שימוש בעובדת זרה בשבת

הרב גיורא ברנר שליט"א

שאלה: לפי הבנתי חז"ל לא גזרו בכלל איסור אמירה לגוי במקום חולי, לכן זה בגדר הותרה ולא דחויה. (נדמה שלא שייך כלל להגיד דחויה כאשר גזירת חזל "מותרת") ולכן אפשר לצורך חולה אפילו לכתחילה להשתמש בגוי, ואין צורך למשל להפעיל שעון שבת. או להכין מראש פלסטר חתוך, או לקרוע נייר התרופות כשיש אותיות, וכד' לפני כניסת השבת, האם אני צודק?

התעוררתי לכך, לגבי אבי שנעזר בעובד זר לצורך תיפקודו והוא זקוק לנסוע במעלית בשבת כדי לסעוד אתנו את סעודות השבת. האם אנו חייבים להפעיל מעלית השבת בטווח השעות שמשערים שהוא יהיה זקוק לה. שכמובן הינו בזבוז כספי השכנים (שאמנם לא יכולים להתנגד מכח ההסכמה המשותפת ומנהג המדינה) כשלמעשה צריך את המעלית רק לזמנים קצרים. כמו כן, הוא צריך להתאים את עצמו לזמנים של המעלית ובד"כ אף צריך להמתין ליד המעלית זמן רב עד להגעתה.

אני יוצא מתוך הנחה שאבי בן 96 לאוי"ט, נחשב כחולה שאיב"ס. הוא אמנם הולך עם הליכון אך חלש מאד, ואינו יכל לפעול בלי ליווי צמוד של הגוי. הוא כבד ראיה ושמיעה, וזקוק לעזרה בהתלבשות, ובכל צרכיו השוטפים.

בתודה ובברכה

 

בס"ד ט' סיון תשע"ו

 

לידידי ורעי...      הי"ו

 

בנידון שאלתו לטובת אביו שיח' לאוי"ט שיש לו מטפל גוי שעושה כל הנצרך לו, וכן מחלל לצורכו שבת בדברים הנצרכים, ושאלתו אם יש להשתדל למעט באיסורים שנעשים ע"י הגוי או שכל שעושה ע"י גוי לצורך חושאב"ס יכול לעשות כדרכו.

ראשית יסוד ההיתר לעשות איסור דאו' ע"י גוי לצורך חולה שאב"ס מפורש בשו"ע (סי' שכח סע' יז) עיי"ש. כמו"כ גם לענ"ד אביו שיח' מוגדר לפחות כחולה שאב"ס וכבר כתבתי בזה בספרי בגדי שש (סי' מב) ואין צורך לחזור על הדברים.

ולמעשה גם לדעתי צדקת במה שעוררת שעיקר הדבר תלוי בשאלה אם אמירה לגוי לצורך חשאב"ס הוא בגדר 'הותרה' או 'דחויה', והנה הישועות יעקב (סי' שכח סוף ס"ק ב) כתב שפשוט שכשהתירו לעשות איסור דרבנן לצורך חולה שאב"ס הוא בגדר דחויה ולא בגדר הותרה וכל שיכול יש לו למעט באיסור עיי"ש. וע"ע בדברי הגר"י זילברשטיין שליט"א בספר מלכים אומניך (עמ' קכה-קכז) שדן בשאלתנו ונטיית דעתו נראית להחמיר בזה.

אמנם לענ"ד למעשה יש להקל בזה ולהגדירו כ'הותרה', ותחילה נלענ"ד לעורר בזה מצד מש"כ הרבה אחרונים (עי' בשו"ת תורת חסד מלובלין או"ח סי' לא ס"ק ה, שו"ת בית שערים או"ח סי' קיב ד"ה ואמנם להצדיק, שו"ת אבני צדק סי' מה ד"ה והנה מבואר, אתוון דאורייתא כלל י ד"ה עוד האריכו, שו"ת מנחת אלעזר ח"א סי' ה ועוד) דכל איסור דרבנן חשיב איסור גברא ולא איסור חפצא, וממילא צריך לכאו' לומר שכיון שגוף החפצא אינו אסור כלל ולגברא התירו מטעם חולי ממילא הוי בגדר הותרה ואין כל מקום וסברא למעט באיסורים, שדווקא באיסור חפצא י"ל שבלית ברירה התירו ליהנות מאיסור ואע"פ שבפועל אוכל או משתמש בעצם גוף האיסור, ולכן אמרינן שהוא דחויה וימעט ככל הניתן באכילת גוף האיסור, אמנם באיסור גברא הרי גם כשלא הותר לו ואכלו לא אכל כלל חפצא של איסור אלא שהגברא עשה איסור, וממילא כל שהתירו לגברא הוא היתר גמור וא"צ כלל לחפש למעט בעשיית האיסור.

וראיתי שזכינו לכוון בזה לדברי הגר"י ענגיל באתוון דאורייתא (שם ד"ה ולענין אי תרומה) שכתב שבאיסור חפצא ההיתר לצורך חולה הוא היתר גמור והוכיח זאת ממש"כ הרא"ש שעדיף בשבת לשחוט לחולה ולא להאכיל אותו נבלה ואע"פ שאיסור שבת הוא איסור סקילה ואילו איסור נבילה הוא רק לאו, והיינו משום שאיסור שבת הוא איסור גברא וממילא כיון שהותר לצורך חולה הותר לגמרי משא"כ איסור נבלה שהוא איסור חפצא.

[ואמנם ידוע שיש שחלקו בזה על הרא"ש, ועוד שלפי פשטות האתוון דאורייתא יצא אליבא דהרא"ש שגם באיסורי דאו' לצורך פקו"נ בשבת הוא בגדר 'הותרה' וידוע שרבים הרו"א שכתבו שהוא בגדר 'דחויה', אמנם לעצם הסברא שכתבנו לעיל שבאיסורי דרבנן שהטילו חז"ל על הגברא לא מסתבר שנאמר גדר 'דחויה' נראה להביא סיעתא מדברי האתוון דאורייתא הנ"ל, ועוד שיש לתרץ זאת ע"פ החילוק שהבאנו לקמן מהאבנ"ז בין איסור דאו' לאיסור דרבנן עיי"ש.]

ובאמת מצאנו למעשה רבים מגדולי הפוסקים שכתבו שהיתר אמירה לגוי לצורך חושא"ס הוא בגדר 'הותרה', דהנה הרש"ש (גיטין ח ב ד"ה דע"י ישראל) כתב ע"פ שיטת הר"ן בדין ריבוי בשיעורים ביו"ט "ומש"כ אבל ע"י עובד כוכבים ניחא דשרי להרבות. ר"ל אפי' לצורך רשות כיון דהיתר גמור לצורך חולה ע"י עובד כוכבים דבחולה לא גזרו וכמש"כ הר"ן שם בטעמא דביו"ט מותר להרבות הואיל דלצורך או"נ היתר גמור". ומבואר ממנו כדברינו שהוא בגדר 'הותרה'.

ובשו"ת אבנ"ז (או"ח סי' קיח ס"ק ה) כתב "ולפי"ז נראה דכ"ש בדרבנן במקום שהתירו משום צערא דודאי הותרה לא דחויה, דלמה לחכמים לגזור איסור ושיהי נדחה טוב שלא יגזרו כלל במקום צערא ולא יצטרך לדחות איסור. וכן לשון הש"ס גבי גונח מפרק כלאחר יד במקום צערא לא גזרי רבנן, ואינו דומה לאיסור תורה למ"ד דחוי' דאין לשאול למה תעשה התורה איסור וידחה טוב שלא יהי' איסור באופן זה דאין זו שאלה שדברי תורה מוכרחים מחוייבין המציאות עי' בספר תפארת פי"ח, ולמ"ד לא הותרה א"א שלא יהיה איסור כלל ועל כרחך איסור הוא אלא שנדחה, אבל איסור דרבנן אפשר שלא יגזרו במקום זה ולא יהיה איסור כלל כמו קודם שגזרו ובודאי הותרה. ועל כן אפי' אפשר לשנות א"צ לעשות בשינוי. ואף הרמב"ן מודה בזה".

וכן האמרי בינה (דיני שבת סי' יח) שו"ט בדין ריבוי בשיעורים בשבת וביו"ט ובתוך דבריו כתב "אולם המעיין בר"ן שם יראה דביו"ט דמותר בריבוי שיעורין הוא משום דצורך יו"ט הותרה ולא דחויה וכיון שהוא בטורח אחת הותר אף תוספתו משא"כ אצל חולה דשבת דחויה הוא ולא הותרה לכך תוספתו כמוהו ומיתסר מה"ת ולא ניתן לדחות אצל חולה ולפ"ז זה דוקא מה שישראל עושה מלאכה לצורך חולה דזה לא הותרה רק דחויה אבל מה שהנכרי עושה לצורך החולה דזה ליכא איסור תורה רק חז"ל אסרו אמירה מטעם שבות וכן שלא להנות ממלאכתו אף דלא נעשה שום איסור מלאכה בשבת דהנכרי אינו מצווה לשבות רק חז"ל גזרו מטעם גזירה שלא יאמרו לנכרי כמבו' שבת ובזה כיון דהוא צורכי חולה לא גזרו והותרה בשבת ממילא ליכא איסור במה שהנכרי הרבה בשיעורו". מבואר מדבריו שפשיטא ליה שאמירה לגוי בשבת לצורך חושא"ס היא בגדר הותרה ולא בגדר דחויה.

והגרשז"א זצ"ל בספרו מאורי אש (מהד' חדשה פ"א ענף ו ס"ק ד) כתב "דהנה יש לחקור לשיטת הרמב"ם דכל איסורי דרבנן אסורים הם מן התורה משום לא תסור, א"כ אמאי שרי שבות במקום חולי והא לדעת הרמב"ם איסור דאו' הוא ולא שרי כי אם במקום חולי של סכנה, וע"כ צ"ל כמש"כ השב"ש בש"א פ"ג בשם זהר הרקיע ליישב קושית הרמב"ן על הרמב"ם, דכיון דכל אוסורי דרבנן בכלל לא תסור הוא א"כ איך הקילו באיסורי דרבנן לומר ספיקא דרבנן לקולא כיון דכל מה שאסרו חכמים הרי הוא אסור מן התורה, וכתב בס' זהר הרקיע ליישב שכך הורשו מאת מתקני התקנות ללכת בהם לקולא כדי להפריש ביניהם לד"ת הם אמרו והם אמרו, ולפי"ז ה"נ כאן ע"כ צ"ל דמעיקרא בשעת הגזירה לא גזרו כלל על השבות במקום חולי ולגבי חולה לא היתה שום גזירה והרי הוא היתר גמור ולא דחיה, והוי כמו מלאכת או"נ ביו"ט דחשיב היתר גמור וה"נ כאן", ממילא באמירה לנכרי שהיא איסור דרבנן ס"ל לגרשז"א שכשעושהו לצורך חולה הוא בגדר היתר גמור ולא 'דחויה', ממילא מסקנת האמרי בינה והגרשז"א אחת היא. [וע"ע בהערות הגרשז"א על השב שמעתתא (שמ"א פ"ג ס"ק ל).]

וכן כתב בהדיא הגר"ש ואזנר זצ"ל בשו"ת שבה"ל (ח"ה סי' לח) ז"ל "...דהנה מה שאמרו שבת קכט צרכי חולה שאב"ס אומר לנכרי ועושה אין הפירוש שחז"ל התירו איסור שבות דאמירה לגוי בחולה שאב"ס אלא שלא גזרו בזה כלל אב"א משום דאע"ג דנימא בפקו"נ בעלמא דחויה ולא הותרה כידוע היינו באיסור תורה אבל באיסור דרבנן כה"ג הם אמרו וותרו על גזירתם לגמרי בחולה ואב"א עדיפא מיני' אמינא דהא רש"י ע"ז טו א כ' דיסוד איסור אמירה לגוי משום ממצא חפצך ודבר דבר שהאמירה לעשות מלאכה דבור של חול הוא, והשתא כמו שדרשו חפצך אסורים וחפצי שמים מותרים ה"נ צרכי חולה אין לך חפצי שמים גדול מזה וא"כ לא שייך כלל אמירה לגוי בגדר איסור ולא שחז"ל דחו איסור בזה".

וכ"כ בשו"ת דברי יציב (או"ח סי' קע ס"ק ד) שדן לגבי אישה לקראת לידה אם יש עליה חיוב לשבות לפני שבת שמקום סמוך לביה"ח ע"מ למעט באיסורים, ובתוך דבריו כתב חילוק בין איסורי דאו' לדרבנן שבדרבנן לא העמידו כלל חכמים דבריהם במקום חולי והביא סמך לדבריו מדברי האבנ"ז הנ"ל.

וכ"כ הגר"ע יוסף זצ"ל (חזו"ע שבת ח"ג עמ' תיח) שאמירה לנכרי לצורך חולה שאבס"כ הוא בגדר הותרה והביא הרבה מהמקורות שהבאנו לעיל.

לכן נלענ"ד לסמוך על כל הפוסקים הנ"ל בשאלה דידן שהיא שאלה במילתא דרבנן, וביחוד שעצם העיכובים וההתחכמויות יכולות בחוסר תשומת לב להכביד על אביך.

כמובן שיש לדון ולהאריך בזה מעוד כמה כיוונים וסברות, וכן בחילוקי השיטות אם אמרו גדר 'הותרה' רק באמירה לגוי לצורך חולה שאב"ס או בכל איסורי דרבנן שהתירו לצורכו, והנעלנ"ד כתבתי ותפילתי להי"ת שיצילני משגיאות ויורני בדרך אמת.

בברכה ובידידות

גיורא ברנר