הרגשה מטמאת וחומרת רבי זירא

סדרת שיעורים הלכה למעשה בהלכות נדה- שיעור 2

הרב ינון קליין שליט"א

להאזנה לשיעור גלול לסוף העמוד

 

א. נעסוק היום בשני נושאים מרכזיים ויסודיים שהם עדיין בגדר פתיחה והקדמה להלכות נדה. הנושא הראשון הוא הרגשה, כשאני אומר הרגשה אני מתכוון לומר שנעסוק בשאלה האם יש בימינו איסור דאורייתא בנדה? הרי אחד התנאים לטומאה מדאורייתא הוא שהאשה תרגיש ביציאת הדם ובימינו רוב הנשים אינן מרגישות, ממילא מתעוררת השאלה האם יש טומאה ואיסור מדאורייתא בזמן הזה ומיד נסביר הכל.  הנושא השני שנעסוק בו הוא חומרת רבי זירא הידועה "בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליו שבעה נקיים". מה החומרא? מה תוקפה? מדוע החמירו? על זה נדבר בחלק השני של השיעור.

 

ב. על מנת שאשה תהיה טמאה בטומאת נדה מהתורה צריך שיתקיימו כמה תנאים. בפרשת מצורע (ויקרא טו יט) כתוב: "וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ". מה פירוש תהיה זבה? כל דם שזב ממנה מטמא? כך שואל המדרש (תורת כוהנים) התשובה היא שלא, כי בפרשת קדושים (ויקרא כ יח)  כתוב: "וְהִוא גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ" כלומר יש לדמים מקור, ומכאן למדו חז"ל בתורת כוהנים שרק דם שיוצא מהמקור, כלומר מהרחם, מטמא. זהו התנאי הראשון לטומאה דאורייתא.

התנאי הזה מצטמצם על יד התנאי השני. חוץ מהפסוק בפרשת קדושים בו כתוב מקור דמיה, יש פסוק נוסף בפרשת תזריע (ויקרא יב ז) שם כתוב "וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ", מיעוט רבים שתיים- דמיה משמע שיש שני סוגי דם ואם כתוב פעמיים דמיה משמע שיש ארבע סוגי דם. וזהו התנאי השני, שהדם יהיה אחד מארבע מיני דמים שטמאים כפי שכתוב במשנה (נדה יט א) "חמשה דמים טמאים באשה האדום והשחור וכקרן כרכום וכמימי אדמה וכמזוג", מאיפה חמשה? אמרנו שיש ארבע מיני דמים? הגמרא עונה, שחור אדום הוא אלא שלקה.

התנאי השלישי, והוא התנאי בו נעסוק בשיעור מצמצם עוד יותר את התנאים הקודמים. בגמרא (נדה נז ב) "אמר שמואל בדקה קרקע עולם וישבה עליה ומצאה דם עליה טהורה שנאמר בבשרה עד שתרגיש בבשרה", כלומר על מנת להיטמא האישה צריכה להרגיש ביציאת הדם.

חשוב להדגיש שהתנאים האלו הם לטומאה דאורייתא, מדרבנן יש מציאויות בהן אישה טמאה גם ללא תנאים אלו.

מהי הרגשה?

הפתחי תשובה מונה שלש הרגשות, שתיים מוסכמות על כולם ואחת נתונה במחלוקת אחרונים.

א. זעזוע הגוף- הרמב"ם (הל' איסורי ביאה פ"ה הל' יז) פוסק: "האשה שהשתינה מים ויצא דם עם מי רגלים, בין שהשתינה והיא עומדת בין שהשתינה והיא יושבת הרי זו טהורה, ואפילו הרגיש גופה ונזדעזעה אינה חוששת שהרגשת מי רגלים היא זו שאין מי רגלים מן החדר ודם זה דם מכה הוא בחלחולת או בכוליא". לא נעסוק עכשיו בעצם הדין, כשנגיע לסימן קצא נלמד שיש בזה מחלוקת, אך מלשונו ברור שאחת ההרגשות היא זעזוע הגוף.

ב. נפתח המקור- בשני מקומות בשו"ע מוזכרת הרגשה של פתיחת הרחם להוציא דם. בסימן קפח סע' א: "כל מראה אדום בין אם היא כהה הרבה או עמוק טמאים וכן כל מראה שחור, ואין טהור אלא מראה לבן וכן מראה ירוק אפילו כמראה השעוה או הזהב וכל שכן הירוק ככרתי או כעשבים ואפילו יש בו סמיכות דם והוא עב הרבה ואפילו הרגישה שנפתח מקורה ובדקה מיד ומצאה מראות הללו טהורה". ובסימן קצ סע' א: "דבר תורה אין האשה מטמאה ולא אסורה לבעלה עד שתרגיש שיצא דם מבשרה וחכמים גזרו על כתם שנמצא בגופה או בבגדיה שהיא טמאה ואסורה לבעלה ואפילו לא הרגישה ואפילו בדקה עצמה ומצאה טהורה וצריכה הפסק טהרה שתבדוק עצמה ותמצא טהורה ואחר כך תמנה שבעה נקיים חוץ מיום המציאה, ואם הרגישה שנפתח מקורה להוציא דם ובדקה אח"כ ולא מצאה כלומר יש מי שאומר שהיא טמאה".

ג. זיבת דבר לח- הנודע ביהודה (מהדו"ק יו"ד סי' נה) והחת"ס (יו"ד סי' קמה, קנג, קסז וקעא) חולקים מה זה 'בבשרה'. אמרנו ששמואל למד מהמילה 'בבשרה' שהאשה נטמאת רק אם הרגישה ביציאת הדם. הנודע ביהודה מבין שבבשרה הוא גם אחרי בין השיניים, כלומר אחרי המקום בו מתחבר הרחם לנרתיק, ממילא אם הרגישה שזורם שם נוזל, טמאה. מאידך החת"ס לומד ש'בבשרה' הוא רק לפני בין השיניים, ולכן הרגשת זיבת דבר לח אינה הרגשה והוא מביא שכך פסק למעשה מורו ורבו רבי נתן אדלר. (לא נעסוק עכשיו בשאלה איך מורים בזה למעשה, כשנגיע לסימן קצ נדבר על זה)

 

ג. בימינו, רוב הנשים אינן מרגישות אף אחת מההרגשות הנזכרות לעיל, האם זה אומר שאינן טמאות מדאורייתא? כמובן שלשאלה זו נפקא מינות גדולות מאד וברורות. מה הדין בספק? מי שעבר ושימש עם אשתו נדה איך יעשה תשובה? ועוד.

בשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סי' קפד) כתב חידוש: "לאו דוקא פתיחת פי המקור, אלא הוא הדין נזדעזעו איבריה כמו שכתב הרמב"ם, והוא הדין שאר מקרי הגוף הרגילין בעת הוסת נקראין הרגשה. ובזה מבואר דאין עדות הנשים שמעידין שהרבה אינן מרגישים פתיחת פי המקור הכחשה לדברי הרמב"ם שכן חזקת דם שבא בהרגשה, דנהי שפתיחת מקור הרבה אין מרגישין, אבל שאר מקרה מרגישין, כמו שאמרו חכמינו ז"ל, אין אשה רואה דם אלא אם כן ראשה ואיבריה כבדים עליה, והיינו הרגשה".

אפשר להבין את דבריו בשתי דרכים. הראשונה- נשים רבות מרגישות שהוסת עתיד להגיע, יש כאב בטן או כאב ראש, חולשה כללית וכדומה ואז הוסת מגיע באותו יום או יום אחרי, זוהי הרגשה. הרגשה כזו מספיקה על מנת להחשיב את האשה כרואה בהרגשה וטמאה מהתורה.

השנייה- מלשון שמואל שקראנו מקודם משמע שצריך להרגיש ברגע יציאת הדם עצמו, כי פירוש בבשרה הוא שבזמן שהדם בבשרה ועוד לא יצא מגופה היא כבר יודעת שהוא יצא מהרחם, איך היא יכולה לדעת את זה? רק על ידי הרגשה (המהר"ם שיק עצמו פירש כך בתחילת התשובה ואחר כך חזר בו). ממילא, ההרגשות שלפני הוסת הן רק סימן שהוסת עתיד לבוא, ומהר"ם שיק דיבר במציאות שהרגשות אלו קורות ברגע יציאת הדם.

לכאורה יש בסוגיה שלנו מחלוקת בין רש"י לתוס' (אנו מתכוין לשאלה אם . הגמרא (נדה שם) מקשה על שיטת שמואל שאשה נטמאת רק בהרגשה, מהמשנה בה כתוב "הרואה כתם על בשרה כנגד בית התורפה טמאה" ומדקדקת הגמרא "ואף על גב דלא הרגישה" והרי קושיה על שמואל. מתרצת הגמרא "אמר רב ירמיה מדפתי מודה שמואל שהיא טמאה". ונחלקו רש"י ותוס'. רש"י פירש שהיא טמאה "דלמא ארגשה ולאו אדעתא" מאידך תוס' (נח א ד"ה מודה) פירשו "ואין נראה דאפילו מוחזק לה שלא הרגישה טמאה הואיל וראתה דם נדות" ומדבריהם אין ראיה שאשה נטמאת גם ללא הרגשה.

עוד דבר שצריך להוסיף פה הוא השאלה מהי הרגשה. מהר"ם לובלין (סי' ב) חוקר האם הרגשה היא סימן שיש דם וגם באופן אחר שיתברר שיש דם האשה טמאה, או שהרגשה היא תנאי לטומאה, בלי הרגשה האשה אינה טמאה אפילו אם הדם יצא מהרחם בודאות. הוא טוען שיש בזה מחלוקת בין רש"י ותוס' לרמב"ם. לדעת רש"י ותוס' הרגשה היא סימן, לדעת הרמב"ם הרגשה היא תנאי לטומאה.

לפי זה, צריך לדון לשיטת הרמב"ם בנשים בזמנינו שלא מרגישות כמו ששאלנו לפני כן. אז אמרנו כבר תשובה אחת אפשרית בדברי מהר"ם שיק, שההרגשות שלפני הוסת מספיקות כדי לטמא. אבל לכאורה לרמב"ם זה לא מספיק, כי הרמב"ם (הל' איסורי  פ"ט הל' א) כתב "אין האשה מתטמאה מן התורה בנדה או בזיבה עד שתרגיש ותראה דם ויצא בבשרה" פשט הלשון 'תרגיש ותראה דם", הוא שההרגשה היא יחד עם הראייה.

השאלה היא האם אפשר לומר שבאמת האשה מרגישה, אלא שהיא לא מודעת הרגשה הזו ולכן למרות שהיא חושבת שלא הרגישה, היא טמאה. כמו שראינו מקודם ברש"י "דלמא ארגשה ולאו אדעתא". לכאורה יש ראייה מהגמרא (נדה ג א) שאומרת ששמאי לא חושש לראייה בלילה בהרגשה, כי מההרגשה היא תתעורר, יוצא שהגמרא סוברת שאם היא לא תתעורר מההרגשה היא תהיה טמאה, אחרת מה הקושיה? הרי שיש מציאות של הרגשה בלי שהאישה תשים לב שהרגישה.

ובפרט לפי דברי הרמב"ם (שם) שרוב הדמים באים בהרגשה.

לכן ההוראה למעשה של רוב הפוסקים היא להחשיב ראיית דם בשפע כראייה בהרגשה ולטמא מדאורייתא.

 

ד. עכשיו נעבור לנושא אחר לגמרי- חומרת רבי זירא: בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו ראתה טיפת דם כחרדל יושבת עליו שבעה נקיים.

מה החומרא? למה החמירו? מה התוקף שלה?

צריך להקדים. עוד לפני חומרת רבי זירא החמירו חכמים שתי חומרות אחרות. הראשונה שמחמת הגלות והצרות התמעטו הלבבות ולא ידעו להבחין בין מיני הדמים השונים (אמרנו שיש חמשה מיני דמים טמאים והשאר טהורים) ולכן החמירו לטמא כל דם אדום. ועוד ראו חכמים שנים לא בקיאות בחשבון ימי נדה וזבה כמבואר בגמרא נדה (סו א) "אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר רב התקין רבי בשדות ראתה יום אחד תשב ששה והוא שנים תשב ששה והן שלשה תשב שבעה נקיים אמר ר' זירא בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים". ופירש רש"י (מד"ה בשדות והלאה) "בשדות. מקום שאין בני תורה ואינן יודעות למנות פתח נדות מתי הן ימי נדה מתי הן ימי זוב: ששה והוא. כדין תורה ושמא בימי נדה הוא: שנים תשב ששה והן. לחומרא שמא ראשון סוף זוב ושני תחלת נדה וצריכה עוד ששה אבל שלשה דאילו הוה ימי זיבה צריכה ז' נקיים השתא נמי תשב שבעה נקיים שמא בימי זיבה עומדת".

ועל גבי חומרת רבי הגיעה חומרת רבי זירא. ויש כמה הסברים לחומרא (בראשונים ובאחרונים, בבית יוסף ובאחרונים סי' קפג):

1. היינו יכולים לומר שרק ביציאת דם רב יש לשבת שבעה נקיים, שהרי יש סברה לומר שבכל יום יצא מעט דם מהרחם אך עדיין לא יצא מהגוף ואחרי שלשה ימים יצא מהגוף ובאמת הייתה כאן ראייה של שלשה ימים ודינה כזבה גדולה, באו בנות ישראל והחמירו לשבת שבעה נקיים אפילו על דם מועט.
2. יש לחשוש שבל יום יצא מעט דם ועכשיו יצא כולו החוצה.
3. חששו שמא ראתה יום אחד ונאבד וראתה יום שני ונאבד ועכשיו זו הראייה השלישית.
4. מאחר ויש אופן שצריכה לשבת שבעה נקיים אפילו על ראיית יום אחד, כגון שראתה טיפת דם בתוך השבעה נקיים, החמירו שבכל ראייה תשב שבעה נקיים.

 

 

ה. חשוב להדגיש על פי שאנחנו קוראים לזה 'חומרא' לא שייך בכלל להקל בזה.

הגמרא בברכות (לא א) אומרת שאין עומדים להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה, מהי הלכה פסוקה? אומרת הגמרא: "אמר אביי כי הא דר' זירא, דאמר ר' זירא בנות ישראל החמירו על עצמן וכו'".

וכתב הרמב"ן (הל' נדה פ"א הל' יט) "חומרא זו שנהגו בה בנות ישראל הוכשרה בעיני חכמי ישראל ועשאוה כהלכה פסוקה בכל מקום, לפיכך אסור לאדם להקל בה ראשו לעולם". ודברם דומים לזה כתב גם המאירי (ברכות שם).

בעקבות הדברים האלה השבט הלוי מעורר שאלה "למה נקטו חז"ל בלשון החמירו על עצמן דמשמע שאינו הלכה אלא חומרא בעלמא ולא אמרו שכל אשה שראתה טיפת דם כחרדל צריכה לישב שבעה נקיים?".

והוא מתרץ, "הנראה בזה דהנה מנהג זה של בנות ישראל יש בו משום בטול פו"ר, דעל פי רוב אין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילה, ויש הרבה נשים שאילו טבלו קודם היו יכולות להתעבר, לכן לא גזרו סתם, דעי"ז יבטלו את ישראל מפו"ר, אך בנות ישראל שלא נצטוו על מצות פו"ר היו יכולות לקבל על עצמן חומרא זו, ואחר שהנשים קבלו זאת על עצמן ושוו אנפשייהו חתיכא דאיסורא, כבר נאסרו לבעליהן, וחכמים קיימו וקיבלו מה שהחמירו בנות ישראל על עצמן, וקבעוהו להלכה פסוקה לדורות עולם".

גם הגר"ע יוסף זצ"ל בטהרת הבית (ח"א עמ' כז) כתב שאין להקל בחומרת רבי זירא כי היא הלכה פסוקה, "לפיכך אשה שנישאה זה שנים רבות ולא נפקדה, והרופאים אומרים שזהו בגלל שהזמן שהאשה ראויה להתעבר בו חל בתוך ימי שבעה נקיים, ולכן מייעצים לה להקדים טבילתה ולהזדווג עם בעלה בתוך שבעה נקיים, אסור לה לשמוע להם ולהקל בחומרא זו שנקבעה אצל רבותינו כהלכה פסוקה, אלא יעשו שאלת חכם כיצד לנהוג".