שבת הותרה או דחויה

בירור בגדרי 'הותרה ודחויה' בפקוח נפש בשבת. חידוש בשיטת הרמב"ם והשו"ע

הרב ינון קליין שליט"א

סיון תשע"א

 

א. קי"ל פקוח נפש דוחה שבת (או"ח סי' שכט סע' א). מקור הדין בגמרא יומא (פה א) "וכבר היה רבי ישמעאל ורבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה מהלכין בדרך ולוי הסדר ורבי ישמעאל בנו של רבי אלעזר בן עזריה מהלכין אחריהם, נשאלה שאלה זו לפניהם מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת[1]". וכל אחד מהתנאים שם למד ממקום אחר. ר"י למד בק"ו מבא במחתרת, ר"ע מד בק"ו מכהן שמפסיק עבודתו כדי להעיד זכות ליוצא להריגה, ראב"ע למד בק"ו ממילה שדוחה שבת, ר' יוסי בר' יהודה למד מהפס' "אך את שבתותי תשמורו"- 'יכול לכל? אך חילק', ר' יונתן בן יוסף למד מהפסוק "כי קודש היא לכם" היא מסורה בידכם ולא אתם מסורים בידה, ר' שמעון בן מנסיא למד מהפסוק "ושמרו בני ישראל את השבת" אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. ואומרת הגמרא שלכל הלימודים יש פירכא, לפי שכולם מדברים במקרה בו יש ודאי פקוח נפש, אך בספק אין ללמוד מהם. ומביאה את לימודו של שמואל שאומר שמתוך שנאמר בפסוק (ויקרא יח ה) "ושמרתם את מצוותי ואת חוקותי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" למדנו שהתורה נתנה לאדם על מנת שיחיה בה ולא שימות בה ואפילו לא ספק מיתה, כלשון רש"י (שם ד"ה דשמואל) "אשר יעשה האדם את המצוות שיחיה בהם ודאי ולא שיבא בעשייתה לידי ספק מיתה". מכל הנ"ל למדנו שמחללים שבת על ספק פקוח נפש, ואין צריך לומר שעל ודאי פקוח נפש.

נחלקו הראשונים אם מה שפק"נ דוחה שבת הוא שהשבת הותרה או שהשבת דחויה. נפק"מ בהירה במחלוקת זו הגדיר התשב"ץ (ח"ג סי' לז ד"ה הרמב"ן) וז"ל, "מה שיש בין דחויה להותרה, שאם היא דחויה לא מחללינן אלא אם אי אפשר בדבר אחר, ואי אמרינן הותרה לא מהדרינן אהיתירא ודחינן לה להדיא". כלומר, אם נאמר ששבת דחויה אצל פקוח נפש, אזי במקום שאפשר לעשות באיזה אופן שבו לא נעבור על איסורי שבת מחויבים לעשות כן ואין היתר לחלל שבת, אולם אם נאמר ששבת הותרה אצל פקוח נפש, הרי היא כיום חול לגבי החולה ולא צריך לחםש דרכים לא לעבור על איסורי שבת, שהרי זה כאילו אין איסור כלל.

נבאר את שיטות הראשונים

ב. כתב הטור (סי' שכח) "היה החולה צריך בשר שוחטין לו ולא יתנו לו בשר נבלה די שא יצטרכו לחלל שבת בשחיטה, כי השבת אצלו כחול לכל מה שצריך על כן אין להאכילו בשר נבלה". ובבית יוסף הביא כמה טעמים לזה, מהם נלמד את דעת הראשונים בענייננו.

מהר"ם מרוטנבורג (שו"ת דפוס ברלין סי' מא) נשאל החולה שיש בו סכנה וצריך לבשר ויש לפנינו נבילה, האם להאכילו הנבילה או לשחוט לו, והשיב שצרך לשחוט לו, ששבת הותרה אצל פק"נ והיא כחול לכל צרכיו של חולה, שכן ביו"ט התורה התירה לשחוט ולא אמרה שנאכל נבלות, אע"פ שאכילת נבילה הוא איסור לאו ושחיטה הוא גם עשה ולא תעשה וחמור מאכילת נבילה, ומזה נלמד לשבת שכמו שביו"ט התירה התורה איסור חמור מפני אוכל נפש ולא אמרה שנאכל נבילות, כן בשבת התירה התורה איסור חמור (שחיטה) ולא אמרה שנאכיל את החולה נבילות.

בשו"ת הרא"ש (כלל כו סי' ה) הביא תשובה זו של מהר"ם מרוטנבורג וז"ל, "דבר זה שאלו לרבינו מאיר והשיב לשואל: לדבריך, שאתה אומר שמוטב להאכילו נבלה, שהיא בלאו, ממה שישחטו לו בשבת, שהוא איסור סקילה, אם כן, למה שוחטין ואוכלין ביום טוב, והוא עשה ולא תעשה, מוטב שיאכלו נבלה, שאינה אלא בלאו! ועוד, יאמר לא"י לנחור עופות, דליכא אלא איסורא דרבנן, למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה. אלא ודאי, כיון שהתורה התירה לנו אוכל נפש ביום טוב, הוי כמו בחול שמותר בו כל מלאכה. וכן בחולה נמי כיון דפקוח נפש ילפינן ביומא דשרי כל מלאכה לחולה שיש בו סכנה, שריא בשבת כמו בחול; הילכך, כיון שהשחיטה מותרת היא, לא ספינן ליה איסור לחולה. ועוד שמעתי טעם אחר, שאם ידע החולה שיאכילוהו דבר איסור, נפשו קצה בו, וימנע מלאכול ויסתכן בעצמו; לכן כל הזריז הרי זה משובח". ודעתו כדעת מהר"ם מרוטנבורג ששבת הותרה אצל פקו"נ. וכן דעת הטור דלעיל שכתב "כי השבת הוא אצלו כחול לכל מה שצריך", שנגרר בזה אחר לשון מהר"ם וס"ל כוותיה וכדעת אביו הרא"ש ששבת הותרה אצל פקו"נ.

ג. אולם מצאנו ראשונים חולקים וסוברים ששבת דחויה היא אצל פקו"נ ולא הותרה.

הראב"ד (נדפס בסוף ספר הזכרון לגר"ח שמואלביץ עמ' רפב) כתב לשואל ששאלו אם לשחוט לחולה שצריך לבשר בשבת או להאכילו נבילה, "ואני אומר, כי השבת ניתנה לדחות אצלו בהבערה ובישול והחם לו חמין, גם א"א שלא יהיה קטן נימול בשבת וניתנה לדחות אצלו במילה ובשחיקת סממנים ובהחם לו חמין, אבל לאו דנבילה לא ניתנב לדחות, אבל בודאי אם הוא צריך לאכילת בשר לאלתר ובשחיטה מתמהמה לו מאכלין אותו מהמזומן, מפני שהוא ספק נפשות, וספק נפשות להקל". מפורש בדבריו ששבת דחויה אצל פקו"נ ולא הותרה, ואף אצל מילה, שבת דחויה ולא הותרה וכל מה שמאכילין לחולה שחוטה ולא נבילה הוא מפני ששבת כבר נדחתה ואיסור נבילה לא נדחה.

אמנם אין הכרח לומר כך בדעת הראב"ד, שהוא לא נשאל אם שבת הותרה או דחויה אצל פק"נ, אלא מה עדיף, שיאכל נבילה או שנחלל עליו שבת, וענה שעדף שנחלל, לפי שאיסור שבת כבר ניתן להדחות ואיסור נבילה לא, ואף אם סובר ששבת הותרה אצל פקו"נ היה עונה כן, שעדיף שאנו נחלל ולא שיאכל נבילה. אמנם יש צד לומר שבזה שנזקק לטעם ששבת כבר נתנה להדחות אצלו, מוכח שסובר דחויה, שאם היה סובר הותרה היה מתיר בלי טעם זה וכותב כרא"ש, שהיא כחול אצלו וודאי אסור להאכיל נבילה לחולה בחול אם אפשר לשחוט, ואם שבת היא כחול לגביו פשוט שמותר לשחוט.

הרשב"א בתשובה (ח"א סי' תרפט) נשאל על דין זה וכתב ששמע בשם מהר"ם מרוטנבורג שהורה לשחוט ולא להאכילו נבילה. ברם הרשב"א עצמו סובר שהדבר תלוי בשאלה אם שבת הותרה או דחויה אצל פקו"נ, דלמ"ד הותרה שוחטין לו, ולמ"ד דחויה לא שוחטים. ופוסק שם הרשב"א דהלכה כמ"ד דחויה היא ולכן אם יש שם נבילה יאכילוהו הנבילה ואם אין שם נבילה "אומרים[2] לגוי לשחוט לפי שהיא דחויה אצלו".

הר"ן (ביצה ט ב ד"ה ומיהא) פסק גם הוא ששבת דחויה היא ולא הותרה אמנם אעפ"כ כתב (יומא ד ב ד"ה וגרסינן) ששוחטים לו לפי שבשחיטה יש רק איסור אחד, מה שאין כן באכילת הנבילה יש איסור על כל כזית שהוא אוכל ונמצא שעובר הרבה איסורים. ואע"פ שאיסור שבת חמור לגבי איסור אכילת נבילה, הרי שעדיף לעבור על איסור אחד חמור מלעבור על הרבה איסורים קלים, לכן שוחטים לו ולא מאכילים אותו נבילה.

ד. ונראה לחקור ביסוד המחלוקת אי הותרה או דחויה, דלמ"ד הותרה אי כונתו דהתירה התורה את איסורי שבת אצל פקו"נ, והמחלל בשביל פקו"נ לא עבר איסור, ולמ"ד דחויה האיסור קיים ולכן אם אפשר דרך היתר אין לעבור איסור. או דלמא, גם למ"ד הותרה, האיסור לא פקע, ועדיין שם שבת רובץ על עשיית המלאכה, אלא שהתורה התירה לעבור עליו במקום פקו"נ, כדמצינו שהתירה התורה לחלל על ספק פקו"נ, ולכן לא צריך לחפש דרך היתר ואע"פ שיעבור על איסור, לית לן בה, לפי שמפני חומרת נפשות התירו לעבור על איסורים ולא צריך לדקדק ולחפש היתרים ואפשר שלגדר זה יקראו גם דחויה ולא הותרה, שהוא גדר אמצעי בין הותרה לדחויה. ונראה לומר כמה נפ"מ בזה.

1. אם מותר לעשות לחולה שיש בו סכנה, צרכים שאין במניעתם סכנה. שבשו"ע (סי' שכח סע' ד) פסק שלחולה שיש בו סכנה עושים כל צרכיו, וז"ל "מכה של חלל אינה צריכה אומד, שאפילו אין שם בקיאים וחולה אינו אומר כלום, עושים לו כל שרגילים לעשות לו בחול". ודקדקו האחרונים בדבריו, שאפילו דברים שאינו מסוכן במניעתם עושים לו (כדעת המ"מ והרמב"ן, ודלא כרש"י, הביאם הב"י[3]). ולכאורה היה נראה לומר שכתב כן לפי שפסק הותרה, דאי דחויה אמאי שרי, וכן דקדקו בדבריו האחרונים (עיין קובץ הערות יבמות ה ב). ולפ"ז נראה לומר כצד הראשון דלמ"ד הותרה אין כלל איסורי שבת אצל חולה שיש בו סכנה אלא עושים כל דבר שהוא לצורכו, דאי נימא דהותרה הוא רק הרחבת הדחייה אבל האיסור בעינו עומד, מנ"ל להתיר חילול שבת בדבר שאין במניעתו סכנה.
2. ריבוי בשיעורים. בשו"ע (סי' שכח סע' טז) פסק "אמדוהו לשתי גרוגרות, ולא מצאו אלא שתי גרוגרות בשני עוקצין וג' בעוקץ אחד, כורתים העוקץ שיש בו ג'. ואם היו ב' בעוקץ אחד וג' בעוקץ אחד, לא יכרתו אלא העוקץ שיש בו שנים". וכתב שם רמ"א "ואם הדבר בהול, אין מדקדקין בכך, שלא יבא לידי דיחוי ועיכוב". ונראה לומר דאי נימא דפסק השו"ע הותרה כדלעיל, הרי שהבין כצד השני, שגם אם הותרה האיסור קיים ולא מותר לגמרי, ולכן צריך למעט בשיעורים ולא להרבות, ורק במקום שהוא בהול ירבה בשיעורים ואם כן נראה שיש סתירה בדבר השו"ע שפסק פעם אחת הותרה ופעם אחת דחויה[4].

ה. ויש להביא ראייה לסוגייתנו מסוגיא דמילה. דמילה דוחה שבת מהלימוד "ביום השמיני ימול" ואפילו בשבת (עי' שבת קלב א, שו"ע- או"ח סי' שלא סע' א, יו"ד סי' רסו סע' ב)[5]. ויש לדון אם הדחייה במילה היא בגדר הותרה או דחויה.

במשנה שבת (קל א) שנינו "רבי אליעזר אומר אם לא הביא כלי מערב שבת, מביאו בשבת מגולה. ובסכנה, מכסהו על פי עדים ועוד אמר רבי אליעזר, כורתים עצים לעשות פחמים ולעשות (כלי) ברזל. כלל אמר רבי עקיבא, כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת, ושאי אפשר לעשותה מערב שבת דוחה את השבת". וכתב שם רש"י שהמחלוקת בין רבי אליעזר לרבי עקיבא היא האם רק המילה דוחה שבת או שגם מכשיריה דוחים.

ובתוס' (ד"ה רבי) הקשו, דאפשר לעשות שינוי ולא יעברו כלל על איסור, כגון שיביאו את התינוק אל הכלי, ובתירוצם השני כתבו: "ועוד י"ל, כיון דיותר בקל יביא הכלי משיביא התנוק שרי רבי אליעזר כדי למהר המצווה". ולפ"ז יוצא שהתיר רבי אליעזר לעבור על איסור תורה, גם במקום שאפשר לעבור רק על דרבנן כדי למהר מצוה. והיה נראה לפרש לפי זה דבהא פליגי ר"א ור"ע, דלר"א שבת הותרה אצל מילה, ולא בעינן לחפש דרכים לצמצם את האיסור, אמנם ר"ע פליג על זה וס"ל דשבת דחויה אצל מילה ולכן כל מה שיכול לעשות מע"ש לא דוחה.

אמנם לא מוכרחים לומר כן בדעת תוס'. שאפשר לפרש דגם לר"א שבת דחויה אצל מילה ולא הותרה, ואעפ"כ מכשיריה דוחים את השבת, וכמו שנראה לכאורה מלשון רש"י וכמו שכתב הרמב"ן (קל א ד"ה מתניתין) בפירוש דברי התוס': "אלמא לא מהדרינן כלל שלא לחלל את השבת כיון דאמר רחמנא מכשירי מילה אפילו בשבת. ואע"ג דאמרינן בגמרא אי דאיכא אחר ליעבד אחר, משום דכ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב, הני מילי במקום שאפשר שיתקיימו שניהם לגמרי, אבל שבת ומילה, הואיל וניתנה שבת לדחות אצל מילה גופה, ניתנה לדחות אף במכשירי מילה, ואין מחזרין עליהן אם אי אפשר בעניין אחר, כיון שמלאכה זו לצורך מילה או מכשיריה היא נעשית, דכולי מעשה כמילה אריכתה היא". כלומר אע"פ ששבת דחויה אצל מילה ולא הותרה, אפשר לפרש שמה שהתיר ר' אליעזר מכשירי מילה הוא לפי שזה חלק ממעשה המילה וגם זה בכלל הדחייה שדחתה התורה את השבת במקום שיש מילה.

הרשב"א (שבת קל ד"ה הביאו) כתב, "ויש מי שתירצו גם בתוס' דלרבי אליעזר כיון שהתורה התירה מכשירין, לא טרחינן ולא משנינן וכו'... וא"ת אמאי לא, והא אמר רבי שמעון בן לקיש כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב, ואם לאו יבוא עשה וידחה את לא תעשה, י"ל דשאני הכא דאי אפשר שלא לידחות מיהא לגבי מילה עצמה, והלכך אף היא ומכשיריה כמילה אריכתא דמו". ודבריו כדברי הרמב"ן דלעיל, וכ"כ בחידושי הר"ן ובפסקי הרי"ד.

ובגמרא שם איתא דפעם אחת שכחו ולא הביאו איזמל מער"ש והביאו בשבת דרך גגות ודרך חצירות שלא ברצון ר"א, ורש"י פירש דודאי זה היה גם לא ברצון ר"ע, שהרי כל מה שאפשר לעשות מע"ש עושים, והבאה אפילו דרך חצירות שהיא דרבנן תהיה אסורה, שהעמידו חכמים דבריהם דאיסור שבות אף במקום כרת. והתוס' שם (ד"ה שלא) הקשו כרמב"ן, דכל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אפשר לקיים שניהם מוטב וא"כ למה היה שלא ברצון ר"א. וכתבו שאין לתרץ כדתירץ הרמב"ן שכיון שכבר ניתנה שבת לדחות אצל מילה התירו, דהא גם לגבי צרעת במילה, דניתנה צרעת לידחות, אמרינן דכל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה מוטב לקיים שניהם.

ובמגיני שלמה (שבת קל א) כתב לתרץ קושיה זו של תוס' ולחלק בין מילה בשבת למילה בצרעת, שמילה בשבת, שבת הותרה לכן לא בעינן לקיים הלא תעשה, אמנם מילה בצרעת, הצרעת דחויה היא ולא הותרה, לכן אם אפשר לקיים שניהם מוטב[6].

ובחידושי החת"ס (שבת קל א) הקשה על המגיני שלמה דמנ"ל לחלק בין מילה בשבת למילה בצרעת, שהרי לקמן (בדף קלב א) רוצה הגמרא ללמוד דין מילה בשבת ממילה בצרעת, וכי היכי שצרעת דחויה, שבת דחויה. ועוד שהרמב"ם פסק (שבת פ"ב ה"א), ששבת דחויה היא אצל פק"נ, ואם אצל מילה הותרה על כורחך גם אצל פק"נ הותרה, דבשבת (קלב א), בעי למילף דפק"נ דוחה שבת מק"ו ממילה[7]. וחידש החת"ס, דלדינא קי"ל דשבת דחויה אצל מילה ופק"נ, אמנם לר' אליעזר דמכשירין, שבת הותרה אצל כל המצוות כולם. כלומר דמאי דאיפליגו ר' עקיבא ור' אליעזר הוא בנידוננו, אם שבת הותרה או דחויה אצל המצוות. ונשאר בכ"ז בצ"ע דלמה לחלק בין צרעת לשבת, אי הותרה הותרה אי דחויה דחויה.

ובשו"ת באר יצחק (או"ח סי' יד ענף ג) דן מפני מה לא מצריכים למול ע"י שני מוהלים, דשנים שעשו פטורים ולמאי דקי"ל שבת דחויה אצל מילה למה לא מהדרינן אחר דרך היתר? ותוך הדברים כתב גם הוא לבאר את התוס' כדברי החת"ס, שמחלוקת ר"א ור"ע הייתה אי שבת הותרה או דחויה אצל פק"נ. עכ"פ מכל הנ"ל יוצא כצד הראשון בחקירה, שהותרה הוא היתר גמור אצל שבת ולא עוברים בזה על איסור, דלמגיני שלמה שהכריע ששבת הותרה אצל מילה, החזיר בזה את קושיית התוס' למה היה שלא ברצון ר' אליעזר? דלר' אליעזר שסובר הותרה מותר להביא גם דרך רשות הרבים, וא"כ הותרה הוא היתר גורף, דבמילה ליכא למיחש לאיחור, שע"י השינוי שיעשה יסתכן התינוק, ובכ"ז אי נימא הותרה, מותר להביא דרך רה"ר, ואם יש הקבלה בין מילה לפק"נ לעניין דחיית שבת, כר"א שלמד פק"נ דוחה שבת בק"ו ממילה, א"כ מוכח דהותרה הוא היתר גורף ואין כאן כלל איסור.

ו. ברמב"ם (ביאת מקדש פ"ד טו-טז) כתב, "ומפני מה מחזרים על הטהורים מבית אב אחר? מפני שהטומאה לא הותרה בציבור אלא באיסורה עומדת ודחויה היא עתה מפני הדחק ואין דוחים כל דבר הנדחה אלא במקום שאי אפשר". ובהלכות שבת (פ"ב ה"א) כתב "דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצוות" וכתב הכס"מ שם לבאר מקורו, דאיפליגו תנאי אי טומאה הותרה בציבור או דחויה ומשמע בגמרא כמ"ד דחויה, וכן פסק הרמב"ם. והוסיף הכס"מ, "דכי היכי דאיפליגו בטומאה ה"נ איפליגו בשבת לגבי חולה אם היא דחויה או הותרה וקי"ל כמ"ד דחויה, וכ"כ הרשב"א והר"ן שהשבת דחויה היא אצל חולה ולא הותרה". ועכ"פ, מלשון הרמב"ם שכתב "מפני שהטומאה לא הותרה בציבור אלא באיסורה עומדת ודחויה היא עתה מפני הדחק" נראה פשוט, דהותרה הוא היתר גורף, והאיסור נדחה ממקומו, שבהפכו, דחויה, כתב הרמב"ם שבאסורה עומדת ופשוט. ולדברי הכס"מ שהשווה בין דחיית שבת מפני פק"נ לדחיית עבודת בית המקדש בטהרה מפני הטומאה, ברור שהותרה בשבת הוא היתר גמור ואין כלל איסור.

אמנם מצינו באחרונים שתמהו על הכס"מ בזה, ולא קיבלו את ההשוואה שהביא. בשו"ת הרמ"א (סי' עו) הבין ברמב"ם לא ככס"מ. ובחת"ס (כתובות סא ב), הקשה על הכס"מ וז"ל "והכס"מ רפ"ב משבת וגם בב"י סי' שכח תלה זה במאי דקי"ל טומאה דחויה, כאילו בחדא מחתא מחתינהו. ומהתימא ביומא ס"פ טרף בקלפי מבואר שבת הותרה בצבור לעבודה וטומאה דחויה ונימא נמי פ"נ הותרה דומיא דעבודה. ומשמע כיון דשבת הותרה לעבודה ה"ה למילה דאל"ה לא אתי' מיני מפ' ר' אלעזר דמילה, וכיון דשבת הותרה גבי מילה ה"ה לפק"נ דאתי' מק"ו דמילה ס"פ יוה"כ וצ"ע בכל זה". וכן בשו"ת אבני נזר (או"ח סי' קיח אות ו) הוכיח מהא דכהן שלקה כורך גמי שמרפא במקדש דעכ"פ בדרבנן ודאי הותרה ולא דחויה והקשה שם מזה על הכס"מ.

ובאמת שהרמב"ם (שבת פ"ב ה"א) כתב "דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצות. לפיכך חולה שיש בו סכנה עושין לו כל צרכיו בשבת על פי רופא אומן של אותו מקום. ספק שהוא צריך לחלל עליו את השבת ספק שאינו צריך, וכן אם אמר רופא לחלל עליו את השבת ורופא אחר אומר אינו צריך מחללין עליו את השבת שספק נפשות דוחה את השבת". ולכאורה נראה מלשונו שפסק כמ"ד דחויה, אבל בפירוש כתב שעושים לו כל צרכיו, ולפי מה שנתבאר לעיל זה דווקא למ"ד הותרה, וצ"ע. ועוד שבהלכה ב' כתב "ומדליקין לו את הנר ומכבין מלפניו את הנר ושוחטין לו ואופין ומבשלין ומחמין לו חמין בין להשקותו בין לרחיצת גופו. כללו של דבר שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול לכל הדברים שהוא צריך להן" ולכאורה הדלקת הנר אינה רפואה אלא שאר דברים שמועילים לו ולמה יהא מותר אם דחויה? ועוד שכתב שהשבת היא כחול לכל צרכיו, ולמ"ד דחויה שבת אינה כחול, אלא במה שאפשר למעט ימעט, וצ"ע.

בשו"ת יחוה דעת (ח"ד סי' ל אות ה) הביא משו"ת הרדב"ז (ח"ד סי' קל) שנשאל אם מותר לעשות לחולה שיש בו סכנה בשבת דברים שאין סכנה במניעתם ואין בהם כ"כ צורך, והשיב "דבר זה שנוי במחלוקת בין הפוסקים ואני מן המקלים, שדחויה היא שבת אצל סכנת נפשות, לכן מותר לעשות לו אפילו דברים שאין בהם צורך כ"כ שאפשר שאם לא תעשה לו דברים שיש בהם קצת צורך, יבא להמנע גם מדברים שיש בהם צורך הרבה, והדבר ידוע שאפילו ספק ספיקא של פק"נ דוחה את השבת וכו" ומפורש בדבריו שאע"פ שפסק ששבת דחויה אצל פק"נ התיר לעשות לחולה צרכים שאין במניעתם סכנה לחולה, וזה כצד השני בחקירה דלעיל, שהאיסור עומד במקומו ואעפ"כ מותר לחלל כאילו הותרה. לפי יסוד זה נראה לפרש את דברי הרמב"ם שהרמב"ם לא סובר כמ"ד הותרה (שאין איסור כלל) ולא כמ"ד דחויה, אלא הוא ממצע. כלומר, הרמב"ם מודה למ"ד דחויה שהאיסור נשאר ואעפ"כ סובר כמ"ד הותרה שעושים לו כל צרכיו, לפי שהוא למד כצד השני שבחקירה למעלה. ויש לזה כמה ראיות בדבריו.

בפ"ב (ה"א) פסק ששבת דחויה ואעפ"כ פסק שעושים לו כל צרכיו. ולפי דברינו אתי שפיר, שאע"פ שהאיסור קיים, מותר לעשות לו כל צרכיו, לפי שלא מדקדקים בדבר מפני חומרת נפשות. וכן מבואר מה שפסק בהלכה ב' שמדליקים לו נר והוא דבר שאינו קשור לרפואתו, לפי שכל שהוא צורך לחולה עושים, והסברא בזה היא שאם לא נעשה לחולה דברים שטובים לו אפילו אם אין במניעתם סכנה, יש כאן ספק (רחוק) שאולי יסתכן ע"י זה, לפי שיחששו אח"כ לחלל עליו גם בדברים שהוא מסוכן אצלם, ולכן אע"פ שאיסור שבת לא פקע בכ"ז מחללים גם בדברים שאין במניעתם סכנה, וכדמצינו לעניין ע"י מי מחללים, שכתב הרמב"ם (פ"ב ה"ג) "כשעושים דברים האלו אין עושין אותן לא ע''י נכרים ולא ע''י קטנים ולא ע''י עבדים ולא ע''י נשים כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם. אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם." ופירש דבריו בכס"מ "וטעמא דאין עושים ע"י גוים וקטנים שמא יאמרו הראוים בקושי התירו פקוח נפש ואין מתירים אותו לכתחילה ע"י המחויבים במצוות, דילמא יבא הדבר שכשלא ימצאו גוים או קטנים לא ירצו לחלל שבת ע"י גדולי ישראל". אמנם אין ראייה זו מוכרחת, שהר"ן פירש דברי הרמב"ם בעניין אחר (ויעויין בזה בב"י סי' שכח סע' יב שביאר את כל השיטות בדין זה דע"י מי מחללים).

ובהי"ד כתב "עושין מדורה לחיה ואפילו בימות החמה מפני שהצנה קשה לחיה הרבה במקומות הקרים. אבל אין עושין מדורה לחולה להתחמם בה" ובמ"מ שם הסתפק אם מדובר על חולה שיש בו סכנה או על חולה שאין בו סכנה, וכתב תחילה שמדובר גם בחולה שיש בו סכנה ובכ"ז אסור להדליק לו מדורה לפי שאפשר לחממו בבגדים והוא לא מסוכן אצל הצינה, ולכאורה קשה על דברינו, שאמרנו שאין מדקדקין, ולפי ההו"א של המ"מ דעת הרמב"ם היא דחויה ובעינן להדר אדרך היתר. אמנם למסקנה לא קשה שחזר בו המ"מ וכתב שדברי הרמב"ם לגבי מדורה הם דווקא בחולה שאין בו סכנה ובחולה שיש בו סכנה מותר להדליק לו מדורה וכמו שכתב שם הראב"ד.

ובה"ח פסק הרמב"ם "חולה שהיה צריך לשתי גרוגרות ולא מצאו אלא שתי גרוגרות בשני עוקצין ושלש גרגרות בעוקץ אחד כורתין העוקץ שיש בו שלש אף על פי שאין צריכין אלא לשתים כדי שלא ירבו בבצירה אלא יכרתו עוקץ אחד ולא יכרתו שנים וכן כל כיוצא בזה" ולפי דברינו, פסק כן לפי שהאיסור נשאר וצריך למעט בו, וא"כ צריך לבאר מה ההבדל בין דברים שאינו מסוכן אצלם שמותר לבין ריבוי בשיעורים שאסור? ונראה לומר, דבכל דבר שהוא נוגע ממש לחולה עצמו מותר לעשותו אפילו אם אין סכנה, אבל ריבוי בשיעורים הוא לא אצל החולה, אלא פעולה מקדימה לפעולה שנפעל אצל החולה, ולכן שם לא התרנו מפני הספק פק"נ, כי זה רחוק ואין חשש שמזה יבואו ללמוד.

ז. השתא דאתינן להכי תבוא על נכון גם דעת השו"ע שנסתפקו האחרונים בדבריו. שלעניין שבת פסק (או"ח סי' שכח סע' ד) "מכה של חלל אינה צריכה אומד שאפילו אין שם בקיאים וחולה אינו אומר כלום עושים לו כל שרגילים לעשות לו בחול..." ודקדקו בדבריו, שפסק "כל שרגילים לעשות לו בחול" לפי שהוא סובר הותרה שבת ולא בעינן לחפש דרך היתר[8], אמנם לעניין מילה בשבת ע"י שני מוהלים פסק שלא ימולו (יו"ד סי' רסו סע' יד) "יש להזהר שלא ימולו שני מוהלים מילה אחת בשבת שזה ימול וזה יפרע אלא המל הוא עצמו יפרע", וכתב שם הרמ"א "ולא מצאתי ראיה לדבריו, ואדרבא נראה לי דשרי דהא מילה דחיא שבת כמו עבודה במקדש שכמה כהנים היו עובדים ומחללים שבת דמאחר דשבת ניתן לדחות הרי הוא כחול לכל דבר וכן מצאתי בספר התרומה ישן כתוב בקלף שכתב בסוף הלכות שבת בהדיא דשרי אמנם מצאתי בקובץ שיש לאסור ועל כן טוב להחמיר לכתחילה אף על פי שמדינא נראה לי מה שכתבתי". ולפי דבריו מתבאר שדעת השו"ע שמילה לא דוחה שבת לגמרי ולא כפקוח נפש שדוחה שבת לגמרי, ולעיל (אות ד) ראינו שלמ"ד הותרה בפק"נ הוא הדין מילה, דילפינן מהדדי. וא"כ איך סתר פסקו, שלענין פק"נ פסק ששבת הותרה ולעניין מילה פסק דחויה? ויותר מזה שגם לעניין פק"נ פסק שלא לרבות בשיעורים (סי' שכח סע' טז) "אמדוהו לשתי גרוגרות ולא מצאו אלא שתי גרוגרות בשני עוקצין ושלש בעוקץ אחד, כורתים העוקץ שיש בו שלש וכו'..." ואם הוא סובר הותרה, למה ימעט בשיעורים? אא"כ נסביר כדלעיל (סוף אות ה בדעת הרמב"ם) החילוק בין דברים שהם אצל החולה ממש לדברים שהם רחוקים ממנו.

וקודם שאבאר דבריי, אקדים פירוש יפה שראיתי ולפיו אפשר ליישב את דעת השו"ע. והוא באור החיים הקדוש (שמות לא טז) שפירש על הפסוק "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם" וז"ל "או ירצה על זה הדרך, אימתי אמרתי לך לשמור איש ישראל אפילו בערך כבוד שבת דוקא לעשות פירוש באדם שישנו בגדר עמוד לעשות אבל מי שודאי לא יקום ולא יגיע לשבת לשומרו הגם שרפואות אלו יועילו לשעות או לימים לא יחלל עליו שבת". והקשו עליו מהלכה פסוקה (יומא פה א ובשו"ע סי' שכט סע' ד[9]) שמחללים שבת אפילו על מי שלא יכול לחיות אלא כמה רגעים ואפילו על תינוק שנמצא בעיר שרובה נכרים ומיעוט ישראלים ולא יהיה חייב בשמירת שבת, ופק"נ ליהודי בשבת לא תלוי בשאלה אם ישמור שבתות או לא, שהלימוד הזה בגמרא אית ליה פירכא, וקי"ל כשמואל שלמד מ"וחי בהם" (לעיל אות א) ולפ"ז צ"ב למה התכוון האור החיים הקדוש במה שכתב שדווקא על מי שישמור עוד שבתות מחללים.

וראיתי תירוץ יפה לזה בשו"ת חיים ברצונו לגאון רבי משה  חיים גרינפלד זצ"ל הי"ד (סי' טו) שתירץ והוכיח, שבכל התורה כולה קי"ל דחויה היא מפני פק"נ ובגדר דחויה ולא הותרה, דילפינן מ"וחי בהם", אבל לעניין שבת התורה הוסיפה לימוד מיוחד לעשותה הותרה, שכתבה "ושמרו בני ישראל את השבת", והכונה בזה למי שישמור עוד שבתות שעבורו מחללים בגדר הותרה ולא בגדר דחויה. וזה פירוש דברי האוה"ח הקדוש, שודאי מחללים גם על מי שלא ישמור עוד שבתות אבל החילול עליו הוא רק בגדר דחויה ולא הותרה, לעומת מי שישמור שבתות אחרות, שמחללים עליו אפילו בגדר הותרה, מחידוש שחדשה לנו התורה בשבת דווקא, מריבוי של ושמרו (וכן העלה שם בסוף תשובתו להלכה והוא חידוש גדול שלא מצאנו כן בדברי הפוסקים[10]), וע"פ הדברים האלה, נראה שאפשר לפרש גם את דעת השו"ע, שדעתו היא ששבת הותרה אצל פק"נ ומחללים עליו בגדר הותרה מהחידוש דושמרו, אבל לעניין מילה אין לימוד וחידוש שדוחה שבת עד גדר הותרה, שיש רק לימוד אחד, "ביום השמיני" ואפילו שבת, ובלימוד זה אין כח לעשות הותרה, שכל מה שיש כח בלימוד של "ושמרו" לעשות הותרה, הוא לפי שכבר נדחתה שבת אצל פק"נ מדין "וחי בהם" ומה ראתה התורה להוסיף ולכתוב ושמרו, אלא ללמדנו שנדחית בגדר הותרה. אבל לעניין מילה, לא שייך כלל "וחי בהם" ואין כח בלימוד אחד לדחות עד גדר הותרה.

אמנם פירוש זה בדבריו יועיל רק לבאר את החילוק בין מילה לשבת, אבל לא יועיל להסביר למה פסק למעט בשיעורים, שאם סובר הותרה לגמרי היה לו להתיר אפילו ריבוי בשיעורים.

ולפי דרכינו יתבאר עוד ביאור בדברי השו"ע, שדעתו כדעת הרמב"ם דלעיל. כלומר, שבת דחויה אצל פק"נ ואעפ"כ כל מה שהוא צורך לחולה ויש בו איזה טובה לחולה מותר לעשות שבת ואפילו אם אין בדבר ההוא רפואה, לפי שאנו חוששים גם לחשש רחוק מאד שמא יסתובב ע"י המניעה איזה פק"נ וכמו שמצינו לעניין החילול ע"י נשים, קטנים וגויים, שלא הותר לחלל על ידיהם אלא דווקא ע"י ישראל גדול (או גדולי ישראל) ואחד מהטעמים שנתנו שם הוא שמא ילמדו מזה לזלזל בפק"נ ויסתכן אותו חולה או אחר לפעם אחרת ע"י זה. וודאי גם מ"ד דחויה מודה לזה, שהיא גמרא ערוכה ופסקוה הראשונים (כמובא בב"י סי' שכח סע' יב) וכן לענייננו כל שיש בו איזה הטבה לחולה עושים, שאנו חוששים שמא ע"י המניעה יקרה לו משהו, או שילמדו להימנע מאיזה דברים ויסתכן ע"י זה החולה הזה או אחר, לכן מותר לעשות אע"פ שדחויה והאיסור נשאר, ולכן פסק השו"ע שעושים לחולה כל צרכיו. אבל דברים שהם רחוקים מהחולה כגון ריבוי בשיעורים אסור, שלא הותרה השבת אלא דחויה וכל פעולה שהיא לא אצל החולה אלא פעולה מקדימה למה שנפעל אצל החולה אסורה לפי שאין חשש שיבואו ללמוד מזה ואין שום חשש לחולה זה או אחר ולכן אסור, שאין סיבה לחלל שבת ללא צורך. וכמו שכבר כתבתי בביאור דברי הרמב"ם (לעיל אות ה). ולעניין מילה כל זה לא שייך, שאין שם בהילות וחשש פק"נ ולכן היא רק דחויה ולא הותרה. והכל בא על מקומו בשלום.

 

[1] בעצם שאלת הגמרא נסתפקו האחרונים, מאי שנא מכל מצווה אחרת שבתורה דקי"ל דפק"נ דוחה, למה בשבת הוצרכו לשאול יותר משאר מצוות? עיין בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ח סי' טו) שהביא בזה שתי תשובות מהאחרונים והוסיף תשובה משלו, ששבת השוותה לעבודה זרה שהיא מג' עבירות חמורות שפק"נ לא דוחה, לכן דווקא בה צריך לשאול מניין לנו שנדחית מפנ פק"נ.

[2] בב"י הגרסא, "אין אומרים לגוי וכו'", אמנם ברשב"א ליתא למילת אין. ואפשר להסביר את גרסת הב"י, שסובר שאם שבת דחויה ואין שם נבילה, למה לומר לגוי לשחוט? הרי שחיטת גוי נבילה. אמנם אפשר להסביר את מי שלא גורס אין, שהרשב"א חידש שאע"פ שאין נבילה, אין היתר לחלל שבת אלא רק לומר לגוי ויאכל החולה נבילה, ששבת דחויה אצל פקו"נ.

[3] ועיין שם בביה"ל (ד"ה כל שרגילים) שחלק על זה והביא שהרבה ראשונים סוברים שאין לעשות לו אלא דברים שהוא מסוכן במניעתם וכתב שכן דעת הרמב"ן ולא כב"י שהבין ברמב"ן שמתיר אפילו דברים שאין במניעתם סכנה.

[4] שאם נכונים הדקדוקים האלה בשו"ע יש סתירה, ולקמן אות ז יבואר איך מתיישבים הדברים.

[5] וע"ע במנחת חינוך מצוה ב במילה שלא בזמנה

[6] ועיין במהר"ם שהקשה, דאפשרלומר דמיהור מצווה שאני, כתוס' דריש פירקין שהאנו. ותירץ דזה פשוט דהיכא דאין מיהור מצווה אם אפשר לקים העשה והלא תעשה יקיימו שניהם, וכל הידוש של ריש לקיש, דבעינן לעשות שניהם, הוא דווקא במקום שיש בו מיהור מצוה ואעפ"כ היה שלא ברצון ר"א.

[7] אמנם עיין בביאור הלכה (סי' שכט סע' ד ד"ה אלא לפי שעה) שלהלכה קי"ל דפיקו"נ דוחה שבתמהא דשמואל, שנאמר וחי בהם. אמנם אין זה קשה, כי אע"פ שנדחו הטעמים האחרים להלכה הרי שנשארו כטעמים ואפשר שדיניהם שוים שנלמד מהם את גדרי וחי בהם.

[8] ועי"ש בביאור הלכה שהביא הרבה ראשונים לחלוק על פסק זה

[9] ועיי"ש בביאור הלכה שכתב דאע"פ שלא שייך הטעם של חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, מחללים עליו מהא דשמואל שלמד מ'וחי בהם'. והביא שם לשון המאירי שכתב "אמנם נראה שכל זה הוא לטעמא בעלמא אבל לדינא לא תלוי כלל במצות, דאין הטעם דדחינן מצוה אחת בשביל הרבה מצות, אלא דחינן כל המצוות בשביל חיים של ישראל, וכדיליף לה שמואל מוחי בהם".

[10] אמנם את הסברא שלו להסביר את שיטת האומרים הותרה שבת אצל פק"נ, שלמדו מתוספת הפסוק 'ושמרו', כבר כתב החת"ס (שו"ת או"ח סי' עט) בביאור דברי מהר"ם מרוטנבורג, ושם בתשובה פסק כמ"ד דחויה.