בדיקה מחרקים על ידי מרכיב משקפיים

האם אפשר לסמוך על בדיקה של חובש משקפיים, או שצריך שרק מי שראייתו טובה ובריאה יבדוק את המאכל מחרקים?

הרב ינון קליין שליט"א

 

שאלה:

שלום. רציתי לדעת האם מותר לאדם שמרכיב משקפיים לבדוק שאין חרקים בכרוב או בחסה, או שמותר רק למי שהראייה שלו טובה.

 

תשובה:

כלל גדול אמרו חז"ל: "עד אחד נאמן באיסורים". התורה 'סומכת' על כל יהודי שלא יאכל ולא יאכיל איסור. לדוגמא, לגבי קורבנות נאמר (ויקרא א ה) "ושחט את בן הבקר" כל אדם רשאי לשחוט, והכהנים אוכלים משחיטה זו. דוגמא נוספת לדבר, בפרשת ראה (דברים יב טו) נאמר "רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר", התורה התירה לכל אדם לשחוט ולאכול בשר ולא הצריכה שני עדים שיראו שהשחיטה כשרה.

עולה מכך שכל יהודי נאמן לבדוק האם יש במאכל חרקים. אולם למעשה ישנם כמה סייגים:

            1. אם מדובר במאכל שמוחזק בתולעים- הבודק צריך להיות מעל גיל מצוות.

            2. אדם שאינו שומר תורה ומצוות- לא נאמן.

            3. אדם שמזלזל באיסור תולעים - לא נאמן.

לגבי שאלתך- מי שראייתו חלשה ונעזר במשקפיים, נאמן לבדוק מחרקים ומותר לסמוך על בדיקתו.

 

פירוט התשובה:

אחד הכללים הגדולים שאמרו חז"ל בדיני איסור והיתר הוא "עד אחד נאמן באיסורים" (גיטין ב ב, ג א. חולין י ב) הראשונים חלוקים מהו המקור לנאמנות זו בתורה.

רש"י פירש את טעם הנאמנות בכמה מקומות. במסכת גיטין (ב ב ד"ה ומשני) כתב רש"י "עד אחד נאמן באיסורים שהרי האמינה תורה כל אחד ואחד מישראל על הפרשת תרומה ועל השחיטה ועל ניקר הגיד והחלב". ובמסכת חולין (י ב ד"ה עד) הוסיף רש"י את הפסוקים שהבאנו למעלה, "וזבחת מבקרך ומצאנך" (דברים יב טו) וכן "ושחט את בן הבקר" (ויקרא א ה) ,"ואכלי כהנים על ידו" (לשון רש"י). הגר"מ פיינשטיין (אגרות משה יו"ד ח"א סי' סו) ביאר שרש"י הוצרך להביא את שתי הפסוקים מאחר ומהפסוק הראשון נלמד שמספיקה נאמנות של עד אחד בניגוד לדבר שבממון שצריך שני עדים. ומהפסוק השני נלמד שלא רק לאדם עצמו מועילה חזקת הכשרות אלא גם לאדם אחר ומותר לו לאכול על ידו.

מאידך במסכת יבמות (פח א ד"ה ואמר) כתב רש"י שנאמנות עד אחד באיסורם היא מסברה "דאי לאו הכי אין לך אדם אוכל משל חבירו ואין לך אדם סומך על בני ביתו". לכאורה נראה שפירושו זה סותר את פירושו הקודם. אולם הריטב"א (גיטין ב ב) כתב בדעת רש"י "שהרי כל אחד ואחד האמינתו תורה על שחיטתו ועל ניקור הבשר שאם אי אתה אומר כן אין לך אדם מתאכסן אצל חברו כדאיתא בירושלמי". כלומר מה שכתב רש"י במסכת יבמות היא הסיבה שהתורה האמינה לכל אדם כפי שכתב בגיטין וכפי המקורות שהביא בחולין.

התוס' (גיטין ב ב ד"ה עד) הקשו על רש"י שכתב שהתורה האמינה לכל אדם בהפרשת תרומות ומעשרות ושחיטה וניקור, שהרי בדברים אלו סיבת הנאמנות היא שיש ביד האדם לתקן ולכן הוא נאמן. לכן כותבים התוס' שהמקור לנאמנות עד אחד באיסורים הוא מגזרת הכתוב בטהרת נדה, שם נאמר "וספרה לה" ודרשו חז"ל (כתובות עב ב) "לה - לעצמה" שהאשה נאמנת לספור את ימי נדותה. אמנם התוס' מסייגים שנאמנות זו היא דווקא במקום בו לא 'איתחזק איסורא', שהרי אשה אינה בחזקת רואה כל הזמן, לפי שיש זמנים בהם היא טהורה, כמו כן בידה לטבול ולהטהר.

במסכת יבמות (פז ב) למדנו "תנן נמי עד אחד אומר אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי פטור טעמא דאמר לא אכלתי הא אישתיק מהימן אלמא עד אחד מהימן מדאורייתא מנא לן דתניא או הודע אליו חטאתו ולא שיודיעוהו אחרים יכול אף על פי שאינו מכחישו יהא פטור תלמוד לומר או הודע אליו מ"מ היכי דמי אילימא דאתו תרי ולא קא מכחיש להו קרא למה לי אלא לאו חד וכי לא קא מכחיש ליה מהימן ש"מ עד אחד נאמן וממאי דמשום דמהימן דלמא משום דקא שתיק ושתיקה כהודאה דמיא". כלומר לפי ההסבר הראשון בגמרא נאמנות עד אחד נלמדת מחיוב הבאת קרבן, שהרי אם עד אחד לא היה נאמן יוצא שאותו אדם שנאמר לו על ידי עד אחד שאכל חלב, יביא חולין לעזרה, אלא ודאי הוא נאמן. אמנם הגמרא לכאורה דחתה תירוץ זה, אך לדעת הרשב"א (שו"ת ח"א סי' שעו) והריטב"א (חידושים יבמות שם) קיי"ל כהסבר הראשון בגמרא וממילא יש מזה מקור לנאמנות עד אחד.

סברה נוספת למקור נמצאת באחרונים. בחידושי הרי"מ (יבמות פח א) למד מהפסוק (דברים יט טו) "לא יקום עד אחד באיש לכל עוון ולכל חטאת" אבל לאיסורים שאין בהם עוון וחטאת נאמן. לימוד זה מועיל רק לעשה או ללאו שאן בו מלקות.

עד כאן עסקנו במקורות לנאמנות עד אחד באיסורים.

עתה נעסוק בפרטים שכתבנו למעלה בקיצור.

1. מאחר שבמאכל שמוחזק בתולעים חובת הבדיקה בו היא מדאורייתא- אין במאכלים אלו נאמנות לקטן. מאחר ובדברים בהם האיסור הוא דאורייתא מאמינים רק לגדול (מעל גיל מצוות) ולא לקטן. כך מבואר בשו"ע (סי' קכ סע' יד) שפסק לגבי טבילת כלים "אין מאמינים קטן על טבילת כלים". וכתב הט"ז (ס"ק טז) "לפי שטבילת כלים דאורייתא". וראה גם בביאור הגר"א (ס"ק לו).
2. פסק השו"ע (סי' קיט סע' א) "החשוד לאכול דברים האסורים בין אם הוא חשוד באיסור תורה בין אם הוא חשוד באיסור דרבנן, אין לסמוך עליו בהם. ואם נתארח עמו לא יאכל משלו מדברים שהוא חשוד עליהם". לכן מי שאינו שומר תורה ומצוות לא נאמן לבדוק מאכל מחרקים
3. פסק רמ"א (סי' קיט סע' ז) מי שהוא חשוד בדבר דלא משמע לאינשי שהוא עבירה, לא מקרי חשוד. מיהו לאותו דבר אינו נאמן" (עי' בט"ז ס"ק ט מה שהקשה על רמ"א). יוצא מזה שמי שמזלזל באיזה איסור מחמת שאינו חושב שהדבר אסור אין לסמוך עליו בבדיקה.

ויש להסתפק האם במאכל בו חובת הבדיקה היא מאחר וחרקים הם מיעוט המצוי בו, לא נסמוך על מי שמזלזל באסור זה, במידה ואומר שבדק. וצדדי הספק בזה הם שמחד הרי גם אם בישלו בלא בדיקה אנו מתירים בדיעבד במיעוט המצוי, מאידך אפשר שבמה שנתן למי שאינו נאמן לבדוק הוי כמבטל איסור לכתחלה.

עיין בספר בדיקת המזון כהלכה (עמ' 130 סוף ס"ק 7). ועיין במאמרו של ראש בית המדרש הרב גיורא ברנר שליט"א  (בעלי אסופות קיץ תשע"ד עמ' 114) שהביא שבספק איסור מותר לבטל איסור לכתחלה, אלא שיש מחלוקת אם די בטעם זה בלחוד ע"מ להתיר או שצריך עוד צד היתר.

אמנם כל זה רק אם נתבשל או נתרסק המאכל וכבר אי אפשר לבודקו אך אם הוא לפנינו כמו לפני הבדיקה של הלא נאמן לפי כל הצדדים הנ"ל יהיה צריך לבודקו שוב.

4. לעצם השאלה בעניין מי שמרכיב משקפיים- כתב בשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"ב סי' קכד) "והמין השני הוא הכנימה וזה גם כן ישנו בבדיקה על ידי חמום וראות עין יפה ומבדקי נמי בשמשא או על ידי כלי זכוכית מגדיל מראית הבריות הקטנות. ואם נמצאו בו בודאי נאסר כלו ואין תקון לאכלו. אכן כל שנבדק ולא נמצא בו. שוב אין לחוש ואכילנא מניה שופרי שופרי. והכי חזינא לרבנן קשישאי ומרי דעובדא והמחמיר יחמיר לעצמו. אבל אין להכביד בחומרא יתרה על הצבור דייך מה שאסר' תורה".

ועולה מדבריו שבדיקה על ידי זכוכית מגדלת מועילה להיתר. ולכאורה אן סברה לחלק בין זה לבין משקפיים (עי' ספר הכשרות פי"ג סע' כח).

לסיכום אזכיר את דברי החכמת אדם (כלל לח סע' כ) "ראוי לאדם להסתכל בכל מה שאוכל ועל ידי זה ינצל מכמה תולעים, ומעיד אני עליי שכמה וכמה פעמים ניצלתי על ידי זה ברוך השם".

בברכה

ינון