ביטול טעם חמץ פגום לפני פסח

משא ומתן עם הגאון הרב אברהם יצחק כלאב שליט"א

הרב גיורא ברנר שליט"א

 




בס"ד כ"ח מנחם אב תשע"ב

 

למע"כ הגאון הרב אברהם יצחק כלאב שליט"א- אב"ד ירושלים

 

שו"ב וכטו"ס

 

בעת לומדי בהלכות פסח נסתפקתי בדבר מה הנוגע לכמה עניינים בדיני פסח, בב"ח ותערובות ואני שוטח שאלתי לפני כת"ר ומחלה פניו כי ישמחני בהתרת הספק.

א. אם היתר הרמ"א בכלי חמץ שאינו בן יומו הוא לכתחילה או בדיעבד

כתב הרמ"א (סי' תמז סע' ה) "אבל בשומן מהותך בכלי חמץ, אסור מדינא אם לא היו נזהרין בשעת עשייתו מחמץ ושלא התיכו אותו בכלי חמץ שהם בני יומן..." ומשמעות דברי הרמ"א להתיר במקרה שהייתה דעתו מעיקרא להכין לצורך פסח ונזהר מעיקרא להשתמש דווקא בכלי שאינו בן יומו.

והנה חלק מהאחרונים (מג"א ס"ק כ, פרמ"ג שם ועוד) ביארו שהיתר הרמ"א הוא דווקא בדיעבד אך אם יבוא אדם וישאל אם יכול לכתחילה להתיך שומן לפני הפסח בכלי חמץ שאינו בן יומו לא נתיר לו.

אמנם לענ"ד כתלמיד הדן לפני רבותיו בקרקע נראה דביאור זה לדברי הרמ"א הוא דחוק מעט שהרי מקור דברי הרמ"א הם בסמ"ק (סי' רכב) ובתוך דבריו כתב "ומיהו אם ודאי לא היתה המחבת בת יומא כשהתיכו בה את השומן מותר אפילו למאן דאסר בפסח נטל"פ הואיל וזה היה נתינת טעמו קודם הפסח, ומיהו דוקא שבשעת התכת האווז נתן דעתו לזה לשם פסח, אבל אם התיך השומן סתמא לאכול קודם הפסח אע"פ שעכשיו אומר ברי לי שלא היתה בת יומא מ"מ אסורה בפסח דמלתא דלא רמיא עליה דאינש בשעת מעשה לאו אדעתיה" ולכאורה אם נאמר שלכתחילה אסור לעשות כן יקשו דברי הסמ"ק שכתב "דוקא שבשעת התכת האווז נתן דעתו לזה לשם פסח", וכי ברשיעי עסקינן, ולא עוד אלא שיצא חוטא נשכר דדווקא משום שנתכוון לאיסור נתיר לו מעשיו.

ולכאורה יש להביא ראיה לדברינו מלשון שו"ת צמח צדק (הקדמון סו"ס סה) במש"כ בביאור דברי הרמ"א הנ"ל ז"ל "ולן לא סבירא האי חילוק דאטו בשביל שהתכו במחבת ולא היה צריך שתהיה המחבת בת יומא ולא היה מתכוון לשום דבר לא מהימנין ליה שהיתה בת יומא הא בודאי ליתא אלא האמת הוא דמהימנין ליה שכדבריו כן הוא אלא שאנו חוששין אע"פ שהאמת הוא כדבריו שלא היה משתמש במחבת והיתה מונחת בחדר מיוחד בפני עצמה מ"מ חוששין כיון דלא היה צריך שתהיה לאו בת יומא אפשר שהיה משתמש שום אדם במחבת שלא מדעתו או אפילו הוא עצמו היה משתמש בה לפי תומו ולא שם על לבו להשגיח על זה ולחקור היטב ולהשים על לבו דמילתא דלא רמיא עליה וכו'. משא"כ אי הוה מהתך השומן לשם פסח היה רמיא עליה לחקור על זה ולהשים על לבו אי לא נשתמש במחבת לכך לא מהניא הא דאמר בריא לי שלא היתה בת יומא". ומשמע מדבריו שמיירי באדם שכל כוונתו ומחשבתו עוד לפני מעשיו בעשיית המאכל הנ"ל הם ממש לשם פסח ודוחק להעמידו בדיעבד.

ולענ"ד קשה לומר דמיירי במקרה רחוק של טועה בדין שהרי לפי דברי הרמ"א והצ"צ מיירי לכאורה בת"ח שיודע את החילוק בדין בין נטל"פ לנ"ט לשבח ובכך שכלי שאינו בן יומו הוי נטל"פ.

[ואולי יש לתרץ בדוחק שהמג"א ושאר פוסקים שביארו דברי הרמ"א בדיעבד סברי כדברי השואל בשו"ת צ"צ שכל שכוונתו שלא יהיה בן יומו הייתה לשם כוונה מסויימת אע"פ שאינו לשם פסח ודי בכך וכמש"כ בחק יעקב (סי' תמז ס"ק לא) וממילא נעמיד כאן שהייתה כוונתו לשם דבר אחר במה שהקפיד שיהיה לא בן יומו, אלא שיש להקשות על זה טובא שהרי בלשון הסמ"ק מפורש שמדובר שנתכוון לשם פסח.]

ב. דין חמץ נטל"פ קודם הפסח

אלא שאף א"ת שהיתר הסמ"ק והרמ"א הוא לכתחילה יקשה מה מהני בזה להתיר, והרי יש כאן כלי הבלוע מחמץ נטל"פ והרי נטל"פ אסור לכתחילה ואם יתנו בכלי זה יצא שמבטל איסור לכתחילה.

ונראה לבאר דהנה הט"ז (ס"ק ה) כתב לגבי לח בלח שנתערב קודם פסח בפחות מס' מותר לרבות עליו לפני פסח ע"מ להתירו (באכילה) כיון שהוא קודם זמן איסורו. אמנם במשנ"ב (סי' תנג ס"ק כ) כתב שאין לפסוק כהט"ז כיון שרוב הפוסקים חולקים עליו ואוסרים לרבות ע"מ לבטלו (אלא שהוסיף שבשעה"ד אפשר שיש לסמוך על הט"ז).

והיה נלענ"ד לומר שהרמ"א ס"ל כדברי הט"ז הנ"ל דכיון שמבטלו קודם זמן איסורו הוי ביטול היתר בהיתר ולא שייך לחוש משום מבטל איסור לכתחילה.

ואמנם יש להקשות מדברי הרמ"א (יו"ד סי' צט סע' ו) לגבי חלב שנתבטל במים, ובש"ך (שם ס"ק כב) ובשו"ת צמח צדק (סי' פ ד"ה ואע"ג) הביאו מהתו"ח שאחר שנתבטל מותר לכתחילה ליתן מהמים בבשר, אמנם לבטלו לכתחילה במים ע"מ ליתנו אח"כ בבשר משמע שאסור וכן ביאר שם הפרמ"ג בדברי הש"ך והתו"ח, וכ"כ בדרכי תשובה (ס"ק צח בשם הגרע"א ועיי"ש שהביא מהשערי שמחה שמחמיר יותר מזה וע"ע שם ס"ק ק). וכן מוכח מדברי הרמ"א בדין נ"ט בר נ"ט (יו"ד סי צה סע' ב) שכתב לגבי אינו בן יומו "נוהגין היתר לכתחילה לאוכלו עם המין השני" ומשמע שמתירים לאוכלם עם המין השני דווקא אחר שבישלו אותם באינו בן יומו אך לכתחילה לבשלם כך ע"מ לאוכלם עם המין השני לא התיר. והנה אם כדברינו לעיל היה לנו לומר שיהיה מותר אליבא דרמ"א אפילו לבטל לכתחילה את החלב במים ע"מ ליתנו אח"כ בבשר כיון שכשמבטלו הוי היתר בהיתר וקשה.

ואמנם יש להעיר בהנ"ל מדברי בהגר"א שם (סי' צה ס"ק י) שמשמע לכאורה מדבריו שלרמ"א מותר לעשות לכתחילה נ"ט בר נ"ט ע"מ לאוכלו עם המין השני במקרה שהכלי שבו בישל את המאכל הסתמי אינו בן יומו, וא"כ יצא שהגר"א ס"ל שהרמ"א מתיר לבטל לכתחילה היתר בהיתר בנטל"פ, וכן ביאר בספר בדה"ש (שם ביאורים ד"ה אם היה) בהבנת הגר"א ברמ"א. וא"כ אליבא דרבנו הגר"א דברי הרמ"א ברורים דס"ל להתיר ביטול לכתחילה בנטל"פ בכה"ג והם דבריו בהלכות בב"ח (סי' צה) והם דבריו אצלנו בהלכות פסח. ויש לדון אם אליבא דהגר"א מתיר הרמ"א לכתחילה (בסי' צט) לבטל את החלב במים ע"מ ליתנם לבשר ואפשר שיש לחלק שדין נטל"פ קל יותר וכמו שנביא לקמן וצ"ע וע"ע בספר חזון עובדיה (פסח עמ' קה-קז).

[ויש להעיר בזה מדברי הצמח צדק (הקדמון סי' פ) שדן אם מותר לערב חלב בהמה וחלב חיטה ביין ע"מ להצליל צבעו בכה"ג שיש ס' מהיין כנגדם, או דילמא יש לחוש שמא ישתו מהיין עם בשר או בפסח. והצ"צ שו"ט בזה והאריך להוכיח לאיסור ובתוך דבריו כתב "וליכא למימר דילמא שאני חלב לתוך היין מחלב בעיסה או במים או בחלא משום דהתם חלב בעיסה או במים או בחלא אי הוה יהיב הרבה לתוכו היה נ"ט אסור ליתן אפילו מעט משום מבטל איסור לכתחילה וחיישינן דילמא יתן אח"כ הרבה לתוכו בכדי שיתן טעם אבל בדבר שלעולם לא יוכל לבא לידי נתינת טעם אפילו אי יהיב הרבה לתוכו כגון חלב ביין דלפגם הוא דילמא שרי ליתן לתוכו אפילו לכתחילה כיון דהשתא ליכא איסורא בנתינת חלב ליין וטעמו נמי לפגם הוא דילמא שרי ולא מיקרי מבטל איסור כיון דלעולם לא יכול לבא לידי נתינת טעם ויש לדמות הא מילתא להא דכתב הטור בי"ד סי' קכב בשם הרשב"א וז"ל איסור מועט שנבלע בכלי אם דרכו של אותו כלי שלא להשתמש בו בהיתר מועט בכדי שיתן זה טעם בהיתר וכו' הרי זה מותר להשתמש בו לכתחילה אע"פ שהוא בן יומו לפי שא"א לבא לידי נתינת טעם וכו' עכ"ל הרי התיר בדבר שא"א לבא לידי נתינת טעם ולא מיקרי מבטל איסור לכתחילה א"כ ה"ה נמי חלב ביין כיון דא"א לבא לידי נתינת טעם דילמא מישרי שרי. ואע"ג דהטור חולק על הרשב"א בדין זה וסבירא ליה דאסור להשתמש בו לכתחילה אפילו היכא דלא אפשר לבא לידי נתינת טעם הא מ"מ הרב ב"י בש"ע סי' צט וסי' קכב הכריע כהרשב"א וא"כ ה"ה נמי בנ"ד חלב ביין כיון דלעולם לא יבא לידי נ"ט מישרי שרי".

ואח"כ הביא הצמח צדק שלוש טעמים מדוע אין לסמוך על טעם זה לדינא להתיר במקרה בו דן. א. כיון שרבים מהפוסקים חולקים על הרשב"א אין להתיר אלא דווקא בכגון נדון הרשב"א ולא ללמוד משם למקרים אחרים. ב. אע"פ שהחלב ביין פוגם את הטעם אך החשש הוא שמא אח"כ יאכלו עם בשר ובבשר נותן החלב טעם לשבח. ג. כיון שהחלב מצליל את היין וזה טוב לו יותר ממה שהחלב פוגם את טעמו ממילא נחשב נ"ט לשבח.

והנה בנ"ד אם נעיין בג' הטעמים שכתב הצ"צ לפיהם אין ללמוד מדברי הרשב"א להתיר הרי שהטעם הראשון שהוא שהרבה מהפוסקים חלקו על הרשב"א שייך בנ"ד, אלא שי"ל שהרמ"א כן סובר בזה כהרשב"א והשו"ע (שהרי בסי' קכב לא מצאנו שחלק הרמ"א על הרשב"א ואילו בסי' צט אינו ממש כנידון הרשב"א), ואילו ב' הטעמים האחרונים לא שייכים כלל בנ"ד שהרי אצלנו מיירי באינו בן יומו ובכה"ג זהו פגם בעצם הטעם בלי קשר למה מעורב בו ובכה"ג תמיד הוי לפגם.]

אמנם אליבא דרוב הפוסקים שלא הבינו כהגר"א בדעת הרמ"א עדיין קושייתנו בעיינא עומדת מדוע אצלנו סומך הרמ"א לכתחילה להתיר לבטל היתר בהיתר בנטל"פ.

ג. מדוע נטל"פ מותר בדיעבד

ותירץ ידידי הרב ינון קליין שליט"א דיש לתלות דבר זה במחלוקת הרשב"א והר"ן (הובא בפרמ"ג סי' קג מש"ז ס"ק א ד"ה אמנם כן) מ"ט שאין נטל"פ אוסר בדיעבד, דדעת הרשב"א כי חשיב איסור מועט ובטל בס', וטעם הר"ן דכיון שאינו נהנה מאיסור לא אסרתו תורה. והנה אם נאמר דס"ל לרמ"א כדעת הר"ן ממילא יובן שאע"פ שבביטול בס' לא מתיר הרמ"א לבטל היתר בהיתר ע"מ לערבו אח"כ באיסור (ודלא כט"ז), אמנם בנטל"פ שטעם היתרו משום שלא נאסר כיון שאינו נהנה מהאיסור י"ל שיתיר הרמ"א אפילו לכתחילה לבטלו קודם זמן איסורו ע"מ לאוכלו אח"כ בתוך זמן איסורו.

אלא שלענ"ד יש להקשות שהרי הפרמ"ג שם תלה את המחלוקת אם נטל"פ אסור בפסח במחלוקת הר"ן והרשב"א והרי הרמ"א (לקמן סע' י) פוסק כמ"ד שנטל"פ אוסר בפסח וממילא לכאורה א"א לומר דס"ל כר"ן.

אלא שאפשר עדיין לתרץ לפי דברי ידידי הנ"ל די"ל לשיטה זו דמה שמחמיר הרמ"א בנטל"פ בפסח הוא דווקא כשיש ממשות (כמש"כ בסי' תמז סע' י 'משהו') אך בטעם בעלמא לא מחמיר בפסח, והוא כעין מה שאמרנו (מג"א ס"ק ז-ח, משנ"ב ס"ק כא-כב) שבטעם בלחוד לכו"ע לא אומרים חו"נ. וי"ל דס"ל לרמ"א בדרך הכרעה שכמו שבדין חו"נ אנו מחמירים דווקא באיסור בעין אך לא בטעם ה"ה לגבי נטל"פ שדווקא בנטל"פ בעין נחמיר כרשב"א אך בטעם פגום בלחוד נקל כהר"ן.

 

עתה אחלה פניו כי יכתוב לי דעתו וישמחני בתורתו.

בברכה מרובה

גיורא ברנר

גבעת אסף

 

השלום והברכה במעונך

א. בסוד"ה אמנם לענ"ד כתלמיד- ודאי שהעושה התכון לכתחילה לשם פסח, אך מג"א אומר שאם יבוא לשאל אותנו אם לעשות כך לכתחילה נאמר לא לעשות. ונראה הטעם כי נותן טעם לפגם מותר בדיעבד אך לכתחילה לא אומרים לך עשה אע"פ שאם עשה אע"פ שכיון להתיר מותר. ובזה נמי מיירי צ"צ המובא לקמן ופשוט.

ב. בד"ה והיה נלענ"ד לומר- דברי הט"ז תלויים אם חמץ לפני פסח שם היתר לו שזו דעת הט"ז ולכן התיר לבטלו לפני פסח והחולקים סוברים ששם איסור לו ולכן אסור לכתחילה לבטלו. וזו היא גם המחלוקת בהמשך סימן תנא לענין הגעלת כלי שבלע ע"י האור כמו מחבת, שאם נאמר שחמץ לפני פסח דין היתר לו די בהגעלה. ואילו למ"ד שחמץ לפני פסח לגבי פסח נחשב איסורא בלע אין די בהגעלה אלא יש צורך בליבון (נוסף לכך שבמחבת יש סברא נוספת שבלע ע"י משקה ע"ש).

אני מניח שבמה שכתבתי הדברים מתבהרים.

והקב"ה יעמידנו על דברי תורתו לאמיתה ויראנו נפלאות.

בכבוד ויקר

א. כלאב