סיום מסכת

ביאור מאמר אביי במסכת שבת: "תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה עבידנא יומא טבא לרבנן".

הרב ינון קליין שליט"א

בס"ד

סיום מסכת

בגמרא שבת (קיח ב) "ואמר אביי תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה עבידנא יומא טבא לרבנן".

יש לדקדק במאמר זה כמה דקדוקים. א. שינוי הלשון, דאביי כשראה 'צורבא מרבנן' עבד יו"ט ל'רבנן' ולא לצורבא מרבנן. ב. מה פירוש שלים מסכתיה. ג. למה דווקא אביי הוא העושה כן ד. מהו יו"ט לרבנן. ה. מה פירוש מאמר תיתי לי.

ובדברי רש"י צ"ב, שרש"י (ד"ה דשלים מסכתיה) כתב "דשלים מסכתיה, שגרסה". ואמאי ציין רש"י שסיים המסכת בגרסה? וכי אם סיים בעיון לא היה ראוי לעשות יו"ט? ואולי זהו ק"ו, אלא שהיה הו"א דדווקא בסיום בעיון היה עושה יו"ט ובא רש"י לאפוקי ולומר דאף בגרסה, ק"ק לומר כן, לפי שא"כ היה לו לרש"י למימר אפי' בגרסה, ועוד דמהיכא תיתי שאם סיים בגרסה לא ניעביד יו"ט?

עוד פירש רש"י (ד"ה עבידנא) דאביי עשה היו"ט לתלמידים, שראש ישיבה היה. וצ"ב דהלא אמרינן הכא דעבד יו"ט לרבנן ולא לצורבא מרבנן והנה רש"י בתענית (ד א ד"ה צורבא מרבנן) כתב דתואר צורבא מרבנן הוא דווקא לת"ח צעיר ואילו לזקן קרינן ההוא מרבנן, והנה כאן קורא לתלמידים בשם רבנן? ולכאו' נראה לתרץ שפשוט שלתלמידים שפיר קרינן רבנן ורק לת"ח מבוגר לא קרינן צורבא מרבנן [ובעצם כלל זה שכלל רש"י ק"ק מברכות יט א דשם קרינן לשמואל צורבא מרבנן].

עוד צ"ב מאי נפ"מ בזה שהיה ראש ישיבה? האם רק על ראש ישיבה חל החיוב לשמוח בשמחתה של תורה ושאר אדם לא?

ויעויין במהרש"א בח"א שכתב לבאר מפני מה התחיל אביי בצורבא מרבנן וסיים ברבנן. וז"ל, "התחיל בצורבא מרבנן ומסיים ברבנן עבידנא יום טוב לרבנן, ר"ל דכי חזינא לתלמידים שהם מקרו צורבא דרבנן, או שפי' חוזק מדרבנן כפי' הערוך והם ודאי יחידים דשלמו מסכת ללמוד כולה בשלימות עבידנא יומא טבא לכל רבנן כאלו חזינא דכולם למדו בשלימות עד סיומא וסמך לזו הסעודה איתא במדרש דעושין סעודה לסיומא של תורה וע"כ נקראת הסעודה זו בלשון סיום דבעי דשלים מסכתא וק"ל".

ולפי דברי מהרש"א יש ליישב כל השאלות דלעיל.

דבמה ששינה הלשון מצורבא מרבנן לרבנן, מתבאר שהצורבא מרבנן הוא המסיים, שלא כולם זוכים לסיים מסכת, וכדהביא המהרש"א מהערוך שפירוש צורבא הוא מלשון חוזק. וכדאמרינן (קהלת רבה פ"ז פכ"ח) "בנוהג שבעולם אלף בני אדם נכנסין למקרא יוצאין מהן ק' למשנה, יוצאין מהן עשרה לתלמוד, יוצא מהם אחד להוראה, הה"ד אדם אחד מאלף מצאתי". ושאר התלמידים שאינם חזקים כמוהו לא נקראו אלא רבנן.

ופירוש שלים מסכתיה הוא שלמד כולה בשלימות. ולכן פירש רש"י בגרסה, לא לומר שלימוד העיון אינו, אלא לומר שאינו נקרא בשלימות עד שלא ידע המסכת גם בגרסה וכדאמרינן (ברכות סד א) "שלחו להתם, סיני ועוקר הרים איזה מהם קודם? שלחו להו: סיני קודם, שהכל צריכין למרי חטיא", וע"ע בהוריות (יד א). ויש לבאר דשלחו להתם איזה מהם קודם, אבל לשלמות צריך בין לזה ובין לזה, ורק לעניין קדימה וחשיבות יש חשיבות לגרסה, לכן פירש רש"י שסיים המסכת בגרסה שבזה הוא השלמות. [ויש להאיר בלשון הגמרא שאמרה 'שלים מסכתיה' ולא 'שלים מסכתא', דהיינו שכשהשלים המסכת הרי היא שלו, תורה דיליה היא, ובא רש"י לומר שאינה שלו עד שלא סיימה בגרסה ובקי בה, וע"ע במסכת ע"ז (יט א) "ואמר רבא, בתחילה נקראת על שמו של הקדוש ברוך הוא ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה" ופירש שם רש"י "נקראת על שמו, של [אותו] תלמיד שטרח בה כדכתיב ובתורתו דמשמע של כל אדם". ובקידושין (לב ב ד"ה ובתורתו) פירש רש"י "ובתורתו יהגה - כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה בתחילה היא נקראת תורת השם ומשלמדה וגרסה היא נקראת תורתו" ובצל"ח (ברכות סד א ד"ה א"ר אלעזר א"ר חנינא) ביאר על דברי רש"י בע"ז, "משמע מדברי רש"י דמתחלה היינו תחלת למודו ולבסוף היינו אחר שטרח בה ושנה הרבה ולמדה וגרסה", הרי הדבר כמבואר שלרש"י לא חשיב קניין המסכת עד שלא סיימה בגרסה, ומבואר מה שכתב כאן דשלים מסכתיה היינו בגרסה ואז היא נקראת מסכתיה שלו, ולא מסכתא].

ולכן דווקא אביי שהוא ראש ישיבה, הוא העושה יו"ט כדחזי צורבא מרבנן דשלים מסכתיה בגרסה, דהנה ידוע דאביי היה תלמידו של רבה, ורבה היה חריף, עוקר הרים, כדאיתא בהוריות (שם), ותלמידו אביי הלך בשיטתו, כמוכח מכמה מקומות בתלמוד (ברכות לג ב, יומא לג א, ב"ב קיא ב), אולם גם אביי החריף מכיר ויודע בערך הבקיאות, כדמצינו לו בעירובין (נג א) דאמר "ואנן כי סכתא בגודא לגמרא", דהיינו שהיה מתאונן על מיעוט בקיאותו וגמרתו (עיין בספר הנותן בים דרך לרי"ל מימון שיחה שנייה), וממילא כדחזי צורבא מרבנן דשלים מסכתיה בגרסה, עשה יו"ט לבני הישיבה כדי לחזקם ולחנכם במעלת הבקיאות.

עוד מבואר מדברי המהרש"א שהיו"ט לרבנן היינו סעודה, שהביא מהמדרש שעושים סעודה לגמרה של תורה.

ובזה יבואר מאמר תיתי לי, שפירש רש"י (במעשה הבא בגמרא) "תיתי לי, ישולם שכרי". ואם אמנם צ"ב אמאי שביק רש"י עד השתא מלפרש מאמר תיתי לי (ועיין מש"כ בזה בדרשות החת"ס ח"ב ליקוטי הש"ס שבת קיט א) בכ"ז אפשר לבאר ע"פ פירושו שמאמר תיתי לי היינו ישולם שכרי, דהנה קי"ל (ביצה טז א) "כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים, חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב, והוצאת בניו לתלמוד תורה. שאם פחת פוחתין לו, ואם הוסיף מוסיפין לו". לכן אמר אביי תיתי לי, שהתפלל שישולם שכרו, כדין, דהוצאה זו של בניו לתלמוד תורה אינה בחשבון המזונות הקצובים לו לאדם מר"ה, אלא אם הוסיף מוסיפים לו.

ובזה יבואר מש"כ רש"י שראש ישיבה היה, שהרי שנינו בסנהדרין (יט ב) "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, כל המלמד בן חבירו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" ואביי שהיה ראש ישיבה הרי כל התלמידים בניו הם, ולכן הוצאה זו שהוציא לצורך סעודה לגמרה של תורה, חשיב כהוצאת בניו לת"ת, דהרי הם בניו ובסעודה לגמרה של תורה יש חיזוק גדול ללימודה.

ויה"ר שנזכה לסיים ספרים ומסכתות, ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים.