרכן להסב הוא שהיו רגילות להיות עם הבעל ומשום כבודו ומוראו לא הסיבו וגם כשהיו לבדן לא הסיבו כי לא הורגלו בכך. ומה שכתוב בירושלמי 'אשה אצל בעלה', הכוונה היא למצב הרגיל ולא לטעם הפטור. ומבואר לפי זה החילוק באשה חשובה, שדרכה להסב כשהיא לבדה, וממילא צריכה להסב בפסח אפילו כשהיא עם בעלה, שהטעם של כבוד בעלה ומוראו לא מספיק לפטור.
למעשה- בשו"ע (סי' תעב סע' ד) פסק שאשה אינה צריכה הסבה וחשובה צריכה הסבה, ורמ"א הוסיף שנשים שלנו חשובות הם אך לא נהגו להסב לפי שסמכו על שיטת הראבי"ה שכתב שבזה"ז א"צ להסב.
ובביאור הגר"א (ס"ק ז) הביא בגדר אשה חשובה מרבנו מנוח (הביאו כס"מ חו"מ ז ח) שאשה חשובה היא "שאינה צריכה להתעסק בצרכי הבית בתיקון המאכל".
ובמשנ"ב (ס"ק יב) ביאר שאשה אינה צריכה הסבה לפי "דסתם אשה אין דרכה להסב בשום פעם".
הגר"ע יוסף זצ"ל בחזון עובדיה (פסח ח"ב עמ' ו) כתב "מנהג הספרדים ועדות המזרח שהנשים מסיבות, מפני שאין דרך להקפיד, ואין לשנות. ומכל מקום בדיעבד אם לא היסבו הנשים יצאו ידי חובה, ואינן צריכות לחזור ולשתות".
ד. ארבע כוסות
במשנה פסחים (פ"י מ"א) שנינו, "ערב פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין ואפילו מן התמחוי". ופירשו שם רש"י ורשב"ם שארבעת הכוסות הם כנגד ד' לשונות של גאולה הנאמרים בפרשת וארא: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי.
מקור הדברים הוא בבראשית רבה (פרשת וישב פח) ושם ישנם עוד טעמים למה תקנו ד' כוסות (ראה להלן).
ובגמרא (פסחים קח א) מפורש שנשים חייבות בארבע כוסות- "ואמר רבי יהושע בן לוי נשים חייבות בארבעה כוסות הללו שאף הן היו באותו הנס". וכבר הזכרתי בראש המאמר את מחלוקת הראשונים בהסבר המושג שאף הן היו באותו הנס.
- האם יש נשים שחייבות רק בשלש כוסות?
אמנם, על אף שחיובם נראה פשוט, גם כאן מצאו האחרונים מקום להתגדר ולהראות כוחם וחילם בפלפול ובסברה.
שרש"י במשנה פירש בטעם ארבע כוסות, שהם כנגד ארבע לשונות של גאולה כמבואר לעיל. אולם בגמרא (שם) פירש רש"י שתקנו ארבע כוסות "שלשה כנגד שלשה כוסות שנאמרו בפסוק זה וכוס פרעה בידי וגומר ורביעי ברכת המזון". ומדוע שינה מפירושו במשנה? ולמרות ששני הטעמים הללו נמצאו בירושלמי ובמדרש עדיין קשה למה לו להביא את שניהם ולא הסתפק באחד מהם? ואם סובר שצריך את שניהם למה לא כתבם כאחד במשנה?
בשדי חמד (מערכת חמץ ומצה סי' טו אות ו) הביא מכתב מהגר"ח ברלין שמכוח שאלה זו ברש"י חידש דין בחיוב נשים בארבע כוסות.
וז"ל הגר"ח ברלין "אף אני אענה חלקי לבאר דברי רש"י על פי המבואר במדרש רבה פרשה ו׳ והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי ד׳ גאולות יש כאן כנגד ד' גזרות שגזר עליהם פרעה וכנגדן תיקנו חכמים ארבעה כוסות בליל פסח עכ״ל.
והנה מה הן ארבע גזרות בפרטן אין מבואר כאן במדרש אבל מבואר במדרש בשלח פרשה כ״ו לא שלותי מגזרה ראשונה וימררו את חייהם ולא שקטתי מגזרה הב׳ אם בן הוא והמיתן אותו ולא נחתי מגזרה ג׳ כל הבן הילוד וכו', הרי שלש גזרות וגזרה רביעית מבוארת גם כן במדרש שמות לעיל פ״ה על גזרת התבן שזו היתה גזרה רביעית וכנגד ארבע גזרות הללו אמר הקדוש ב"ה ארבעה לשונות של גאולה וכנגדן תיקנו ארבע כוסות.
ומעתה יש לחקור דהרי שתי גזרות מהם השנית והשלישית לא גזר פרעה אלא על הזכרים אבל על הנקבות לא גזר אלא ב׳ גזרות הראשונה והרביעית ולמה התחייבו נשים בארבע כוסות, לא היה להן להתחייב אלא בשתי כוסות. לא מבעיא לפירוש המפרשים שאף הן היו באותו השיעבוד ודאי קשה שהרי לא היו אלא בשתי הגזרות ולא בארבע, אלא אפילו לפירוש המפרשים שאף הן היו באותו הנס היינו שבזכותן נגאלו ג״כ קשה ארבע כוסות בנשים מאי עבידתייתו? אמטו להכי כשהגיע רש״י למימרא דריב״ל נשים חייבות בארבע כוסות הללו שאף הן היו באותו הנס שביק טעמא קמא דארבע גאולות ונקיט טעמא אחרינא כנגד הכוסות של שר המשקים. אלא ששינה רש״י מלשון הירושלמי ששם איתא כנגד ד׳ כוסות של שר המשקים והיינו משום דמנו גם לשון הפתרון של יוסף, אבל רש״י תמך יתדותיו על ממרא דרבא בפ״ק דסוטה דף ט ע״א ובחולין דף צב ע״א דרק שלשה כוסות נאמרו במצרים ולא חשבינן רק הנאמר בחלום ולא מה שנשנה הדבר בפתרונו של יוסף, והיינו משום דאם נחשיב גם לשון כוס האמור בפרשה בקיום הפתרון ויתן הכוס על כף פרעה ויהיו חמש כוסות. אלא ודאי לא חשבינן אלא האמורים בחלום שר המשקים לבד והן שלשה כוסות ורביעי ברכת המזון וכן כתב גם בספר פתח עינים לרב חיד״א גאון.
אלא דבמשנה דריש פרקין הוכרח רש״י ז״ל למינקט טעמא דד׳ גאולות דהרי שנינו שלא יפחתו לו מארבע כוסות ואפילו מן התמחוי ואי משום הכוסות של שר המשקים לא היה לנו ליתן מן התמחוי רק ג׳ כוסות שהרי בכל השנה כולה אין חייבים ליתן מן התמחוי כוס ברכת המזון ומאי שנא האידנא? לכן פירש רש״י במשנה הטעם משום ד׳ גאולות ומיושבין דברי רש״י כמין חומר דשפיר איצטריכו הני תרי טעמי תריצי.
ולפי דברינו יוצא לנו דין חדש דאשה המקבלת מן החמחוי אין חייבים גבאי צדקה ליתן לה מן התמחוי רק ג׳ כוסות ממה נפשך דאי משום טעמא דד' גאולות הרי אינה צריכה רק ב׳ כוסות אלא שכדי לחוש לטעמא אחרינא דכוסות שנאמרו בשר המשקים יש לתת לה ג׳ כוסות שנאמרו בחלומו אבל לברכת המזון אין צריך ליתן לה כוס מן התמחוי, כן נראה לדעתי בדעת רש״י". עכ״ל הגר"ח ברלין (השדי חמד קורא עליו 'הגאון עליון נר״ו').
והשדי חמד דחה את דבריו מכמה טעמים:
א. לשיטת הגר"ח ברלין לא מובן מהיכן למד ריב"ל חיוב ארבע כוסות לנשים. שאילו היה לומד מן המדרש לא היה מחייבן אלא בשתי כוסות, ואילו היה למד מלשון כוס אצל פרעה ואחת לברכת המזון לא היו לו לחייבן אלא שלש?
ב. הגר"ח ברלין עמד על שינוי רש"י מהמדרש, שבמדרש כתוב ד' כוסות אצל פרעה ובגמרא פירש רש"י ג' כוסות. אולם, בעל המאמר במדרש ובירושלמי הוא ריב"ל, אותו אמורא שעל דבריו כתב רש"י מה שכתב, הנאמר שריב"ל סותר עצמו מהבבלי לירושלמי? ובהמשך דבריו כותב השדי חמד שלרש"י הייתה גרסא אחרת בירושלמי.
ג. הדחייה החזקה ביותר לדברי הגר"ח ברלין היא שהטעמים שנתנו במדרש ובירושלמי לארבע כוסות אינן אלא רמז ואסמכתא, אבל התקנה עומדת גם בלי טעמים אלו. בלשון השדי חמד "כך נראה לחז״ל לתקן להודות לה׳ ד׳ פעמים בלילה הזה ולפי שאין אומרים שירה אלא על היין תקנו ארבע כוסות של יין... ואף אי לא שייכי הני רמזי איתא לתקנתא דרבנן".
ד. "ואף לטעם דכנגד ד לשונות של גאולה נראה לי דנשים חייבות בכולהו דמפני שאף הן היו באותו הנס ראו חז״ל לכללן בהדי גברי בתקנתא דידהו, ולא פלוג רבנן והשוו תקנתם שכולם חייבים בכל ארבע כוסות".
[ובדברי אגדה נראה לומר שבמדרש הנ"ל למדנו "וכוס פרעה בידי, מכאן קבעו חכמים ד' כוסות של לילי פסח". ומכאן מביא המדרש ד' טעמים לשתיית ד' כוסות:
א. "א"ר הונא בשם ר' בנייה כנגד ד' גאולות שנאמרו במצרים, והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי". וכן הוא בירושלמי פסחים (פ"י ה"א) ושם אמר רבי יוחנן בשם רבי בנייה.
ב. "רבי שמואל בר נחמן אמר כנגד ארבע כוסות שנאמרו כאן, וכוס פרעה בידי וגו', ונתת כוס פרעה וגו". וכן הוא בירושלמי (שם) בשם ריב"ל.
ג. "רבי לוי אמר כנגד ד' מלכיות". וכן הוא בירושלמי (שם)
ד. "רבי יהושע בן לוי אמר כנגד ד' כוסות של תרעלה שהקב"ה משקה את עובדי כוכבים, הה"ד כי כה אמר ה' אלהי ישראל אלי קח את כוס היין החמה, כוס זהב בבל ביד ה' וגו', ימטר על רשעים וגו', וכנגדן הקדוש ברוך הוא משקה את ישראל ד' כוסות של ישועה לעתיד לבא, שנאמר ה' מנת חלקי וגו', כוס ישועות אשא, תערוך לפני שלחן נגד צוררי דשנת בשמן ראשי כוסי רויה, כוס ישועות כוס ישועה אין כתיב כאן אלא כוס ישועות אחד לימות המשיח ואחד לימות גוג". וכן הוא בירושלמי (שם) בשם רבנן אלא שלא דרשו את הפסוק תערוך לפני שלחן, ומנו את כוס ישועות כשתי כוסות.
ונראה שאפשר לאחד את ארבעת הטעמים להסבר אחד. לפי שבהגדה אנו מודים לשעבר, "עבדים היינו לפרעה במצרים וכו'". מודים על ההווה "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם". ומתפללים על העתיד לבוא "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".
והרמז בארבע כוסות הוא כנגד זה. כנגד ההודאה על העבר, היא התקנה כנגד ד' לשונות של גאולה שנאמרו ביציאת מצרים. כנגד ההודאה על ההווה, היא התקנה כנגד ד' מלכויות. כנגד התפילה על העתיד היא התקנה כנגד ד' כוסות של ישועה לעתיד לבוא.
ואחד מסגולותיו של חג פסח הוא לחזק אותנו באמונה. חלק גדול ומרכזי באמונה הוא האמונה בהשגחה פרטית. וכנגד זה זוהי התקנה כנגד ארבע כוסות שנאמרו אצל יוסף. שהרי כל סיפור מכירת יוסף וירידתו למצרים היה הכל בהשגחה פרטית. וכמו שאמר יוסף לאחים, "ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים". וכן במעשה יוסף עם שר המשקים ושר האופים, נענש יוסף על שאמר לשר המשקים, "אם זכרתני", לפי שהיה לו להאמין בה' שהוא המתיר אסורים, בהשגחה פרטית.
ועוד נראה שהדבר מתיישב היטב עם סדר הכוסות, שכוס ראשונה היא בקידוש, ואומרים בו זכר ליציאת מצרים, שזה על העבר. וכוס אחרונה היא בהלל הגדול, שיאמר גם לעתיד לבוא בבוא משיח צדקנו במהרה בימינו. כוס שניה היא אחר אמירת מה נשתנה קודם ההגדה, שעניינה סיפור יציאת מצרים שזוהי השגחת ה' יתברך עלינו. וכוס שלישית בברכת המזון כנגד ההודאה על ההווה].
- ארבע כוסות על מיץ ענבים
אולם בסוג היין הטוב לארבע כוסות, ייתכן שיהיה הבדל בין איש לאישה.
תחילה נבאר מהו היין הטוב ביותר לארבע כוסות. בירושלמי (שקלים פ"ג ה"ב) למדנו "אמר רבי ירמיה מצוה לצאת ביין אדום שנאמר (משלי כג לא) אל תרא יין כי יתאדם כי יתן בכוס עינו וגומר". משמע שיין לבן פחות טוב מיין אדום.
ובב"י (סי' תעב) הביא מהרמב"ן בב"ב (צז ב ד"ה חמר) שכתב, "ושם מצאתי בירושלמי א"ר ירמיה מצוה לצאת ביין אדום מאי טעמא אל תרא יין כי יתאדם, ומשמע דאפילו בדיעבד לא יצא, דעד שיהיה בהן מראה יין דיעבד הוא, ומצוה לצאת דיעבד נמי הוא, דגמ' דילן לאו לכתחלה בלחוד היא דהא מנא תיתי, אי בעי קרא כעין דכתיב לענין קדוש אפילו דיעבד נמי, ואי לא לכתחלה נמי כשר דהא ראוי וחשוב הוא ועולה על שלחן מלכים, ולית לן בגמרא דילן לא יביא ואם הביא כשר לענין קדוש". משמע שאפילו בדיעבד יין לבן פסול לקידוש וה"ה לארבע כוסות.
אמנם הוסיף הב"י שבהלכות קידוש בסי' ערב הביא שדעת הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש לא כרמב"ן ושבדיעבד יוצא ידי חובה גם ביין לבן בין בקידוש ובין בד' כוסות. וכן היא דעת הרוקח (סי' רפג).
ובטור (סי' תעב) כתב "ויראה שאם הלבן משובח מן האדום, שהוא קודם". וכך פסק רמ"א (סי' תעב סע' יא).
ובט"ז (ס"ק ט) הביא שהטור כתב דווקא כאן שצריך יין אדום ובהלכות קידוש לא הזכיר זאת, לפי שיש עוד טעם ליין אדום דווקא, זכר לדם בני ישראל שהרגו המצרים, שהיה פרעה שוחט בני ישראל כמובא במדרש (שמות רבה פרשה א, מא). וכ"כ המג"א (ס"ק יג) והמשנ"ב (ס"ק לח).
והוסיף הט"ז שבזמנם שהיו עלילות דם לא לקחו יין אדום כדי שלא יעלילו עליהם שדם הוא. וכ"כ בח"י (ס"ק כב). עולה מכל הנ"ל שהיין הטוב ביותר לארבע כוסות הוא יין אדום.
יש עוד גדר בארבע כוסות. בגמרא פסחים (קח ב) אנו למדים "שתאן בבת אחת רב אמר ידי יין יצא ידי ארבעה כוסות לא יצא" ופירש רשב"ם "משום שמחת יו"ט כדתניא לקמן (קט א) ושמחת בחגך במה משמחו ביין", וכך פירשו גם התוס' (ד"ה ידי יין) "פירוש ידי שמחת יום טוב דס"ד הואיל ותיקנו ד' כוסות לא נפיק מידי שמחת יום טוב אלא אם כן יצא ידי ארבעה כוסות".
וכתב המרדכי (תוס' מערבי פסחים) "וא"ת פשיטא וכי בעי שמחת יום טוב ד' כוסות? ושמא י"ל כיון דתיקנו רבנן ד' כוסות וגם צריך יין בשביל שמחת יום טוב כדפרישית אם כן צריך שיהא אותו יין מארבע כוסות".
ומדבריו נלמד שלארבע כוסות צריך יין משמח. ובפרי חדש (סוף סי' תפג) "בתשובות מהר"ש הלוי חלק יו"ד סימן יב כתב בשם הרב חיים שבתאי דלענין ד' כוסות לא יצא ידי חובה במי צימוקים, משום דחכמים תקנו ד' כוסות לשמחה וזה אינו משמח. וליתא, דהא אמרינן בפרק ערבי פסחים (קח ב) שתאן חי יצא, וכמו שכתוב לעיל בסימן תעב סעיף ט אף על פי שאינו משמח, ואף לכתחילה מצי לשתותו דכיון דלית ליה אלא זה כדיעבד דמי".
וכתב הגרצ"פ פראנק זצ"ל במקראי קודש (פסח ח"ב סי' לה) "ולכאורה הטעם דיין צימוקים אינו בכלל יין המשמח הוא משום שאין בו אלכוהול (ואינו משכר), ולפ"ז גם מיץ ענבים אינו בכלל יין המשמח הואיל ואין בו אלכוהול ואינו משמח. וברש"י (ב"מ סו ב) משמע דהסגולה של יין ישמח לבב אנוש הוא לא משום הטעם המשובח שיש בו אלא משום שהוא משכר... וממילא מיץ ענבים שאין בו אלכוהול ואינו משכר אינו בכלל יין המשמח".
מתוך הדברים האלה יצא בהררי קודש (ד"ה משום דחכמים תקנו) ללמד זכות על הנשים שיוצאות ידי חובת ארבע כוסות בשתיית מיץ ענבים. "משום שלגביהן אין חיוב לשתות יין משום שמחת יו"ט וכלשון הרמב"ם, וממילא אין הידור אצלן לצאת ידי חובת ארבע כוסות דוקא ביין המשמח".
-סדר בשתיית הכוסות
אחר שראינו שיש חיוב ארבע כוסות לנשים, העיר המשנה ברורה שחייבות גם בסדר שתיית הכוסות, ונבאר.
במשניות פסחים (פ"י משניות ב, ד, ז) שנינו "מזגו לו כוס ראשון בית שמאי אומרים מברך על היום ואח"כ מברך על היין ובית הלל אומרים מברך על היין ואחר כך מברך על היום... מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל אביו... מזגו לו כוס שלישי מברך על מזונו רביעי גומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר".
ומשמע שיש סדר לשתיית הכוסות. ובגמרא (קח ב) למדנו "שתאן בבת אחת יצא השקה מהן לבניו ולבני ביתו יצא שתאן חי יצא אמר רבא ידי יין יצא ידי חירות לא יצא שתאן בבת אחת רב אמר ידי יין יצא ידי ארבעה כוסות לא יצא השקה מהן לבניו ולבני ביתו יצא". ובב"י (סי' תעב) גרס בגמרא יצא ידי חירות ידי ד' כוסות לא יצא, ולא כגרסתנו יצא ידי יין. וברא"ש וטור וב"י (שם) פסקו שתאן בזה אחר זה לא יצא, לפי שיש לשתותן על הסדר.
וכן הוא בשו"ע (סי' תעב סע' ח) וביארו הט"ז (ס"ק ז) והמג"א (ס"ק ח) שפירוש על הסדר הוא כסדר שתקנו חכמים דהיינו שיאמר ההגדה בנתיים.
ובגמ' שם פירש רש"י שתאן בבת אחת- שעירה ארבעתן בתוך כוס אחד. וברשב"ם הקשה, "ולא נהירא דאפילו שותה הרבה בכלי אחד לא חשיב אלא כוס אחד דהאי רביעית אינו אלא למעוטי פחות מרביעית אבל טפי מרביעית בכוס אחד חשוב כוס אחד. ונ"ל דהכי פירושו בבת אחת שלא על סדר משנתינו אלא שתאן רצופין". וכ"פ בתוס' (בד"ה בבת אחת).
[ועיין ביפה עיניים שכתב לבאר שהעיקר כדברי רש"י, לפי שבירושלמי איתא שתאן בכרך אחד יצא, דהיינו שאפילו כולם יחד יצא יד"ח. ולפי רשב"ם ותוס' יהיה מחלוקת בין הבבלי לירושלמי, אולם לפירש"י אתי שפיר שדווקא כשכולן בכוס אחת לא יצא, אבל בזה אחר זה יצא כירושלמי ואין מחלוקת התלמודים].
ובביה"ל (ד"ה שלא כסדר) הביא את דברי המג"א שכל שלא אמר הגדה בנתיים לא יצא ואפילו אם יש הפרש זמן גדול בין הכוסות. ודקדק להוכיח כן מדברי הרשב"ם הנ"ל שכתב "שלא על סדר משנתינו". אולם הביא דמלשון הש"ס לא משמע הכי אלא שהקפידא היא רק בבת אחת, דהיינו או כרש"י בכוס אחת או כשאר מפרשים בזו אחר זו מיד. ולפ"ז אומר הביה"ל שאע"פ שעבר איסור במה שלא הסמיך הכוסות להגדה, לא הפסיד הכוסות ועלו לו בדיעבד.
והוסיף וכתב, "ודע דלפי מה שפסק השו"ע דנשים חייבות גם כן בד' כוסות כאנשים אם כן צריכות ליזהר שיאמרו סדר ההגדה על כל כוס וכוס או שעל כל פנים ישמעו מבעליהן דאי לאו הכי לדעת הפר"ח אפילו בדיעבד לא יצאו בשתיית הכוסות דהוו כמו ששתאו בבת אחת ואפילו לדעת הב"י שלא הפסידו בדיעבד מצות כוסות מכל מקום תקנת חכמים הוא לשתותן על סדר הגדה דכל מצות הנוהגות באותו לילה נוהגות גם בנשים וכמבואר בסעיף יד".
ה. סיפור יציאת מצרים
בספר החינוך (שהולך על פי רוב בשיטת הרמב"ם, מצוה כא) כתב על מצוות סיפור יציאת מצרים, "ונוהגת בזכרים ונקבות, בכל מקום ובכל זמן. ועובר עליה ביטל עשה". ובמנחת חינוך (אות ו) הקשה מניין יצא לבעל החינוך דבר זה וכתב "דבר זה חידוש גדול אצלי, למה יהיה נוהג מצוה זו בנשים כיון דהוי מצוות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות". והוא מוסיף שלא מצא ברמב"ם בשום מקום שנשים חייבות בסיפור יציאת מצרים. אדרבא, כשכתב כשכתב הרמב"ם מצוות עשה שהזמן גרמן שנשים חייבות בהן, לא הזכיר מצווה זו. וז"ל הרמב"ם בהלכות ע"ז (פי"ב הל' ג) "כל מצות לא תעשה שבתורה אחד אנשים ואחד נשים חייבים חוץ מבל תשחית ובל תקיף ובל יטמא כהן למתים, וכל מצות עשה שהיא מזמן לזמן ואינה תדירה נשים פטורות חוץ מקידוש היום ואכילת מצה בלילי הפסח ואכילת הפסח ושחיטתו והקהל ושמחה שהנשים חייבות".
ומוסיף המנחת חינוך, שאין לחייב נשים בסברת שאף הן היו באותו הנס, כי כתבו התוס' (ראה דבריהם בתחילת המאמר) שסברה זו אינה אלא בדרבנן ולא בדאורייתא.
ועוד, אומר המנחת חינוך, בשאגת אריה (סי' יב) הוכיח שבכל השנה נשים פטורות ממצוות קריאת שמע לפי שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא, אף על פי שקוראים בשחרית ובערבית, לפי שכל אחת מהן היא מצווה נפרדת. תדע, שאילו לא קרא ביום, אין צריך לקרוא בלילה שתי פעמים, שזמנה של יום חלף עבר ועתה יש לפניו מצווה אחרת. קל וחומר להזכרת יציאת מצרים בליל הסדר שהוא פעם אחת בשנה שאין הנשים חייבות בה לפי שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא.
אלא שבשולי המנחה העירו על דברי המנחת חינוך ממניין מצוות העשה שבספר המצוות לרמב"ם, ששם משמע שנשים חייבות בספור יציאת מצרים מדאורייתא. לפי שמנה שם ששים מצוות הכרחיות שמתוכן יש ארבע עשרה מצוות שנשים לא מצוות בהן. באותן ארבע מצוות הרמב"ם ציין שנשים פטורות. במצוות סיפור יציאת מצרים, היא המצוה המאה חמישים ושבע למניין הרמב"ם, לא כתב שנשים פטורות ומשמע שלשיטתו נשים חייבות בסיפור יציאת מצרים מדאורייתא.
אכן בשאלה זו נחלקו האחרונים.
כתב רמ"א (סי' תעג סע' ו) "ויאמרו בלשון שמבינים הנשים והקטנים, או יפרש להם הענין וכן עשה ר"י מלונדרי כל ההגדה בלשון לע"ז, כדי שיבינו הנשים והקטנים".
ונחלקו האחרונים בטעם הדבר. בשו"ת בית דוד (הנ"ל סי' רנו) ביאר "דאין הטעם מפני שהנשים חייבות בקריאת הגדה שהרי מ״ע שהזמן גרמא היא... אלא משום חיובא דידן שאנחנו הגדולים חייבים להגיד לנשים" לפי ששורש החיוב בסיפור יציאת מצרים בליל פסח הוא 'והגדת לבנך ביום ההוא', המצווה היא לספר למישהו את הניסים ונפלאות עשה הקב"ה עם אבותינו בהוציאו אותם מארץ מצרים. עוד אחרון שסובר כמותו להלכה הביא בשדי חמד (מערכת חמץ ומצה סי' טו אות ט) מספר כפי אהרן שנשים אינן חייבות בקריאת הגדה של פסח ולכן לא ראוי שיעשו סדר לעצמן.
הגאון חיד"א בברכי יוסף (סי' תעג ס"ק טו) הוכיח שיש ראשונים שסוברים שמכוח סברת שאף הן היו באותו הנס, ניתן לחייב אפילו מדאורייתא. לדוגמא רבי יוסף איש ירושלים (ראה בתחילת המאמר בדברי התוס') שסובר שאילולי ההיקש 'כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה' היינו פוטרים אשה מאכילת מצה מגז"ש מסוכות. לשיטתו מוכרח שסברת אף הן היו באותו הנס מועילה לחייב אפילו דאורייתא, שאם לא כן מדוע היינו חושבים להביא גזירה שווה לפטור הרי היא פטורה ועומדת מכוח מצוות עשה שהזמן גרמא. ואין סברה לחייבה שמחמתה היינו צריכים להביא גז"ש לפוטרה אלא סברת אף הן היו באותו הנס, ומכאן שסברה זו מחייבת אפילו בדאורייתא.
וכך הולך החיד"א ומונה עוד ראשונים שסוברים כך וכותב שדבר זה נעלם מעיני הבית דוד.
גם במשנה ברורה (סי' תעג ס"ק סד) נתן טעם לדברי רמ"א "שהרי גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה וכנ"ל בסימן תעב סע' יד[3]" וכחיד"א.
בשו"ת אגרות משה (או"ח ה סי' כ אות לג) הוכיח שדעת הרמב"ם, הטור והשו"ע שנשים חייבות בסיפור יציאת מצרים מדאורייתא. תורף ביאורו הוא שבחיוב נשים בארבע כוסות יש בגמרא (פסחים קח א-ב הובאה לעיל) ברייתא ויש מאמר של רבי יהושע בן לוי. בברייתא כתוב שנשים חייבות ללא הזכרת טעם החיוב, וריב"ל כתב טעם לחיוב לפי שאףהן היו באותו הנס.
ואפשר לבאר בשתי דרכים. דרך ראשונה ההיקש 'כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה', בא לחייב בכל מצוות הלילה. ומה שנחלקו הברייתא וריב"ל הוא האם גם במצוות דרבנן מסםיק ההיקש או שלמצוות דרבנן צריך טעם חדש, שאף הן היו באותו הנס. דרך שניה והיא דרך התוס', ההיקש לא בא אלא לחייב אכילת מצה ומשאר מצוות הלילה פטורות הנשים, שהן מצוות עשה שהזמן גרמא. אילו ארבע כוסות היה דאורייתא היו הנשים פטורות גם ממנו, ואינן חייבות אלא מפני שארבע כוסות מדרבנן ואף הן היו באותו הנס.
נמצא, אומר הגר"מ פיינשטיין, שלפירוש ראשון חייבות נשים בסיפור יציאת מצרים בליל פסח מדאורייתא ולפירוש שני פטורו אפילו מדרבנן.
והולך הגר"מ פיינשטיין ומוכיח מן הרמב"ם טור ושו"ע שהם סוברים כפירוש ראשון, והתוס' סוברים כפירוש שני. לכן הוא מעלה להלכה שנשים חייבות בסיפור יציאת מצרים מדאורייתא ומוציאות אנשים ידי חובה.
כאמור הגר"מ פיינשטיין למד בדברי הראשונים שההיקש כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה הוא לכל מצוות הלילה. אלא שלא חייבים לומר דבר זה כדי לחייב נשים במצוות סיפור יציאת מצרים מדאורייתא.
שכן במהר"ם שיק (על תריג מצוות מצוה כא) הוכיח מהגמרא בפסחים (לו א) שנשים חייבות בסיפור יציאת מצרים מתוך שחייבות באכילת מצה. וזו הראייה, בגמרא נאמר, "רבי עקיבא האי דקרינן ביה עוני, כדשמואל דאמר שמואל לחם עני לחם שעונין עליו דברים הרבה". ואותו לחם שעונים עלו דברים הרבה הוא המצה ואשה חייבת בה וממילא חייבת באמירת ההגדה.
הדברים מבוארים יותר בשו"ת יד רמ"ה (לג"ר רפאל מרדכי סולובי סי' יז) בדרך זו:
בהגדה של פסח אנו אומרים את דברי המכילתא "והגדת לבנך ביום ההוא, אי ביום ההוא יכול מבעוד יום ת״ל בעבור זה, לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך". וכך הביא הרמב"ם בספר המצוות (מצוה קנז) "והמצוה הקנז היא שצונו לספר ביציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן... והכתוב שבא על הצווי הזה הוא אמרו יתברך והגדת לבנך ביום ההוא וכו'. ובא הפירוש והגדת לבנך יכול מראש חדש תלמוד לומר ביום ההוא אי ביום ההוא יכול מבעוד יום תלמוד לומר בעבור זה בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך".
מדברים אלו ברור שמלבד המצווה להזכיר יציאת מצרים כל יום וכל לילה, יש מצוה מיוחדת לספר ביציאת מצרים בעת אכילת מצה ומרור שנאמר 'בעבור זה'.
ומאחר והדברים תלויים אחד בשני, ודאי שאשה חייבת בסיפור יציאת מצרים, כמו שחייבת במצה.
ואין להקשות מהגמרא (פסחים קטו ב) בה מבואר שהלימוד 'לחם עוני- שעונים עליו דברים הרבה' הוא אסמכתא. לפי שהביטוי 'דברים הרבה' מתייחס להלל, לברכות וכדומה ולא לעצם החיוב לספר ביציאת המצרים, כפי שמשמע מלשון המגן אברהם (ריש סי' תפג). [עד כאן תורף דברי שו"ת יד רמ"ה הנ"ל].
מכל הנ"ל עולה שפוסקים רבים סוברים שאשה חייבת בסיפור יציאת מצרים בליל פסח מדאורייתא.
ואפילו אם נאמר שאינה חייבת מדאורייתא, כתב בשו"ת התעוררות תשובה (ח"ב סי' קכו), שעל כל פנים מדרבנן תהיה חייבת לקרוא את ההגדה. "כיון דמחוייבות בארבע כוסות וצריך לשתותם על הסדר היינו לומר הלל והגדה בינתיים ממילא מחוייבות בהגדה וסברא כזו איתא בתוס' סוכה דף לח עא בד"ה מי שהיה דחייבות בהלל בליל פסח ע"י שחייבות בארבע כוסות שצריכין לומר הלל".
ו. סיכום
נשים חייבות בכל מצוות ליל הסדר: אכילת מצה ומרור, ארבע כוסות, סיפור יציאת מצרים וקריאת ההגדה.
אלא שיש הבדלים באופן קיום המצוות בינן לבין הגברים- בהסבה, נחלקו הפוסקים והמנהגים אם נשים מסיבות או לא, בשתיית ארבע כוסות אם יש הידור לנשים ביין או שדי במיץ ענבים.
דרשו חז"ל (פסחים קטז ב) ואנו אומרים בהגדה "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים. לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך לעלה ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו הוציאנו מעבדות לחרות מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב ומאפלה לאור גדול ומשעבוד לגאולה ונאמר לפניו הללויה".
ונזכה לאכול מן הפסחים ומן הזבחים בבית המקדש בירושלים הבנויה במהרה.
[1] לעיתים הגמרא משתמשת במושג 'משם ראיה' כתמיה ולעיתים בניחותא- לדוגמא, במסכת סוכה במשנה (פ"ב מ"ז) למדנו "מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית, בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין. אמרו להם בית הלל לבית שמאי, לא כך היה מעשה שהלכו זקני בית שמאי וזקני בית הלל לבקר את רבי יוח