פתיחה להלכות בשר בחלב

הרב ינון קליין שליט"א

בחז"ל יש תשעה לימודים לאיסורי בשר בחלב [שבעה במסכת חולין (קיד ב - קטז א), אחד במכילתא ואחד בתרגום אונקלוס].

 

1. רבי -

איסור אכילה: בעניין דם נאמר בתורה (דברים יב, כד - כה) "לֹא תֹּאכְלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם: לֹא תֹּאכְלֶנּוּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'".

ה'לא תאכלנו' השני מיותר, שהרי כבר נאמר קודם לכן איסור אכילה. אלא שבא ללמד דבר אחר והוא איסור בשר בחלב. הלימוד הוא במידת 'דבר הלמד מעניינו', שהרי איסור הדם נאמר בשני מינים (פסולי המקודשים שיש בהם שני מיני איסור, מותרים באכילה כחולין ואסורים בגיזה כקודשים) ולכן גם הייתור מדבר על איסור שיש בו שני מינים והיחיד הוא בשר בחלב.

איסור הנאה: באיסור בשר בחלב נאמר בתורה (דברים יד כא) "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ". ובמקום אחר (דברים כג יח) כתוב "לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל", שם האיסור הוא הנאה (שבעילה הנאה היא), מה להלן הנאה אף בשר בחלב בהנאה.

2. רבי אליעזר -

איסור אכילה: לא דיבר.

איסור הנאה: נאמר בתורה (דברים יד שם) "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ". פסוק זה נדרש כך: את הנבלה מותר למכור לגוי, אך כשתמכרנה לא תבשלנה ותמכרנה, כלומר מבישול בשר בחלב אסור להנות.

3. רבי ישמעאל -

איסור בשר בחלב נאמר בתורה שלש פעמים.

"רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" (שמות כג יט).

"רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" (שמות לד כו).

"לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" (דברים יד כא).

אחד לאיסור בישול, אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה.

4. איסי בן יהודה -

איסור אכילה: בבשר בחלב נאמר בתורה (דברים יד כא) "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ". באיסור אכילת טרפה נאמר בתורה (שמות כב ל) "וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ", בגזירה שווה (קדש קדש) נלמד שכמו שטרפה אסורה באכילה גם בשר בחלב אסור באכילה.

איסור הנאה: קל וחומר מדין ערלה, חמץ בפסח וכלאי הכרם, ולמדו משלשה כדי שלא יוכלו לדחות אלא אם ימצאו צד חומרא או קולא השווה בשלשתם[1].

5. רבי שמעון בן יהודה משום רבי שמעון -

לשיטתו אין איסור הנאה אלא רק איסור אכילה.

שכן יש גזירה שווה בין איסור טרפה לאיסור בשר בחלב (כלעיל בשיטת איסי בן יהודה), לכן כמו שבטרפה אין איסור הנאה אף בבשר בחלב אין איסור הנאה.

6. ריש לקיש -

בעניין קרבן פסח נאמר בתורה (שמות יב ט) "אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ", ודרש ריש לקיש שהמילים 'בשל מבושל' מיותרות, שהרי כבר נאמר לא לאכול נא אלא צלי, ולכן זה נלמד לאיסור אחר של בישול והוא בשר בחלב. ומפסח נלמד גם איסור האכילה וגם איסור ההנאה.

7. רב אשי -

לומד מהפסוק (דברים יד ג) "לא תאכל כל תועבה". שכל דבר שתיעבתו התורה והרחיקתו, כגון תבשיל בשר בחלב שאסרה התורה לעשותו, הרי הוא בבל תאכל. ואיסור הנאה נלמד מלמדו של רבי אבהו. שסתם ''לא תאכל'' שבכתוב כולל בין איסור אכילה ובין איסור הנאה.

8. אונקלוס -

בפרי תואר (סי' פז ס"ק א) הביא שאונקלוס תרגם בכל שלשת הפסוקים 'לא תיכלון' ויוצא שלשיטתו אין איסור לבשל ואין איסור הנאה ויש רק איסור אכילה אפילו לא בדרך בישול ולוקים עליו ג' מלקויות. ואין לתמוה כיצד שינה את משמעות המילים 'לא תבשל', שהרי אף לרבי ישמעאל אחד הפסוקים נדרש לאיסור אכילה ואם לא היה במשמע של 'לא תבשל', איסור אכילה לא היה מוציא את הפסוק מפשוטו[2].

9. מכילתא -

במכילתא (דרשב"י פל"ד פס' כו) מובא לימוד בקל וחומר לאסור אכילה, "לא תבשל גדי בחלב אמו הרי זה בא לאסור בישולו קל וחומר אכילתו. אין לי אלא גדי וחלב אם, בשר שור בחלב מנין תלמוד לומר לא תבשל בחלב".

הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פ"ט ה"ב) ביאר מהו הקל וחומר, "ואפילו בישולו אסור ואין צריך לומר אכילתו כמו ששתק מלאסור הבת מאחר שאסר בת הבת".

 

הראשונים פסקו כרבי ישמעאל

למעשה הראשונים (ראה: רש"י שמות לד כו ד"ה לא תבשל, רמב"ם ספר המצוות מצוה קפז, רשב"א בתורת הבית הקצר ב"ג ש"ד פד ע"ב, טור סי' פז) הביאו רק את לימודו של רבי ישמעאל, שנאמר שלש פעמים לא תבשל, אחד לאיסור בישול, אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה.

וצריך ביאור, למה הביאו כולם רק את לימודו של רבי ישמעאל ולא את שאר הלימודים?

במסכת קידושין (נו ב) אחר שלמדנו במשנה שהמקדש בבשר בחלב אינה מקודשת לפי שהוא איסור הנאה. כאשר באה הגמרא לברר מהיכן למדים שאיסור בשר בחלב הוא איסור הנאה היא מביאה רק את לימודו של רבי ישמעאל, כלשונה (שם נז ב), "בשר בחלב מנלן דתנא דבי ר' ישמעאל לא תבשל גדי בחלב אמו ג' פעמים אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה ואחד איסור בישול". ומחמת שרק לימוד זה הוזכר בגמרא כנראה שכך הוכרע.

ונראה לומר באופן נוסף, שמכיון שלכל התנאים (פרט לרבי שמעון בן יהודה) בשר בחלב אסור בבישול, אכילה והנאה, ולימודו של רבי ישמעאל הוא הקצר ביותר, שנו אותו. שלעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה שמתוך כך זוכר הלימוד[3].

דרוש נחמד כתב בעל הטורים על התורה (דברים יד, כא) והוא שגימטריא של 'לא תבשל גדי' (780). שווה ל - 'היא איסור אכילה ובישול והנאה' (780).

הרמב''ם (הל' מאכלות אסורות פ''ט הל' ב) בניגוד לשאר הראשונים שהזכירו את לימודו של רבי ישמעאל, למד את איסור האכילה באופן אחר שאינו מוזכר בגמרא אלא במכילתא כמובא לעיל וז"ל, ''לא שתק הכתוב מלאסור האכילה אלא מפני שאסר הבישול כלומר ואפילו בישולו אסור ואין צריך לומר אכילתו כמו ששתק מלאסור הבת מאחר שאסר בת הבת".

הלחם משנה (שם) מקשה על הרמב"ם כמה קושיות:

1. למה לא כתב את אחד הלימודים שבגמרא ופנה ללמוד מן המדרש.
2. בספר המצוות (ל''ת מצוות קפו - קפז) כתב הרמב"ם שאיסור אכילת בשר בחלב נלמד מייתור הפסוקים (כרבי ישמעאל) וזה סותר את שיטתו ביד החזקה?
3. אם אכן סובר הרמב"ם כרבי ישמעאל ולומד מריבוי הפסוקים, כמבואר בספר המצוות, מדוע לא כתב (ביד החזקה) שיש איסור הנאה בבשר בחלב והזכיר רק איסור אכילה?

מתרץ הלחם משנה שהרמב"ם למד באמת כרבי ישמעאל מריבוי הפסוקים. דרך זו של לימוד קרויה 'אם אינו עניין', כלומר פסוק אחד לימד שאסור לבשל, ומדוע כתוב שוב שאסור לבשל? אלא 'אם אינו עניין' לבישול (שהרי כבר נלמד מהפסוק הראשון), תנהו עניין לאכילה - וכוונת התורה הייתה לאסור אכילה. אך לימוד זה אינו מספיק כדי לחייב מלקות, שכן לא לוקים אלא על לאו המפורש בתורה או שנלמד מיג' מידות ולא על לאו שבא מדרשה[4] - לכן הביא הרמב"ם שש גם קל וחומר לאסור אכילה, ומאחר ויש קל וחומר לאסור אכילה לא הייתה צריכה התורה לכתוב שוב 'לא תבשל גדי', ואם כתבה כך, ודאי כוונתה לחייב מלקות גם על אכילה.

ממילא על איסור הנאה, שאין בו קל וחומר, אלא רק ייתור פסוק, לא לוקים (כמבואר לקמן בשיטתו).

ידידי הרב אייל שמאי הי"ו העיר בזה שעל השאלה הראשונה  של הלחם משנה ענה המעשה רוקח (על הרמב"ם שם) שאין זה תימה כלל, ראשית מאחר ואין בזה מחלוקת לדין אלא רק מחלוקת בהסבר הפסוקים, ובגמרא יש מחלוקת ואילו במדרש מובאת רק דעה אחת, לכן 'העדיף' הרמב"ם את המדרש. ועוד שידוע שדרכו של הרמב"ם לפסוק היפך שיטת הגמרא במקום שהספרי חולק עליה (עיין כנסת הגדולה כללי הפוסקים סי' כח).

 

איסור הנאה

כאמור איסור הנאה בבשר בחלב נלמד לשיטת רבי ישמעאל מריבוי הפסוק 'לא תבשל גדי בחלב אמו". וכתב הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פי"ד ה"י) "כל האוכלין האסורין אינו חייב עליהם עד שיאכל אותן דרך הנאה, חוץ מבשר בחלב וכלאי הכרם לפי שלא נאמר בהן אכילה אלא הוציא איסור אכילתן בלשון אחרת בלשון בישול ובלשון הקדש לאסור אותן ואפילו שלא כדרך הנייה". כלומר, מבשר שהתבשל בחלב (או להיפך) אסור להנות אפילו לא בדרך אכילה[5].

ובאיסור ההנאה יש שתי שאלות. א. האם לוקים על הנאה? ב. מה הדין בחצי שיעור?

א. בעניין מלקות על הנאה מבשר בחלב, נחלקו רמב"ם ורש"י.

כתב הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פ"ח הט"ז), "כל מאכל שהוא אסור בהנייה אם נהנה ולא אכל כגון שמכר או נתן לגוי או לכלבים אינו לוקה, ומכין אותו מכת מרדות".

וכן מתבאר מדבריו (שם פ"ט ה"א) שכתב שבאיסור בשר בחלב, המבשל והאוכל לוקים ולא הזכיר כלל שהנהנה לוקה.

אולם לשיטת רש"י (פסחים כד א ועיין במשנה למלך הל' יסודי התורה פ"ה ה"ח), "כשם שלוקה על האכילה כך לוקה על ההנאה".

ובפתחי תשובה (סי' פז ס"ק ב) כתב שיש במחלוקת זו נפקא מינא בימינו (שאין בית דין שמלקה) לעניין פסול לעדות, שהלכה היא שכל העובר על לאו שיש בו מלקות פסול לעדות (עי' באר היטב סי' טז ס"ק י).

ב. בעניין חצי שיעור בהנאה מצאנו שלש שיטות באחרונים:

1. הפרי מגדים (פתיחה לבשר בחלב) הסתפק האם חצי שיעור אסור בהנאה, שהרי הטעם שחצי שיעור אסור באכילה הוא מפני ש'ראוי להצטרף' (יומא עד א). וצריך להבין מה הפירוש הביטוי 'ראוי להצטרף'. האם פירושו ראוי להצטרף לשיעור אכילה מינימלית שהיא כזית בכדי אכילת פרס - ואז חצי שיעור יהיה מותר בהנאה ובבישול. או שמא הפירוש הוא כפשוטו, ראוי להצטרף לחצי זית אחר ולהיות שיעור שלם לכל דבר לפי עניינו - או אז הדין שייך גם בבישול והנאה. ונשאר הפרי מגדים בצריך עיון [ולכאורה ראייה מוכרחת מן הש"ס ש'ראוי להצטרף' הכוונה היא לשיעור שלם. שכן במסכת שבת (עד א) למדנו "תנו רבנן היו לפניו מיני אוכלין בורר ואוכל בורר ומניח ולא יברור ואם בירר חייב חטאת מאי קאמר... אלא אמר רב חסדא בורר ואוכל פחות מכשיעור בורר ומניח פחות מכשיעור וכשיעור לא יברור ואם בירר חייב חטאת. מתקיף לה רב יוסף וכי מותר לאפות פחות מכשיעור?!" ופירש רש"י (ד"ה וכי מותר לאפות) "וכי מותר לאפות פחות מכשיעור - נהי דחיוב חטאת ליכא, איסורא מיהא איכא, דקיימא לן חצי שיעור אסור מן התורה, בפרק בתרא דיומא (עד א), והיכי קתני בורר לכתחלה". והדברים מפורשים ש'ראוי להצטרף' הוא לשיעור 'חיוב' שלם. וכן משמע בשו"ת חכם צבי (סי' פו ד"ה וגם ראייתו). וכן נראה דעת השו"ע (חו"מ סי' שמח סע' א) שפסק "אסור לגנוב, אפילו כל שהוא, דין תורה". וביאר הסמ"ע (שם ס"ק א) "דכמו שחצי שיעורין לענין איסור חלב ודם אסור מן התורה אף על גב דאין לוקין עליו, כמבואר במקומו ביו"ד ובאו"ח בהלכות יום כפור (סי' תריב סע' ה), כן חצי שיעור לענין ממון גם כן אסור מן התורה אף על גב דאין לוקין עליו"].
2. הצל"ח (פסחים כב ב ד"ה והרי אבר) תלה את הספק במחלוקת הרמב"ם והראשונים המוזכרת לעיל לגבי מלקות על הנאה מבשר בחלב. שלרמב"ם שסובר שלא לוקים הרי שיש איסור אף בחצי זית, שהרי מן התורה אף חצי שיעור אסור והמשמעות של השיעור היא רק לעניין העונש. אולם לשיטת הראשונים שלוקים על איסורי הנאה, ודאי צריך שיהיה שיעור כזית ככל האיסורים.
3. הגאון רבי עקיבא איגר (שו"ת מהדו"ק סי' קצ) סובר ששיעור ההנאה להתחייב הוא בשוה פרוטה, שזוהי ההנאה הקטנה ביותר.

 

דרך בישול אסרה תורה

במסכת חולין (קח א) למדנו "אמר אביי טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא דאי סלקא דעתך דרבנן מבשר בחלב מאי טעמא לא גמרינן דחדוש הוא אי חדוש הוא אף על גב דליכא נותן טעם נמי? אמר ליה רבא דרך בישול אסרה תורה"

וביאר רש"י את דברי רבא, "לעולם אימא לך חדוש הוא, ודקאמרת אף על גב דליכא טעמא ליתסר דהא ליכא למגמריה מזרוע בשלה על כרחך בגופיה גלי קרא דבעינן טעמא מדלא אסרתו תורה אלא דרך בישול שאסר הבשר להתבשל בחלב, ואין לך כגון זו שלא יתן טעם".

וכתב הרשב"א (תורת הבית הקצר ב"ג ש"ד פד ע"ב) "ולמה הוציאו הכתוב בלשון בישול לומר לך שלא כדרך בישול אינו אסור מן התורה אלא מדברי סופרים". וכדבריו כתב הטור (סי' פז).

וכך פסק השו"ע (סי' פז סע' א), "והוציא אכילה בלשון בישול לומר שאינו אסור מן התורה אלא דרך בישול, אבל מדרבנן אסור בכל עניין". ובש"ך (שם ס"ק א) ביאר "כלומר אבל לא על ידי כבוש ומליחה שאינו דרך בישול"[6].

 

 

[1] ראה הליכות עולם (שער ד פרק ב)

[2] בפרי חדש (סי' פז ס"ק א) תמה על תרגום אונקלוס שבכל שלשת הפסוקים תרגם את המילים 'לא תבשל' - 'לא תיכלון'. וכתב לבאר שאולי סברתו היא שאין איסור אלא באכילה של בשר בחלב שהתבשלו יחד ומה שכתוב ג' פעמים הוא כדי לעבור עליו בג' לאוין. ונשאר הפר"ח בצ"ע.

[3] במסכת פסחים (ג ב) למדנו "כדאמר רב הונא אמר רב ואמרי לה אמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה" וכתב שם רש"י, "ללמדך שישנה אדם לתלמידו לשון קצרה, לפי שמתקיימת גירסא שלה יותר מן הארוכה".

[4] זוהי שיטת הרמב"ם (עיין משנה למלך הל' יסודי תורה פ"ה ה"ח), אך לשיטת התוס' (בבא מציעא סא א ד"ה לעבור עליו) מבואר שלוקים גם על דין שנלמד מדרשה. וראה גם את המחלוקת המפורסמת של הרמב"ם והרמב"ן בספר המצוות (שורש שני) האם דין שנלמד באחת מן המדות שהתורה נלמדת בהם נמנה במניין המצוות או לא.

[5] עוד בעניין איסור הנאה הביא בפתחי תשובה (סי' פז ס"ק ד) משו"ת שער אפרים (סי' לח) שהעלה שחמאה שהתבשלה בסיר בשרי בן יומו, אסור להדליק בה את נר להאיר הבית מאחר ונאסרה בהנאה, ואף לנר חנוכה אסור, למרות שמצוות לאו להינות נתנו, כיון שהלכה היא שכל שאסור בהנאה 'מכתת שיעוריה', היינו שנחשב כאילו אינו ואם כן אין בו שיעור להדליק. ובאליה זוטא (או"ח סי' תרעג ס"ק א) תמה שהרי בלאו הכי אסור מדין בישול בשר בחלב, שכשמדליק הנר מבשל את החמאה שבלוע בה בשר.

[6] עיין בפרי תואר (שם ס"ק א) שהעלה שלרבי ישמעאל שלמד מג' פעמים לא תבשל יש שתי חומרות - א. אסור לבשל אפילו אם לא אוכל. ב. אסור בהנאה. ויש קולא אחת - שאין אסור באכילה אלא דרך בישול. וכתב להקשות שאולי נאמר שיש איסור דאורייתא גם באכילה שלא בדרך בישול, והתורה כתבה דרך בישול מאחר שלא רצתה לכתוב אכילה, לפי שאם הייתה כותבת אכילה הייתי אומר שלא לוקה אלא בדרך הנאתו ושלא בדרך הנאתו לא? ותירץ שכיון שסוף סוף התורה לא אמרה איסור אכילה אלא רק בישול וממנו נלמד איסור האכילה וממילא נלמד שדווקא בדרך בישול אסרה תורה.