החמרה בדבר שמפורש להיתר

דין שחז"ל קבעו להקל בו, האם מותר להחמיר בו?

הרב ינון קליין שליט"א

החמרה בדבר שמפורש להיתר

דבר המבואר בחז"ל להיתר, כגון איסור שהתבטל בששים, האם ראוי להחמיר בו? שאלה זו נתונה במחלוקת ראשונים ואחרונים.

שיטה א- מותר וראוי להחמיר: במרדכי (חולין סי' תרפז) הביא מתשובת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סי' תרטו) שכתב, "פעם אחת מסעודה לסעודה מצאתי גבינה בין שינים גזרתי להחמיר על עצמי בבשר אחר גבינה כמו בגבינה אחר בשר ובבשר עוף אני מיקל".

ומהר"ם (שם) כתב לבאר את שיטתו "ואין זה כחולק על התלמוד ולא כמוסיף שהוא גורע דהא חזינא פרק כל הבשר אנא להא מילתא כחלא בר חמרא וכו' וכל חד מצי לאחמורי אנפשיה לעשות משמרת ובעוף אני מיקל כיון דגבינה ועוף נאכלין באפיקורן".

ובדרכי משה (סי' פט ס"ק ב) הביא מהאיסור והיתר הארוך (כלל מ סי' ח וי) שכתב שאם "אכל גבינה רך קודם שעברו עליו ששה חדשים או שאר מיני חלב מותר לאכול בשר מיד באותה סעודה על ידי קינוח והדחה לידיו ולפיו אבל אם אוכל גבינה ישנה לאחר שעברו עליו ששה חדשים או גבינה המתולעת אף על פי שאין איסור בדבר מכל מקום מידת חסידות שלא לאכול אחריו בשר באותה סעודה כתשובת מהר"ם". וכתב על זה בדרכי משה, "וכן הרבה נוהגים שלא לאכול בשר אחר גבינה קשה הנדבקת בין השינים כמו שאין אוכלין גבינה אחר בשר".

ובהגהת השו"ע (סי' פט סע' ב) כתב רמ"א "ויש מחמירין אפילו בבשר אחר גבינה, וכן נוהגין שכל שהגבינה קשה אין אוכלין אחריה אפילו בשר עוף, כמו בגבינה אחר בשר. ויש מקילין. ואין למחות, רק שיעשו קנוח והדחה ונטילת ידים, מיהו טוב להחמיר".

אמנם הש"ך (ס"ק יז) הביא בשם מהרש"ל בים של שלמה (חולין פ"ח סי' ו) שכתב שמי שממתין אחר גבינה הוא כמו מינות, וכתב שדוקא מהר"ם שבאה לידו תקלה מותר לו להחמיר, אבל מי שלא באה לידו תקלה אסור לו להחמיר בזה כלל. והש"ך חלק על דבריו וכתב שמדברי מהר"ם לא משמע כך.

[ונראה שכוונת הש"ך היא למה שכתב מהר"ם בתשובתו "בימי חורפי הייתי מתלוצץ בבני אדם שהיו עושין כן ואדרבה שרא לי מרי היה נ"ל בעיני כמו מינות עד שפעם אחת מסעודתא לסעודתא מצאתי גבינה בין שיניי גזרתי להחמיר על עצמי בבשר אחר גבינה כמו גבינה אחר בשר ואין בדבר זה כחולק על התלמוד ולא כמוסיף שהוא גורע דבפרק כל הבשר אמר אנא להא מלתא כחלא בר חמרא דאילו אבא כדאכיל בישרא כו' וכל חד מצי לאחמורי על נפשיה לעשות משמרת ובבשר עוף אני מיקל כיון דעוף וגבינה נאכלין באפיקורן". משמע שבתחילה היה מתלוצץ במחמירים וסבר שזו מינות ואחר כך חזר בו וסבר שמותר לכל אחד להחמיר על עצמו ולעשות משמרת].

ובאיסור והיתר הארוך (סי' נז סע' טו) כתב "ודוקא להוסיף ולהורות טריפות אחרות יתר על אלו שמנו חכמים אסור אמנם אם רצה להחמיר על עצמו שלא לאכול מהבהמה ועוף או מכל דבר שנשאל עליו לחכם או מתבשיל שנפל או שנמצא בו איסור בכלי שני או בכלי ראשון ויש ס', או בשר אחר גבינה באותה סעודה. ומכל כהאי גוונא, ולהרחיק עצמו מכל דבר כיעור הרשות בידו, כמו שמצינו בקדמונים שלא אכלו בשר כוס כוס וכהאי גוונא, וגם אמרו בהמה שהורה בה חכם בעל נפש לא יאכל ממנה, וכן כתב מהר"ם וכל אדם יכול לגדור ולהתקדש עצמו אף במותר לו ואין זה כמוסיף על התלמוד ומביא ראיה. וגם מצוה היא כמו שדרשו רז"ל. מכי עם קדוש אתם לה' אלהיכם".

והשל"ה הקדוש (שער האותיות אות הקו"ף - קדושת האכילה א) כתב בזה, "וכתב ראשית חכמה (שער הקדושה פט"ו אות ג) וזה לשונו: לכן ראוי להחמיר האדם על עצמו במאכל עצמו, שלא יהיה בו צד איסור כלל, שהרי יחזקאל הנביא היה משבח את עצמו, שלא אכל מבהמה שהורה בה חכם, אפילו שהיא מותרת, כיון שנפל בה ספק איסור, כמו שאמרו רבותינו ז"ל בפרק אלו טריפות (חולין לז ב) על פסוק (יחזקאל ד יד) 'ולא בא בפי בשר פגול'. כל שכן אם יהיה במאכל עצמו צד איסור, שראוי להתרחק ממנו, והרי יש כמה דברים שנפל מחלוקת בין הפוסקים האחרונים הלכה כדברי מי, זה אוסר וזה מתיר, ובודאי שיחזקאל הנביא עליו השלום בדבר זה לא היה אוכל, שהרי אותו האוסר שויא לגביה חתיכה דאיסורא, והוא חמור יותר מהורה בה חכם. וכתב בחובת הלבבות (שער התשובה פ"ה), שהחסידים היו פורשים משבעים שערים משערי המותר, מיראתם שער אחד משערי האיסור, עכ"ל הראשית חכמה. ראה, עד היכן קדושת המאכל. והנה ראיתי בני עליה, והנם מועטים, אפשר אפילו שנים בדור אינם, שלא לאכול מדבר שיש בו מחלוקות, אף דנהג עלמא ופסקו כהמתיר".

גם מדברי המגן אברהם (סי' תקט ס"ק יא) משמע שמותר להחמיר וראה בגוף הספר (סי' ל)

וכתב החסיד רמח"ל במסילת ישרים (פי"א ד"ה והנה מי שיש לו), "והנה מי שיש לו מח בקדקדו, יחשוב איסורי המאכל כמאכלים הארסיים או כמאכל שנתערב בו איזה דבר ארסי. כי הנה לו דבר זה יארע, היקל אדם על עצמו לאכול ממנו אם ישאר לו בו איזה בית מיחוש, ואפילו חששא קטנה? ודאי שלא יקל. ואם יקל, לא יהיה נחשב אלא לשוטה גמור. אך איסור המאכל כבר בארנו שהוא ארס ממש ללב ולנפש. אם כן מי אפוא יהיה המקל במקום חששא של איסור אם בעל שכל הוא. ועל דבר זה נאמר (משלי כג ב) 'ושמת סכין בלעך אם בעל נפש אתה'".

שיטה ב- אין להחמיר לפי שיש בזה דרך מינות: בתורת האשם (כלל עו סע' ב סוד"ה ולכן) כתב שאין להחמיר בכלי שני או בדבר שנתבטל בשישים וכדומה והמחמיר בזה נראה כמו מינות. ודברי התורת אשם הובאו בסולת למנחה (כלל עו סע' ח).

ובערוך השלחן (יו"ד סי' קטז סע' כה) כתב "ובהמה שהורה בה חכם מצד סברתו בלבד ולא נמצא הדין בפירוש שהיא מותרת לא יאכל בעל נפש ממנה אבל אם יש להחכם בקבלה שהיא מותרת יאכל וכל שכן אם נמצא ההיתר בספר ומי שאינו אוכל ראוי לנזיפה אלא אם כן יש מחלוקת הפוסקים יכול כל אחד להחמיר על עצמו אבל בדבר שכל הפוסקים מתירים חלילה להחמיר על עצמו וזה נוטה למינות".

ונראה להביא ראיה לדבריהם מדברי שו"ת רמ"א (סי' נד) שדן בשמן זית שהיה חשש שמא מרחו את החביות בשומן חזיר, ובסוף דבריו אחר שצידד להתיר את השמן כתב "ומה שכתב מר שמשום מיאוס יש להרחיק ממנו אני אומר כבר אמרו רז"ל בקיבת עולה, כהן שדעתו יפה שורפה חיה וכל שכן שמן זית זך וכתית למאור. ואי משום שמחמיר על עצמו כאשר כתב מעכ"ת, כבר אמרו בירושלמי דנדרים די לך במה שאסרה תורה, ואמרו גם כן הפטור מן הדבר וכו' ובירושלמי גבי התרת שמן שמואל קבל עליו ואכל רב לא אכל אמר ליה שמואל לרב אכול או אנא אכתוב עליך זקן ממרא כו' עד אטרח עליה ואכל, כמו שהביאו התוס' פרק אין מעמידין. ומה שהביא מעכ"ת ראיה מיחזקאל שלא אכל מבהמה שהורה בה חכם אינו דומה לנדון דידן, שמנהג פשוט בכל ישראל לאכלו ולית דחש ביה וליכא ביה ספיקא כלל, דאין להחמיר בזה. ולא דמיא למשה רבינו שלא רצה לינק מנכרית דהרי אף בדורותינו איכא קפידא בדבר כמו שכתב הר"ן סוף פרק חרש, וכן כתב בהג"ה אשר"י פ"ב דע"ז בשם א"ז, שזה גרם לאחר שיצא לתרבות רעה. ואני אשאל מעכ"ת אם אינו אוכל דגים שקורין לקסי"ן, ואני שמעתי הרבה בני אדם שהגידו שמושחין אותו לפעמים בשומן חזיר. ולכן לדעתי המחמיר בדבר זה אינו אלא מן המתמיהים".

מאידך יש לציין שרמ"א פסק להלכה את דברי מהר"ם מרוטנבורג לגבי גבינה קשה כמבואר לעיל.

ובשדי חמד (כללים, מערכת ח כלל פח) כתב, "מי שרוצה להחמיר לנהוג איסור בדבר שלא מצינו שהחמירו האמוראים, כגון מה שנתבטל בס' או בכלי שני, הוי כמו אפיקורסות ויצא שכרו בהפסדו דלא כמו שכתב האיסור והיתר סוף כלל ז"ן. כן כתב הרב סלת למנחה (כלל עו דין ח) בשם תורת האשם. והביא דבריו הרב פתחי תשובה ביו"ד (סו"ס קטז). ויש להתיישב במה שהאריך בעניינים אלו הרב פתח הדביר (ח"א סי' קמו אות ג) באיזה עניין אפשר להחמיר ובאיזה עניין אין להחמיר".

ונראה להביא בית אב לשיטה זו מדברי הר"ן בדרשותיו (הדרוש הי"א) שכתב שאם אדם אכל איסור על פי הוראת חכם שטעה, אין לו לחשוש לפגם בנפשו, כי קיים רצון ה' לשמוע בקול חכמים. וז"ל, "ואני סובר עוד, שאי אפשר שימשך ממה שיכריעו הסנהדרין הפסד בנפש כלל, גם כי יאכילו דבר האיסור ושיאמרו בו שהוא מותר. לפי שהתיקון אשר ימשך בנפש מצד ההכרעה למצות החכמים מורי התורה, הוא הדבר היותר אהוב אצלו, כאמרו (שמואל א טו כב) הנה שמוע מזבח טוב, ותיקון ההוא יסיר הרוע אשר הוא מעותד להתילד בנפש מצד אכילת הדבר האסור ההוא. וכיוצא בדבר זה בעצמו יקרה בגוף, כי המאכל המזיק, כשיאכלהו האוכל על דעת שמועיל אליו, הנה מחשבתו תפעל באוכל ההוא, ויסור ממנו היזקו, אם לא שיהיה מופלג".

ובבני יששכר (מאמרי חודש אדר מאמר ב דרוש ז) האריך לבאר על פי הסוד מדוע אין להחמיר בדבר שהורו בו להיתר, "וכיון שבאנו לכל זה הדרוש, הנה אבאר לך מה דקשה על זה, כיון שכל הדברים הנאסרים על פי התורה חיותן משלש קליפות הטמאות אשר אין יכולין להתברר על ידינו, אם כן למה תהיה כזאת שלפעמים תתבטל חתיכת איסור בהיתר והוא נאכל על פי התורה, כגון שנתבטל בששים, או יבש ביבש ברוב, אבל תדע שהוא ממחשבות הצור תם, הוא יתברך שמו יודע אשר הניצוץ הטמון באותה חתיכה האסורה ביחוד יכול להתברר על ידינו, הנה יתברך שמו מזמין שתפול החתיכה האסורה הזאת לתוך ההיתר ותתבטל, ואכול יאכלו אותה על פי התורה ותתברר הניצוץ הזה, וכן תתבונן בהיפך, בדברים המותרים שחיותן מקליפת נגה אשר מוטל על ישראל לברר הטוב מן הרע, כאשר יש באיזה מקום דבר אשר אין הבירור מגיע לנו כי הוא משוקע מאד, הנה היוצר בראשית פועל ומזמין שיבא הדבר לידי איסור, כענין הבהמה הטהורה הכשרה כשיש בה ניצוץ שאין היכולת ביד ישראל לברר, הנה יארע בה אחת מן הטריפות או בשחיטה או בבדיקה כדי שלא יאכל ממנה ישראל, הבן הדבר.

ומעתה תבין הא דמפורסם הדבר בדברי חז"ל רוב בהמות כשרות הן, והנה אנחנו רואים בזמן הזה ותהי להיפך, אך הוא לדעתי, בדורות הקודמים היו ברוב הנצוצות הקדושים הוא בחינת הטוב בתוכם והיו כשרות כדי שיאכלם ישראלים, והן היום שכבר נתברר הטוב ולא נשאר רק מעט, כי הוא עקבות משיחא אשר חוצפא יסגי היינו הרע הוא ביותר, על כן על פי הרוב הבהמות הטהורות נטרפים בכדי שלא יאכלום בני ישראל, הבן היטב.

ועתה מהראוי לך להתבונן, כיון שהדבר הזה הוא מאת השם יתברך שהוא מזמין הדבר האיסור שיתערב ברוב היתר בכדי שיהיה ניתר באכילה כי יודע השם יתברך שזה הוא מכלל הבירור הנמסר לישראל, ואם כן מצוה הוא בדוקא שיאכל ישראל החתיכה ההוא ולא יחמיר, כענין שאמרו רז"ל גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמיים, ופירש בזה הרב הקדוש בעל השל"ה נהנה מיגיעו היינו שייגע את עצמו בתורה ויודע להכשיר המאכל הזה על פי התורה הגם שיש בתוך המאכל דבר איסור הנה שב להיתר על פי כללי התורה, והאדם הזה אוכל המאכל ונהנה ממנו, הנה הוא גדול מן הירא שמיים המחמיר. והוא כדברינו ממש, להיות הדבר הזה נסיבה מאת השם יתברך שיתברר המאכל האיסור ההוא, ולזכות יחשב לאדם האוכלו על פי התורה כי יתבררו הניצוצות הקדושים, והוא גדול מן הירא שמיים שאינו רוצה לאכול מטעם שיש בו תערובות איסור, הבן הדבר, על כן לדעתי הצעירה אין זה מדרך החסידות מה שכמה אנשים נוהגים סלסול בעצמם שלא לאכול מן שום מאכל שהיה עליו שאלת חכם הגם שהוא דבר פשוט ומבואר דינו להיתר כגון על ידי תערובות בששים וכיוצא, כי לדעתי אדרבא מצוה הוא, יאכלו ענוים וישבעו, כי הוא נסיבה מאת השם יתברך שישוב האיסור להיתר ויתברר על ידי אכילת ישראל, ומה שאמרו רז"ל לא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם, היינו דוקא במלתא דתליא בסברא, וכמו שכתבו הפוסקים.

והנה יש לחקור לפי זה, אם כן דבר איסור שנתערב בהיתר ונתבטל על פי התורה ושב להיתר בכדי שיתברר, אם כן למה לפעמים אסרוהו חז"ל, כגון יבש ביבש חד בתרי הנה נתבטל על פי התורה ומותר לאכול כל הג' (יו"ד סי' קט סע' א), והוא נסיבה מאת השם יתברך כנ"ל, אם כן האיך באו חכמים האחרונים וציוו להשליך חתיכה אחת, וטעמם פן יזדמן שישליכו האיסור, והנה הוא נסיבה מאת השם יתברך אשר דוקא יאכלו האיסור בכדי לברר הניצוצות הקדושים, אבל אומר לך הנלענ"ד, חכמים המתקנים תקנות לישראל וגודרים גדרים לתורה הן המה נקראים חכמים להיות נשמתם באות ממקור עליון ומקבלין הארתם מן חכמה עליונה כביכול, וכבר ידעת שסוד הבירור הוא בחינת החכמה כמו שכתב בזוה"ק כולם בחכמה עשית כולן במחשבה איתברירו, ממילא לפי זה כיון שהחכמים המקבלין כביכול הארת החכמה גוזרים גזירות ואנחנו מקיימים דבריהם, הנה נעשה הבירור מבחינת חכמה ממילא, הבן הדבר ויונעם לך, אמרתי הדבר הזה בפני כבוד מחותני הרב החסיד הקדוש המקובל מהרצ"ה זצוק"ל וקלסיה".

וידידי הרב אייל שמאי הי"ו הראה לי מה שכתב בהקדמה לספר נטעי גבריאל (עמ' כא) בשם המעדני שמואל (סי' קי ס"ק מב) וז"ל, "לפרש פורץ גדר ישכנו נחש - דקאי על המחמירין יותר כפי הגדר שגדרו חכמים, זה נקרא גם כן פורץ גדר וישכנו נחש. כי במקום שהאדם הולך בדרך התורה ומחמיר במקום שאמרו חכמים להחמיר, ולא יותר מדאי, אזי מגן עליו כח דברי חז"ל והוא נשמר מן השמים מכל מכשול ח"ו המזדמן לפעמים בשגגה, כיוון שהוא עשה את שלו והחמיר על עצמו על פי גדרן של חז"ל והסייגים שלהם. אבל במקום שהאדם מחמיר על עצמו יותר מכפי הגדר והסייג שנתנו עליו חכמים, אם כן הרי הוא אינו סומך עצמו על הגדר של חכמים, והוא מחמיר על עצמו יותר מכפי שאמרו הם, ושוב אין כח חכמים לשומרו ממכשול, ויוכל ח"ו לבוא לידי מכשול".

שיטה ג- בשב ואל תעשה מותר להחמיר: החיד"א בספרו פתח עינים (חולין ז א) הביא שיטה נוספת בשם האור החיים הקדוש, וז"ל "אי נמי אפשר במה שכתבתי בעניותי בספרי הקטן שער יוסף דף י במה שאמרו וקטעי במצוה לשמוע דברי חכמים דמשמע מהתם דכל דידע דהסנהדרין טעו מחוייב שלא לשמוע עליהם. והקשה הרב באר שבע דאמרו בספרי אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל וכו' והרב באר שבע כתב דפירוש הספרי אף אם תחשוב בלבך על פי שקול הדעת שטעו אבל לא שהוא יודע בודאי שטעו וכו' ע"ש. ועתה ראיתי להרשב"א בתשובותיו ח"ב הנקרא תולדות אדם שכתב סי' שכב שהביא הא דאפילו אם יאמרו על ימין וכו' וכתב וז"ל כלומר אפילו על מה שיראה בעיניך שהוא ימין והם אומרים שאינו אלא שמאל שמעו להם עכ"ל וזה נוטה קצת למה שכתב הרב באר שבע אבל שם בשערי כתבתי אנכי עפר דל דמדברי הרמב"ן עה"ת משמע שלא כדברי הרב באר שבע. ושם הבאתי מה שתירץ הרב המופלא חסידא קדישא מהר"ח ן' עטר זלה"ה בס' חפץ ה' דבשב ואל תעשה מצי למנוע עצמו ולא מיקרי חולק על דברי חכמים דמי לא מצי שלא לאכול דברים המותרים והוינן בה בעניותין מהירושלמי שהבאתי בסמוך וניחא לי ההדיוט דרב שאני דמעשה ר"ב משם הוראה יוצאה לכל אבל ת"ח דעלמא יוכל להחמיר".

ומתוך מה שכתב בשם מהר"ח בן עטר זצ"ל נראה שכל שמחמיר בשב ואל תעשה הרשות בידו לנהוג נגד מה שהורו חכמים להקל, וכן למד מתוך דבריו בדרכי תשובה (סי' קטז ס"ק קט).

*הערה בעניין הידור במקום שעלולה להיות מחלוקת.

לעיל ראינו מחלוקת בין הפוסקים האם מותר להחמיר בדבר שמפורש להיתר. בדבר שאינו מפורש להיתר אלא יש בו מחלוקת בין הפוסקים, כולם מודים שטוב ויפה להחמיר והרי אמרה תורה "והייתם קדושים" ולמפורסמות אין צריך ראייה.

אמנם זאת צריך לדעת, לעיתים ההידור והחומרה עלול לגרום למחלוקת ושנאה. במקרה כזה יש לשקול היטב את הדברים ולהתייעץ עם תלמיד חכם מורה הוראה הבקי בדיני איסור והיתר על מנת שיורנו את הדרך הנכונה.

בעניין זה יש להביא את לשון השדי חמד (אספת דינים מערכת אכילה אות ב) שכתב, "המחמיר על עצמו שלא לאכול בשום מקום חוץ מביתו משום חשש שום איסור וחושש על הכלים אם יש בזה שום פקפוק זלזול לאנשי העיר וחכמיה. עיין להרבנים קול אליהו ח"א חיו"ד סי' א. שבות יעקב ח"ב סי' ח"ן... ומדברי הרב שבות יעקב הנ"ל משמע דלאו שפיר דמי ואיכא משום איבה ויוכל לבא לידי כמה תקלות. אך יש לומר דלא כתב כן אלא על מה שנשאל שהיו מכריזים ברבים שבשר הבא מחוץ למדינה הוא טרפה והכלים אסורים דכל כי הא ודאי איכא למיחש לאיבה. מה שאין יחיד המחמיר על עצמו ואינו מונע לאחרים ואינו מחזיקם כאוכלי טריפות חלילה, אפשר דבכהאי גוונא ליכא למיחש למידי. וכל שכן אם אינו אומר בפה מלא שמניעתו הוא משום חשש איסור הגם שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, מכל מקום כיון שאינו אומר בפירוש אפשר לתלות מניעת אכילתו בסיבה אחרת וליכא משום איבה. ויכול לדבר שקר לומר שמה שנמנע אינו משום חשש איסור אלא משום סיבה אחרת שהוא בכלל ההיתר דלשנות מפני דרכי שלום... ורב המגיה בספר ישרי לב הנ"ל העיד על הרב מוהרד"ח שהיה מחמיר על עצמו שלא לאכול בשר בבתי אנשי העיר כי אם גבינה ודגים ורננו עליו מחכמי העיר ועשה על זה פסק ארוך, עיי"ש... וכתב הרב פלא יועץ במערכת החי"ת באות חשוד דאם אמרו חז"ל כל אדם יהיה בעיניך כליסטים כדי לשמור ממונו מהם על אחת כמה וכמה שצריך לישמר ולחשוד לכל אדם בעניין איסורין ואשריו למי שאינו אוכל חוץ מביתו כי לא כל אדם זהירים בניקור הבשר ובמליחה ובדיקה מתולעים ובשמירת היין ממגע וכיוצא, ומי שיכול להשמט מלאכול בבית אחרים בלי שום איבה וקטטה הנה מה טוב... ומכל מקום בנידון דידן שהחשש הוא על המליחה והניקור שמסור ביד כל אדם בביתו ויש חשש שאין נזהרים נראה דאפשר לחוש ולמנוע ובלבד שלא יהיה חשש איבה ומחלוקת כמו שכתב שם בשם הריטב"א ורבותיו בדבר שאיסור אינו מבורר לא ישנה מפני המחלוקת. והרוצה להחמיר בכיוצא בזה יכבד וישב בביתו שגורם למחלוקת ושנאת חינם וחלול השם ח"ו והכל לפי המקום והאדם והזמן. והחכם עיניו בראשו שלא תבוא תקלה על ידי חומרתו וחסידותו וכל מעשיו יהיו לשם שמיים".

וכתב על זה בספר 'הכשרות' (פרק המבוא עמ' ו), "המדקדק בכשרות ונמנע מלאכול באולם מסעדה או בית מלון מפני שמחמיר על עצמו, אינו נחשב בכך כמזלזל ברב המקום או ברב נותן ההכשר, ובפרט כשאינו מכריז שהמנעותו משום חשש איסור. כמו כן המדקדק במצוות והוא בעל נפש, רשאי להחמיר על עצמו ולהמנע מאכילת מאכל אפילו שיש עליו הכשר. מכל מקום החכם עיניו בראשו, שלא לבוא על ידי חסידותו ופרישותו לידי שנאה ומחלוקת וכל מעשיו לשם שמיים.

חובת ההקפדה על אכילה כשרה, הינה בודאי אף כשמתארחים בבית קרובי משפחה, ובכלל זה, בית ההורים או הורי ההורים. במידה, ובמקום האירוח או האירוע עדיין אין מקפידים בכשרות כהלכתה, חובה להתייעץ במורה הוראה, כיצד לנהוג על מנת לקיים 'ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם'".

 

[מתוך הספר וסעדו לבכם- הלכות בשר בחלב, בהוצאת המכון לפרסומים הלכתיים שעל ידי בית מדרש גבעת אסף. לרכישת הספר ניתן לפנות לבית המדרש]