הסבה לאטר יד

משא ומתן עם כמה רבנים, מתוך שו"ת בגדי שש

הרב גיורא ברנר שליט"א

בס"ד ד אדר תשע"ג

 

בעת עוסקי בהני הלכתא דפסחא נסתפקתי בדין הסבה לאיטר יד ואמרתי לכתוב את הדברים ואת הנלענ"ד בנ"ד.

א. חשש לסכנה בהסבת ימין

בגמ' פסחים (קח א) "פרקדן לא שמיה הסיבה הסיבת ימין לא שמה הסיבה ולא עוד אלא שמא יקדים קנה לוושט ויבא לידי סכנה".

ופרש"י "שמא יקדים- אפרקדן קאי, שמתוך שצוארו שוחה לאחריו שיפוי כובע הסותם את פי הקנה נפתח ומתקפל למעלה, והקנה פושט למעלה, והמאכל נכנס לתוכו ונחנק". מבואר מדברי רש"י שפרקדן היינו ששוכב על גבו, ואין צורה זו נחשבת להסבה, ועוד יש באכילה ושתיה בצורה שכזו חשש (שאינו קשור לגדר הסבה) שמא יקדים קנה לוושט. ובר"ן (כג א ברי"ף) כתב בדומה לרש"י שהחשש שמא יקדים קנה לושט קאי על פרקדן.

אמנם רשב"ם פירש "פרקדן- פניו כלפי מעלה ושוכב על אחוריו. הסיבת ימין לאו שמה הסיבה- שהרי בימינו הוא צריך לאכול. שמא יקדים- אפרקדן קאי שמתוך שצוארו שוחה לאחוריו שפוי כובע הסותם את פי הקנה נפתח ומתקפל למעלה וקנה פושט למעלה והמאכל נכנס לתוכו ונחנק כך פי' רבינו שלמה. וקשיא לי אמאי לא סמכיה להאי ולא אהסיבת ימין. ורבותי פירשו שמא יקדים קנה לושט דושט הוי על צד ימין ונפתח הכובע שעל פי הקנה מאיליו כשהוא מטה כלפי ימין ואם יכנס בו המאכל הרי סכנה שאין אוכלין ומשקין נכנסין אלא דרך הושט ולכך נראה בעיני דאהסיבת ימין קאי מדסמכיה לדידיה". מבואר מדברי רשב"ם שמסכים עם רש"י שפרקדן היינו שוכב על גבו, אלא שחולק עליו וס"ל שהחשש שמא יקדים קנה לוושט נאמר לגבי הסבת ימין כיון שהקנה בצד ימין.

ב. הסבה באיטר

בשו"ת תרומת הדשן (סי' קלו) הביא שגם ר"י טוב עלם כתב כרשב"ם שחשש שמא יקדים קאי על הסבת ימין. וכתב בתרומת הדשן שם שיש לחוש לשיטת הרשב"ם ודעימיה דהסבת ימין הוי סכנתא שמא יקדים קנה לוושט ולכן גם איטר יסב על שמאל כל אדם. והרמ"א (סי' תעב סע' ג) פסק כדברי תרומת הדשן שגם איטר יסב על שמאל כל אדם.

ואני בער ולא הבין דברי גדולי רבותנו נ"ע, ובעניות דעתי דין זה צריך לי עיון. שהרי עיקר חיוב ההסבה הוא בשביל שיהיה כדרך בני חורין וכמש"כ רש"י (פסחים צט ב) ובשו"ע (סע' ג), וע"ע בדברי רשב"ם הנ"ל שכתב "הסיבת ימין לאו שמה הסיבה- שהרי בימינו הוא צריך לאכול" וכ"כ עוד ראשונים בסוגייא שם. ולפי"ז צ"ע מדוע אנו מורים לאיטר להסב על שמאל של כל העולם, והרי צער וקושי לו שאינו יכול לאכול עם ידו כדרכו, ולא רק דלא הוי דרך חירות אלא דהוי עינוי.

ג. סיוע לדברינו מדברי הרדב"ז והמהר"ל ומשיטת הראבי"ה

וכן מצאתי כסברתנו בשו"ת רדב"ז (ח"ג סי' תקפד) שכתב "ועוד הרי תקנו הסיבה זכר לחירות ואם הוא מסב על ימינו ואוכל בשמאלו מצטער הוא ואין זה דרך חירות". וכעין זה כתב גם המהר"ל (גבורות ה' פמ"ח).

ולפי זה היה נלענ"ד לומר שהנכון יותר שאיטר לא יסב כלל, שהרי להסב על ימין כל אדם הוי סכנתא, ומאידך להסב על שמאל הוא צער עבורו, וממילא עדיף יותר שלא יסב כלל, שהרי הוא יותר דרך חירות לו. ונצרף בזה שיטת הראבי"ה (סי' תקכה) והראב"ן (פסחים קסד ע"ד) דס"ל שא"צ בימנו להסב כלל.

[ואמנם הרדב"ז והמהר"ל שם לא כתבו כדברינו, אלא כתבו שאיטר יסב על ימין כל אדם וזאת משום שס"ל שאין לחוש לשמא יקדים קנה לושט כיון דלא שכיחא היזקא. וכ"כ בשבלי הלקט (סי' ריח) שאיטר יסב בימין כל אדם. וכן מצאתי בחי' הגהות (סי' תעב ס"ק א) שהבין גם בתרומת הדשן שהאיטר יסב על ימין כל אדם, אלא שלכאורה קשה להבין כדבריו בגוף דברי תרומת הדשן, וכבר העיר על דבריו בשו"ת חזון עובדיה (ח"א סי' טו בהערה). אך מתרומת הדשן והרמ"א ומרוב הפוסקים מוכח שכן חוששים להיזקא בהסבה על ימין כל אדם, וממילא אין לעשות כאפשרות זו שיסב האיטר על ימין כל אדם, והדרינן לעיקרא שלכאורה היה לנו לומר שהטוב ביותר שלא יסב כלל.]

ד. הסבה לגידם

ויעוין בכף החיים (ס"ק כב) שכתב שגידם בימינו או מי שיש לו מכה בימינו שאינו יכול לאכול בה וכד' יסמוך על הראבי"ה ולא יסב כלל. ולפי דרכינו לעיל שעיקר חיוב הסבה הוא משום דרך חירות, ממילא כיון שלאיטר יש בזה צער ולא חירות היה לנו לומר שנסמוך על שיטת הראבי"ה ודעימיה ולא יסב כלל.

ה. ספיקא דרבנן בהסבה

ועוד נלענ"ד לעורר בזה שהרי בסוגייא בפסחים (קח א) איתא שנסתפקו אם הסבה דווקא בשתי כוסות ראשונות או דווקא בשתי כוסות אחרונות ומסקנת הגמ' להחמיר בכולן למרות שהוא ספק דרבנן. וביאר המהר"ם חלאווה (שם) "ואע"ג דבדרבנן הוא והוה לן למימר ספיקא לקולא, כיון דאפשר בלא טורח ובלא הוצאה שפיר דמי דמהיות טוב אל תקרי רע". וכעין זה איתא גם בר"ן (פסחים שם ד"ה והשתא, בתירוצו הראשון) וברשב"ץ (יבין שמועה לד ע"ד). וע"ע בשו"ת מהרש"ם (ח"א סו"ס קעד) שמשמע שאנו נוקטים כסברא זו להלכה. וע"ע משנ"ב (סי' קס ס"ק נא). ולכאורה משמע מדבריהם שכל שיש בדבר טירחה או הוצאה א"צ לעשות מעשה לצאת מן הספק. וא"כ היה היה נראה לומר בנ"ד שכיון שיש בהסבת ימין סכנתא ובהסבת שמאל טורח א"צ לעשות מעשה ולהסב אלא לא יסב כלל.

אמנם אפשר שיש לדחות את דברינו שהרי לגבי דין עיירות המסופקות אם הן מוקפות חומה מימות יהושע כתב הר"ן (מגילה ב א ברי"ף) "ולענין עיירות המסופקות אם הן מוקפין חומה מימות יהושע בן נון או לא הורו הגאונים ז"ל שהולכין בהן אחר רוב עיירות שרובן אינן מוקפות חומה מימות יהושע וקורין בהן בי"ד ועוד שאפילו תאמר שהוא ספק שקול ה"ל ספק של דבריהם ולקולא ונמצא פטורות בשניהם ומבטל ממנו בודאי מקרא מגילה לפיכך קורא בראשון ופטור בשני" ונראה כוונת דבריו שאם ברור שיש חיוב מדרבנן אלא שישנן שתי אפשרויות לקיים את החיוב, בזה איננו אומרים ספיקא דרבנן לקולא לגמרי, שהרי מחמת זה יתבטל לגמרי החיוב שיש עליו, אלא במציאות זאת יקיים את האפשרות הראשונה שיש לו לקיום החיוב, ואחר שקיימו שוב אינו צריך לקיים גם את האפשרות השניה, מכיון שאנו אומרים שספיקא דרבנן לקולא וכבר התקיים החיוב באפשרות הראשונה.

וכן ראיתי שביאר במשנה למלך (מגילה פ"א הי"א) את דברי הר"ן "וכונת דבריו נראה דכיון דמן הדין הוי ספק של דבריהם ולקולא אלא דלא אפשר למיזל לקולא דא"כ נמצא אתה פוטרו בשניהם דבכל יומא ויומא איכא למימר שמא אינו חייב ביום זה מש"ה אמרינן דיקרא בראשון ופטור בשני משום דהוי ספק של דבריהם דשמא נפטר במה שקרא בראשון ומאי דאמרינן דיקרא בראשון הוא משום דכיון דעכ"פ צריך לקרות יום אחד או בי"ד או בט"ו צריך לקרות בי"ד דתיכף שבאה המצוה לידו צריך שיקיימנה".

ונראה שכן היא גם דעת המהרלב"ח שכתב לגבי הספק מתי חלה שנת השמיטה (בסו"ס קמג ובחלק מהדפוסים הוא בסי' קמב) "וא"כ אחרי שלדעת כל הפוסקים אין שמטה נוהגת בזמן הזה כי אם מדרבנן אין עלינו לשמור כי אם שנה אחת ואע"ג דאשכחן במילתא דרבנן דאי' לן ספיקא לענין דינא דעבדי לחומרא כההיא דפסחים בפרק ערבי פסחים יין איתמר דצריך הסבה ואיתמר לא צריך הסבה ולא פליגי הא בתרי כסי קמאי הא בתרי כסי בתראי אמרי לה להאי גיסא ואמרי לה להאי גיסא וכו' השתא דאיתמר הכי ואיתמר הכי כולהו צריכי הסבה דמשמע דאפילו במלתא דרבנן עבדי' לחומרא לאפוקי נפשין מספקא לא קשיא כלל דדוקא התם עבדינן הכי דלאו מילתא דטירחא הוא וכ"כ הרב רבינו נסים התם וז"ל אע"ג דבעלמא קיימא לן איפכא דכל ספיקא דרבנן לקולא הכא כיון דלאו מילתא דטירחא היא עבדי' לרוחא דמילתא ונדון דידן הרי היא טירחא רבתי ומילתא דאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה".

ומבואר מדברי מהרלב"ח שלהחמיר בשנייהם אנו מחמירים רק במילתא דלית בא טירחא, ולמד זאת מדברי הר"ן הנ"ל. אמנם להקל לגמרי בכל המקרים איננו מקילים אף היכן שאין בדבר טורח, שהרי כתב מהרלב"ח שאנו כן מקיימים שמיטה שנה אחת מהשנים המסופקות.

והנה המשנה למלך (שם) אחר ששו"ט בדברי הר"ן כתב בזה "אך מה שיש לי לדקדק בדברי הר"ן הללו הוא דכיון דלא מצינא למימר דהו"ל ספק של דבריהם ולקולא משום דא"כ אתה פוטרו בשניהם ומבטל ממנו מקרא מגילה א"כ נחייב אותו שיקרא בי"ד ובט"ו דמאי חזית דנקיל בט"ו טפי מי"ד. והר"ן עצמו בפרק ערבי פסחים עלה דההיא דאמרינן והשתא דאתמר הכי ואתמר הכי כולהו צריכי היסבה כתב דאע"ג דבעלמא קי"ל איפכא דכל ספיקא דרבנן לקולא מ"מ הכא בעו למעבד היסבה בכולהו דאי ניזול לקולא אמאי נקל בהני טפי מהני ואי ניקל בתרוייהו הא מיעקרא מצות היסבה לגמרי ע"כ. ולפי מ"ש הר"ן במגילה ה"נ גבי היסבה הול"ל שיעשה היסבה בתרי קמאי דוקא. ונראה דיש לחלק בין כשהספק הוא בתקנת חכמים דאז כדי שלא תיעקר תקנתם צריך לקיים בכל מאי דאפשר שתקנו כגון במצות היסבה דאי אמרת דדוקא קמאי צריכי את"ל דתקנת חכמים היתה בכסי בתראי נמצא שנתבטלה תקנת חכמים מכל וכל וכן איפכא אבל גבי מגילה דתקנת חכמים במקומה עומדת אלא דיש קצת עיירות דמסופקות באיזה יום יקראו נהי דלא מהני טעמא דספק של דבריהם לפוטרם מכל וכל מ"מ היכא דקרא בי"ד מהני טעמא דספק של דבריהם לפוטרו מקריאה בט"ו".

מתבאר מדברי המשנה למלך שס"ל לעיקר שיש להחמיר גם בספיקא דרבנן בכל האפשרויות שלא תתבטל מצוות חכמים, ומביא ראיה לדבריו מדברי הר"ן עצמו בסוגיין בפסחים. ומצאתי לו חבר בדבר זה דהנה הש"ך (יו"ד סי' קי ס"ק ג) לגבי אגוזי פרך שהחמירו חכמים שאינם בטלים אפילו באלף, הביא מחלוקת בין הראשונים מה הם אגוזי פרך. והפרמ"ג (שפד"ע ס"ק ג) כתב בביאור כוונת הש"ך "עי' ש"ך דעתו להחמיר כב' הפירושים אף דדבר חשוב דרבנן מ"מ אין ידוע איזו מפירושים עיקר וע"כ צריך להחמיר בשתיהן". והיינו שמחמירים בספיקא דרבנן ככל האפשרויות.

אך לענ"ד אפשר לבאר אחרת כך שלא תהיה סתירה בין דברי הר"ן במגילה לדבריו בפסחים, שהרי המשנה למלך הקשה קושייתו אליבא דתירוצו השני של הר"ן בסוגייא בפסחים, אמנם אם נאמר שבדברי הר"ן במגילה קאי אליבא דתירוץ קמא בפסחים (שהבאנו לעיל) שכיון שאין בדבר טורח אנו מחמירים להסב בכל הארבע כוסות (וכמו שנראה שמהרלב"ח תפס לעיקר בדברי הר"ן), ממילא לא יקשה על דברי הר"ן במגילה, שהרי לעשות פורים יומיים הוא כן טורח, ולכן כתבו הגאונים שבספיקא דרבנן דמוקפין ינהג פורים רק בי"ד.

לפי"ז אם נאמר דס"ל למהר"ם חלואה והרשב"ץ כהר"ן ומהרלב"ח נאמר שלפחות בשתי כוסות האחרונות יש לנו להקל לאיטר שלא יסב (שהרי הוא טורח וצער בשבילו).

אמנם אם נאמר דמהר"ם חלואה והתשב"ץ פליגי על הר"ן ומהרלב"ח ולדעתם כל שיש בדבר טורח אנו מקילים לגמרי בספיקא דרבנן, ממילא נאמר דלשיטתם אין לאיטר להסב כלל אפילו לא בשתי כוסות ראשונות וכנ"ל. ואפשר ששיטה זו להקל לגמרי בספיקא דרבנן, זו היא שיטת המבי"ט (ח"א סי' כא והביאו גם המשנה למלך בסוף דבריו) שכתב לגבי קדושת שביעית בפירות נכרים "ואחר מעט שנים נולד בין החכמים מחלוקת על שנת השמיטה איזו היא ואפשר כי על זה רפו ידיהם מלנהוג איסור בפירות שביעית של גוי דשביעית בזמן הזה מדרבנן והוי ספקא דרבנן אי זו שנה היא ולקולא" ועיי"ש שהמבי"ט לא חלק על העקרון שמחמת ספיקא דרבנן יש להקל לגמרי אלא שכתב שבנ"ד יש לתפוס את חשבון הרמב"ם לעיקר (וממילא אין כאן ספק).

ו. אין לזוז מפסק הרמ"א בנידון דידן

והנה כל מה שכתבתי עד כה הוא רק בדרך הלימוד ובדרך שאלה, אמנם לעניין דין ודאי שכיון שרמ"א כתב בהדיא להצריך הסבה על שמאל גם באיטר, ולא מצאנו מי מגדולי האחרונים שכתב בהדיא להקל בזה, ממילא אין לזוז כלל מפסק הרמ"א בזה.

וראוי לסיים בזה במש"כ בשו"ת אורח משפט (סי' קכח) בכותרת הסימן כתוב "אזהרות לעניני פסח שהיה מזכיר אאמו"ר הרב זצ"ל בשבת הגדול" ובתוך התשובה כתוב (ס"ק כב) "לא יזלזל שום אדם בהסבה, וכדאי הוא שכל א' מישראל יבין איך לשמוח בגאולתנו ופדות נפשנו, אפילו מי שאין לו כר יסמוך על איזה דבר, וכן לחנך הבנים קטנים שיש בהם דעת בהסבה בשעת שתית הכוסות ואכילת כזית ראשון ואפיקומן. אם אכל כזית ראשון בלא הסבה יחזור ויאכל בהסבה, וכן כוס שני...".

[אמנם כיון שהדברים היו לי קשים שלחתי את עיקרי דברי בעניין לכמה ת"ח חשובים ודבריהם מובאים לקמן.]

גיורא ברנר-גבעת אסף

 

ז. בעניין הנ"ל מהרה"ג אברהם יצחק כלאב שליט"א- אב"ד בעיה"ק ירושלים תובב"א

ז' אדר תשע"ג

השלום והברכה עמך וביתך.

אני תמה איך אפשר לדחות דברי הגהת רמ"א שפסק להלכה למעשה ונושאי כלי השו"ע לא הגיהו עליו.

והנה ענין הסיבה היה מנהג נפוץ, שכך אכלו סעודות חשובות, ולא מסתבר שאיטר לא היה מסב כאשר כל האחרים הסבו. וכיון שלדעתם הסיבת ימין אינה ראויה מפני הסכנה, גם איטר לימד עצמו להסב על שמאלו. ואני מעיד על עצמי שאיטר יד ימין אני, ואין לי בעיה להסב על שמאל.

אמנם יש חולקים וסוברים, שיטה על ימינו, ולדעתם אין דרך שמאל דרך כבוד וגדולה לאיטר ולכן אין לעשות כך בליל הסדר. ברם רמ"א והבאים אחריו לא קיבלו דבריהם, ופסקו שגם איטר יטה לשמאל והכי קימ"ל.

נ.ב. נראה כיון שראבי"ה וסיעתו סוברים שכיום, מאחר שאין דרך להסב, אין זו דרך חרות בהסבה ואין חיוב להסב כיום. לכן לא נוהגים (לפי הידוע לי) להסב בכל סעודה מלבד בארבע כוסות ואכילת המצה בתחילת הסעודה והאפיקומן בסופה, ובודאי שאיטר אינו צריך להסב מלבד האמור.

והקב"ה יזכנו לאכול מן הזבחים והפסחים עוד השתא בירושלים הבנויה אמן כן יהי רצון.

בידידות

אברהם יצחק הלוי כלאב

ח. בעניין הנ"ל מהרה"ג יעקב אפשטיין שליט"א-מח"ס שו"ת חבל נחלתו

בס"ד

נשאלתי: הסיק תרומת הדשן (סי' קלו) לגבי איטר "יראה דמיסב בשמאל כל אדם, דאשירי כתב דיש חלוק לפי הפירושים, דלהך גאונים דמפרשי הטעם דהסבה בימין אינה הסבה, משום דצריך לאכול בימינו, ולפ"ז איטר מיסב בשמאל דידיה דהיינו ימין דעלמא. אבל ר"י ט"ע ורשב"ם דמפרשין דהא דקאמר תלמודא שמא יקדים קנה לוושט ויבא לידי סכנה, קאי נמי אהסבת ימין, ולפ"ז איטר אינו חלוק משאר בני אדם כל זה כתב אשירי ולא הכריע. ונראה דשבקינן טעמא דצריך לאכול בימין, מקמי טעמא דשמא יקדים, משום דאית ביה סכנה וחמירא סכנתא מאיסורא, כדאיתא פ"ק דחולין. ואע"ג דלאידך גאונים ליתא הכא למיחש לסכנה, והאי טעמא דשמא יקדים לא קאי אהסבת ימין, מ"מ בפלוגתא דרבוותא אמרינן ספק נפשות להקל, כדאיתא בהדיא באשירי פ' בתרא דיומא". ועפי"ד פסק השו"ע (או"ח סי' תעב סע' ג) "כשהוא מיסב לא יטה על גבו ולא על פניו ולא על ימינו, אלא על שמאלו" ורמ"א הגיה "ואין חילוק בין אטר לאחר".

והקשה הרב ברנר (וכן דן בשאלתו הגר"א רובין בס' נהרות איתן סי' לב): איך יוכל אדם כזה לאכול דרך חירות ופרט בימינו שאיננו רגילים בהסיבה. והביא הרב ברנר ראיות מדברי הרדב"ז בתשובה (ח"ג סי' תקפד) שאיטר האוכל בימינו מצטער הוא ואין זו דרך חירות. וכן הביא ממהר"ל (גבורות ה' פמ"ח), ושניהם פוסקים שאיטר יסב על ימינו ויאכל בשמאלו. לכן לדעתו איטר לא יסב כלל מכיון שלהסב על ימינו היא סכנה לפי רשב"ם, ולכן בהסתמך על שיטת הראבי"ה שבדורנו שאיננו רגילים להסב אין זו דרך חירות, ולכן זו הדרך הטובה ביותר עבורו לקיים המצוה. (ומוסיף כמה משפטים לגבי קיטע יד).

ונלענ"ד להעיר כמה הערות:

א. צריך לזכור שבימיהם לא אכלו עם סכין ומזלג אלא נטלו ביד מן הקערה הכללית, או מצלחת פרטית של הסועד. ואף איטר שולט פחות בידו הימנית רגיל להביא אוכל ביד זו לפה, ואין זה כה מסובך עבורו. כמו"כ מצד סדר החיים נראה שהסבה היתה תמיד על שמאל (פרט לקיטעים) בכל ציבור אף אם היו איטרים בציבור.

ב. ראיה שסדר הישיבה לא השתנה בגלל שיש איטר, מהאמור בברכות (מו ב) "אמר ליה ריש גלותא לרב ששת אע"ג דרבנן קשישי אתון פרסאי בצרכי סעודה בקיאי מינייכו בזמן שהן שתי מטות גדול מסב בראש ושני לו למעלה הימנו ובזמן שהם שלש גדול מסב באמצע שני לו למעלה הימנו שלישי לו למטה הימנו אמר ליה וכי בעי אשתעויי בהדיה מתריץ תרוצי ויתיב ומשתעי בהדיה אמר ליה שאני פרסאי דמחוי ליה במחוג מים ראשונים מהיכן מתחילין אמר ליה מן הגדול ישב גדול וישמור ידיו עד שנוטלין כולן אמר ליה לאלתר מייתו תכא קמיה מים אחרונים מהיכן מתחילין אמר ליה מן הקטן וגדול יתיב וידיו מזוהמות עד שנוטלין כולן אמר ליה לא מסלקי תכא מקמיה עד דנמטי מיא לגביה אמר רב ששת אנא מתניתא ידענא דתניא כיצד סדר הסבה בזמן שהן שתי מטות גדול מסב בראש ושני לו למטה הימנו בזמן שהן שלש מטות גדול מסב בראש שני לו למעלה הימנו שלישי לו למטה הימנו...".

ולכאורה הכל תלוי אם הוא ימני או שמאלי לגבי כיון ההסבה והיכולת להשיח זה עם זה, שהרי אם השני איטר יצא שהוא רחוק מן הגדול, וזה מיסב על שמאל וזה מיסב על ימין. לכן נראה שבימיהם בענייני הסבה לא השפיע כלל אם הוא איטר או לאו- סדר ההסבה היה קבוע.

ג. המאירי (פסחים קח א) מבאר את שתי השיטות בענייני הסבה כך "הסבה זו אם עשאה בצד ימין אינה הסבה שהרי האכילה בימין ובאטר מיהא יראה שהוא מיסב מצד ימין וכן פרקדן לא שמיה הסבה וזה שאמרו ולא עוד אלא שמא יקדים קנה לוושט וכו' על פרקדן היא אמורה ולא על הסיבת ימין ופרקדן הוא נאמר לפעמים על מי שפניו כלפי מטה ואם כן פירושו בכאן שפניו למעלה ומיסב מגבו ומתוך שצוארו שוחה לאחריו כובע הסותם את פי הקנה נפתח ומתקפל והקנה מתפשט למעלה והמאכל נכנס לתוכו וניזוק ואף בפניו למטה יש בו חששא זו אלא שלא הוצרך למעטה וי"מ דבר זה על הסבת ימין ומפני שהושט עומד בצד ימין ומעתה אפשר שעל שניהם נאמרה ולדעת זה אף אטר משמאל".

היינו החילוק בין השיטות לגבי איטר נוצר מהמחלוקת על מה נאמר "שמא יקדים קנה לושט" האם על פרקדן ואז אין סכנה בהסבת ימין, או על פרקדן והסבת ימין, ולכן אף איטר יסב על שמאל. ותרוה"ד ובעקבותיו הרמ"א החמירו בגלל חשש סכנה. ואף הראשונים ולא רק האחרונים הסתפקו בשאלה זו.

וכן כתב הכלבו (סי' נ) "והסבת ימין או המסב על ערפו או על פניו אין זו הסבה ואפילו האטר יד ימינו מסב בשמאל שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה, ויש אומרים שאין לחוש לסכנה רק המסב על ערפו הנקרא פרקדן". וכן במאמר חמץ לרשב"ץ הביא את שתי הדעות.

ד. נראה שיש שיטת ראשונים שלא הובאה. רשב"ם שבגלל טעמו חששו כתב "ורבותי פירשו שמא יקדים קנה לושט דושט הוי על צד ימין ונפתח הכובע שעל פי הקנה מאיליו כשהוא מטה כלפי ימין ואם יכנס בו המאכל הרי סכנה שאין אוכלין ומשקין נכנסין אלא דרך הושט ולכך נראה בעיני דאהסיבת ימין קאי מדסמכיה לדידיה". ולפי"ז התנוחה של הגוף על צד ימין גורמת לחשש היזק.

אבל בשיבולי הלקט (סדר פסח סי' ריח) כתב "ואחי ר' בנימין נר"ו כתב דהאי דאמרינן שמא יקדים קנה לוושט אהסיבת ימין [נמי] קאי ולא אפרקדן [בלחוד וכן פי' רבינו שלמה זצ"ל] והכי משמע בגמרא דתני לי' בתר הסיבת ימין והטעם לפי שדרך ההסיבה להסיב על גבי המטות המוצעות על גבי קרקע אצל השלחן ומטין ושוכבין על צדו ולפיכך הסיבת שמאל הוא עיקר ההסיבה שידו הימנית הקרובה לפה הוא למעלה ואפשר לו להוליכה לו על השלחן ולהביאה בפיו בלא סכנה אבל אם היה מסיב בצד ימין כיון שידו הימנית מלמטה שהוא שוכב ומסיב עליה אי אפשר לו להביאה לפיו ולהוליכה על השולחן אלא אם כן זוקף את עצמו ועוקם את הראש ושמא יקדים קנה לוושט ויבא לידי סכנה. ומכאן יש להוכיח שהאיטר שאינו שולט בידו הימנית או מי שהיתה ידו הימנית גדומה או שהי' בהן מומין ואי אפשר לו להביאה לפיו שידו השמאלית החשובה ימין שלו שהוא צריך להסב מצד ימין של כל אדם שהיא חשובה שמאל שלו שהרי איפשר לו להביאה אל פיו".

היינו דווקא המצב שהוא מתמרן עם היד הנמוכה שלו, ומקרב את הראש אל היד הוא הגורם להקדמת קנה לושט ולא התנוחה בעצמה, והנ"מ שאף לפי שיטה זו איטר ישען על ימינו ויביא את האוכל בשמאלו, מטעם הקדמת קנה לושט ולא כמסקנה ע"פ שיטת רשב"ם.

ה. לגבי שיטת הראב"ן והראבי"ה כתב הרב מנחם מ. כשר (נספחות סי' ה) בהגדה שלמה (מהד' תשכ"ז) "אמנם נראה שלא היו לפני מרן הב"י המקורות הנ"ל שבהם מבואר שמלבד הראב"ן והראבי"ה יש הרבה מהראשונים אשר סוברים כך ה"ה: המחזור ויטרי, רבנו ברוך ממגנצא, הר"ר חיים, ור' שלום מאושטרייך (רבו של המהרי"ל) בשם רבו של אביו הר"ר יודא ז"ל. וכן הזכירו שיטתו האבודרהם, האגור, מהר"י וייל, והמרדכי הביאו ולא חלק עליו, כן גם הטור בסי' תעב הביאו בלי חולק. ולפ"ד הכנה"ג כמותו פוסק הטור בארצות שאין נוהגין להסב. מכל זה ראיה לשיטת הב"ח דאם אכל בלא הסיבה א"צ לחזור ולאכול, רק למצוה מן המובחר יש להסב". והסביר את טעם שיטתם שלא תיקנו הסבה אלא תיקנו שיאכל דרך חירות וכיון שבזמנם לא היה בכך חירות לא ראו בכך אלא מנהג הגורם לצער. ונראה שבזמן ראב"ן ראבי"ה באזור בו התפשטו פיסקיהם לא נהגו להסב, ואחר פטירתם חזרו להסב בהשפעת פוסקים אחרים.

ו. הלכה למעשה נלענ"ד שלפי רוב הראשונים דרך חירות היא בהסבת שמאל הן לימני והן לאיטר ולכן אף איטר יסב על צד שמאל. ואף שניתן לטעון שהסבה היא רק סימן חיצוני לחירות כראב"ן וראבי"ה, בכ"ז נראה מהפוסקים שהיא חיוב מדרבנן.

ראיתי בשבלי הלקט (ענין תפילה סי' ל) "ומצאתי בשם רב האיי גאון זצ"ל הנופל על פניו צריך להטות לצד אחד ולא יהיה מוטה על צדו הימנית אלא על צדו השמאלית והטעם משום דתנינן תמן הסיבת שמאל שמה הסבה וזוהי הסבת בני חורין ומלכים הלכך באותו צד שנראה כבן מלך ואיש חורין באותו צד צריך ליכנע לפני המקום". א"כ אף איטרים היו נוהגים בהסבת שמאל.

וכך כתב הרמב"ם בהלכות דעות (פ"ד ה"ג) "לעולם כשיאכל אדם ישב במקומו או יטה על שמאל, ולא יהלך ולא ירכב ולא ייגע ולא יזעזע גופו ולא יטייל עד שיתעכל המזון שבמעיו, וכל המטייל אחר אכילתו או שיגע הרי זה מביא על עצמו חלאים רעים וקשים". וכתבו נוה"כ שמקורו מפסחים קח ע"א שהסבת ימין אינה הסבה.

ז. ובחשוקי חמד (פסחים קח א) כתב בסוגריים "וכתב בספר זכרון יהודה שמהר"ם א"ש היה איטר יד, ומחמת הסיבה דליל פסח כי נהג לאכול כל הסעודה בהסיבה הרגיל עצמו לאכול בימין דעלמא, לצאת ידי הדיעות בענין הסיבה לאיטר יד שצריך לאכול בימין דידיה שהוא שמאל דעלמא".

וא"כ איטר שרוצה לצאת ידי חובת כל הדעות צריך ללמד עצמו לשלוט בשתי ידיו.

ח. כל זאת אמור באיטר. אולם לגבי קיטע ודאי שאם ישען על היד בה הוא נוטל את מזונו לא יוכל לאכול ולשתות ולכן אם יכול להישען על היד הקטועה מה טוב אבל אם אינו יכול, נראה שהוא אנוס ולכן פטור מהסבה.

כל טוב תמשיך לעשות חיל.

פסח שמח של בני חורין לך ולביתך ולכל ישראל.

יעקב אפשטיין

ט. בעניין הנ"ל מהרה"ג יעקב שכנזי שליט"א- רב ומו"ץ בעדה"ח הספרדית בעיה"ק ירושלים תותב"א

בס"ד ז' ניסן תשע"ד

בדבר שאלתו, כיצד יסב האיטר, לימין כל אדם או לשמאל. ותמה כבודו על דברי תרומת הדשן שהכריח שאיטר יסב על ימינו שהוא שמאל כל אדם מחמת שסכנה להם על צד ימין כל אדם. והוקשה לכבודו למה לא יסב כלל. דהכי עדיף לדעת הראבי"ה והראב"ן.

והנה רואה כבודו שהתעכבתי להשיב מפני רוב טרדותי ומה שהלב חושק הפנאי עושק, ולכן אשיב בקציר"ת האומ"ר.

הנה זה ודאי שלא שייך להסב על צד ימין כל אדם מחמת סכנה. ובכלל בענין הסיבה, ממשמעות השו"ע נראה דאיירי בהסבה במשך כל ההגדה והאכילה ולא רק בד' כוסות ובה' כזיתות. דכן משמע מלשונו הטהור של מרן השו"ע (סי' תעב סע' ב) וז"ל "יסדר שלחנו יפה בכלים נאים כפי כוחו ויסדר מושבו שישב בהסיבה דרך חירות". ומשמעות דב"ק לא רק על ארבע כוסות וחמש כזיתות מצה, אלא כל ליל הסדר.

והנה כלפי ההסבה של כל משך ההגדה ובעיקר באכילה באמת לא יסב לא על ימין מפני הסכנה ולא על שמאל מפני שאינו דרך חירות עבורו, שצריך לאכול בשמאלו שהוא ימינו. אבל בד' כוסות ובאכילת מצה, מה צער יש בזה אם יסב על שמאל כל אדם ויחזיק לכמה שניות הכוס בשמאלו שהוא ימין כל אדם וישתה, מה צער יש בזה?

וכמו כן באכילת הכזיתות, מה צער יש לאדם להחזיק המצה ביד שמאלו לאכול למשך מספר דקות. כי ודאי שאין הצער בהסיבה, אלא רק מה שקשה לו להשתמש ביד שאינו רגיל בה, אבל לפי דרכנו שהוא רק בשעת שתיה ואכילת הכזיתות, אין בזה צער, והוי שפיר דרך חירות ובאמת ששאר הלילה ישב זקוף ויאכל בשמחה דרך חירות.

ביקרא דאורייתא

הצב"י יעקב שכנזי