שכר שבת בלימוד לבר מצוה

האם מותר לקבל תשלום עבור הכנת נער לבר מצוה כאשר שיעורי ההכנה מתבצעים בשבת?

הרב גיורא ברנר שליט"א

שאלה: האם מותר לקבל תשלום עבור הכנת נער לבר מצווה, כאשר שיעורי ההכנה נעשים בשבת?

 

תשובה:

א. מקור איסור שכר שבת

בברייתא ב"מ (נח א) "השוכר את הפועל לשמור את הפרה, לשמור את התינוק, לשמור את הזרעים אין נותנים לו שכר שבת, לפיכך אין אחריות שבת עליו. היה שכיר שבת, שכיר חדש, שכיר שנה, שכיר שבוע נותנין לו שכר שבת, לפיכך אחריות שבת עליו" ופרש"י "אין נותנין לו שכר שבת- אם שכיר יום הוא. נותנין לו שכר שבת- שנבלע בשכר שאר הימים, ואינו מפורש לשבת".

ובתוספתא (ב"מ פ"ח ה"א) נוסף בסיום ברייתא זו "ואם היה שכיר שבת לא יאמר לו תן לי שכרי של שבת אלא אומר לו תן לי שכרי של עשרה ימים" (וביאר במנחת ביכורים דבכה"ג שאומר של עשרה ימים הוי בהבלעה). והובאה תוספת זו גם בתוספתא שבת (פי"ח הט"ז) וברי"ף (שבת סד ב) וברמב"ם (שבת פ"ו הכ"ה) ובסמ"ג (ל"ת סה) וברא"ש (שבת פכ"ג ה"ח) ובטור (סי' שו).

ומדברים אלה נלמד בפשטות שאסור לקבל שכר על עבודתו בשבת כשמקבל על שבת בפני עצמה אך אם מקבל על מס' ימים ובתוכם יש גם שבת, השכר הנ"ל 'נבלע' בתוך כלל השכר ומותר.

[ובשבלי הלקט (סי' קיג) כתב "וכן ישראל שהשכיר בהמה לחברו אם השכיר לימים אינו נותן לו שכרו של שבת ואם השכיר לחדש ואמר כך וכך תתן לי בחדש שיבא כך וכך ליום האי נמי כשכיר שבת הוי ואסור. אבל אם אמר לחדש סתם נוטל שכרו של שבת דתניא השוכר את הפועל... ושכירות כלים כי האי גוונא נמי לשוכרו לימים אסור אבל לשבת ולחדש מותר אך שלא יפרש כך וכך ליום". ונלמד מדבריו דאפילו אם עובד לתקופה ארוכה כל שמפרש כמה מקבל לכל יום הוי שכר שבת ואסור. אמנם בב"י (סי' שו) הביא לדברי השבלי הלקט וכתב שמכל הראשונים שלא הזכירו איסור זה משמע דס"ל להתיר בכה"ג, ועוד נדבר בזה לקמן.]

והנה י"ל דשכר שבת הוא איסור דרבנן וכמו שמצאנו ברש"י כתובות (סד א) שכתב "כשכר שבת- כמו שמשתכר בשבת גזרה משום מקח וממכר ושכירות".

ובעיקר היתר שכר שבת בהבלעה יש לחקור האם הכוונה שיש כאן שכר שבת והתירו חכמים לקבלו בהערמה כגון זה, או שהכוונה דכיון דאינו מקבל לפי ימים אלא לפי תקופה ושכר השבת בלוע בתוכה הוא מתבטל בתוכו (כעין איסור שנתבטל בהיתר) ואין כאן כלל שכר שבת.

ונפק"מ בזה תהיה לכאורה בכה"ג שרוב עבודתו בשבת ומיעוטה בחול, דא"ת דאין כאן שכר שבת אלא שכר תקופה זה נכון לכאורה דווקא בכגון שעובד תקופה שלמה ורוב עבודתו בחול שאז שייך לומר דשכר שבת נבלע בתוכה והוי שכר תקופה ולא שכר שבת. אמנם א"ת שחכמים התירו בכה"ג ע"י הערמה א"כ אפשר לומר שכל הערמה התירו וכיוון שאינו מקבל באופן ישיר דווקא על שבת מותר (אמנם אפשר שגם בכה"ג שהיא כעין הערמה גלויה לא התירו חכמים ודווקא בערמה שאינה גלויה כגון שכר שבוע או שכר חודש וכד' התירו).

ולכאורה ממה שהביאו בברייתא דווקא דוגמאות של שבוע חודש שנה וכד' נראה לכאורה להוכיח דדווקא בכה"ג שרובו בימי חול התירו דאל"כ היה לו לכתוב רבותא טפי דאפילו מיעוטו בחול מותר לקבל שכר על שבת וצ"ע[1].

ב. שכר שבת עבור מצווה

והנה מצאנו בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפ' פראג סי' תתסז) שכתב "כתב רבינו ברוך מכאן יש לי חשש על החזנים כגון הה"ר יעקב מנויא"מגין שמשכירים אותו להתפלל בשבת לנישואין דמחזי שכר שבת והר' שמואל אמר שאין איסור בדבר דהא נותן לקיים המצוה להתפלל אין זה שכר שבת" וכעין לשון זה איתא גם במרדכי (כתובת סי' קפט). ונלמד מכאן שנחלקו הראשונים האם ישנו איסור שכר שבת גם במידי דמצווה דדעת התרומה לאסור בזה ודעת ר' שמואל להתיר בזה.

ובטור (סו"ס תקפה) משמע דס"ל כדעת ר' ברוך ששייך שכר שבת אף בדבר מצוה.

לעומת זאת בתשובת מהר"י ברונא (סי' קיד) הביא שגם דעת המהרי"ל והמהר"י וויל להקל בדבר מצוה (ואף שהמהר"י וויל מיירי שם במילדת בשבת ואפשר שיש לחלק מסתם דבר מצווה אך בדברי המהר"י ברונא נראה דס"ל דדין מילדת כדין שאר דבר מצווה עיי"ש). ויעוין שם עוד במהר"י ברונא דכתב שנראה דר' ברוך לא ברירא ליה להחמיר בזה אלא מספקא ליה ואילו לר' שמואל ברור להקל בזה עיי"ש.

ומצאנו מחלוקת בביאור דעת ר' שמואל דהנה בב"י (סי' תקפה) כתב "ויש לתמוה על ה"ר שמואל דאטו כדי לקיים המצות נחלל שבת וי"ל דבגמ' איתא הא על מורד ומורדת דקא בעי מאי שנא איהו דיהבינן ליה דשבת ומאי שנא איהי דלא יהבינן לה דשבת ומשני איהי דמיפחת קא פחית לא מיחזי כשכר שבת איהו דאוסופי קא מוספא מיחזי כשכר שבת ופרש"י כשכר שבת וגזירה משום מקח וממכר ושכירות עכ"ל ומשמע דאפילו אי הות מוספא ליכא איסורא אפילו מדרבנן דהא מקח וממכר גופיה לא מיתסר אלא מדרבנן והיכי גזרינן במורד דאוסופי מוספא אטו מקח וממכר ה"ל גזירה לגזירה אלא ודאי לית ביה איסורא כלל אפילו מדרבנן אלא דלתקן להוסיף לכתחילה לא רצו חכמים משום דהוה מיחזי לאינשי כשכר שבת וכן משמע בפרק מקום שנהגו דת"ר ארבע פרוטות אין בהם סימן ברכה לעולם וחד מינייהו שכר מתורגמנין ומפרש טעמא משום דמיחזי כשכר שבת ואם איתא דהוה שום צד איסור בדבר לא הל"ל אין בהן סימן ברכה דמשמע דלית בהו איסורא אלא שאין רואין סימן ברכה ועוד דמשמע שהיה דרכם לשכור מתורגמנין בשבתות וימים טובים להשמיע הדרשה לרבים וטעמא כדפרישית דכיון שאינו שוכר אותו בשבת עצמה אלא מער"ש שוכר אותו שאין איסור בדבר אלא שיש לחוש לכתחילה היכא דאפשר ובמקום מצוה לא חששו כלל וזהו דעת ה"ר שמואל שכתב דאין איסור דהא נותנים שכר לקיים המצות כלומר כיון דאין איסור בדבר כלל אלא חששא בעלמא כיון דלקיים המצות הוא שרי ושלא כדברי הרב ר' ברוך וה"ר יחיאל כנ"ל" (ויש עוד להעיר בזה ממש"כ הב"י בסי' שו ד"ה וכתב המרדכי).

ונלמד מדברי הב"י דס"ל שאין איסור אמיתי בקבלת שכר שבת אלא האיסור הוא בעיסוק בעניני מקח וממכר, וא"כ אף שאמרו לכתחילה שלא יקבל בשבת משום דמיחזי כמעשה איסור, הרי מצד האמת אין כאן כל איסור, ובכה"ג של דבר מצווה התירו אף לכתחילה ובתנאי שלא ידונו ביניהם בעניין השכר בשבת (משום איסור מקח וממכר בשבת).

[וע"ע בט"ז (סי' תקפה ס"ק ז) ובשו"ת בית יעקב (סי' קמד ד"ה אך דין) במש"כ להקשות על ר' שמואל ובמה שתירצו וע"ע בשו"ת דובב מישרים (ח"ג סי' צה ד"ה ובדרך) שהביא סייעתא לתירוץ הט"ז. איברא דעי' בחסדי דוד על התוספתא שבת (ד"ה השוכר) במש"כ בשם השיטה מקובצת והרמב"ם ולפי"ז לכאורה קושיית הט"ז והבית יעקב מעיקרא ליתא.]

ומצאתי לכאורה סייעתא לדברי הב"י והוא בשו"ת רדב"ז (ח"א סי' ריג) שכתב "ולענין אם מותר להשכיר סופר או מלמד תינוקות או שוחט ובודק בשבת ולהזכיר לו סכום מעות אמרינן בגמ' ממצוא חפצך חפציך אסורין חפצי שמים מותרין, ותניא פ"ק דכתובות משדכין התינוק ליארס בשבת ועל התינוק ללמדו ספר או אומנות הילכך כל דבר שיש בו צד מצוה מותר" ומשמע בפשטות לשונו שלא נאסר כלל לקבל שכר על דבר מצווה כיון דהוי בכלל חפצי שמים שלא גזרו בהם מעולם.

וכ"נ בלבוש (סי' שו סע' ה) דס"ל דטעמו של ר' שמואל משום דדבר מצווה הוי בכלל חפצי שמים.

איברא דבחדושי אנשי שם (על המרדכי הנ"ל ס"ק מ) כתב שדברי הב"י דחוקים וחלק עליו וביאר דטעמו של ר' שמואל הוא דכיון דהוי דבר מצווה לא אסרו דאפשר שהיה עושה המצווה גם ללא השכר דניחא לעביד מצוה משא"כ בדבר שאינו של מצוה שאילולי השכר ודאי לא היה עושהו, והביא שכן מפורש באגודה בביאור טעמו של ר' שמואל. וכ"נ בא"ר (סי' שו ס"ק טו) דהעיקר כביאור החי' אנ"ש עיי"ש. ויעוין גם בשו"ת מהרש"ם (ח"ח סי' פ"ה) שסמך על סברת החי' אנ"ש להלכה.

[וע"ע בשו"ת בית יעקב (שם ד"ה אמנם) שביאר ביאור נוסף בדברי ר' שמואל ואכמ"ל.]

ונראה נפק"מ במחלוקתם בכה"ג שקיי"ל שללא השכר לא היה עושה מעשה המצוה, דלב"י מותר אף בכה"ג דלא גזרו כלל בעושה מצוה ואילו לאגודה ולחי' אנ"ש אסור בכה"ג.

[ואפשר שיש לתלות מחלוקתם בספקינו שבתחילה, דלחי' אנ"ש נאמר דטעם ההיתר בהבלעה הוא משום שהתירו בהערמה וממילא בדבר מצוה אינו פחות טוב מההערמה, דעדיף מהערמה דנראה שעושה זאת בלי קשר לשכר דניחא ליה לעשות מצוה. ולב"י צ"ל דהוי כאיסור שנתבטל בהיתר ולכן לא מהני מה שהיה עושה זאת גם ללא שכר דבכל אופן יש כאן שכר שבת (ולכן צריך לטעם שבדבר מצווה לא גזרו).]

ג. בירור שיטות האחרונים בנידון דידן

עתה בבואנו לדון בגוף שאלתנו יש לנו לעיין בה משני צדדים, א. האם שייך כאן איסור שכר שבת או שכיון שעוסק בדבר מצווה מותר. ב. אף א"ת שיש כאן בעיה של שכר שבת יש לדון אם יש אפשרות להתיר כאן ע"י הבלעה.

והנה לעיל הבאנו שנחלקו הראשונים האם נאסר שכר שבת במידי דמצווה, וכן נחלקו גדולי הפוסקים בטעם הסוברים שאין איסור שכר שבת במידי דמצווה.

בשו"ע (סי' שו סע' ה) כתב "אסור לשכור חזנים להתפלל בשבת ויש מי שמתיר" וממה שכתב מרן בסתם לדעת האוסרים נ"ל דס"ל לעיקר כדעת התרומה ודלא כר' שמואל והרדב"ז שהתירו בצורך מצווה.

איברא דבהל' רה"ש (סי' תקפה סע' ה) כתב מרן "הנוטל שכר לתקוע שופר בר"ה, או כדי להתפלל או לתרגם בשבתות ויו"ט, אינו רואה מאותו שכר סימן ברכה" ומשמע דרק אינו רואה סימן ברכה אך איסורא ליכא בכך, ובט"ז (ס"ק ז) ומג"א (ס"ק יב) מתבאר דטעמא דמרן משום דס"ל כר' שמואל שאין איסור בקבלת שכר עבור מידי דמצווה.

גם הב"ח כתב (סי' שו עמ' רפג) דנהוג עלמא להקל בשכר שבת לצורך מצוה ושהעיקר כמש"כ מרן בסי' תקפה להקל בזה, וכ"נ שס"ל לעיקר להקל בא"ר (סי' שו סוף ס"ק טו ובאליה זוטא ס"ק ה). וכ"כ בכף החיים (סי' תקפה ס"ק מט) דהעיקר בדעת השו"ע להקל בזה.

ובבאר היטב (ס"ק ה) הביא לדברי הב"ח דמקל בזה והביא שכ"כ השיורי כנה"ג בשם המהרי"ל שהקל בזה (וכמו שהבאנו לעיל מהמהר"י ברונא).

ובמשנ"ב (ס"ק כד) הביא שהאחרונים (ב"ח וגר"א) מקילים בזה והוסיף שהרוצה להחמיר לא יקצוב מראש את השכר לשבת ואח"כ יתן לו בתורת מתנה. ובשו"ת יביע אומר (ח"ה או"ח סי' כה) האריך בזה ומסקנתו ג"כ להתיר לקחת שכר שבת לצורך מצווה. וכ"כ בשו"ת אז נדברו (חי"ג סי' טז) להקל לקחת שכר שבת לצורך מצווה ושכן מוכח בשו"ע ממה שסתם בסי' תקפה, וכן נטיית דעתו של הציץ אליעזר (ח"ז סי' כח וע"ע חי"ג סי' כח) להקל לקחת שכר שבת עבור דבר מצווה.

לעומת זאת מצאנו לפרי חדש (סי' תקפה סע' ה) שכתב להקשות על המג"א דמדברי מרן בסי' שו מוכח דס"ל עיקר לאסור. גם המחצה"ש (סי' תקפה ד"ה אבל) חלק עליהם וכתב דכיון שבהל' שבת תפס מרן לעיקר כדעת האוסרים ממילא צ"ל דכוונתו כאן לומר דחוץ מאיסור גם אינו רואה סימן ברכה.

גם בברכי יוסף (תקפה ס"ק י) נטה לומר דדעת מרן כמש"כ בסי' שו לאסור, ומש"כ בב"י דממש"כ 'אינו רואה סימן ברכה' משמע אבל איסורא ליכא זהו אליבא דר' שמואל אך הב"י עצמו לא ס"ל הכי (ויש עוד להעיר בזה מהב"י יו"ד סי' ער ומדברי המחצה"ש שנביא לקמן).

וכ"נ בגר"ז (סי' תקפה סע' יא) שכתב גם שאסור ליטול שכר וגם שאינו רואה סימן ברכה. אמנם יש לעיין בדבריו ממש"כ בסי' שו (סע' יא) שהביא למחלוקת ר' ברוך ור' שמואל וכתב שהמנהג להקל בזה.

וכעין זה נלענ"ד גם דעת הגרע"א דבהגהותיו כתב "עי' לעיל סי' שסה סע' ו" ושם איתא בשו"ע "נשים היושבות על פתח המבוי וכדיהן בידן אין ממחין בידן, דכיון דמידי דרבנן הוא מוטב שיהיו שוגגות ולא מזידות" ונראה כוונת הגרע"א דכאן אין למחות בלוקחי שכר עבור תקיעה או תפילה דעדיף יהיו שוגגים אך י"ל להם שאין בו סימן ברכה (ואולי ע"י זה יחזרו בהם).

וכ"כ בשו"ת הר הכרמל (או"ח סי' ד) להתיר לחזנים לקבל שכר דווקא ע"י הבלעה ולא לסמוך על מה שהוא מעשה מצווה. וכ"נ בשו"ת תורה לשמה (סי' קטז) שנשאל שם לגבי פחיתה בשכר חזן וכתב שצורת ההפחתה שעשו שם אין בה משום שכר שבת ומשמע דללא זה היינו אוסרים משום שכר שבת ואע"פ שמיירי בדבר מצווה.

וכ"נ בא"א מבוטשאטש (סי' שו סע' ה) שדן לחפש דרך היתר לחזנים וכתב שנותנים להם דרך מתנה ופיצוי ולא דרך שכר וכן שמקבלים שכר הליכה ועוד עיי"ש, אמנם את דעת המתירים משום שהוא דבר מצווה לא כתב כלל. וכן מסקנת האלף המגן (סי' תקפה ס"ק כד) שאין להתיר אלא ע"י הבלעה (אמנם עיי"ש בהערה שכתב לימוד זכות על הלוקחים שכר שבת לצורך מצווה).

[נוסף לכל זאת ראיתי שהביאו (באלף המגן שם ובהערות על הברכי יוסף שם) בשם החקרי לב (בספרו מערכי לב ח"א דרוש יד דף כט ע"ד) שהקשה בזאת דבלאו הכי אפילו א"ת שאין איסור שכר שבת יש בנדו"ד איסור ליטול שכר על דברי תורה משום מה אני בחינם וכו'. והוא איסור בכל דבר מצווה כמבואר ברש"י בקידושין (נח ב ד"ה בשכר מצווה), ונפק"מ בזה בזה דלכל אותם האוסרים דלעיל אע"פ שהוי שכר שבת ואסור הרי שיצאו יד"ח אמנם לחקרי לב דהוי שכר מצווה לא יצאו יד"ח. והביאו שם שבשו"ת שערי רחמים (ח"א סי' יד) כתב ליישב קושית החקרי לב ע"פ דברי המהרי"ט עיי"ש. וכן ראיתי בבית מאיר (סי' תקפה סע' ה) שכתב לבאר שאין בזה חשש של מה אני בחינם. וע"ע באורחות חיים מספינקא (סי' תקפה ס"ק יג) ובשו"ת אז נדברו (שם ד"ה ואם) מש"כ בזה ואכמ"ל.]

וע"ע בשו"ת אגרות משה (או"ח ה סי' יח) שכתב לתמוה על המג"א הנ"ל מטעם אחר עיי"ש.

אמנם במחצה"ש (סי' שו ד"ה ויש) הביא לדיון הנ"ל וכתב דמוכרחים לומר דכוונת השו"ע בסי' תקפה דאין בו איסור שהרי הב"י עצמו כתב שטעמו של ר' שמואל ממה דאיתא בפסחים על שכירת המתורגמנין וכו' שאין רואים סימן ברכה משמע דווקא סימן ברכה אינם רואים אך איסורא ליכא, וא"כ איך אפשר לומר דהשו"ע עצמו כתב רק שאין רואה סימן ברכה אך כוונתו שגם יש איסור דא"כ נתן לנו מקום לטעות במה שהוא עצמו כתב. ומה שקיי"ל דהלכה בלשון השו"ע כסתם קמא כתב המחצה"ש די"ל דהרי בש"ך איתא דהטעם שכתב מרן גם דעת הי"א לומר לנו דבשעה"ד יש לסמוך על הי"א וא"כ כשאינם מוצאים תוקע בחינם ממילא הוי שעה"ד ולכן מותר לשכור, אמנם החזן אינו שעה"ד שהרי יכול לעשות בהבלעה (כגון שיתפלל גם בחול) וממילא הלכה בעינא עומדת כדעת התרומה לאסור שכר שבת אפילו במידי דמצווה (ולענ"ד יש להעיר בדבריו מתשובת מהר"י ברונא הנ"ל ואכמ"ל).

ד. סיכום השיטות בדין שכר שבת על מצווה

וא"כ בבואנו לדון בשאלתנו הראשונה בעניין אם יש איסור שכר שבת בדבר מצוה הנה דעת ר' שמואל ומהרי"ל ומהר"י וויל והרדב"ז להתיר לקבל שכר בדבר מצוה, וכ"כ הט"ז והמג"א והכף החיים דדעת השו"ע להקל בזה, וכ"נ דעת הב"ח והגר"א והא"ר וכ"נ דס"ל למשנ"ב דהעיקר כדעת המקילים וכ"כ בשו"ת יביע אומר ובשו"ת אז נדברו.

לעומת זאת דעת ר' ברוך ור' יחיאל בן הרא"ש להחמיר בזה ובשו"ע סי' שו הביא דעתם בסתם, ונראה מהפרי חדש והברכי יוסף ורע"א והתורה לשמה והא"א והאלף המגן והמערכי לב דס"ל לעיקר כדעת הסתם בשו"ע סי' שו להחמיר בזה, ובמחצה"ש כתב שאף המג"א והט"ז לא ביארו בשו"ע להתיר אלא בכה"ג של שעה"ד שא"א בהבלעה.

ה. היתר ע"י הבלעה

ועתה נבוא לשאלתנו השניה דאף א"ת כדעת האוסרים גם בדבר מצוה י"ל דיש למצוא צד היתר ע"י הבלעה, ואפשר שבכה"ג אף נרויח שתוסר הקללה שאינו רואה סימן ברכה בשכר זה.

והנה הבאנו בתחילת דברינו דאם עושה דרך הבלעה מותר ובשבלי הלקט משמע דאם מפרש כמה שכרו ליום אפילו מקבל לכל שבוע או חודש לא הוי הבלעה, ובב"י כתב שנראה מרוב הראשונים דלא ס"ל כשבלי הלקט. עו"כ להסתפק אם חשיב הבלעה דווקא כשרוב עבודתו בחול או גם כשרובה בשבת ומיעוטה בחול.

בשו"ע (סי' שו סע' ד) כתב להתיר בהבלעה ולא הזכיר כלל לדברי השבלי הלקט. וברמ"א כתב "ואם שכרו לחודש והתנה לשלם לו כל יום כך וכך מקרי שכיר יום". ובמג"א (ס"ק ז) הביא כמקור לדברי הרמ"א את דברי השבלי הלקט הנ"ל וכתב שהב"י דחה דבריו (וכדלעיל), וכתב המג"א דנראה דההב"י לא ראה דברי הר"ן שמהם ג"כ מוכח כשבלי הלקט.

אמנם במשנ"ב (ס"ק כ) הביא שהשבות יעקב כתב לדחות הראיה מהר"ן ושכ"נ דעת הא"ר.

ובבהל"כ (ד"ה מקרי שכיר) הביא לדברי המג"א הנ"ל וכתב לחלוק עליו ולחלק שאין ראיה מדברי הר"ן לדברי השבלי הלקט אלא העיקר כדברי הב"י דלא קיי"ל כשבלי הלקט ואין גריעותה במה שפירש כמה ליום וכתב שנראה שלא לזה נתכוון הרמ"א אלא לדין אחר עיי"ש.

וא"כ נראה לעיקר דהפוסקים לא חששו לדברי השבלי הלקט ואפילו אם אחר שסיכם שכר לשבוע וכד' פירט כמה ליום אין בכך גריעותא.

ובנדון ספקינו השני האם בעינן שרוב השכר יהיה עבור עבודת חול הנה במשנ"ב (ס"ק כא) כתב "ומה שנוהגים הסוחרים לשכור יהודי בע"ש לשמור העגלות מן הגנבה הדבר קשה איך הסוחר עובר על לפני עור כיון שיודע שודאי יקבל שכר שבת ולכן ראוי שיתנה עם השומר שישמור גם ביום ע"ש ובמוצ"ש איזה שעות ואז הוי כשכר שבת בהבלעה ושרי" ונלמד מדבריו דאף שהעיקר הוא שמירתו בשבת די במה ששומרים גם קצת שעות בחול ע"מ להתיר בהבלעה. וכדבר הזה יש להוכיח ג"כ מהאלף המגן (סי' תקפה סוף ס"ק כד) שאחר שנטה קו להחמיר בשכר התוקע והחזנים משום שכר שבת כתב שהפתרון הוא שהתוקע יתקע בכמה ימים מימי אלול והחזן יאמר הסליחות ואז מיקרי הבלעה ומותר.

ו. מסקנת הדין

המורם מכל הנ"ל לענ"ד דיש להתיר ללמד בשבת בשכר ובתנאי שיהיה לו שיעור קבוע ללמד הילד גם בחול (וכגון שיש 6 שיעורים בחודש, 4 בשבת ו2 בחול) ויקצוב שכרו לחודש שלם, דהרי מיירי כאן במילתא דרבנן (ולדעת הב"י אף אינו איסור ממש) ודעת הרבה פוסקים דאין כלל שכר שבת בדבר מצווה, ואף א"ת דלא קיי"ל כמ"ד שאין איסור שכר שבת בדבר מצווה הרי בכה"ג מיקרי הבלעה ואפילו שרוב העבודה היא בשבת וכדברי המשנ"ב. אמנם טוב יעשה שגם יתנה שאם יחליטו להפסיק את העבודה באמצע החודש אזי או שיהיו חייבים לשלם לו על חודש שלם או שלא יהיו חייבים לשלם לו כלל (דאל"כ להרבה פוסקים אינו נקרא הבלעה ועי' בגר"ז סי' שו שהאריך בזה).

[ואפשר שבכה"ג שעושה ע"י הבלעה אף מרויח דלא שייך בזה 'אינו רואה סימן ברכה' כיון דלא מיקירי שכר שבת.

ולכאורה יש לתלות שאלה זו בחקירתנו דלעיל דא"ת דחשיב שנבלע האיסור בהיתר ואין כאן כלל שכר שבת ממילא לא שייך בזה 'אינו רואה סימן ברכה', אך א"ת דהוי שכר שבת אך התירו ע"י הבלעה א"כ י"ל דאף בכה"ג אינו רואה סימן ברכה, ולכאורה ממש"כ המשנ"ב להתיר אף כשמיעוט העבודה בחול נראה דההיתר הוא מצד הבלעה דהרי לא שיך לומר דהרוב בטל במיעוט וא"כ גם בזה אמרינן דלא רואה סימן ברכה.

וכן מצאתי בא"א מבוטשאט (סי' תקפה סע' ה) שכתב שחזן ששכרו אותו לימים נוראים וצריך לנסוע מביתו לצורך זה שייך בהשכר ברכה וטעם הדבר משום "כוון לבו". ומשמעות דבריו לענ"ד דכיון שצריך השקעה גדולה לנסוע מביתו ולעזוב בני ביתו לימים נוראים ואין זו השקעה של מה בכך ממילא בכה"ג תחושת ליבו של האדם שהוא מקבל פיצוי על השקעה זו והשקעה זו הרי נעשתה בחול ואין סיבה שלא יהיה בה ברכה, אמנם לפי"ז אם רק עשה בהבלעה וביחוד בכה"ג שרוב עבודתו בשבת הרי ודאי תחושת ליבו שרוב השקעתו היא בשבת וממילא בזה כוונת ליבו לקבל שכר בעיקר עבור שבת ושוב שייך לומר שאין רואה סימן ברכה וצ"ע. אחר שכתבי זאת שמחתי למצוא באורחות חיים מספינקא (סי' שו ס"ק ה וסי' תקפה ס"ק יג) שביאר את כוונת הא"א בדומה למה שביארנו אנחנו.

ובאלף המגן (סי' תקפה ס"ק כג) ובאורחות חיים מספינקא (סי' תקפה ס"ק יג) כתבו בשם ספר מאורי אור שכל מה שנאמר שאינו רואה סימן ברכה היינו דווקא באדם אמיד שלוקח כסף עבור התקיעות או התפילות אך באדם עני הנצרך לכסף זה לפרנס ביתו לא נאמר שאינו רואה סימן ברכה.]

גיורא בן א"א דוד יהודה ברנר

 

 

[1] ידי"נ הרב דביר אזולאי נר"ו הראה לי שזכיתי לכוון בדברי אלה לדברי הגרש"ז אויערבאך (מנחת שלמה ח"ב סי' ל"ה) שג"כ כתב לדייק בברייתא כדברינו הנ"ל עיי"ש.