פתיחה להלכות נדה

סדרת שיעורים הלכה למעשה בהלכות נדה- שיעור 1

הרב ינון קליין שליט"א

להאזנה לשיעור- גלול לסוף העמוד

שיעור 1- פתיחה להלכות נדה

 א. בכל נושא שלומדים בהלכה מסבירים בהתחלה את חשיבותו הרבה, לכל נושא בהלכה ובכלל בתורה הוא חביב וחשוב ונחוץ, אף על פי כן יש כמה מצוות שחז"ל הדגישו את מעלתן וחומרתן.

בפרקי אבות (בפרק שנקרא השבת- ג יח) שנינו: "רבי אליעזר בן חסמא אומר קינין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות תקופות וגמטריאות פרפראות לחכמה". מה זה גופי הלכות? רש"י מפרש "אל יהיו קלות בעיניך אלא שים לבך עליהן כי חמורות הן יותר מדאי ותמצא בהם עומק גדול". וכך שאר הפרשנים (עי' תוס' יו"ט) מסבירים שהיה חשש שאנשים יזלזלו בלימוד הלכות נדה, אם מצד שיש בזה הרבה דברים מאוסים ואם מצד שהרבה מההלכות זה חשבונות ולא למדנות, ולכן הזכיר רבי אליעזר בן חסמא שהלכות נדה הן גופי הלכות, מקבלים שכר על הלימוד והוא לימוד חשוב ככל לימוד אחר בתורה שבעל פה.

אבל יש יותר מזה, כמה אחרונים הזהירו והזכירו שחשוב מאד ללמוד הלכות נדה ולהיות בקי בהן כאשר היסוד של כולם הוא שמאחר והמכשול גדול, אפשר לעבור על איסורים חמורים ולחשוב שמקיימים מצווה, לדוגמא: אם לא יודעים שהיום שעושים בו הפסק אינו היום הראשון לנקיים, נמצא שהטבילה תהיה אחרי שש ימים ולא נטהרה בטבילה זו והתשמיש אינו מצוות עונה אלא איסור כרת, וכן להיפך, אפשר להחמיר במקום שלא צריך להחמיר ואז עלולים להגיע להרהורי עבירה והוצאת זרע לבטלה.

הרב עובדיה מביא בהקדמה לטהרת הבית מדרש רבה (מצורע פי"ט סי' יג): "שחורות כעורב, רבי שמואל בר יצחק פתר קרא בפרשיותיה של תורה שנראות כאילו הן כעורות ושחורות לאומרן ברבים, כגון הלכות זיבה ונגעים ונדה ויולדת, אמר הקב"ה, הרי הן עריבות שלי, שנאמר וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים".

לכן חשוב וצריך לדעת את הלכות נדה היטב, גם הגברים וגם הנשים (ואולי בעיקר הנשים כי הן מופקדות על טהרתן).

 

ב. הלכות נדה סובבות סביב שני צירים מרכזיים- איסור טומאה ואיסור ערווה.

איסור טומאה- התורה מאריכה בפרשת מצורע (ויקרא טו יט) ומחלקת בין נדה לזבה (ויבואר בשיעור הבא): "וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ וְכָל הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב: (כ) וְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו בְּנִדָּתָהּ יִטְמָא וְכֹל אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו יִטְמָא: (כא) וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּמִשְׁכָּבָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב: (כב) וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּכָל כְּלִי אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב: (כג) וְאִם עַל הַמִּשְׁכָּב הוּא אוֹ עַל הַכְּלִי אֲשֶׁר הִוא יֹשֶׁבֶת עָלָיו בְּנָגְעוֹ בוֹ יִטְמָא עַד הָעָרֶב: (כד) וְאִם שָׁכֹב יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים וְכָל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו יִטְמָא: פ (כה) וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים בְּלֹא עֶת נִדָּתָהּ אוֹ כִי תָזוּב עַל נִדָּתָהּ כָּל יְמֵי זוֹב טֻמְאָתָהּ כִּימֵי נִדָּתָהּ תִּהְיֶה טְמֵאָה הִוא: (כו) כָּל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו כָּל יְמֵי זוֹבָהּ כְּמִשְׁכַּב נִדָּתָהּ יִהְיֶה לָּהּ וְכָל הַכְּלִי אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו טָמֵא יִהְיֶה כְּטֻמְאַת נִדָּתָהּ: (כז) וְכָל הַנּוֹגֵעַ בָּם יִטְמָא וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב: (כח) וְאִם טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר: (כט) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּקַּח לָהּ שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה וְהֵבִיאָה אוֹתָם אֶל הַכֹּהֵן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: (ל) וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְקֹוָק מִזּוֹב טֻמְאָתָהּ: (לא) וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם".

איסור ערוה- נאמר בתורה (פרשת אחרי מות, ויקרא יח יט): "וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ".

ברור מהפסוקים שיש קשר בין הדברים. כלומר, איסור ערווה תלוי באסור טומאה. בזמן שהיא טמאה ומטמאה אסור לבוא עליה.

מכאן שלכאורה יש לדון באיסור הערווה שבנדה רק בגדרי הטומאה, לדוגמא- ספק ספיקא באיסור נדה יהיה אסור, שהרי היסוד של איסור הערווה בנדה הוא איסור הטומאה שבה, ובטומאה קי"ל (פסחים ט א) שגם בספקות רבים, אם הם ברשות היחיד, טמא.

עוד נפקא מינא לזה היא השאלה האם יש בנדה דין יהרג ואל יעבור, אם זה טומאה, אין בה יהרג ואל יעבור אם זה ערווה יש בה יהרג ואל יעבור. הגמרא בגיטין (ו ב) לומדת ממעשה פלגש בגבעה "לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו" וממשיכה הגמרא "אמר רב יהודה אמר רב, כל המטיל אימה יתרה בתוך ביתו סוף הוא בא לידי שלש עבירות, גילוי עריות ושפיכות דמים וחלול שבת". ופירש רש"י: "כשמגיע זמן טבילתה בעת צינה והיא יראה לומר לא טבלתי ומשמשתו נדה", משמע שנדה זה ערווה ולא טומאה.

זו השאלה הראשונה שצריך לדון בה כשניגשים להלכות נדה- מהו יסוד האיסור הטומאה או הערווה. האחרונים דנו בשאלה הזו הרבה (שב שמעתתא ש"א פי"ב, אתוון דאורייתא כלל כא, פתיחה לטהרת הבית, פתיחה לשיעורי שבט הלוי) אבל במסגרת השיעור שלנו נסתפק במה שאמרנו עד כאן ובידיעה שיש בזה מחלוקת ויש לה נפקותות רבות שכשנגיע אליהם נשתדל להזכיר אותן.

 

ג. בפתיחה צריך להתייחס גם לפן הרעיוני שבהלכות נדה.

מקובל לומר שכוונת התורה באיסור ובהרחקות הייתה להרבות בשלום בית בין איש לאשתו. אם יהיו מותרים אחד לשניה כל הזמן בסופו של דבר ימאסו אחד בשניה, עכשיו שיש זמן בו הם אסורים, לכשיותרו יתקרבו מחדש וירבו האהבה והשלום.

יש לזה מקור בתנא דבי אליהו (פרק טו): "אם היה רגיל אצלה בכל זמן אפילו בימי נדתה, היה קווט בה והיה מבטל פריה ורביה. לכך נאמר בתורה שבעת ימים תהיה בנדתה, כדי שתהיה חביבה על בעלה ביום טבילתה כיום כניסתה לחופה".

גם החינוך כתב דברים דומים (מצוה קסו): "שיש תועלת בהרחקת האשה קצת זמן כדי שתתחבב על בעלה יותר בזמן המוכשר, ולא יקוצו זה בזה לרוב התמדת קירבתן ויתנו עיניהם בגופים אחרים, וכמו שיעשו רוב האומות שאינם גדורים בגדרינו החמורים".

הראשונים כתבו טעמים נוספים-

הרמב"ן בפירושו לתורה (פרשת אחרי מות, ויקרא יח יט) כותב עוד שני הסברים:

"שלא התירה התורה המשכב רק לקיום הזרע. והנה הולד נוצר מדם האשה כולו או רובו כאשר הזכרתי כבר, ומדם הנדות לא יהיה נוצר כלל, ואיך יעשה ממנו ולד, והוא סם המות ימית כל בעל חיים שישתה אותו או יאכלנו. והנה בהיות ברחם דם נדה הרבה, לא תתעבר ממנו, כי לא יוצר כלל, ואף אם תתעבר מדם אחר ויהיה נזון מזה הוא ימיתנו. וכבר הזכירו הרופאים עוד, שאם יהיה נזון מדם משובח וכל מזונו מדם טוב אלא שנשתקע בתוכו מדם הנדות יחמיץ אותו ויוליד בולד שחין ואבעבועות למיניהם, ועל דעת רבותינו אם ישאר ממנו בגופו קצת יהיה הולד מצורע. ומכל הפנים האלו ראוי שתרחיק התורה משכב הנדה:

ועוד הגידו בו נסיון אמיתי, והוא מנפלאות תמים דעים בתולדה, כי הנדה בתחילת זובה אם תביט במראה של ברזל הבהיר ותאריך לראות בה יראו במראה טיפות אדומות כטיפות דם, כי הטבע הרע המזיק שבה תוליד גנאי, ורוע האויר ידבק במראה. והנה היא כאפעה הממית בהבטתו, וכל שכן שתזיק לשוכב עמה אשר תדבק גופה ומחשבתה בו ובמחשבתו, ולכך גזר עליו הכתוב ותהי נדתה עליו, כי רעתה רוע מתדבק. והוא שאמר "בנדת טומאתה", יאמר טומאת הנדה, כי יזכיר בה לעולם טומאה, שהיא כשרץ וכאיש המצורע שטומאה להם בגופם. ויתכן שזהו טעם את מקורה הערה והיא גלתה את מקור דמיה, כי המקור המושחת ההוא ראוי להסתר, לא שיגלה וישאב ממנו מים הרעים המזיקים מאד. והנה נאסר לזרע הקודש כל ימי טומאתה עד שתטבול במים, כי אז תטהר גם במחשבתה ותהיה נקיה לגמרי".

 

ד. ההסבר השני של הרמב"ן, שטומאת הנדה מזיקה, גרמה בימים הקדמונים להרחקתן של הנדות מהסביבה. כפי שכתב הרמב"ן (פרשת ויצא, בראשית לא לה) להסביר כיצד התחמקה רחל מלבן ואיך הצליחה להחביא את התרפים והוא לא התעקש לבדוק אותה- "והנכון בעיני כי היו הנדות בימי הקדמונים מרוחקות מאד, כי כן שמן מעולם "נדות" לריחוקן, כי לא יתקרבו אל אדם ולא ידברו בו כי ידעו הקדמונים בחכמתם שהבלן מזיק, גם מבטן מוליד גנאי ועושה רושם רע כאשר בארו הפילוסופים, עוד אני עתיד להזכיר נסיונם בזה, והיו יושבות בדד באהל לא יכנס בו אדם, וכמו שהזכירו רבותינו בברייתא של מסכת נדה, תלמיד אסור לשאול בשלמה של נדה, רבי נחמיה אומר אפילו הדבור היוצא מפיה הוא טמא, אמר רבי יוחנן אסור לאדם להלך אחר הנדה ולדרוס את עפרה שהוא טמא כמת כך עפרה של נדה טמא, ואסור ליהנות ממעשה ידיה".

הברייתא שהרמב"ן הזכיר בסוף דבריו לא נמצאת לפנינו ולא נפסק להלכה כך כפי שהאריך לבאר בשו"ת יביע אומר (ח"ו יו"ד סי' כ) וכן הרב שעוועל (המגיה של הרמב"ן הוצ' מוסד הרב קוק הערה לה).

תשובה מאד מעניינת שקשורה לזה נמצאת בחת"ם סופר (שו"ת או"ח סי' כג). הוא מביא את דברי הפרי חדש (סי' קכח ס"ק ל) בשם ספר המקצועות של רבינו חננאל שכתב שכהן שנכנס לבית שהנדה בתוכו אסור לו לברך את ישראל וברכתו קללה ועל פי זה ביאר הבית אפרים למה נהגו באירופה לא לברך את ישראל בכל יום. והחת"ם סופר מביא שם מפירוש הראב"ד למסכת תמיד שהתקשה בדברי רבינו חננאל וניסה לבארם והתקשה ונדחק והחת"ם סופר מסיים: "ולולי דברי הראב"ד הייתי אומר חומרת המקצעות הוא עפ"י מ"ש רמב"ן על התורה בפסוק לא אוכל לקום מפניך כי דרך נשים לי וגם בפ' נדה שהאומות הראשונים היו יודעים להזהר עוד שלא לדרוך על מקום דריכת כפות רגלי הנדה והיו נזהרים מהבל דבורה וכדומה הרחקות יתירות עפ"י ידיעתם בטבעיות שהוא ארס מזיק, וא"כ ס"ל דכהן שאינו נזהר בזה אינו ראוי לעמוד לשרת לפני ה' משום הקריבהו נא לפחתך, הנה כי כן בזמננו אלה דאין שום אדם נזהר מזה, או דנשתנו הטבעיים והזמנים והמקומות או כיון שדשו בי' רבים שומר פתאים ה', בין כך ובין כך לעת כזאת אין כאן בית מיחוש בענין זה והמחמיר אינו אלא מן המתמיהים".

[ממילא הוא צריך להסביר אחרת מהבית אפרים למה לא נושאים כפיים בכל יום, ובאמת הוא מסביר "טעם פשוט דנשיאת כפיים כתיב בקרא אחר עבודה וכדילפינן רפ"ב דמגלה מדכתיב וירד מעשות החטאת ויברך את העם, ותפלה במקום עבודה ואין ספק כשאין עבודה רצויה והיא פגול ח"ו גם ברכת כהנים לא תחול על המתברכים אז, והיות בעו"ה כל ימות החול טרודים על המחיה והכלכלה ורוב התפלות בלי כוונה וטרדה מרובה ותפלה בלא כוונה כקרבן שאינו רצוי ע"כ מברכים בי"ט שהעולם פנויים ומכוונים בתפלתם"].

הגר"ש וואזנר (שיעורי שבט הלוי פתיחה עמ' ב) שואל למה באמת לא נוהגים בכל ההרחקות שכתב הרמב"ן? ומתרץ: "וי"ל דהנה יסוד גדול בהלכות נדה הוא מימרא דר' זירא, בנות ישראל החמירו על עצמן שהן יושבות ז' נקיים אפילו על טפת דם כחרדל, ולפי מה שנתבאר הרי דברי הברייתא והרמב"ן שלא לדרוך על עפרה ושלא להכנס לאהל הנדה הם רק בימי זוב ראייתה ממש, ומדין תורה הנדה טמאה רק ז' ימים, ואפילו ראתה כל הז' ימים והפסיקה לראות מבעוד יום דשביעי, יכולה לטבול בליל שמיני, ומה שהחמירו על טיפת דם כחרדל הוא משום שאין אנו בקיאים בימי זיבה וימי נדה וצריכה להמתין אחר ראייתה ז' נקיים משום ספק זבה, וכיון שבימי הנקיים לא החמירו בחומרת הרמב"ן, היה צריך לחלק בחומר ההרחקה בין ימי הראייה לימי הנקיים, והיה בזה חשש מכשול שיקלו באיסור ימי הנקיים, וכיוצא בזה כתב הסדרי טרה בשם הריב"ש שאין טובלים ב' טבילות כר"ת, שלא לחלק בין ימי ראייה לספירה, ולכן לא התרחקו בכל החומרות שהזכיר הרמב"ן, והשאירו רק ההרחקות שעל פי ההלכה".

 

ה. ניתן לחלק את הלכות נדה בשני אופנים ולכל אחד כמה חלקים.

אופן ראשון- לפי חומרת האיסור: באסור נדה יש שלש דרגות איסור. כרת, לאו ואיסורים דרבנן. כרת, ביאה על נדה. לאו, לשיטת הרמב"ם חבוק ונשוק ונגיעה דרך ערוה (ונעסוק בזה כשנלמד את דיני הרחקות) ואיסורי דרבנן שאר דיני הרחקות. בכל אחד מהם יש לשאול את השאלות הבאות: כיצד נאסרת, לכמה זמן, איך מטהרת.

אופן שני- לפי הכרונולוגיה של האיסור: כיצד נאסרת, לכמה זמן נאסרת, מה האיסור וכיצד מטהרת.

אלו הכללים בהלכות נדה כאשר שאר ההלכות הן הפרטים. לדוגמא: בשאלה כיצד נאסרת יש כמה אופנים- יש הרגשות ויש כתמים ויש ראייה בלי הרגשה, מה הדין בכל אחד מהם? מה זה בכלל הרגשה? מה זה כתם?. בשאלה לכמה זמן נאסרת גם יש פרטים רבים, יש איסור לפני ראיית הדם בפועל (פרישה סמוך לוסת) ויש איסור אחרי ראיית הדם, באיסור שאחרי ראיית הדם גם יש דינים שונים, איסור נדה ואיסור זבה, חומרת רבי זירא, מאימתי יכולה לבדוק ולמנות את ימי טהרה וכן על זה הדרך. בשאלה מהו האיסור נברר את האופן הראשון שהזכרנו מקודם, איסורי כרת, איסורי לאו ואיסורים דרבנן. כמו כן בשאלה כיצד מטהרת יש פרטים רבים, דיני הבדיקות, דיני המקווה, דיני הטבילה והחציצה ועוד.

 

ו. בשיעורים נעסוק בעזרת ה' בהלכה למעשה, בניגוד לנושא הקודם בו הרבה פעמים עסקנו בסברות ופלפולים, הפעם לבקשתו של הרב גיורא אשתדל להישאר ברמת ההלכה למעשה לפי השיטות השונות, וכמו שהרב אמר היום פעם בשבועיים יהיה שימוש, וכך בעזרת ה' נזכה בסוף זמן קיץ לחזור על כל הלכות נדה למעשה ולדעת אותן.