קיום מצוות ישוב הארץ על ידי בניין ונטיעה

מאמר מתוך קובץ בעלי אסופות קיץ תשע"ב. המאמר דן בגדרי מצוות ישוב הארץ ובשאלה האם בניין עדי על נטיעה או שנטיעה עדיפה על בניין.

הרב שי רובינשטיין

 

קיום מצות יישוב ארץ ישראל בבנין ובנטיעה

א. האם יישוב הארץ היא מצוה

הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות לרמב"ם (עשה ד) כותב "שנצטוינו לרשת את הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה והוא אמרו להם והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה, והתנחלתם את הארץ וכו' והראיה שזה מצוה אמרו יתעלה בעניין המרגלים עלה רש כאשר דיבר ד' אלקיך לך אל תירא ואל תחת ואמר עוד ובשלוח ד' אתכם מקדש ברנע לאמר עלו ורשו את הארץ אשר נתתי לכם וכאשר לא אבו לעלות במאמר הזה כתוב ותמרו את פי ד' אלקיכם הוראה שהיתה מצוה, לא יעוד והבטחה וזהו שחכמים קורין אותה מלחמת מצוה וכו'. ואומר אני כי מצוה שחכמים מפליגים בה והיא דירת ארץ ישראל, עד שאמרו שכל היוצא ממנה ודר בחו"ל יהא בעינך כעובד ע"ז שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ד' לאמר לך עבוד אלקים אחרים וזולת זה הפלגות גדולות שאמרו בה, הכל היא ממצות עשה הזה שנצטוינו לרשת הארץ ולישב בה א"כ מצות עשה לדורות מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות כידוע בתלמוד במקומות הרבה".

יוצא מהרמב"ן שיש מצוות עשה של יישוב א"י והיא נוהגת תמיד אצל כל יחיד אף בזמן הגלות.

לעומת זאת המגילת אסתר על הרמב"ם (שם) כותב שזה שהרמב"ם לא כתב את מצוות ישוב הארץ, זה אומר שאין היום מצוות יישוב הארץ וזה רק יהיה לעתיד לבוא וזה רק נהג בימי דוד ומשה ויהושע ולכן הרמב"ם לא מנה את זה כי זה לא מצוה לדורות ואדרבה גם יש איסור למרוד באומות ולעלות בחומה, זאת אומרת לא רק שזה לא מצוה אלא זה גם אסור, ומה שהרמב"ן אמר שזה מלחמת מצוה זה רק כשלא נהיה תחת עול הגוים. [אמנם הרבה פוסקים דחו את שיטת המגילת אסתר]^[1].

הרמב"ן בפירושו עה"ת לומד את החיוב מספר במדבר (לג נג) שם נאמר, "והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה". והרמב"ן לומד מהמילים וישבתם וירשתם שיש מצוות עשה ליישב את הארץ ולרשת אותה.

בזה הוא חולק על הבנת רש"י, שרש"י (שם ד"ה והורשתם) הבין שיש כאן ציווי והבטחה, הציווי הוא לירש את הארץ, דהיינו לגרש את הגויים יושבי הארץ וההבטחה היא שאם נעשה אז נזכה לישב בארץ.

והאוה"ח הקדוש (שם ד"ה והורשתם) אומר על הפסוק שנראה יותר כפירוש רש"י כי בסוף הפסוק הוא תולה בירושה של הארץ שאומר "לרשת אותה" ואם זה היה כמו שיטת הרמב"ן שהעיקר זה היישוב היה צריך להיכתב וישבתם בה ולא וירשתם.

אמנם האוה"ח הק' לומד מארבעה מקורות אחרים שיש מצוה בישיבת הארץ כדעת הרמב"ן. הראשון בדברים (כו א), במצוות ביכורים אומר הפסוק "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה וירשתה וישבתה בה" ולמד האוה"ח שצריך לרשת את הארץ, שזה מה שכתוב בפסוק וירשתה. כמו כן מצוות יישוב הארץ היא מצוה בפני עצמה ולא תלויה בירושה. המקור השני הוא בויקרא (יט כג) שם נאמר, "וכי תבואו אל הארץ" מכאן לומד האוה"ח על ביאת הארץ שזו מצוה. המקור השלישי הוא בדברים (יג יג) בפסוק, "נותן לך לשבת שם לאמר" ולמד האוה"ח מהמלה לאמר משמע שיש מצוה לשבת בארץ כנען שזה מה שאומר הפסוק לשבת שם דהיינו בארץ כנען. המקור הרביעי הוא בדברים (ל כ) שם נאמר, "לשבת על האדמה אשר נשבע ה" וכותב האוה"ח שמצוות יישוב הארץ כוללת כל התורה כמאמרם ז"ל שכל ההולך ד"א בארץ יש לו חלק לעולם הבא.

לסיכום יוצא שלפי הרמב"ן והאוה"ח יש מצוה עצמית של יישוב הארץ ולפי רש"י זה רק הבטחה והמצוה היא להוריש את הגויים.

ב. זרעים, אילנות או בתים?

כתוב במסכת בב"מ (קא א) "אתמר היורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשותו ואמר לו עציי ואבני אני נוטל ר"נ אמר שומעין לו רב ששת אמר אין שומעין לו... א"ר יעקב א"ר יוחנן בבית שומעין לו בשדה אין שומעין לו בשדה מ"ט? משום ישוב א"י איכא דאמרי משום כחשא דארעא, מאי בנייהו? איכא בנייהו חו"ל".

אנו רואים לפי התירוץ הראשון שבנטיעה שומעים לו משום יישוב הארץ, ומשמע שנטיעה זה יותר מבניית בתים כי דוקא בנטיעה שומעין לו ובבניית בתים לא שומעין לו.

לעומת זאת ישנה סוגיה בהמשך המסכת (קח ב) בה כתוב, "ארעא לבתי וארעא לזרעה, יישוב עדיף ולית בה מישום דינא דבר מצרא". הסוגיא שם מדברת על דין של בר מצרא דהיינו אם לאדם יש שדה והוא רוצה למכור אותו אז שכנו הצמוד לשדהו קודם לקניית הקרקע, ואנו רואים בסוגיא זו שאם אדם אחד רוצה את השדה כדי לבנות בו והבר מצרא רוצה את השדה לזריעה אין פה דין בר מצרא ומי שרוצה לבנות קודם, משמע מהסוגיא שבניה עדיפה על זריעה ויוצאת סתירה ממסקנת סוגיא זו למסקנת הסוגיא הקודמת ששם משמע שאילנות עדיפים על בתים וכאן משמע שבתים עדיפים על זרעים.

ויש בזה כמה תירוצים, הרא"ש (ב"מ קח ב בסוף ד"ה אמר איטרח ואייתי) מתרץ בסוגיית בר מצרא וז"ל "ארעא לזרעא וארעא לבתי ישוב עדיף ולית ביה משום דינא דבר מצרא, אבל לנוטעה אילנות יראה דחשיב מבתי כדקאמר בפרק השואל (קא א) בבית שומעין לו בשדה אין שומעין לו משום יישוב א"י". כלומר הרא"ש מתרץ שבאמת אין סתירה, בסוגיא של בר מצרא מדובר על בתים לעומת זרעים ולכן בתים עדיפים, אך בסוגיא של היורד לחורבת חבירו מדובר על אילנות לעומת בתים ובאמת אילנות עדיפים. יוצא מהרא"ש שבתים עדיפים על זרעים אבל אילנות עדיפים על בתים, כלומר החילוק הוא בין זרעים בסוגיא של בר מצרא לעומת אילנות בסוגיית היורד לחורבת חבירו ולכן אין פה סתירה בין הסוגיות.

ג. שיטת הירושלמי

הירוש' בגיטין (פ"ה ה"ו) אומר, "היורד לתוך חורבה של חבירו ובנאה שלא ברשות שמין לו וידו על התחתונה ביקש ליטול עציו ואבניו אין שומעין לו רב יעקב בר אחא בשם רב יהושע בן לוי משום ר"נ בר יעקב בעי אילו הפורק חבילתו לתוך חורבתו של חבירו והלך ליטלה שמא אין שומעין לו? ולא שמיע דא"ר יעקב בר אידי משום ר' יהושע בן לוי משום היישוב יאות א"ר יוסי הוינא סבר מימר מה פליגין בא"י אבל בחו"ל לא מן מה דא"ר יעקב בר אחא משום יישוב הדא אמרה היא בארץ היא בחו"ל".

יוצא מהירושלמי שבהוה אמינא מבינים שהסיבה היא בגלל יישוב ארץ ישראל אך במסקנה מבינים שזה משום יישוב עולם ואין הבדל בין הארץ לחוצה לארץ, יוצא שלפי הירושלמי אין חילוק בין שדה לבית.

ובשיירי קרבן על הירושלמי מביא שם (ד"ה משום יישוב) את הקושיה ומוסיף להקשות עוד וז"ל "בבבלי בב"מ דף קא (א) גרסינן א"ר יעקב א"ר יוחנן בבית שומעין לו בשדה אין שומעין לו בשדה מ"ט משום יישוב א"י איכא דאמרי משום כחשא דארעא מאי בנייהו איכא בנייהו חו"ל משמע שבבית אין יישוב א"י וזה סותר לסוגיין. וקשה לי הא אמרי בבבלי בב"ק הלוקח בית בא"י כותבין עליו אונו אפילו בשבת משום יישוב א"י ואע"ג דבגיטין דף ח פירש רש"י לגרש עכו"ם ולישב בה ישראל לאו למימרא אם היה בית בלא דיורין ושאין אדם דר שם לא שייך שם יישוב א"י משום יישוב א"י אלא אורחא דמילתא נקט, ועוד אמרו שם בפרק מרובה הלוקח עיר בא"י כופין אותו ליקח לה דרך מארבע רוחותיה משום יישוב א"י הרי דאף בבית שייך יישוב א"י. ומדברי הרמב"ם פ"י מהלכות גזילה נראה דבחורבה שאינה עשויה להיבנות מיירי דהא בחצירות הראויות להיבנות כתב שם ששמין לו וידו על העליונה ע"ש". ומתרץ השיירי קרבן, "לפי"ז י"ל לכך לא שייך שם יישוב א"י שאין דרך בני אדם לדור שם. ובסוף פ"ק איירי במקום שדרך בני אדם דרים שם לפיכך אמר הטעם משום יישוב א"י".

משמע מדברי בעל השיירי קורבן שהחילוק הוא לא בין שדה לבית אלא האם זה עתיד להיבנות ואנשים ידורו שם או לא, ומה שבב"מ בסוגיא של היורד לתוך חורבת חבירו אין שומעין לו הוא משום שלא עתיד להיות בו דיורין וזה כל החילוק. ובאמת יש יישוב אף בשדה ואף בבית באותה מידה, ויש לציין שזה דומה לסברת הרא"ה שנביא לקמן.

ד. לשיטת הרא"ה אין הבדל בין נטיעה לבית

הרמב"ם (שמיטה ויובל פי"ג ה"ה) כתב "עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה ולא מגרש עיר ולא עיר מגרש" יוצא מהרמב"ם שהוא לא עושה חילוק בין שדה לבניית בתים אלא לשניהם יש אותו דין משמע שאין אצלו הבדל בין ישוב בתים לנטיעות.

מקשה שם המשל"מ על הרמב"ם שהרי למסקנת הגמ' רק זרעים לא זורעים במגרש אך אילנות כן, אז איך הוא לא חילק בין זרעים לאילנות והשאיר בצ"ע. רעק"א מתרץ שם שכנראה הייתה לו גרסא אחרת בגמ' של רבו הר"י מגאש, שלפי גירסתו כתוב שעושים שדה מגרש ולא מגרש שדה ואין חילוק בין בניה לנטיעה לפי רבנן שם, ורק לפי ר' אלעזר שהוא אומר שלא עושים שדה מגרש רק בזרעים אך באילנות עושים. יוצא לפי הגירסא הזאת שלרבנן אין חילוק והרמב"ם פוסק כרבנן שאין חילוק בין נטיעות לבתים.

אמנם בהל' דעות (פ"ה הי"א) כתב הרמב"ם "דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואח"כ יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אשה, שנאמר מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו, מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו, מי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה, אבל הטפשין מתחילין לישא אשה ואח"כ אם תמצא ידו יקנה בית ואח"כ בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה, וכן הוא אומר בקללות אשה תארש בית תבנה כרם תטע, כלומר יהיו מעשיך הפוכין כדי שלא תצליח את דרכיך, ובברכה הוא אומר ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו".

והנה לפי הסדר שסידר הרמב"ם משמע שנטיעה קודמת לבניית בתים, שהרי הקדים הפס' "מי האיש אשר נטע כרם" לפס' "מי האיש אשר בנה בית". ובאמת שסדר הפסוקים בתורה לא כך הוא, כמו שהקשה הכס"מ (שם) ונשאר בצ"ע על הרמב"ם. וא"כ יוצא שלפי סדר הפסוקים יש עניין בבניין תחילה.

גם הר"ן בשם הרא"ה (ב"מ קא א ד"ה) סובר שאין הבדל בין נטיעה לבתים, לפי שהוא מתרץ את הסתירה בין הקושיות, "וכי מסקינן נמי בגמ' דכי אמר עצים ואבנים אני נוטל דבבית שומעין לו איכא מאן דאמר דהני מיליה בחורבה שאינה עשויה לבנות אבל בחורבה העשויה לבנות אין שומעין לו דמיד זכה בעל הקרקע בבניין שמתחילה על דעת כן בנאה אבל בחורבה שאינה עשויה להיבנות דשמין לו וידו על התחתונה הוא שיכול לחזור בו שיכול לומר שמתחלה כשבנה על דעת ליטול כל הוצאתו נתכוון שכן כתב הרא"ה ז"ל".

יוצא מדברי הרא"ה שאין סתירה בין הסוגיות, שבסוגיא של היורד לחורבתו של חבירו מה ששומעין לו בבית, הוא רק בתנאי שזה חורבה שאינה עשויה להיבנות ובגלל שזה לא היה בדעת בעה"ב אז שומעין לו אבל באמת אין חילוק בין שדה לבית, אלא החילוק הוא מה היתה דעת בעה"ב. ולפי הסבר זה אין סתירה בין סוגיא זו לסוגיא של בר מצרא ויוצא שלפי הרא"ה באמת אין חילוק בין נטיעות לבתים אלא בשניהם יש משום יישוב הארץ וכל הסיבה שבבית שומעין לו זה בגלל שלא היה בדעתו של בעה"ב לבנות.

ה. תירוצים נוספים לסתירה בין הסוגיות בב"מ

א. החוות יאיר בהגהות לריף (ב"מ סה ב בדפ"ר ד"ה צ"ע אי הוי) מתרץ, שבסוגיא של בר מצרא כל הדיון הוא מדין "ועשית הישר והטוב", ולכן אם מישהו מציע יותר יישוב שומעין לו, אך בסוגיא של היורד לחורבתו של חבירו זה דיון בענייני דיני ממונות והסוגיא שם היא האם מותר לבנות בתוך שטח חבירו. לכן שתי הסוגיות לא מדברות כלל באותו עניין, וממילא אין סתירה בין הסוגיות.

ב. הרש"ש בחידושיו (ב"מ קא ב) מתרץ, "בבית שומעין לו בשדה אין שומעין לו משום ישוב א"י לכאו' אדרבה בבית שייך טפי יישוב כדמשמע בשלהי ערכין דאר"א בערי ישראל עושין שדה מגרש ולא עיר מגרש כדי שלא יחריבו את ערי ישראל וכן לקמן קח (ב) ארעא לבתי וארעא לזרעא ישוב עדיף, ויש לחלק בין זרעא לאילנא דאילנא עדיף מבתי וראיה לדבר דבב"ב כד (ב) אמרינן דאפילו רבנן בערכין שם דאסרי לעשות מגרש עיר מודו דאילנות שרי במגרש. אח"ז מצאתי להרא"ש לקמן שם שמחלק ג"כ בזה".

יוצא מהרש"ש שמחלק כמו הרא"ש אך הוא מביא עוד הוכחה מבבא בתרא שאילנות עדיפים על בתים, יוצא שגם לשיטתו בתים עדיפים על זרעים אך אילנות עדיפים על בתים [כלומר הרש"ש סובר כהרא"ש דלעיל].

ו. ראייה שנטיעה עדיפה על בניית בתים.

כתוב במשנה (ב"מ ק ב), "שטף נהר זיתים ונתנם לתוך שדה חבירו" אומרת הגמ' שם "אמר הלה זיתיי אני נוטל אין שומעין לו מאי טעמא אמר רבי יוחנן משום ישוב ארץ ישראל".

משמע מהגמ' שאם קרה ולאדם פלוני נסחפו עציו לשדה חבירו, אין שומעין לו לקחת אותם משדה חבירו. מסביר הסמ"ע (חו"מ סי' קסח ס"ק א) שלא מקשיבים לו כי בעל העצים ישתול חדשים בגינתו, אך בעל השדה שנסחפו העצים לשדהו לא ישתול חדשים אם יבוא בעל העצים ויקחם, לכן משום יישוב הארץ שע"י זה שבעל העצים לא יקח את העצים האלה וישתול חדשים בגינתו, לא מתירים לו לקחת אותם.

ומשמע שדוקא בנטיעות אומרים סברא זו, אך אם היה מדובר בעצים ואבנים לבניין, שומעין לו כי יש בזה יותר יישוב הארץ, כי אם יהיו עצים ואבנים בבית ולא תתיר לו לקחתם, ביטלת אותו מיישוב הארץ.

רואים שבאמת אם בעל החורבה שמח ורוצה את הבית שבנה חבירו אצלו צריך לשלם לו דמי הבית ויכול לגור שם והלה יבנה עם הכסף במקום אחר, לעומת זאת בנטיעות שהם יותר מושרשים בקרקע ואם ייקח אותם אז הוא לא ישתול אחרים במקום אז לא נותנים לו לקחת. ומזה מוכח שנטיעות עדיפות על בתים וכשיטת הרא"ש.

ז. פסק הטור והשו"ע

הטור (חו"מ סי' קעה סע' כו) בסוגיית בר מצרא פסק וז"ל "קנאה הלוקח לבנות בה בית ומצרן רוצה אותה לזריעה אינו יכול לסלקו לפי שיש יותר יישוב העולם בבניינא בבתים מבזריעה לפיכך כותב אדוני אבי הרא"ש אם המצרן רוצה לנוטעה שיכול לסלקו שחשוב טפי מבתים".

יוצא מהטור שפסק כהרא"ש שבתים עדיפים על זרעים אך אילנות עדיפים על בתים כי מצד אחד בבתים יש יותר יישוב עולם מזרעים אך באילנות יש יותר יישוב מבתים.

הב"י מדייק שם מדברי רש"י בסוגיא שאמר "שישוב בבתי עדיף" שבעיקרון כל הדין של בר מצרא זה ועשית היישר והטוב, ובדין שלנו נותנים למי שמציע את הבתים לעומת מי שמציע את הזרעים מן הדין ולא משום ועשית היישר והטוב.

עוד רואים, שרש"י מביא את זה ככלל שהוא כתב שבתים עדיפים בסתם, מובן שזה כלל שלא קשור דווקא בארץ אלא באופן רחב וכללי, משום שיש יותר יישוב עולם בבתים. ובעצם יוצא שיהיה את אותו דין בחו"ל, וזה דין כללי בעולם שבתים עדיפים על זרעים, ואין שייכות לשאלה במה מתקיים יותר מצוות ישוב א"י.

השו"ע (חו"מ סי' קפה סע' כו) כותב, "היה רוצה הלוקח לקנותה לבנות בה בתים ובן המיצר רוצה לזורעה הלוקח זוכה משום ישוב הארץ ואין בה דין בן המיצר ויש מי שאומר שאם המצרן רוצה לנוטעה יכול לסלקו".

יוצא מהשו"ע שהוא פוסק שבתים עדיפים על זרעים כי יש בהם יותר ישוב הארץ והוא מביא שי"א (הרא"ש ובעיקבותיו פסק הטור כך) שנטיעות עדיפות על בתים.

ויש כלל כשהשו"ע כותב דעה בסתם ואח"כ מביא דעה שניה בשם י"א, הולכים לפי הסתם, אולם בטה"ב (ח"א עמ' שעח) הביא בשם שו"ת בית דוד (או"ח סי' תט) "דהא דקי"ל שהלכה כסתם מרן השו"ע נגד וי"א, זהו רק כשכתב בסתם בהדיא הדבר שחולקים עליו, אבל אם תפס כדין הש"ס בסתם, ואח"כ וי"א וכו', דעתו לפסוק כהי"א". כלומר אצלינו הי"א לא חולק על דין הש"ס, כי בסתם כתב שבתים עדיפים על זרעים, ולא דיבר על אילנות, ובי"א דיבר על אילנות, לכן נראה שדעתו לפסוק כי"א שאילנות עדיפים על בתים כרא"ש. וכך מביא שם באר הגולה שבאמת פה הוא יפסוק כרא"ש שנטיעות עדיפות על בתים וגם הב"י בטור הביא את שיטת הרא"ש ולא חלק עליו ומשמע שהוא פוסק כרא"ש.

ח. מחלוקת האחרונים בדין זה

הט"ז (חו"מ סי' קעה סע' כו) מקשה כמה קושיות על הבנה זו.

א. אם המחבר היה רוצה לפסוק כרא”ש היה כותב זאת בפירוש כמנהגו ולא היה כותב וי"א בלי לפרש את דעתו?

ב. לא מצינו שחכמים העדיפו אחד מהשני אלא כשזה יישוב מול דבר שאין בו יישוב כמו שראינו זרעים מול בתים, אך כשזה יישוב מול יישוב (אפילו שאחד יותר יישוב מהשני) לא מצינו שנותנים העדפה לאחד מהם ורואים באמת בגמ' שהיא רק כתבה שבתים עדיפים על זרעים כי בהם יש יישוב ולא עשו שם חילוק בין סוג ישוב אחד למשנהו רק עשו חילוק בין יישוב לדבר שהוא לא יישוב בכלל כגון זרעים, משמע שהגמ' לא חילקה בין יישוב ליישוב ואין כזה חילוק.

ג. ואף אם תחלק כך, ביטלת דין של בר מצרא כי כל אחד יבוא ויגיד שהוא רוצה את השדה לנטיעה ויעקוף כך דין מצרנות?

למסקנה כותב הט"ז שאע"פ שאילנות עדיפים על זרעים גם לעניין דינא, אך לגבי בתים, אילנות לא עדיפים לעניין דינא אלא רק לעניין חשיבותם, כלומר עץ חשוב יותר מבית אולם אין לזה נפק"מ לדין מצרנות (שאל"כ בטלת דינא דבר מצרא).

הסמ"ע (שם ס"ק מד) מסביר שסברת הרא"ש שאילנות עדיפים על בתים היא שנטיעות זה דבר שמושרש מאוד בקרקע לעומת בתים שאינם מושרשים בקרקע ולכן ברור שעדיף אילנות מהבתים כי בהם יש יותר ישוב.

ובערוה"ש (חו"מ סי' קעה סע' נה) כתב "אמרו רז"ל (ב"מ קח א) דאם בן המיצר בא לדחות הלוקח שקנה קרקע הסמוכה למיצר שלו אם הלוקח רוצה לבנות בה בתים ובן המיצר אינו רוצה אלא לזורעה אין בזה דין בר מצרא וזוכה בה הלוקח מפני ישוב הארץ דבניין בתים הוי יותר יישוב מזריעה וכל שיש בזה מניעת טובה לאחרים אין בזה ועשית הישר והטוב ויש מי שאומר שאם המצרן רוצה לנוטעה באילנות יכול לסלקו דנטיעות אילנות נחשב יישוב כבתים וכו' ועוד באילנותיהם יותר קביעות מבתים דמושרשים ועומדים תמיד בקרקע והנטיעה חשובה יותר מבתים".

משמע מדבריו שהוא סובר כרא"ש מאחר ולא הביא חולק, ופסק שבתים עדיפים על זרעים אך אילנות עדיפים על בתים.

יוצא שהטור, השו"ע (לפי באה"ג), הסמ"ע והערוה"ש סוברים, שאילנות עדיפים על בתים. לעומת זאת הט"ז סובר שהם עדיפים בחשיבות אבל לדינא לא עושים חילוק ביניהם ורק יש חילוק בין זרעים לבתים כי זרעים אינם בכלל יישוב לכולי עלמא.

ט. ראייה מן המדרש שנטיעה עדיפה על בתים

בויקרא רבה (פכ"ה אות ש) כתוב "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל הדה"כ אחרי ה' אלוקיכם תלכו. וכי אפשר לבשר ודם להלוך אחר הקב"ה אותו שכתוב בו בים דרכיך ושבילך במים רבים ואתה אומר אחרי וכו' ובו תדבקון, וכי אפשר לבשר ודם לעלות לשמים להדבק בו אותו שכתיב אש אוכלא כורסיא שביבין דנור ואת אמרת ובו תדבקון, אלא מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחילה, הדא הוא דכתיב ויטע ד' אלוקים גן בעדן מקדם, אף אתם כשתכנסו לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחילה ונטעתם וכו".

מבואר שנטיעה עדיפה על בניה, כי הדבר ראשון שה' מצוה אותנו בכניסתנו לארץ זה לעסוק במטע תחילה ולא ציווה לבנות בתים ולישב בהם, משמע שיותר חשוב לעסוק בנטיעה[2].

אמנם הרב יעקב זיסברג בספרו נחלת יעקב (עמ' 85), ביאר שאפשר לומר שאין כוונת המדרש ללמדנו שנטיעה עדיפה על בניין, אלא ביאור המדרש הוא שעם ישראל נצטווה בנטיעה תחילה כי זו המצוה המעשית הראשונה שהם יכולים לעשות מיד, מאחר ובניית בתים זה תהליך הרבה יותר ארוך ואף אפשר להסביר שהקב"ה עסק במטע תחילה כי כל מזון העולם היה רק מהצומח וזה מה שהם היו צריכים כדי להתקיים .

י. ביאור במדרש הנ"ל מספר שלום ירושלים

ישנו הסבר על המדרש הזה של האדמו"ר הגה"ק ר' חיים ישראל זצ"ל מפילאב (נכדו של האדמו"ר רבי מנדל מקוצק זצ"ל) בספרו שלום ירושלים (סי' ב).

שואל השלום ירושלים מה עניין במטע תחילה, הרי הנטיעה זה דבר גשמי ומה הקשר שלו לכאו' לדבקות בה' שזה דבר רוחני, הרי נטיעה וזריעה הם דברים טבעיים שנעשים בכל העולם והארץ נותנת פרי? אלא ביאר שאנו צריכים להבין שצמיחה מהארץ זה עניין אלוקי בעולם מכח רצונו של הקב"ה אף שזה מתלבש באופן טבעי בעולם וכ"ש בארה"ק וכתב "וכבר הסכימו כל חכמי המחקר שהצמחים יש בהם נפש צומחת כעניין נפש החיוני באדם". כי טבע הזרע הוא להשאר באדמה משום כבדות הגשמיות אולם ישנו כח נפשי בצמח שפורץ החוצה מתוך הטבעיות.

וכך גם האדם שהוא חי רק על פי מוצא פי ה' כי פנימיות כל דבר במעשה בראשית הוא אך ורק ממנו יתברך, ולמרות שהאדם שמגיע לזה העולם הגשמי הוא מתלבש בטבע עדיין טמון בתוכו אור פנימי מהבל פיו של הקב"ה כמו הזריעה שיש לה כח שגובר על הטבע למרות שהוא מתכסה ונראה כאילו הוא נעלם, כמו הזרע שבתוך האדמה עד מהרה עם כח החיות שהקב"ה נתן לו הוא פורץ החוצה עד שהוא יוצא מהכוח אל הפועל לתכלית שלמותו, כן העניין באדם שיש בו כוח רוחני שהטביע הקב"ה בגופו וצריך לפרוץ החוצה וללכת בדרכי ה' וזוהי דרך הצדיקים שהולכים בדרך ה'[3].

וכתב שם עוד "ובמדרש שלח, גבי מצות ציצית אור זרוע לצדיק, זרע הקב"ה התורה והמצוות לישראל להנחילם לחיי העוה"ב ולא הניח דבר בעולם שלא נתן בו מצוה בחרישה לא תחרוש עד שנתכסה בטלית ועשו להם ציצית, ע"כ. הרי שהמדרש מפרש המקרא שאור פנימי של הקב"ה זרוע ממש ובוקע ועולה מן הכח אל הפועל על ידי מצוותיו יתברך".

דהיינו שע"י התורה הקדושה מעלה את הכל. לכן מה שנראה שעולם כמנהגו נוהג ונראה שמה שהיה הוא שיהיה, באמת הכל הרבה יותר עמוק וכל הזמן הכל מתחדש וכל בריאה יש לו סיבת בריאתו והמטרה היא להוציא את הכל מהכוח אל הפועל כרצונו יתברך, ובזה צריך כל יהודי לשמוח ולהתחדש כל יום. ועי"ז נראה בעז"ה איך אנו מתקדמים ומתעלים מהכח אל הפועל שזאת היא תכלית הבריאה.

וארצנו הקדושה שהיא תחת השגחת ה' יתברך תמיד, שצמיחתה היא מרצונו הפנימי של מעלה. וראינו אף שכשלא היה רצונו של הקב"ה להצמיח את הארץ אפילו שכח הצמיחה הרי הוא דבר טבעי לא צמחה הארץ והייתה שממה, ועתה אנו רואים שהארץ מצמיחה בחזרה, הרי זו ראייה שה' שמח בנו ומראה לנו פנים שוחקות, מפני שהכל בארץ נעשה בהשגחה פרטית ע"י קדושה וטהרה.

וכן מי שניזון מפירות הארץ אף חלבו ודמו מקבל מהקדושה והטהרה שנטע הקב"ה בצמח, ואז האדם יכול להיות מרכבה לנשמה הקדושה שמכשיר את גופו לזה. עכת"ד השלום ירושלים.

יוצא מכל הנאמר שיש עניין סגולי גדול דוקא במטע תחילה שהוא מראה לנו את כח והתגלות ה' בעולם ע"י נתינת חיות בכל הצומח ובמיוחד בארה"ק שה' משגיח עליה ישירות. וזה בדיוק כח האמונה איך שהוא פורץ מתוך האדמה, מתוך החושך אל האור, אל התקרבות לה' יתברך. כמו האדם בעולם הזה שצריך להתגבר על כח הגשמיות ולצאת מהאדמה ולהתעלות למעלה ע"י קיום התורה והמצוות ויצירת נחת רוח לה' ואז גופו נהיה מרכבה לנשמה ומכיל את אור ה' יתברך ויתעלה בעולם הזה.

יא. ראיות שבית עדיף על נטיעה

לעיל ראינו שיש סברה לומר שבניית בתים קודמת לנטיעות ויש מספר ראיות לסברה זו.

א. בירמיהו (כט ה) אומר הפסוק, "בנו בתים ושבו ונטעו גנות ואכלו את פרין". משמע מהפסוק שקודם כל לבנות בית ואח"כ לנטוע.

ב. בתוספתא (ערכין פ"ה ה"ט) כתוב, "לא יסתור אדם את ביתו לעשותו גינה, לא ייטע אדם את חורבתו גנה מפני שהוא כמחריב את ארץ ישראל רשב"ג אומר נוטע אדם את חורבתו גנה שכך הוא ישובה", ומסביר שם המנחת ביכורים את דברי רשב"ג שבחורבה אין יישוב לעומת זאת בגינה יש יותר כי יש לה פירות, יוצא שלשיטת ת"ק בתים עדיפים על גינה.

וכ"פ בשו"ת חת"ס (יו"ד סי' קלח) שעדיף בתים על נטיעות. וכ"פ בשו"ת תורה לשמה (סי' שפז).

יב. ראייה מחודשת שנטיעה עדיפה על בתים

במשנה בע"ז (כ ב) כתוב, "אין משכירין להם בתים בארץ ישראל ואין צריך לומר שדות ובסוריא משכירין להם בתים אבל לא שדות דברי רבי מאיר רבי יוסי אומר בארץ ישראל משכירין להם בתים אבל לא שדות ובסוריא מוכרין בתים ומשכירין שדות" מסביר רש"י ד"ה אבל לא בשדות מישום דאיכא תרתי. כמבואר בהמשך הגמ' שיש שני דברים בשדה א. לא תחונם שאתה נותן להם אחיזה בקרקע ב. אתה מבטל את הקרקע ממעשרות ויוצא מהמשנה שבין לרבי מאיר ובין לרבי יוסי שדה יותר חשוב מבית, ומשמע לפענ"ד שיוצא שכשאתה מחזיק שדה בארץ יש יותר יישוב א"י מבית כי אתה גם אוחז בקרקע וגם מקיים את מצוות המעשרות לעומת בית שאתה רק תופס את הקרקע.

הרמבם בע"ז (פ"י ה"ג) פוסק וז"ל "אין מוכרין להם בתים ושדות בא"י ובסוריה מוכרין להם בתים אבל לא שדות" אף ככה שבית מותר אך שדה אסור ומשמע לפי שיטתו שהוא סובר ששדה יותר חשוב מבית. ובשו"ע (יו"ד סי' קנא סע' ח) כתב "אין מוכרים להם בתים ושדות בא"י אבל משכירים להם בתים ולא שדות ובסוריא מוכרים בתים ומשכירים שדות" משמע מדבריו שהוא פוסק שיש יותר חשיבות לשדות מאשר בתים.

בשו"ת הרשב"ש (סי' א) משמע שם שהוא אומר שבאמת בניית בתים ונטיעה הן מצוה אחת אך הנטיעה קודמת לבנייה.

יג. סיכום

יוצא לסיכום שלפי המ"ר ויקרא, הרמב"ם, הרא"ש, הרשב"ש, הטור והשו"ע נטיעה קודמת לבניין בתים.

אך לפי הירושלמי, הרא"ה, הט"ז והשיירי קרבן, שניהם שווים לעניין יישוב הארץ למרות שלפי הט"ז יש יותר חשיבות לנטיעות אך אין לזה נפ"מ הלכתית.

והנפק"מ היא אם לאדם יש כסף להשקיע בארץ ישראל, או בבניית בתים או בנטיעה לפי רוב הפוסקים לכאו' עדיף בנטיעה[4]

יד. שתי הערות בסוגיה לימינו

א. לפי סברת הסמ"ע שנטיעות קודמות לבתים בגלל שהם יותר מושרשות, היום שיש יסודות עמוקים באדמה אולי לא יהיה חילוק בין נטיעה לבנייה[5].

ב. אפשר אולי להגיד שהסברא הייתה שנטיעות קודמות לבתים היא בגלל שזה היה מקור המחייה היחיד שלהם ומי שלא היה עוסק בחקלאות לא יכל כמעט להתקיים ותנאי הכרחי בשביל שיוכלו לשבת פה בארץ היה חקלאות ואולי היום שלא כ"כ תלויים בחקלאות אז כבר לא יהיה הבדל בין בתים לחקלאות.

 

 

[1] הערת ראש הכולל: לענ"ד הדבר פשוט שהעיקר כדעת הסוברים שיש מצוות ישוב הארץ בזמה"ז וכדברי הרמב"ן והאוה"ח הק' שהביא הכותב נר"ו, שכ"כ הריטב"א (רה"ש לב ב ד"ה מיהו), כפתר ופרח (פ"י ד"ה מכל זה נלמוד), תשב"ץ (ח"ג סי' רפח), תורת המנחה (לר"י סקלי תלמיד הרשב"א, ראה דרשה סט), רשב"ש (סי' א ד"ה וצריך לעיין, סי' ב ד"ה אין ספק), ריב"ש (סי' קא ד"ה וההיא, סי' שפז), רדב"ז (ח"ג סי' תי), מבי"ט (ח"א סי' קלט), מהרי"ט (ח"א סי' קלא ד"ה אלא, ח"ב יו"ד סי' כח), חרדים (מ' התלויות בארץ פ"א סי' טו הביא דבריו בשו"ת נשמת כל חי ח"א סי' כו ד"ה ואומר הנה), מהרשד"ם (חו"מ סי' תלא), מהריט"צ (סי' רז ד"ה זאת ועוד), השל"ה הק' (הביא דבריו בשו"ת נשמת כל חי שם), מהרח"ש (ח"ג סי' מא), נאמן שמואל (סי' כב ד"ה ומ"מ), מעיל צדקה (סי' כו), מהר"י עייאש (שו"ת בית יהודה ח"ב סי' קכד ד"ה 'והוא דידוע' ובמכתב רבני אלג'יר המובא שם), מהר"ח פלאג'י (חיים ושלום ח"א סי' כו ד"ה וא"כ, נשמת כל חי ח"א סי' מח מד"ה ואיך שיהיה), חסד לאברהם (תאומים אה"ע סי' כד), חת"ס (סוכה לו א ד"ה דומה), ישועות מלכו (יו"ד סי' סו), לבושי מרדכי (ליקוטי תשובות סי' קמא) ועוד פוסקים רבים.

וכתב הרשב"ש (שם) שאף מי שחולק על דבר זה מוכרח להודות שישנה לפחות מצוה מדרבנן ביישוב הארץ. ומהר"ח פלאג'י (נשמת כל חי ח"א סו"ס מח) הקשה על האומרים שהוא דרבנן כיצד אפשר לומר כן והרי בספרי איתא שהיא שקולה כנגד כל המצוות שבתורה וממילא מוכרחים לומר שהיא מדאורייתא דכיצד יתכן שמצוה דרבנן תהיה שקולה כנגד כל המצוות שבתורה.

ואולי אפשר לבאר שגם אליבא דרש"י יש מ"ע של ישוב הארץ בזמה"ז דהנה בגמ' גיטין (ח ב) "והקונה שדה בסוריא כקונה בפרוארי ירושלים למאי הילכתא א"ר ששת לומר שכותבין עליו אונו ואפילו בשבת בשבת ס"ד כדאמר רבא אומר לעובד כוכבים ועושה ה"נ אומר לעובד כוכבים ועושה ואע"ג דאמירה לעובד כוכבים שבות משום ישוב א"י לא גזור רבנן". ורש"י שם פירש "משום ישוב א"י- לגרש עובדי כוכבים ולישב ישראל בה". ופשטות דברי רש"י ששני הדברים מצוה הן הגרוש והן ישוב הארץ. וכן מצאתי בכפתור ופרח (פ"י) שכתב ובמהרי"ט (ח"א סי' קלא ד"ה אלא) שהבינו שדעת רש"י שישנה מצוה ליישב את הארץ בזמה"ז.

ואף בדעת הרמב"ם אין הדבר מוסכם דלית ליה מצוות ישוב הארץ בזמה"ז דעי' בשו"ת אבנ"ז שכתב (יו"ד סי' תנ"ד ס"ק ה-ז) "ואמנם טעם הרמב"ם נ"ל... וזה עצמו נ"ל הטעם בענין ישיבת א"י דמצוות החרם תחרימם היא כדי שאנחנו נשב בארץ שהרי יהושע שלח פרגמטוטין מי שרוצה לפנות יפנה הגרגשי עמד ופנה ולא עשה לו כלום ע"כ לא נמנה החרם תחרימם וישיבת א"י לשתים. ומנה רק מצוות החרם תחרימם... העולה מזה שאין סמך כלל מהרמב"ם לומר שאינו נוהג בזה"ז והדבר ברור שנוהג בזה"ז...". וע"ע בלבושי מרדכי (שם ס"ק א) מש"כ בביאור שיטת הרמב"ם.

וע"ע לקדוש ה' מכובד מוהר"א אזולאי זיע"א שהאריך מאוד בספרו חסד לאברהם (מעין ב) במעלה הרוחנית הגדולה של אה"ק ושל מי שזוכה ליישב בתוכה. ג.ב.

[2] הערת העורך: ובספר אם הבנים שמחה (פתיחה ד"ה וראיתי בספר, עמ' סב) הביא עוד ראייה שנטיעה הוי עיקר הישוב בארץ, מרש"י בבראשית (לו כ) על הפס' "אלה בני שעיר החורי יושבי הארץ" שהביא מהגמ' בשבת (פה א) וז"ל, "שהיו בקיאים בישובה של הארץ מלא קנה לזיתים, מלא קנה זה לגפנים, שהיו טועמים ויודעים איזה נטיעה ראויה לו". י.ק.

הערת ראש הכולל: נלענ"ד להביא קצת ראיה שנטיעה עדיף דעי' בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' תקפ) שדן בדין חשש ערלה בסתם פירות א"י ובתחילת דבריו כתב "תשובה כי רצו עבדיך את אבניה וכ"ש פירותיה ויפה עושין חכמי א"י שלא נהגו חומרא כזו וכן עשיתי אני כשישבתי בירושלים לא נמנעתי מלאכול את פירותיה" ומשמע קצת שנטיעה עדיף מבניין. וע"ע בשטמ"ק (יד א סוד"ה וז"ל הראב"ד). ג.ב.

[3] ועי"ש עוד מה שביאר בפס' בבראשית (ב ח) "ויטע ה' אלקים גן בעדם מקדם"

^[4] ואין כוונתי לפסוק הלכה, אלא להעיר עיני המעיינים.

[5] הערת העורך: לא מוכרח, שאפשר לבאר שהרבותא בנטיעות היא שאע"פ שיקצץ הרי ישוב ויצמח מכח השרשים משא"כ בתים. י.ק.