פרישה סמוך לוסת

סדרת שיעורים הלכה למעשה בהלכות נדה- שיעור 3

הרב ינון קליין שליט"א

להאזנה לשיעור גלול לסוף העמוד

 

א. בשיעור היום, אנחנו כבר נכנסים להלכה למעשה. סיימנו את הסימן שפותח את הלכות נדה, סימן קפג, ואנחנו עוברים לסימן קפד שרובו עוסק בחיוב הפרישה סמוך לוסת. בשיעור נעסוק בשלשה נושאים (אם יהיה לנו זמן נעסוק גם ברביעי). הנושא הראשון, המהווה פתיחה לסוגיה, הוא האם וסתות דאורייתא או דרבנן.

כלומר- אנחנו יודעים שאשה רואה וסת במרחק קבוע פחות או יותר של ימים, האם צריך לחשוש שהוסת יגיע בתאריך מסויים או הפרש מסויים מהוסת הקודם?

הנושא השני הוא החיוב לפרוש מאשתו בשעה שהוסת אמור להגיע. האם החיוב הוא מדאורייתא או מדרבנן? האם יש קשר בין השאלה הזו לשאלה הקודמת?

הנושא השלישי יהיה, מתי צריך לפרוש? האם רק בשעת הוסת אולי לפניה אולי אחריה?

הנושא הרביעי שנעסוק בו אם יהיה זמן יהיה מהי הפרישה? מה מותר ומה אסור בזמן שחייבים לפרוש?

 

ב. הגמרא במסכת נדה (טז א) אומרת: "בעו מיניה מרב נחמן, וסתות דאורייתא או דרבנן". יש דין שאשה חייבת לבדוק את עצמה בשעת וסתה, כדי לדעתאם ראתה דם או. רש"י (ד"ה וסתות דאורייתא או דרבנן) מסביר שהשאלה בגמרא אם וסתות דאורייתא או דרבנן, היא האם החיוב לבדוק בשעת הוסת הוא מדאורייתא או מדרבנן. נפקא מינא במקרה שלא בדקה, אם הבדיקה היא מדאורייתא, אנו אומרים שודאי היה דם, שכן 'אורח בזמנו בא', כלומר הוסת מגיע בזמן, והיא טמאה. אם הבדיקה היא רק מדרבנן, אינה טמאה במקרה שלא בדקה.

והגמרא מביאה מחלוקת אמוראים האם רב ושמואל נחלקו בשאלה שלנו. לשיטת רבי זירא, רב ושמואל סוברים שוסתות דאורייתא, לשיטת רב נחמן בר יצחק, רב ושמואל חולקים אם וסתות דאורייתא או דרבנן. בהמשך הגמ' מנסים עוד אמוראים להעמיד מחלוקתם כמחלוקת תנאים ואמר ע"ז רבינא דלכו"ע וסתות דרבנן ולא פליגי (התנאים) אלא במקור מקומו טמא.

להלכה נחלקו הראשונים. התוס' (ד"ה ורב נחמן) כתבו: "נראה דהלכה דוסתות דרבנן דהא רב נחמן בר יצחק דהוא בתראה אית ליה דלרב וסתות דרבנן ובפ' יש בכור פסיק כרב באיסורי... וכ"פ בשאלתות דרב אחאי (פר' מצורע סי' פט) ור"ח, הלכך אשה שיש לה וסת ולא בדקה בשעת וסתה ואח"כ בדקה ומצאתה טהורה, טהורה לבעלה ומיהו נראה לכתחילה צריכה לבדוק בשעת הוסת". והרמב"ם בהלכות איסו"ב (פ"ח הי"ד) כתב לגבי אשה שראתה דם מחמת מכה שיש לה במקור שהיא טהורה ואפילו בשעת וסתה לפי "שהוסתות מדבריהם". וגם בהלכות מטמאי משכב ומושב (פ"ג ה"ט) פסק: "וטומאת וסתות וטומאת כתמים הכל מדברי סופרים וטומאתן מספק לפיכך אין שורפין עליהן תרומה וקדשים אלא תולין" [יש ברמב"ם קצת סתירה, כי בפירוש המשנה (נדה סו"פ ד) כתב "ואם הגיע שעת וסתה ולא בדקה ואחר זה בדקה ואפי' מצאה עצמה טהורה הנה היא טמאה ובחזקת נדה מאשר לא בדקה עצמה בשעת וסתה"].

הרא"ם (יראים סי' כו) חלק וכתב שהלכה כר' זירא שסובר שרב ושמואל אומרים שוסתות דאורייתא. הב"ח כתב לחשוש לשיטתו כי גם התרומה והמרדכי פסקו כמותו.

 

ג. לשאלה אם וסתות דאורייתא או דרבנן יש השלכה ישירה (לרוב השיטות) על הדין בו נעסוק היום.

הגמרא במסכת שבועות (יח ב) אומרת: "ת''ר והזרתם את בני ישראל מטומאתם אמר רבי יאשיה מיכן אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן, וכמה אמר רבה עונה. א''ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי כל שאינו פורש מאשתו סמוך לוסתה אפילו הויין לו בנים כבני אהרן מתים דכתיב והזרתם את בני ישראל מטומאתם והדוה בנדתה וסמיך ליה אחרי מות. אמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל הפורש מאשתו סמוך לוסתה הויין לו בנים זכרים דכתיב להבדיל בין הטמא ובין הטהור וסמיך ליה אשה כי תזריע וילדה זכר. רבי יהושע בן לוי אמר הויין לו בנים ראויין להוראה דכתיב להבדיל ולהורות".

הגמרא למדה את החיוב מפסוק "והזרתם את בני ישראל מטומאתם", האם כוונתה שהאיסור הוא מדאורייתא, או שהאיסור הוא מדרבנן והפסוק הוא רק אסמכתא? במבט ראשון, השאלה הזו תלויה במחלוקת אם סתות דאורייתא או דרבנן. אם וסתות דרבנן, כלומר מדאורייתא לא חוששים שהגיעה הוסת, למה לחייב פרישה סמוך לוסת מדאורייתא? אך אם החשש שהגיע הוסת הוא מדאורייתא מובן שיש מקום לאיסור מדאורייתא לשמש כשהוסת אמור להגיע. מיד נראה שהדברים לא כל כך פשוטים, ובכל אחד מהצדדים אפשר לומר גם הפוך.

אני רוצה להדגיש משהו לפני שנתקדם- השיעורים שלנו יחד הם שיעורי סיכום וחזרה על החומר, לכן אני משתדל לגעת בעיקרי הדברים ולא לברר כל שיטה בראשונים עד הסוף, אני גם לא מזכיר את כל הראשונים בכל סוגיה, כשנלמד שוב בכולל את הנושא הזה, הלימוד יראה אחרת לגמרי. הייתי צריך להגיד את זה כבר בשיעור הראשון, אבל גם עכשו זה זמן טוב להגיד את זה, כי הסוגיה שאנחנו נכנסים אליה היא גדולה וסבוכה ואנחנו לא ניגע בכולה אלא רק נגרד אותה מלמעלה.

נחזור לעניין, במסכת יבמות (סב ב) אומרת הגמרא: "ואמר ריב''ל חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך שנאמר וידעת כי שלום אהלך וגו' הא מהכא נפקא מהתם נפקא ואל אישך תשוקתך מלמד שהאשה משתוקקת על בעלה בשעה שהוא יוצא לדרך, א''ר יוסף לא נצרכה אלא סמוך לוסתה וכמה אמר רבא עונה והני מילי לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מיטרידי".

כלומר, הגמרא אומרת שיוצא לדרך חייב לפקוד את אשתו אפילו בשעת וסתה. מהי הפקידה? תשמיש? או רק לדבר איתה, להגיד לה מילים יפות וכו'?

רש"י (ד"ה ה"מ) סובר שפקידה היא תשמיש. ר"ת חלק לשיטתו הפקידה היא רק ריצוי דברים. הוא אומר שבגמרא צריך לגרוס "לא נצרכה אלא לאשתו נדה" (במקום הגרסה אלא בשעת וסתה), כי מאחר ובמסכת שבועות כתוב שפרישה סמוך לוסת מדאורייתא, אסור תשמיש אפילו אם הוא יוצא לדרך.

לכאורה ר"ת צודק, יש פסוק על הפרישה, "והזרתם את בני ישראל מטומאתם". הריטב"א (יבמות סב ב) עונה על זה ומסביר שהפסוק הוא רק אסמכתא. וכך כתבו רוב הראשונים והאחרונים, וכך מקובל להלכה. [שתי הערות: א. בשיטת הרא"ש יש סתירה בין מסכת שבועות למסכת נדה. ב. הריטב"א כותב בשם הרמב"ן לחלק בין קודם הוסת לסמוך ממש לוסת, קודם הוסת הפרישה מדרבנן סמוך ממש הפרישה מדאורייתא].

אז אחרי שנרגענו, ואנחנו יודעים מה ההלכה, נחזור לשאול האם יש בהכרח קשר בין המחלוקת אם וסתות דאורייתא או דרבנן למחלוקת אם פרישה סמוך לוסת דאורייתא או דרבנן?

בתוס' (הנ"ל) מבואר שדין הפרישה סמוך לוסת תלוי בשאלה אם וסתות דאורייתא או דרבנן, שאם וסתות דאורייתא גם פרישה סמוך לוסת דאורייתא ואם וסתות דרבנן גם פרישה סמוך לוסת דרבנן. גם הר"ן (שבועות א ב בדפ"ר) תלה את המחלוקות אחת בשנייה. וגך כתבו גם הש"ך (סי' קפד ס"ק ה) והיעב"ץ (שו"ת שאילת יעב"ץ סי' י).

הנודע ביהודה (יו"ד מהדו"ק סי' נה) חידש שאין קשר בין המחלוקות. פרישה סמוך לוסת היא דאורייתא, אף על פי שוסתות דרבנן. כי החשש שמא יבוא וסת הוא דאורייתא אבל החשש שמא היה וסת הוא דרבנן. דבר דומה מצאנו במסכת גיטין. שליח שהביא גט מבעל חולה או זקן, נותן את הגט בחזקת שהשולח חי, מאידך כהן שנתן גט לאשתו ואמר לה שהגט יחול שעה לפני שהוא ימות, אסורה לאכול בתרומה כי חוששים שמא ימות עכשיו. זו סתירה, חוששים שהאדם מת או לא? רבא מתרץ "שמא מת לא חיישינן, שמא ימות חיישינן". מה ההבדל? רש"י מסביר שהחשש שמא מת הוא נגד חזקת חיים שלו אבל שמא ימות לא סותר את החזקה. אומר הנודע ביהודה, אותו דבר לגבי אשה. יש לה חזקת טהרה, לכן לשמא תטמא חיישינן שאינו סותר את חזקת טהרתה ולכן פרישה דאורייתא, אבל אחר שעבר וסתה, יש לה חזקת טהרה ולומר שראתה סותר את חזקתה ולכן לא חיישינין מדאורייתא אלא רק מדרבנן.

בשו"ת חת"ס (יו"ד סי קע) כתב "ואני קבלתי ממ"ו זצ"ל דאפי' למ"ד וסתות לאו דאורייתא מ"מ עונה הסמוך לוסתה דאורייתא, דשמא ראתה כבר לא חיישינן אבל שמא תראה חיישינן, כמו שמא מת ושמא ימות (גיטין כח ב) ושוב נדפס כן בס' נוב"י (קמא סי' נה) ושוב מצאתי כן בבדק הבית להרא"ה (ריש שער ב) אלא שחילק שם בין עונה שקודם רגע הוסת לעונה שאחר רגע הוסת עי"ש". המחצית השקל (ס"ק ה) הביא [בהג"ה מרבו הגאון ר' שלמה הכהן] את דבריהם וכתב שכ"כ הבינת אדם (כלל קח ס"ק א) וכתב עליהם "וזה תמוה, דהא אפילו למאן דאמר דוסתות דאורייתא ואם לא בדקה בשעת הוסת טמאה מכל מקום זה מודה דלא בעי בדיקה בכל עונה הסמוכה, אלמא דחזקה אורח בזמנו בא אינו אלא בשעת הוסת גופא".

 

ד. השאלה הבאה היא כמה זמן לפני הוסת צריך לפרוש.

במשנה נדה (סג ב) למדנו: "היתה למודה להיות רואה בתחלת הוסתות כל הטהרות שעשתה בתוך הוסתות טמאות בסוף הוסתות כל הטהרות שעשתה בתוך הוסתות טהורות, רבי יוסי אומר אף ימים ושעות וסתות. היתה למודה להיות רואה עם הנץ החמה אינה אסורה אלא עם הנץ החמה, רבי יהודה אומר כל היום שלה". והגמרא מקשה מדברי רבי יהודה פה על דבריו במקום אחר "והתניא רבי יהודה אומר כל הלילה שלה"? והגמרא מתרצת: "לא קשיא הא דרגילה לראות בתחלת יממא והא דרגילה לראות בסוף ליליא".

והגמרא מכריעה שהלכה כרבי יהודה- "אמר רבא הלכה כרבי יהודה. ומי אמר רבא הכי והתניא והזרתם את בני ישראל מטומאתם מכאן א''ר ירמיה אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן וכמה אמר רבא עונה, מאי לאו עונה אחריתי, לא אותה עונה". כלומר ההווא אמינא של הגמרא הייתה שרבא אוסר עוד עונה מלבד העונה בה ראתה, בניגוד לרבי יהודה שאוסר רק באותה עונה, ומסקנתה שגם רבא אוסר רק באותה עונה ולא עוד אחת לפניה. ואם כן למה צריך להשמיע את זה פעמיים? הגמרא עושה שם צריכותא.

וזוהי דעת רוב הראשונים שהחיוב לפרוש הוא רק עונה אחת, אותה עונה בה היא אמורה לראות את הוסת. וכך פסק השו"ע (ס' קפד סע' ב): "בשעת וסתה צריך לפרוש ממנה עונה אחת".

בב"י הביא בדין הזה שיטה נוספת, שיטת האור זרוע (ח"א סי' שנח). האור זרוע כותב: "ומורי אבי העזרי (ראבי"ה) אמר לי שרגילים לפרוש סמוך לוסתה כד' שעות, שאם רגילה לראות ביום פורש ממנה כל הלילה שלפניו, ואם רגילה לראות בלילה פורש ממנה כל הלילה והיום שלפניו".

הב"י דחה את שיטתו של האור זרוע. הוא כותב: "ואין טעם ושורש לדברים אלו שהרי בגמרא מפורש כדברי הפוסקים ז"ל. וכבר כתב האגור (סי' אלף שנח) על דברי אור זרוע חומרא יתירא היא".

אבל הב"ח ביאר שהאור זרוע החמיר ולא מן הדין, אלא הוסיף חומרה על גבי הדין.

ובאחרונים הובאו כמה הסברים לחומרא זו.

1. ב"ח- יש חשש שהיא תראה בנץ ותסבור שראתה לפני בסוף הלילה, או להיפך ואז לא תפרוש בעונה הנכונה, "הלכך לעולם צריך לפרוש יום ולילה... ונראה לפענ"ד דכך ראוי לנהוג בחומרא זו דאו"ז דאין ספק שכך הייתה קבלה בידו מפי הזקנים, ודלא כב"י דכתב דאין טעם ושורש לדברים אלו, והאגור גם הוא כתב דחומרא יתירה היא. אבל לפי הטעם שכתבנו ראוי ונכון לנהוג חומרא זו, וכך שמעתי בימי חורפי שהירא דבר ה' נהג מעולם בחומרא זו".
2. ש"ך (ס"ק ז)- האו"ז דיבר על אשה שכל פעם רואה בשעה שונה. אשה שהקביעות שלה היא רק על יום פלוני ולא על שעה בתוך היום, ממילא כל היום הוא וסתה וצריכה לפרוש בעונה הסמוכה לוסת דהיינו לילה קודם [רעק"א (בהגהות שו"ע אות ג) חלק על הש"ך].
4. שבט הלוי (ח"ב סי' ע)- מאחר והיום רוב הוסתות הן ביום ויוצא שעיקר הפרישה היא ביום. וביום ממילא ישרא קדושים ולא משמשים מיטותיהם, לא יהיה היכר לפרישה, לכן קבלו את החומרא של האור זרוע כדי שיהיה היכר לפרישה.
5. הרב גיורא- כשלמדנו נדה בכולל, הרב גיורא אמר בשיעור (וכך כתוב גם בהערות בטור מכון שירת דבורה), שמה שהאור זרוע כתב להחמיר הוא בשם הראבי"ה רבו והראבי"ה הרי הוא בעל האביאסף שכתב שעונה היינו י"ב שעות ולא תלוי בימים או בלילות, ולכן כדי שלא יהיו טעויות בימות החורף שאז הלילות ארוכים ויבואו לפרוש רק את היום בלי עוד קצת מהלילה וכן להיפך בקיץ, מובן מפני מה ראוי להחמיר כד שעות.

להלכה- השבט הלוי כתב להחמיר, הגר"מ אליהו כתב שראוי להחמיר והגר"ע יוסף כתב להקל.

 

ה. אז אמרנו שצריך לפרוש בעונה בה עתידה לראות וסת או עונה אחת לפני. השאלה היא מה זה עונה? הב"י הביא מחלוקת בין רוב הראשונים לאביאסף. רוב הראשונים מסבירים שעונה היא יום או לילה, בלי קשר לשעון, לא אכפתלנו אם הלילה קצר יותר מהיום או ארוך מהיום, צריךלפרוש או יום או לילה, לפי העונה בה רגילה לראות. אבל האביאסף כתב שבתמוז וטבת, בהן יש הבדל בין היום והלילה צריך לפרוש חצי יום וחצי לילה. הב"י מבין מזה שהוא סובר שעונה היא 12 שעות.

יש אחרונים שמביאים ראיות מהגמרא לשיטה זו ויש שדוחים את הראיות, אך כעת אין לנו זמן לעסוק בראיות[1].

למעשה נחלקו האחרונים אם לקבל את האביאסף, דעת הב"ח, ש"ך ומעדני יו"ט (נדה פ"א סי' ב ס"ק ל- הביאו בנקודות הכסף) לפסוק כאביאסף.

לעומתם השו"ע הט"ז והתוה"ש (ס"ק ו) סוברים שאין לפסוק כאביאסף אלא כשאר ראשונים ותלוי רק ביום ולילה.

למעשה בשבה"ל (עמ' כד) כתב שאע"פ שגם החכ"א (כלל קח סע' ב) והחת"ס (סי' קעט) והלחו"ש (סק"ה) כתבו להחמיר כאביאסף, "אך למעשה רוב הפוסקים לא קבלו חומרא זו, ונראה שחומרא זו לא נתקבלה, וא"א להטליה על בנות ישראל. והטעם נראה פשוט דגורם לטעות בחשבון... וכדי שלא יבואו לטעות לא קבלו להחמיר, אלא דודאי כל המחמיר קדוש יאמר לו".

ובטה"ב (עמ' נח) ג"כ פסק להקל כדעת השו"ע

 

[1] הב"ח כתב "דאיתא ר"פ תינוקת (סה ב) להדיא דלגבי נדה נמי הוה עונה י"ב שעות דווקא דהיינו יום או לילה ביומי ניסן ותשרי וחצי יום וחצי לילה ביומי תמוז וטבת". ושם בגמ' איתא "וכמה עונה, א''ר חייא בר אבא א''ר יוחנן או יום או לילה. ר' חנה שאונא ואמרי לה רבי חנה בר שאונא אמר רבה בר בר חנה א''ר יוחנן, חצי יום וחצי לילה. ואמר רב שמואל בר רב יצחק, ולא פליגי הא בתקופת ניסן ותשרי הא בתקופת תמוז וטבת. הכא נמי אימא גבי נדה חצי יום וחצי לילה, והא לילה וחצי יום קאמר, אלא אי לילה דניסן ותשרי אי חצי יום וחצי לילה דטבת ותמוז". והט"ז (ס"ק ב) הקשה על דברי הב"ח "דאם תאמר בשעות תליא מלתא ממילא איסור העונה הוא באותה פרק שרגילה לראות הן ביום הן בלילה, ולא תמצא כאן לומר י"ב שעות אלא אם ראתה ביומי ניסן ותשרי באמצע היום או באמצע הליל, אבל אם תראה בסוף היום בניסן ותשרי היאך תחשוב י"ב שעות, אם תחשבם משעה שרגילה לראות ואילך י"ב שעות תמצא שתהיה אסורה גם בלילה שאחריו לתהיה מותרת לפני אותה השעה באותו יום עצמו, וזה ודאי אינו שהרי אסורה כל היום כרבי יהודה בגמרא וכן בפוסקים, ואם תחשבם למפרע י"ב שעות היאך תעשה כשתראה בתחילת היום, דלפי זה תהיה מותרת אחר אותה שעה באותו יום עצמו וח"ו לומר כן, וכן אם תאמר שתחשוב ששה שעות למפרע וששה להבא לא תהיה אסורה כל היום אם תראה בתחלת היום, אלא על כרחך לומר ביום ובלילה תליא מלתא". ולדחות ראיית הב"ח כתב דשם איירי גבי תינוקת שראתה בבית אביה ונשאת שמותרת לשמש ותולים הדם בבתוליה אחר ביאה ראשונה וא"א לתלות שם אלא לפי שעות "דשם הוה ההיתר קביעות הזמן לתלות בדם בתולים אחר ביאה ראשונה ולא תליא ביום או לילה" ובשו"ת הב"ח החדשות (סי' לט והביאו השבה"ל) מתרץ דאע"פ ששם איירי לעניין תינוקת הנ"ל, "מ"מ מדאמרינן בסתמא וכמה עונה י"ב שעות ולא פירשו יותר, הוי גילוי לכל מקום שמוזכר עונה דהוא י"ב שעות, ואף היכא דליכא סברא זו". ובנקודות הכסף (ס"ק א) כתב ליישב קושיית הט"ז, "דאם וסתה ביום בתקופת טבת, שהיום אינו אלא ט' שעות, כשבאת לחוש פעם שני לא סגי ביום לחוד, אלא צריך לפרוש שעה ומחצה קודם היום עד שעה ומחצה בתחילת הלילה" וכן להיפך אם וסתה בלילה וכן בקיץ צריכה לפרוש רק י"ב שעות ולא יותר מזה וכן על זה הדרך.