פרישה סמוך לוסת- שיעור שני

סדרת שיעורים הלכה למעשה בהלכות נידה- שיעור 4 ממה יש לפרוש, זמן הפרישה כשיש ספק מתי התחילה הוסת, זמן הפרישה בוסת ארוכה

הרב ינון קליין שליט"א

להאזנה לשיעור גלול לסוף העמוד

 

א. את השיעור היום אנחנו ממשיכים מהנקודה בה עצרנו בשיעור הקודם. נחזור על עיקרי הדברים- למדנו שיש מחלוקת האם וסתות דאורייתא או דרבנן, כלומר האם החיוב לבדוק בשעה שהוסת אמורה להגיע הוא מדאורייתא או מדרבנן והנפקא מינא היא במקרה בו לא בדקה האם היא טמאה או טהורה. למדנו גם שיש מחלוקת האם החיוב לפרוש סמוך לוסת הוא מדאורייתא או מדרבנן ודנו בשאלה האם המחלוקת הזו והמחלוקת וסתות דאורייתא או דרבנן תלויות אחת בשנייה. בסוף השיעור למדנו כמה זמן צריך לפרוש ואיך מחשבים את הזמן הזה.

היום נלמד מהי הפרישה, ממה צריך לפרוש. עוד נושא שנלמד היום הוא איך קובעים מתי לפרוש כשיש ספק מתי התחיל הוסת.

 

ב. השו"ע (סי' קפד סע' ב) פסק: "בשעת וסתה צריך לפרוש ממנה עונה אחת ולא משאר קריבות אלא מתשמיש המטה בלבד".

למרות זאת באחרונים מובא שיש להחמיר יותר מזה מכמה טעמים, ונסביר.

בראשונים (רמב"ן, רשב"א, מגיד משנה ועוד) כתוב שהפרישה סמוך לוסת היא רק מתשמיש, ואז הם מתבטאים בלשון שאפשר להבין בשתי פנים. הרשב"א כתב: "אבל בשאר כל קריבות מותר". הרמב"ן כתב: "אבל בשאר פרישות לא החמירו". בתרומת הדשן (סי' רנ) פירש שהמילים 'שאר פרישות' משמען דברי חיבה שאין בהן נגיעה, כמו מזיגת הכוס, הצעת המיטה וכדומה, שבנדה אסור אך בפרישה סמוך לוסת התירו. הבית יוסף הביא את זה וכתב שהפירוש הזה הוא דחוק, ופשט לשון הרשב"א והרמב"ן הוא שלא אסור אלא תשמיש אבל שאר הקריבות- כגון חיבוק ונישוק, מותר.

המחלוקת היא לא רק בסמנטיקה, איך לפרש את המילים, יש פה מחלוקת בסברות, ויש בזה שתי דרכים.

הדרך הראשונה קשורה לשיעור הקודם- למדנו שיש מחלוקת האם החשש שמא יבוא הוסת הוא מדאורייתא או מדרבנן, אם הוא מדאורייתא שייך לאסור חיבוק ונישוק, כי ביאה אסורה מדאורייתא והגיוני שהרחיקו עוד, אך אם החשש הוא רק מדרבנן, לא מובן למה לאסור חיבוק ונישוק. הרדב"ז (ח"א סי' קסג) אומר את המהלך הזה.

הדרך השנייה תלויה במחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולרשב"א בגדי איסור ערווה.

לשיטת הרמב"ם (הל' איסורי ביאה פכ"א הל' א): "כל הבא על ערוה מן העריות דרך איברים או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקרוב בשר הרי זה לוקה מן התורה, שנאמר לבלתי עשות מחקות התועבות וגו' ונאמר לא תקרבו לגלות ערוה, כלומר לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערוה".

הרמב"ן בהשגות לספר המצוות (לא תעשה מצוה שנג) האריך בראיות מפסוקים ומגמרות שאין איסור דאורייתא בחיבוק ונישוק, איסור ערווה הוא רק בביאה. וכך משמע מהרשב"א בתשובות המיוחסות (סי' קכז).

ולפי זה אפשר לומר שהמחלוקת בפרישה סמוך לוסת תלויה בזה, אם איסור ערווה הוא אפילו בחביק ונישוק, גם סמוך לוסת אסור. אם איסור ערווה הוא רק בביאה, סמוך לוסת מותר.

זה נחמד כפלפול, אבל הרדב"ז שהזכרנו מקודם כתב: "והוי יודע דרוב הפוסקים אשר אנו רגילין לסמוך עליהם פסקו להקל וכן משמע לשון הרמ"בם ז"ל פרק ד' וז"ל ואסור לאדם לבוא על אשתו סמוך לוסתה שמא תראה דם בשעת תשמיש שנאמר וכו' משמע שלא אסר אלא ביאה דאיכא למיחש שמא על ידי תשמיש תראה דם דאיכא תרתי תשמיש ווסת אבל חיבוק ונישוק ליכא למיחש כולי האי שע"י כך תראה דם וסוף לשון ההגהה וכן כתב רא"בן וכן נראה דעת ספר התרומה וכן בספר המצות כתב לשון רבינו המחבר וכן פשט היתר בכל מלכותם ע"כ וכן כתב הטור בלי חולק הילכך איני רואה לחדש חומרות על ישראל מה שלא החמירו הראשונים והלואי שישמרו מה שהוטל עליהם דתפסת מרובה לא תפסת ולא ישאר בידם לא זה ולא זה".

והרי הרמב"ם הוא הסובר שחיבוק ונישוק אסורים. ולכן ביאר הרדב"ז שהמחלוקת היא מה עלול להביא דם מחמת חימוד, חיבוק ונישוק לא יביאו דם ולכן מותר (ומוכרחים לומר שוסתות דרבנן) ביאה תביא דם ומחמירים בה.

הט"ז (ס"ק ג) כתב: "וכתב מו"ח ז"ל המחמיר בזה תע"ב ולי נראה שאסור מן הדין לדעת הרא"ש וראיה מסי' שפג כתב הרא"ש לענין אבילות שיש להחמיר בחיבוק ונישוק שהוא מביא לידי חשק והוא הדין נמי הכא וכ"ש הוא דיש לו חשק טפי כשהולך לדרך"

הגר"ע יוסף בטהרת הבית מקשה על הט"ז. אדרבא, הרא"ש התיר שם חיבוק ונישוק.

הסוגיה היא במסכת כתובות (ד א), מדובר שם על מקרה בו מת אחד מההורים של החתן או הכלה מתו, הגמרא אומרת שמכניסים את המת לחדר ואת החתן והכלה לחופה ואחר כך בועל בעילת מצוה ופורש ונוהג שבעת ימי משתה ואחר כך שבעת ימי אבל. ובכל הזמן הזה- הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים. הראב"ד כתב שצריך גם שהוא ישן עם גברים והיא עם נשים, ולא מספיק שאחד מהם יהיה עם בני מינו. ומאידך זה דוקא בלילה, אבל ביום מותר לחתן להתייחד עם אשתו ומותר כל מיני קריבות, כגון מזיגת הכוס, הצעת המיטה, רחיצת פניו ורגליו ואפילו חיבוק ונישוק.

ועל זה כתב הרא"ש (מועד קטן פ"ג סי' לו): "ומאד הפליג החכם להחמיר בלילה להצריך שתי שמירות והפליג להקל ביום להתיר יחוד חיבוק ונישוק ואיפכא מסתברא כי למראית העין היצר מתגבר הלכך היחוד אסור ביום כמו בלילה אבל במיני פרישות אין צריך להרחיק".

משמע שהתיר חיבוק ונישוק ולא כדברי הט"ז שהרא"ש אוסר חיבוק ונישוק.

 

ג. השאלה השנייה בה נעסוק היום היא מה הדין כאשר יש ספק מתי היה הוסת.

הטור והב"י הביאו את דברי הראב"ד (בעה"נ שער הוסתות) שבמקרה בו האשה רגילה לראות דם בהנץ החמה ולא ברור לה אם הראייה מתחילה לפני הנץ או אחריו, יש מחלוקת האם צריכה לפרוש גם בלילה או רק ביום ודעת הראב"ד להקל ולחייב אותה לפרוש רק ביום ולא בלילה שלפני.

מה הסברות לכל צד?

נתחיל עם סברת המחמירים כי היא קצרה יותר. האחרונים (ישועות יעקב ס"ק ג, לחו"ש ס"ק ו, הג"ה חת"ס על שו"ע סע' ד- הובאו בהערות לטור הוצאת המאור עמ' קסד) הסבירו. לכאורה יש כאן ספק דרבנן (אם פרישה סמוך לוסת דרבנן), וצריך להקל אלא שאי אפשר להקל כי הקולות סותרות אחת את השנייה. להקל לא לפרוש בלילה זה אומר שהוסת ביום, להקל לא לפרוש ביום זה אומר שהוסת בלילה, אז להקל לא לפרוש כלל זה בלתי אפשרי כי הוסת באה מתי שהוא, לכן אין ברירה אלא להחמיר גם ביום וגם בלילה.

אחרי הסבר כל כך יפה למה להחמיר איך אפשר להקל? הרא"ש (נדה פ"ט סי' ב) כתב שבגלל שוסתות דרבנן וכ"ש פרישה סמוך לוסת דרבנן מקילים, כי ספק דרבנן לקולא. אבל אמרנו שזה לא מסתדר, כי הקולות סותרות זו את זו? אלא הרא"ש אומר לפרוש רק ביום כי ביום ודאי ראתה, בלילה ספק אם ראתה.

בדרך דומה מסביר הט"ז (ס"ק ז) "דכיון דביום על כל פנים טמאה היא תלינן תחילת הקלקלה גם כן ביום".

 והש"ך (ס"ק יג) ביאר, שכיון שוסתות דרבנן הוי ספק דרבנן ולקולא, אמנם להלכה העלה (ס"ק יד) להחמיר כב"ח,

בסד"ט (ס"ק ז) ביאר  את טעם המקילים לפי הש"ך "דכיון דספקא הוא, משום הכי בלילה מותר דוסתות דרבנן, וקיימא לן ספק דרבנן להקל וכמו שכתב הש"ך. אמנם ביום, כיון דלא חזאי עד השתא, אמרינן אגלאי מילתא למפרע דעד האידנא וסתה ביום, משום הכי לא חזיא, והשתא תראה ביום".

בפלתי (ס"ק ו) כתב ג"כ כסד"ט אמנם סיים דלדינא "כבר כתבו האחרונים (ב"ח, ש"ך) דיש להחמיר. ואפשר זה הספק הוי ספק חסרון ידיעה, וספק חסרון ידיעה לא הוי ספק אפילו באיסור מדבריהם כמפורש בשו"ע (לעיל סי' צח סע' ג), דתוכל להבחין אי קודם הנץ החמה או אח"כ. וכן הבעל מנחת יעקב הביא דבספר בעל הנפש לראב"ד אשר לפנינו מחמיר ג"כ, ולכן יש להחמיר"

אמנם בבעלי הנפש שלפנינו הגרסא היא שהעלה להקל וכ"כ בשבה"ל (עמ' כה) "אמנם בזמנינו הודפס בעה"נ מכת"י ובסופו מובא דהרז"ה כתב דאח"כ הגיע לידו חיבור בעה"נ לראב"ד ושם חזר הראב"ד עצמו ופסק להקל מספק ואסורה רק ביום... וא"כ העיקר כהשו"ע דאסורה רק ביום".

ובהגהות רעק"א (ס"ק ה) הקשה על הש"ך שנראה שסותר עצמו, דבס"ק יד כתב להחמיר פה מכח הספק ולפרוש גם יום וגם לילה ובס"ק ז כתב דמה שקבלנו להחמיר הוא בנשי דידן שאין להן שעה קבועה לראות וזו יש לה שעה קבועה לראות תמיד בהנץ ולמה החמיר לפרוש גם יום וגם לילה, ובסד"ט (ס"ק ח) תירץ על פי דברי הנקודות הכסף (שם) שאיירי באין לה וסת קבוע לשעות וא"כ הוא הדין פה שלא יודעת אם קודם הנץ או אחר כך ולכן כתב להחמיר.

וכן כתב בפת"ש (ס"ק יא) לתרץ.

והרב זצ"ל בדעת כהן (סי' עא) כתב להקל בדין זה ולהצריך פרישה רק ביום מכח ס"ס, שהרי וסתות דרבנן שיש ספק שמא תראה וכמו כן יש כאן ספק שמא עכשיו זה לא זמן ראייתה, וא"כ הוי ס"ס ספק שאין זה זמן ראייתה ואת"ל שזהו זמן ראייתה שמא לא תראה, ואע"פ שאינו מתהפך לא קשיא, חדא דלא כל הפוסקים בעינן שיהא מתהפך ועוד שאפילו הש"ך שמחמיר דבעינן מתהפך היכא דצריך להתחיל המספק הראשון מודה דלא בעינן מתהפך וכאן הרי צריך להתחיל מהספק הראשון דשמא אינו זמן הוסת כלל ואז אין שום חשש, וא"כ למסקנא מקלים בזה וכ"כ השבה"ל (הנ"ל).

ד. השאלה האחרונה בה נעסוק היום היא מה הדן במי שרואה כמה ימים. האם צריך לפרוש רק ביום בו התחיל הוסת, או בכל הימים בהן הוסת נמשך.

מקור הדין הוא במשנה בנדה (יא א) "אע''פ שאמרו דיה שעתה צריכה להיות בודקת חוץ מן הנדה" ובגמ' שם למדנו "חוץ מן הנדה דבתוך ימי נדתה לא בעי בדיקה הניחא לרבי שמעון בן לקיש דאמר אשה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבתה ואין אשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדתה שפיר אלא לרבי יוחנן דאמר אשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדתה תבדוק דילמא קבעה לה וסת אמר לך רבי יוחנן כי אמינא אנא היכא דחזיתיה ממעין סתום אבל חזיתיה ממעין פתוח לא אמרי".

ופירש רש"י (ד"ה ימי נדתה) "כגון ראתה בראש חודש וחזרה וראתה בחמישי בחודש דהיינו בימי נדות וחזרה וראתה עוד פעמים בחמישי בחודש לא קבעה וסת שאין ראיית ימי נדה ראייה לקבוע שהיא עלולה לראות בימי נדותה".

והטור הביא מחלוקת ראשונים בדין אשה שרואה שניים ושלשה מים האם פורשת בכולם או שאזלינן רק בתר תחילת הוסת, שהראב"ד והרמב"ן סוברים שלא אזלינן רק בתר תחילת הוסת וצריכה לפרוש כל הימים ולעומתם הרז"ה והרא"ש סוברים שהולכים אחרי תחילת הוסת וצריכה לפרוש רק ביום הראשון.

והביא הרא"ש (נדה פ"ט סי' ג) ראייה לדבריו מהגמ' הנ"ל "ומסתייעא מהא דתנן בפ"ק (יא א) אע"פ שאמרו דיה שעתה צריכה להיות בודקת חוץ מן הנדה ויושבת על דם טוהר ואמרינן עלה בגמרא חוץ מן הנדה דבתוך ימי נדתה אין צריכה לבדוק הניחא לר"ל דאמר אין אשה קובעת לה וסת בימי נדותה אלא לר' יוחנן דאמר אשה קובעת לה וסת בימי נדתה תבדוק דלמא קבעה לה וסת. ואם אמרת דאם נמשך זמן ראייתה שנים או שלשה ימים חשיבי כעונה אחת וצריכה לחוש לכולן א"כ גם לריש לקיש תבדוק כדי שתדע כמה צריכה לפרוש מבעלה כשיגיע שעת וסתה". ובב"י הביא שגם הרשב"א (תוה"ב ב"ז ש"ג יד ב) כתב ראייה זו ועוד הביא הב"י שכ"ד הריטב"א ובשם ר' ירוחם כתב ושרוב הראשונים פוסקים בזה כרז"ה והרא"ש ולא כראב"ד והרמב"ן וכן פשט המנהג להקל.

בשו"ע פסק כרז"ה ורא"ש ורוב הראשונים שלא צריך לפרוש אלא עונה הראשונה של הוסת, ולכאורה קשה, דהא גבי ראייתה מרובה פסק שצריך לפרוש גם בשעות שממשיך הוסת ולא רק בתחילת הוסת ולמה שם פסק כראב"ד ופה שינה פסקו.

הלבוש (סע' ו) ביאר "ואע"ג דבסעיף דבסמוך אמרינן שצריכה לפרוש גם כל משך הוסת שדרך וסתה למשוך, שאני התם שדרך הוסת של אשה למשוך כך, אבל הכא במזלפת או שופעת כל כך אין זה דרך וסת אלא אמרינן אורח בזמנו בא, והמים שהיא רואה אחר כך דמים יתרים הם דאיתוספו בה, הילכך עכשיו כשיגיע זמן עיקר התחלת וסתה ולא ראתה אינה צריכה לחוש עוד לדמים היתרים, שאם עיקר דמי וסתה נסתלקו כל שכן דמים היתרים נסתלקו".

הש"ך (ס"ק טז) הביא שני הסברים, אחד בשם הב"ח דביאר ההבדל שכאן דמים יתרים התווספו בה, והסבר שני בשם הפרישה לחלק בין דבר מועט שמצטרף לדבר מרובה שאינו מצטרף, וכתב עליו במחצה"ש שמשמע ממנו שהם שני עניינים ובאמת לא כך אלא התירוץ הוא אחד. ובלחו"ש (ס"ק כא) חלק על פסק השו"ע והחמיר לפרוש כל הימים, ועיין עוד בשבה"ל (עמ' כח-כט) שהכריע לדינא כשו"ע אא"כ פסקה באמצע ואז צריכה להחמיר לפרוש דנחשב לוסת חדשה, ואין הבדל בין וסת קבוע לוסת שאינו קבוע ושניהן מותרות ביום השני אמנם כתה השבה"ל "דלמעשה יש להזהר בזה ביום שאחרי תחילת הוסת.. ושאלות רבות של ראיה מחמת תשמיש הן באופן זה של תשמיש ביום שלאחר שעבר הוסת, ולכן יש מקום להזהר בתשמיש עונה אחת אחר זמן הוסת"