פרישה סמוך לוסת למעוברת ומניקה. נאמנות אשה בהלכות נדה

סדרת שיעורים הלכה למעשה בהלכות נדה- שיעור 5

הרב ינון קליין שליט"א

להאזנה לשיעור גלול לסוף העמוד

 

א. נדבר היום על עוד נושא אחד מסימן קפד- פרישה סמוך לוסת במעוברות ומניקות, ונעבור לסימן קפה סעיף א, בו מדובר על הנאמנות של הנשים בדיני נדה.

 

ב. אומרת המשנה במסכת נדה (ז א) "רבי אליעזר אומר ארבע נשים דיין שעתן בתולה מעוברת מניקה וזקנה אמר רבי יהושע אני לא שמעתי אלא בתולה אבל הלכה כרבי אליעזר".

ובגמ' (ט ב) "בעא מיניה ההוא סבא מר' יוחנן, הגיע עת וסתה בימי עבורה ולא בדקה מהו" והגמ' משווה לדין חרדה שמסלקת דמים ולא צריכה בדיקה כך גם מעוברת היא מסולקת דמים ולא צריכה בדיקה.

ועל פי גמרא זו פסקו הראשונים (רז"ה, רא"ש, ר' ירוחם, רשב"א) להלכה שמעוברת ומניקה לא צריכות בדיקה ונחשבת מסולקת דמים.

מהנקודה הזו, הסוגיה מתפצלת לשני דיונים נפרדים. במעוברת הדיון הוא ממתי היא מסולקת דמים, במניקה הדיון הוא עד מתי היא מסולקת דמים. נעבוד לפי הסדר הכרונלוגי- מעוברת ואח"כ מניקה.

 

ג. הגמ' בנדה (ח ב) אומרת "וכמה הכרת העובר? סומכוס אומר משום ר' מאיר שלשה חדשים ואע"פ שאין ראייה לדבר זכר לדבר שנאמר ויהי כמשלוש חדשים וגו', זכר לדבר קרא כתיב וראייה גדולה היא, משום דאיכא דילדה לט' ואיכא דילדה לשבעה" ופירש רש"י (ד"ה דילדה לז') "שמא ניכר עוברה לשליש ימיה דהיינו שני חודשים ושליש קמ"ל דאזלינן בתר רוב נשים".

אז ברור בגמרא שהכרת עובר היא בשלשה חודשים. וכך נפסק להלכה בשו"ע (סי' קפט סע' לג).

אבל האמת היא שזה קשה. לפני הקושיה צריך להקדים- הדיון שאנחנו עומדים לדון בו עכשיו שייך רק באשה שיש לה וסת קבוע- אשה כזו צריכה לחשוש שלש פעמים עד שהוסת יעקר. אבל אשה שאין לה וסת קבוע- הוסת נעקר בפעם אחת ומאחר ורוב הנשים לא רואות דם בהריון בדרך כלל אין שאלה. ונסביר.

להגיד שסילוק דמים הוא רק שלשה חודשים אחרי תחילת ההריון זה קשה. יש תשובה בריב"ש (שו"ת ריב"ש החדשות סי' ו) שכתוב בה שרוב הנשים מסולקות דמים מיד כשמתחיל ההריון ורק מיעוט הנשים רואות אחר כך.

יותר מזה- בשו"ת עבודת הגרשוני (סי' כא) כתוב שאם אשה ראתה וסת זו ראייה שהיא לא בהריון. עכשיו, נכון שבמציאות וסת זה אומר שאין הריון, אבל לא בהכרח שכל דם שיוצא מהאשה הוא דם וסת. ולכן הקשו על העבודת הגרשוני, איך הוא סותר את הגמרא שאמרה שהכרת עובר הוא רק בשלשה חודשים, ויכול להיות דם לפני זה אף על פי שהיא בהריון?

אבל השאלה היא שאלה- אם רוב הנשים לא רואות דם כבר מתחילת ההריון, למה הגמרא אומרת שהכרת העובר הוא רק בשלשה חודשים. לכאורה, ברגע שעוברת הוסת הראשונה ולא ראתה יש מקום לומר שהיא בהריון? ואם נאמר שזה לא בירור גמור, כי אולי היה איחור וצריך בירור גמור, אז לפחות בזמנינו שיש אולטרסאונד ובדיקות הריון ואפשר לדעת בודאות גמורה שהאשה בהריון כמה ימים אחרי האיחור של הוסת, נקל ונאמר שברגע שיש בירור מוחלט, לא תצטרך להמתין.

הנודע ביהודה (אבן העזר סי' סט) כתב: "ודבר זה אירע כמה פעמים דנשים מעוברות בתחלת עיבורן ששפעו וראו בשעת וסתן... ושאלתי פה לרופאים ואמרו לי שדבר זה שכיח מאד מאד לרוב בהרבה נשים שבתחלת עיבורן רואות ושופעות בשעת וסתן חודש ושני חדשים. ולא זו אף זו אמרו לי כבר קרה להם כמה נשים שהיו רואות בשעת וסתן כל ימי עיבורן עד החודש השמיני אבל אינו שכיח כל כך אבל בשני חדשים הראשונים אמרו ששכיח לרוב"

הטענה שלו נכונה במציאות היום?

בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סי' נב) כתב: "אבל הוא מהדברים שנשתנו הטבעים זה איזה מאות שנה שתיכף משנתעברה פסקו דמיה, וידיעת רוב הנשים וכמעט כולן שחושבות ירחי עיבורן משעת הפסקת ראיית הדם בזמן וסתן בערך, וגם סומכין ע"ז לדינא להרבה ענינים... ומה שמסיק ושאלתי פה לרופאים ואמרי לי שדבר זה שכיח מאד מאד לרוב בהרבה נשים שבתחלת עיבורן רואות ושופעות דם בשעת וסתן חדש ושני חדשים, הנה ודאי לשון גוזמא גדולה היא דהרי זה גופא דהנו"ב בעצמו לא ידע וכל העם לא ידעו זה והיינו שגם הנשים המילדות לא ידעו מזה הוא הכרח שאינו דבר מצוי כלל דהא רובא דרובא נשי לא היו הולכות לרופאים להוליד הולד, ואף הדורות שאחרי הנו"ב כי גם בילדותי עדיין לא היו הולכות לרופאים וגם לא למיילדות שהן נשים שלמדו בבית ספר דהמדינה לזה שכבר היו נמצאות באיזה מקומות אלא לנשים זקנות שמסרו אחת לחברתה איך להתנהג, ולא הלכו לרופאים אלא נשים מועטות ורק כשהן חולות, שאף כל הנשים שהלכו לרופאים היו מיעוטא דמיעוטא נגד כל הנשים שבעולם וכ"ש המיעוט מאלו שהלכו לרופאים שעלייהו אמרי שהוא שכיח הוא כמעט שאינו כלום נגד כל הנשים ותמוה על לשון זה שמביא מהרופאים דהרי כיון שהוצרך לשאול מרופאים הרי הוא ברור שבלא זה לא היה יודע זה, שא"כ ברור שנשתנו הטבעים בזה זה מאות בשנים שתיכף כשנתעברות פוסקות מלראות דם ושפיר כתב בתורת השלמים שתיכף כשנתעברה רובן דרובן של הנשים פוסקות מלראות דם".

ואחר כך הוא מתמודד עוד עם הנודע ביהודה.

למעשה- האגרות משה לא לבד, גם בשו"ת באר משה (ח"א סי' מח) כתב שרב גדול ומפורסם הורה להקל ששלשה חודשים זה לאו דוקא, אלא מספיק בירור מוחלט שהיא בהריון והבאר משה אומר שהוא שמח לשמוע את ההיתר הזה כי גם הוא סובר כך רק שלא ברור לו להכריע כך, ועכשיו שראה שהרב הגדול והמפורסם (כנראה הוא מתכוון לרב פיינשטיין) הורה כך, יש על מי לסמוך.

לעומתם, השבט הלוי (גם בשיעורים וגם בשו"ת ח"ג סי' קיד) מחמיר. הוא טוען ומביא לזה סימוכים מהראשונים ומהאחרונים ובעיקר מהחת"ס (יו"ד סי' קסט) שהנקודה היא לא הכרת עובר וסילוק דמים, אלא שיהיה ניכר העיבור- מה בכך שניכר העיבור? החת"ס עונה שלפעמים יש דם לפני זה, כלומר, למרות שזה סילוק דמים, ורוב הנשים לא רואות בתקופה הזו, זה לא סילוק גמור ומוחלט כי יש מיעוט שרואות, הסילוק הגמור הוא רק כשניכר העיבור, כלומר אחרי שלשה חודשים.

השבט הלוי הביא גם מאירי בנדה (ט א) שמסביר אחרת לגמרי את המושג 'הוכר עוברה': "שאין סלוק הדמים עד שעת הכרת העובר שהולד מכיר חיותו ומכביד עליה ראשה ואיבריה ודמיה מסתלקין ומשם ואילך דייה שעתה ומן הדין לא היה לנו לטהרה אלא עשרים וארבע שעות אחר הכרת העובר שהרי כשראתה בשעת הכרת העובר הואיל ומאתמול לא היו ראשה ואיבריה כבדים אין דמיה מסולקין כל כך אלא הואיל ומעת לעת דרבנן הקלו בו אבל כל שראתה קודם הכרה אפילו הוכר בסמוך לראיה מטמאה מעת לעת".

העובר מכיר, לא מכירים אותו, אלא הוא נהייה מספק גדול ובעל חיים.

וגם הוא לא לבד, בשו"ת משנה הלכות (ח"ה סי' קמח) החמיר גם כן, הוא שומט את היסוד שעליו בנוי ההיתר. כתב: "ולפענ"ד ח"ו לסמוך על שנוי הטבע ולהקל במקום שהחמירו חז"ל וגזרו לבדוק ג' עונות ראשונות ואפילו אי נימא באמת נשתנו הטבעים מ"מ אכתי היה מקום לחלוק ולומר דהוה בכלל תיקון חז"ל דאינו מועיל שינוי הטבע דצריך ב"ד אחר להתירו ועיין ריטב"א טעם התקנה אי הוא על ג' חדשים או ג' עונות ודו"ק אמנם בר מן דין לא ניחא ליה למרייהו להקל בהני טעמי וסברות כרסיות בשינוי הטבע וכיוצא בזה ואם נסכים לסברת האי גדול א"כ רוב גופי התורה נוכל לשנות ח"ו ומי יכול לסמוך על זה ולהתיר מה שאסרו הראשונים ואפילו יהי' גובה ארזים גבהו לא נאבה ולא נשמע לו ואטו מלפני שלשים שנה ועד הנה נשתנו הטבעים וזה יותר משלשת אלפים שנה לא נשתנו".

הסברה שלו נתונה במחלוקת, יש ספר שלם של הרב עמיאל על זה- השתנות הטבעים בהלכה, ולא ברור בכלל שלא אומרים השתנו הטבעים. אבל זה לא הנושא שלנו עכשיו.

אז ראינו שיש צדדים לפה וצדדים לפה. הגר"ע בטהרת הבית (עמ' פד) אומר שבסופו של דבר גם ר' משה פיינשטיין חזר בו, הוא מביא מקונטרס תשובות בהלכות נדה ששם כתב ר' משה פיינשטיין שבגלל שרבי עקיבא איגר והאבני נזר (שלא הזכרנו מקודם) החמירו בזה אין להקל.

וזוהי המסקנה של הגר"ע יוסף.

לפני שנתקדם, נוסיף עוד הערה אחת- איך מחשבים שלשה חדשים 90 יום, או לפי תאריך, או אולי מספיק מקצת חודש ראשון ומקצת שלישי וכול החודש השני? אם אתם זוכרים, הגמרא הביאה פסוק: "ויהי כמשלש חודשים", אחרי שלשה חודשים זיהו את ההריון אצל תמר והעמידו אותה לדין. רש"י על התורה מפרש "רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם".

הפירוש הזה מסתדר עם מה שראינו לעיל ברש"י על הגמרא? מהרש"א מסביר "יראה מפירושו דסומכוס בכל גונא בין ביולדת לט' בין ביולדת לז' קאמר שלשה חדשים שלמים אלא דליכא ראיה ליולדת לז' דשמא אזלינן לשליש חדשי עיבור דסתם נשים דיולדין לט' דה"ל שליש עיבורה ג' חדשים שלמים או נימא דניזל בתר שליש עיבור דידה דהיינו ב' חדשים ושליש", כלומר זה לא כמו רש"י בחומש, צריך שלשה חודשים מלאים. אלא שבחומש רש"י פירש על פי המדרש רבא, וסומכוס חולק על זה וסובר שצריך שלשה חודשים מלאים.

 

ד. ברוך ה' בשעה טובה המעוברת שדברנו עליה ילדה, בן זכר, כמו שדובר פה היום בסיום, ועכשיו היא מסולקת דמים כי היא מניקה. עד מתי? כמה זמן היא מניקה? מה הדין במי שלא מניקה, זה תלוי בהנקה בפועל?

יש בזה מחלוקת תנאים בברייתא (נדה ט א): "ת"ר מניקה שמת בנה בתוך עשרים וארבע חדש הרי היא ככל הנשים ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה לפיכך אם היתה מניקתו והולכת ארבע או חמש שנים דיה שעתה דברי ר"מ רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אומרים דיין שעתן כל עשרים וארבע חדש לפיכך אם היתה מניקתו ארבע וחמש שנים מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה כשתמצא לומר לדברי ר"מ דם נעכר ונעשה חלב לדברי רבי יוסי ורבי יהודה ורבי שמעון אבריה מתפרקין ואין נפשה חוזרת עד עשרים וארבע חדש".

להלכה פסקו הראשונים כחכמים ולא כרבי מאיר ולכן פסק השו"ע (סי' קפד סע' ז): "אם הגיע וסתה בימי עיבורה משהוכר עוברה או בימי מניקתה שהם כ"ד חודשים משנולד הולד, אין צריך לפרוש סמוך לוסתה ואפילו בתוך וסתה מותרת בלא בדיקה".

אבל- גם מי שבמעוברת טען שלא אומרים השתנו הטבעים, זה היה לא להקל מחמת זה. אך במניקה אם נאמר שהשתנו הטבעים זה יהיה לחומרא. כי בפועל, הרבה נשים רואות דם כמה חודשים אחרי הלידה. ובשבט הלוי כתב שדווקא בתקופה הזו יש להזהר יותר, כי הוסת לא מסודת והוא מעיד שרוב המקרים של רואה מחמת תשמיש הם בתקופה הזו. וגם הגר"ע יוסף החמיר בזה (טה"ב עמ' פה).

 

ה. הנושא האחרון שנעסוק בו הוא כבר בסימן קפה. בשיעור פתיחה דברנו על המחלוקת אם איסור נדה הוא טומאה או ערווה. אחד הנידונים היה הנאמנות של אשה על עצמה. זה הנושא של סימן קפה, מתי יש לאשה נאמנות ומתי אין לה נאמנות בהלכות נדה.

במסכת כתובות (עב א) שנינו במשנה "ואלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית, איזוהי דת משה... ומשמשתו נדה" והגמרא שואלת "ומשמשתו נדה ה"ד, אי דידע בה נפרוש אי דלא ידע נסמוך עילוה, דא"ר חננא בר כהנא אמר שמואל מניין לנדה שסופרת לעצמה שנאמר וספרה לה שבעת ימים, לה לעצמה" [ועיין בתוס' שם ד"ה וספרה ששאלו למה לא תברך על ספירה זו כדין ספירת העומר שמברכים דהא כתיב וספרה, ותירצו דלא מברכים אלא על דבר שיוכל למנות כסדר ולא יפסיק המניין אבל זבה אם תראה באמצע מניינה סתרתו ולכן אין לה לברך]. וזהו יסוד הנאמנו של אשה על טהרתה, התורה הטילה את האחריות עליה ונתנה לה נאמנות. ובמסכת נדה (יב א) מובאת ברייתא "ת"ר חמרין ופועלין והבאים מבית האבל ומבית המשתה נשיהם להם בחזקת טהרה ובאים ושוהין עמהם בין ישנות בין ערות, בד"א שהניחן בחזקת טהרה אבל הניחן בחזקת טומאה לעולם היא טמאה עד שתאמר לו טהורה אני". כלומר, יש לה נאמנות, אם היא אומרת טהורה אני מותר לו לבוא עלה אפילו שכשהוא יצא לדרך היא הייתה טמאה.

הטור שינה את לשון הגמרא וכתב שנאמנת לומר טבלתי. הב"י מדקדק שהוא מתכוון לומר שהיא נאמנת לומר שנטהרה אך אינה נאמנת לומר שמעולם לא נטמאה, כי כשבעלה יצא היא הייתה טמאה.

רמ"א כתב "ומאחר שעברו ימים שאפשר לה למנות ולטבול נאמנת" הט"ז (ס"ק א) הקשה מאי קמ"ל רמ"א בהא שכתב שעברו הימים שאפשר לה למנות ודאי כן הוא דאל"ה אינה נאמנת כיון שא"א שטבלה ותירץ שרמ"א אייירי כגון שהבעל מסופק אם עברו מספיק ימים שרגילה לטבול, כגון שבד"כ מתחילה למנות השבעה נקיים מיום שישי לראייתה ולפי דבריה שאמרה שטבלה יוצא שהתחילה למנות ביום חמישי לראייתה ונאמנת לפי שאפשר שטבלה.

הש"ך בנקודות הכסף דחה את קושיית הט"ז וכתב דרמ"א גופא דדינא אתא לאשמועינן וכתב בש"ך דרמ"א אתא לאפוקי היכא דיודע ודאי שלא עברו ימי ספירה אבל היכא שהוא מסופק ואינו יודע יכול לסמוך עליה וביארו האחרונים שני ביאורים בדעתו (עיין שבה"ל עמ' מו) האחד שהבעל אינו יודע אם עברו מספר ימים שתוכל לספור ולטבול כדוגמת השאלה בחת"ס (יו"ד סי' קפה) אודות אחת שאמרה שטבילתה ביום ד ואח"כ אמרה שטעתה וטבילתה ביום ג ונאמנת ועוד דרך לבאר שהבעל הרגיש באחד הימים שנטמאה ואחרי עשרה ימים אומרת לו שכשהרגיש כבר נטמאה יומיים קודם לכן ועכשיו יכולה לטבול.

[מה הדין אם הוא מגיע הביתה ורואה את בגדיה של אשתו מלוכלכים בדם והיא אומר שהיא טהורה? רוב הראשונים (תוס', רא"ש, רבינו ירוחם) סוברים שהיא נאמנת במקרה כה, יש מי שטען שהר"ן חולק על זה ודחו את דבריו. בכל מקרה להלכה רמ"א פסק שנאמנת]

 

ו. נקודה אחרונה שנוגעת למעשה בסעיף בו אנו אוחזים (קפה א) היא האם כשהאשה חוזרת מהטבילה היא צריכה לומר לבעלה שטבלה. לשון השו"ע היא: "האשה שהיא בחזקת טמאה, אסור לו לבוא עליה עד שתאמר לו טבלתי".

בא החוות דעת (ס"ק א) ואומר "ואפילו שוכבת אצלו לא מהני עד שתאמר לו בפירוש טבלתי כן מוכח מתוס'". כנראה הוא מתכוון[1] לתוס' בנדה (יא ב ד"ה תניא) וז"ל "אבל לבעלה מותרת, וא"ת ודילמא דווקא ביש לה וסת איירי וי"ל מדתני סיפא אבל הניחה בחזקת טמאה מכלל דמיירי באין לה וסת... ובסמוך בברייתא דחמרין ופועלין דקתני נמי אבל הניחה בחזקת טמאה אע"ג דביש לה וסת מיירי, היינו משום דבהניחה בחזקת טמאה אשמועינן אפילו ערה טמאה עד שתאמר טהורה אני..." ע"כ. ונראה לכאורה שדקדק מהא דכתבו דבערה בעינן שתאמר טהורה אני, ובפת"ש (ס"ק א) פסק כחוות דעת.

הלחו"ש (ס"ק א) חלק על החוו"ד בזה וס"ל דודאי מעשה שעושה שבאה ושוכבת אצלו לא קל מדיבור שאומרת טהורה אני ומועיל כמותו, ולהסביר התוס' כתב לחלק, דהתם איירי בבא מן הדרך שלא היה בביתו כשהייתה הטבילה ואיכא למיחש דלמא לא טבלה מחמת אונס א"נ דטבילה בזמנה מצווה דווקא בנמצא בביתו ובלא נמצא לא וממילא איכא למיחש שהתרשלה ולא טבלה וא"כ מחמרינן טפי שתאמר שטבלה, אבל בנמצא בביתו וראה שסופרת שבעה נקיים ומתלבשת בלבנים וליכא למיחש לאונס ועוד שטבילה בזמנה מצווה לא בעינן שתאמר בפה ודי במה שעושה מעשה ששוכבת אצלו.

למעשה בשיעורי שבה"ל (עמ' מה) פסק כלחו"ש וסיים "והרוצה להחמיר ולשאול אותה בפירוש יש מקום לזה כיון דיש מחמירים לשאול". ובטה"ב (סי' ד סע' ב) פסק "... אמנם אינה צריכה לומר לו בפירוש טבלתי אלא כל שבאה ושוכבת לצדו בליל טבילת מצווה הרי היא כאומרת לו בפירוש שטבלה" ובהערה הביא שכ"פ הרבה אחרונים החת"ס האבנ"מ הגאון ר' שלמה קלוגר והבא"ח. ובערוה"ש פסק דלאו דוקא שוכבת אצלו אלא כל שעושה איזה מעשה שהיא מרמזת לו שאינה נדה כגון שנותנת חפץ מידה לידו דכשהיא טמאה אסור לעשות כן מותר לו לבוא עליה.

 

[1] לפי שהחוות דעת לא הפנה ולא כתב לאיזה תוס' כוונתו ובלחו"ש (ס"ק א)כתב שלא מצא שום תוס' כזה ואח"כ כתב שהראה לו אחד הדיינים בני עירו הרב מושקוביץ את התוס' הנז' בנדה וכנראה שלזה כיון החוות דעת.