בדיקת חמץ בערב פסח שחל בשבת

הרב ינון קליין שליט"א

שאלה:

בשנה שחל ערב פסח בשבת, מה יעשה מי ששכח לבדוק בליל יג (חמישי בלילה)? האם יכול לבדוק בליל שבת?

 

תשובה:

א. שנינו במשנה פסחים (מט א): "ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת דברי רבי מאיר וחכמים אומרים בזמנו רבי אליעזר בר צדוק אומר תרומה מלפני השבת וחולין בזמנן". ובגמרא פסחים (יג א) מובאת ברייתא: "ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ושורפין תרומות טמאות תלויות וטהורות ומשיירין מן הטהורות מזון שתי סעודות כדי לאכול עד ארבע שעות דברי רבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא שאמר משום רבי יהושע אמרו לו טהורות לא ישרפו שמא ימצאו להן אוכלין אמר להן כבר בקשו ולא מצאו אמרו לו שמא חוץ לחומה לנו אמר להם לדבריכם אף תלויות לא ישרפו שמא יבא אליהו ויטהרם אמרו לו כבר מובטח להן לישראל שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים מפני הטורח אמרו לא זזו משום עד שקבעו הלכה כרבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא שאמר משום רבי יהושע".

ונחלקו הראשונים האם דברי רבי אלעזר איש ברתותא מוסבים רק על תרומה או גם על חולין. ומתוך כך נחלקו האם יש יחס בין דברי רבי אלעזר איש בר תותא לדברי רבי אליעזר בר צדוק.

א. הרי"ף (פסחים טז א בדפ"ר) כתב שהלכה כרבי אליעזר בר צדוק כי רבי אלעזר איש ברתותא סובר כמותו. והקש"ה הר"ן (ה א בדפ"ר) בשם רבינו אפרים שיש שתי מחלוקות בין רבי אליעזר לרבי אלעזר. בתרומה, שיטת רבי אליעזר בר צדוק ששורפים הכל לפני שבת ואילו רבי אלעזר איש ברתותא סובר שמשיירים מזון שתי סעודות. ובחולין שיטת רבי אליעזר בר צדוק שלא מבערים כלום לפני שבת אלא בזמנו כרגיל ואילו שיטת רבי אלעזר בר תותא שמבערים הכל לפני שבת.

ב. הר"ן חלק על רבינו אפרים וביאר שאין מחלוקת בתרומה וגם רבי אליעזר בר צדוק מודה שצריך לשייר. ובחולין אכן יש ביניהם מחלוקת, וכשפסק הרי"ף כרבי אלעזר איש ברתותא לא פסק אלא בתרומה, אבל בחולין הלכה כרבי אליעזר בר צדוק שלא צריך לבער כלל ומבערים בזמנו.

ג. הב"י (סי' תמד) מקשה על הר"ן, "דהיאך יעלה על הדעת שהרי"ף לא בא לפסוק הלכה בחולין אלא בתרומה שהוא דבר שאינו מצוי בזמן הזה? וכבר נודע שאין דרכו של הריף לכתוב אלא דברים הנוהגים בזמן הזה". ולכן ביאר שרבי אלעזר איש ברתותא דיבר גם על חולין והוא סובר שמשיירים מזון שתי סעודות גם בחולין וגם רבי אליעזר בר צדוק שאמר שמבערים בזמן הביעור הרגיל התכוון לאותם שתי סעודות שמשיירים לשבת, אבל את שאר החמץ צריך לבער לפני שבת. והב"י אומר שכך הם דברי הרמב"ם (הל' חמץ ומצה פ"ג הל' ג).

 

ב. וזה לשון הרמב"ם שהזכיר הבית יוסף: "חל ארבעה עשר להיות בשבת בודקין את החמץ בלילי ערב שבת שהוא ליל שלשה עשר ומניח מן החמץ כדי לאכול ממנו עד ארבע שעות ביום השבת, ומניחו במקום מוצנע והשאר מבערו מלפני השבת, ואם נשאר מן החמץ ביום השבת אחר ארבע שעות מבטלו וכופה עליו כלי עד מוצאי יום טוב הראשון ומבערו".

הראב"ד כתב על דברי הרמב"ם: "הרב ז"ל (כלומר הרי"ף) לא כתב כן אלא בתרומה הוא שמבער ומשייר אבל בחולין אינו מבער כלום אלא בזמנו כר' אלעזר איש ברתותא וכר' אלעזר בר' צדוק דתרוויהו ס"ל דהדדי וכן עיקר".

לפי הבית יוסף יוצא שהראב"ד חולק על הרמב"ם. שלשיטת הרמב"ם משיירים בחולין מזון שתי סעודות ולשיטת הראב"ד לפי הרי"ף לא משיירים.

אבל בשלטי גיבורים (טו ב בדפ"ר אות ו) הקשה שלפי זה יוצא שהרמב"ם סותר את עצמו. כי בפירוש המשנה הרמב"ם כתב שהלכה כרבי אליעזר בר צדוק ואילו בהלכות אם נפרש כמו שפירש הב"י הוא פוסק לא כרבי אליעזר בר צדוק. לכן אומר השלטי גיבורים שהראב"ד בא לפרש את דברי הרמב"ם ואין מחלוקת בין הרמב"ם לרי"ף ומבערים את כל החמץ בזמנו.

ולא הבנתי, שהרי מפורש ברמב"ם שיש לשייר מעט לסעודות שבת ואת השאר יש לבער לפני שבת.

למעשה פסק השו"ע (סי' תמד סע' א) כרמב"ם.

 

ג. לפי זה, קל להבין מהיכן למד הרמב"ם שבמקרה שחל ערב פסח בשבת יש להקדים את הבדיקה לליל יג. לפי שתמיד בדיקה קודמת לביעור ומאחר ואת הביעור עושים ביום יג יש להקדים את הבדיקה ללילה שלפני.

והראייה, שבברכת הבדיקה אנו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו וצונו על ביעור חמץ".

ואין לזה שייכות למחלוקת אם בדיקת חמץ דאורייתא או דרבנן.

שאם היא מדרבנן הרי תקנוה משתי טעמים (לשיטת התוס' ב א ד"ה אור) או מחמת הרגילות בו או מחמת שהתורה החמירה שעוברים עליו בבל יראה, ובין כך ובין כך תקנתם הייתה לבדוק ולבער ולא רק לבער, כלשון התוס' "החמירו חכמים לבדוק חמץ ולבערו" ומשמע שהבדיקה היא תחילת הביעור.

ואם היא מדאורייתא, כתב הריטב"א (פסחים ז א) על דברי רב יהודה שאמר בשם רב: "הבודק צריך שיברך, פי' איצטריך לאשמועינן משום דעיקר המצוה היינו ביעור ואין הבדיקה אלא כתיקון והכשר, ואף על גב דודאי בדיקה מן התורה וישנה בכלל השבתה דלא סגי בלאו הכי, מכל מקום קס"ד שלא יברך אלא בשעת הביעור, קמ"ל".

ולפי זה תמיד הבדיקה צריכה להיות קודם הביעור ומאחר והביעור ביום יג הרי שהבדיקה מוקדמת לליל יג.

ובדיקה בליל יג נחלקו הפוסקים האם מועילה תמיד, לא רק בשנה בה חל יד בשבת.

לשיטת הב"ח (סו"ס תלג) בדיקה לא מועילה בליל יג וצריך לחזור ולבדוק בליל יד. כך הוא מפרש את דברי הראב"ן שהביא הטור "בני אדם המכבדין חדריהם ביג ניסן ומכוונים לבדוק החמץ ולבערו", והב"ח מפרש "אף שהיו בודקים לאור הנר ונזהרים בכל דיני בדיקה, אף על פי כן כדי שלא לחלק בין ביעור לביעור צריך לחזור ולבדוק בליל יד".

אך הגר"א חלק ולא הצריך בדיקה במקום בו בדקו בליל יג, ויש לזה כמה ראיות (עי' בביאורו לסי' תלג סע' יא).

א. אביי (ט ב) מחלק בין בדיקה בליל יג בה לא חוששים שמא גיררה חולדה לבין בדיקה בליל יד בה צריך להצניע את מה שנשאר מהבדיקה. ויוצא שהמשנה (ט א) שאמרה בסתם "אין חוששים שמא גיררה חולדה" מדבר על בדיקה בליל יג. ואמנם רבא דחה דבריו, אך דחייתו היא "וכי חולדה נביאה היא"? משמע שאין בעיה לבדוק בליל יג.

ב. בירושלמי (פסחים פ"א הל' א) למדנו: "ר' יוסה בעי חצירות שבירושלים שאוכלין שם חלות תודה ורקיקי נזיר מהו שיהו צריכין בדיקה. בלא כך אינן בדיקות מן הנותר. ייבא כהדא תנא ר' זכריה חתניה דרבי לוי נידה חופפת וסורקת כהנת אינה חופפת וסורקת נידה כהנת חופפת וסורקת שלא תחלוק בין נידה לנידה אוף הכא שלא לחלוק בין ביעור לביעור". ויוצא שכיבוד הבית ביום יג לא מועיל, כדי שלא לחלק בין בדיקה לבדיקה, שהבדיקה צריכה להיות בלילה ולאור הנר, ולפי זה בדיקה תועיל.

וכתב הר"ן (פסחים א ב בדפ"ר) "ואיכא מ"ד שאם בא להקדים לבדוק בי"ג שרשאי והוא שיבדוק לאור הנר שאפילו ביום צריך אור הנר כדתניא אין בודקין לא לאור החמה ואמרינן עלה בירושלמי (הלכה א) וכי יש חמה בלילה הדא אמרה אפילו ביום צריך בדיקה לאור הנר הלכך כי תנא אין בודקין לא לאור החמה כו' אלא לאור הנר מתוקמא או שעבר ולא בדק ליל י"ד או שבא להקדים בי"ג וכן דעת הר"ז הלוי ז"ל. וליתא דהתם בירושלמי משמע שאם בא להקדים ביום י"ג אינו רשאי דאמרינן התם ולמה בלילה א"ר יוסי שאין בדיקת הנר יפה אלא בלילה ואמרינן תו התם מבואות האפלים מהו לבודקן בתחלה ביום לאור הנר מילהון דרבנן אמרו שרגא לא כמה דמנהר בליליא מנהר ביממא הלכך רב נחמן בר יצחק הכי קאמר בשעה שבני אדם מצויין בבתיהן שהם פנוים ובשעה שאור הנר יפה לבדיקה כדאמרינן שאורו מבהיק בלילה יותר מן היום ולפיכך אם בא להקדים לבדוק ביום י"ג לאור הנר אינו רשאי".

ובירושלמי שם הובאו שתי הסברים למה הבדיקה צריכה להיות דווקא בלילה: "למה בלילה. א"ר יוסה שאין בדיקת הנר יפה אלא בלילה. ר' מנא לא אמר כן ושמרתם את היום הזה לדרתיכם חקת עולם עשה שיהו היום והלילה משומרין. ויתחיל בי"ג ויהא היום והלילה משומרין אף אית ליה כיי דמר ר' יוסי. ויתחיל אור לי"ג. אין כיני יבדוק אפי' מר"ח". פירוש, רבי מנא סובר שהיסוד לבדיקת חמץ בתחילת ליל יד הוא מהפסוק "ושמרתם את היום הזה", שיום יד צריך להיות כולו שמור מחמץ. לפי זה יש מקום להקדים ולבדוק ביום יג, אלא שהוא מודה לרבי יוסא שאור הנר יפה לבדיקה דווקא בלילה. ואז מקשה הירושלמי אם כך למה לא לבדוק כבר בליל יג? ומתרץ שאין צורך לבדוק אז, שאם לא כן למה לא תקנו לבדוק בראש חודש, אלא החיוב הוא רק שליל יד ויומו יהיו משומרים. משמע שאין חיוב לבדוק קודם לזה, אבל בדיקה תועיל. ובפרט במקום שאי אפשר, כגון שחל יד בשבת, הבדיקה צריכה להיות בליל יג כדי שיהיה ליל יד ויומו שמור.

ג. ראייה שלישית מביא הגר"א מהתוס' (פסחים ד ב ד"ה המשכיר). הגמרא דנה במקרה בו אדם השכיר את ביתו לחברו לפני פסח בחזקת שהבית בדוק ונמצא שאינו בדוק, האם יש בזה מקח טעות. ואומרים התוס' בשם רשב"א שהמעשה היה ביג, שאילו היה ביד אין כלל שאלה והמשכיר חייב לבדוק מאחר והגיע זמן החיוב לפני ההשכרה. נמצא שבית שנבדק ביג, אם לא הייתה בעיה, לא היה צריך לחזור ולבודקו ביד.

ואמנם הב"ח לא סובר כך כאמור לעיל, ולשיטתו בדיקה בליל יג לא מועילה וצריך לחזור ולבדוק, אך כתב החיד"א בברכי יוסף (סי' תלג ס"ק יג) שנעלם ממנו הירושלמי הנ"ל.

מכל זה עולה, שאע"פ שזמן הבדיקה לכתחילה הוא ביד, ניתן לבדוק גם ביג. ומאחר ולשיטת הרמב"ם כשחל יד בשבת הביעור הוא ביג, פשוט שהבדיקה תהיה לפני כאמור לעיל.

 

ד. ומעתה צריך להבין לשיטת הראשונים שגם כשחל יד בשבת מבערים את החמץ בזמנו, האם הבדיקה תהיה בזמנה, כלומר בליל שבת או שהבדיקה תוקדם כבשיטת הרמב"ם לליל יג?

וכתב הבית יוסף (סי' תמד) "ופשוט הוא דאפילו מאן דאמר שאין מבערין לפני השבת מכל מקום צריך לבדוק לפני השבת שהרי בליל שבת אינם יכולים לטלטל הנר כדי לבדוק". מדקדוק לשונו עולה כפי שכתבנו לעיל שלא זה טעם ההקדמה לשיטת הרמב"ם. כי באמת לשיטת הרמב"ם שמבערים ביום יג יש להקדים את הבדיקה לו, אלא שהבית יוסף מחדש שאפילו אם נאמר שהביעור מתקיים רק ביום יד, ואם כן מצד דין בדיקה שקודם לביעור היינו יכולים לבדוק בשבת, עדיין היה עלינו להקדים לליל יג מאחר ובליל יד שחל בשבת אי אפשר לטלטל את הנר והבדיקה היא רק בנר.

וקשה, שהרי לכאורה יש דרך לבדוק לאור הנר בליל שבת, על ידי אמירה לגוי שיטלטל עבורו את הנר.

ויש בזה מחלוקת ראשונים. בגמ' עירובין (סז ב) "ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה אמר להו רבה נייתו ליה חמימי מגו ביתאי א''ל אביי והא לא ערבינן א''ל נסמוך אשיתוף א''ל הא לא שתפינן נימרו ליה לנכרי ליתי ליה אמר אביי בעי לאותביה למר ולא שבקן רב יוסף דאמר רב יוסף אמר רב כהנא כי הוינן בי רב יהודה הוה אמר לן בדאורייתא מותבינן תיובתא והדר עבדינן מעשה בדרבנן עבדינן מעשה והדר מותבינן תיובתא לבתר הכי אמר ליה מאי בעית לאותביה למר אמר ליה דתניא הזאה שבות ואמירה לנכרי שבות מה הזאה שבות ואינה דוחה את השבת אף אמירה לנכרי שבות ואינה דוחה את השבת א''ל ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה דהא מר לא אמר לנכרי זיל אחים". ונחלקו הראשונים מתי הותרה אמירה לגוי, האם בכל המצוות, או דווקא במילה.

דעת הרמב"ם (הל' שבת פ"ו הל' ט), שלכל צורך מצווה מותר שבות דשבות, "דבר שאינו מלאכה ואין אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות מותר לישראל לומר לגוי לעשותו בשבת, והוא שיהיה שם מקצת חולי או יהיה צריך לדבר צורך הרבה או מפני מצוה". והמ"מ כתב שהדבר מוסכם מהגאונים שבמכשירי מילה מתירים אמירה לגוי בשבות והרמב"ם למד לכל המצוות. גם הר"ן (שבת נו ב בדפ"ר) הביא את הסברא הזו. ובמרדכי (שבת רמז תעד) כתוב שראבי"ה (סי' שצא) פוסק כרמב"ם.

בעל העטור (ח"ב שער ג הל' מילה מט א, הביאו הר"ן שם) הקל יותר, והתיר אפילו איסור דאורייתא ע"י אמירה לגוי במקום מצווה ולכן התיר לומר לגוי להדליק לו את הנר לסעודת שבת.

דעת ר"י בתוס' (גיטין ח ב ד"ה אע"ג, ב"ק פ ב ד"ה אומר)  שכל שבות דשבות אסור ואפילו לצורך מצווה פרט למילה וישוב א"י וכן דעת הרשב"א (שו"ת ח"א סי' תשט).

לענייננו אנו צריכים לדון בשיטת הרי"ף, שהרי כאמור לעיל, לפי הבית יוסף הרי"ף סובר שכשחל ערב פסח ביד מבערים את החמץ בזמנו, ומצד בדיקה קודם ביעור היינו יכולים לבדוק בליל שבת, והסיבה שכתב הבית יוסף להקדים היא מצד טלטול הנר. ואם נמצא ששיטת הרי"ף היא ששבות דשבות  מותרת במקום מצוה, קשה, למה לא יאמר לגוי לטלטל עבורו את הנר? הבית יוסף (סי' שז) כתב ששיטת הרי"ף והרמב"ם שוות, ושניהם אוסרים אמירה לגוי באיסור דאורייתא, ומתירים באיסור דרבנן במקום מצוה.

ואפילו אם נאמר שגם במקום מצוה אסור לומר לגוי לעשות איסור דרבנן, בטלטול הנר יש מקום להתיר. כי הבית יוסף (סי' רעו) מביא שהגהות מיימוניות כתבו בשם ר"ת שמותר שילך גוי עם ישראל ונר דלוק ביד הגוי "דהא טלטול נר אינו אסור אלא משום מוקצה ושרי לישראל על ידי טלטול מן הצד הלכן כי שקיל ליה גוי שלא מן הצד לית לן בה".

אמנם, בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סי' תקנח) כתב על דברי ר"ת אלו, שאע"פ שמותר לילך עם השפחה הגויה כשהיא מחזיקה את הנר, "אבל אסור לומר לה לטלטל הנר לצורך ישראל". אלא שמלשון רמ"א משמע שהקל, שכתב (סי' רעו סע' ג): "ומותר לומר לגוי לילך עמו ליטול נר דלוק כבר הואיל ואינו עושה רק טלטול הנר בעלמא". (ועי"ש מגן אברהם ס"ק י, שאין להתיר אלא לבני תורה דלא אתי למיסרח, אך לענ"ד בענייננו יש מקום להתיר לכולם שכן עוסק בדבר מצוה). ובמגן אברהם (שם ס"ק יא) כתב, "בהג"מ כתוב וז"ל ר"ת התיר לומר לעכו"ם תביא נר הדולק דהא טלטול הנר אינו אסור אלא משום דהוי מוקצה ושרי בטלטול מן הצד וכיון דאי בעי ישראל מטלטל בהיתר אי שקיל ליה עכו"ם באיסור לית לן בה אבל אסור שידליקנה עכו"ם שהרי דבר זה אין ישראל יכול לעשותו וגם בדבר זה יש צד היתר דהא אי בעי ישראל מצי לאתויי בלא נר ומ"מ אין להקל כ"כ והמחמיר תע"ב ע"כ. מצאתי ושמעתי שכתב הר"ש מבנבור"ק שרבו רא"מ צוה לשפחה לילך עם בחורים לחלוץ מנעליהם בליל שבת כדי שתקח הנר להאיר לעצמה וגם הם משתמשין לאורו עכ"ל. משמע שר"ת מתיר בכל ענין וכ"כ המרדכי, ואגודה ורי"ו בשם ר"ת ומהר"מ". ויסוד הדין נלמד מגמרא בשבת (קנ ב) "אמר רב יהודה אמר שמואל מותר לאדם לומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר שאם יש בורגנין הולך" ופירוש הדברים שכל דבר שמותר לישראל לעשותו בשבת מותר לו לאומרו בשבת, ומאחר ויש היתר לטלטל נר על ידי טלטול מן הצד, אפשר לומר לגוי לטלטל את הנר.

ואע"פ שלשיטת רש"י (שבת מד א ד"ה חוץ מן הנר) איסור טלטול נר בשבת הוא שמא יכבה, ואם כן לא יועיל טלטול מן הצד ואין היתר לישראל וממילא יהיה אסור גם לומר לגוי. הרי הגמרא (שבת מו ב) דחתה את הטעם הזה מאחר וכיבוי באופן זה הוא דבר שאינו מתכוון והמסקנה היא שאיסור טלטול נר בשבת הוא משום בסיס לדבר האסור, וכ"ד רוב הראשונים (עי' מג"א שם). ועיין בשו"ת נודע ביהודה (או"ח מהדו"ק סי' לג) שכתב שמותר לומר לגוי לטלטל את הנרות הדולקים מערב יום כיפור ולפזרם בבית הכנסת, כי טלטול הנר הוא שבות דשבות ומותר במקום מצוה.

ולפי זה ודאי גם בענייננו יהיה מותר לומר לגוי לטלטל את הנר ולהאיר לו בחורים וסדקים כדי שיוכל לבדוק חמץ. וחוזרת השאלה למקומה- לסוברים שכשחל יד בשבת מבערים בשבת, מדוע לא תקנו את הבדיקה בליל יד על ידי אמירה לגוי?

 

ה. לא זו אף זו לכאורה עומדת לפנינו עוד קושיה לשיטתם. למה לא נאמר שיבא עשה של בדיקת חמץ וידחה לאו של טלטול הנר? שהרי גם באיסור דרבנן אומרים שעשה דוחה לא תעשה כפי שכתב המגן אברהם (סי' תמו סק ב) בשם השל"ה, "בשל"ה כתב דיוציא החמץ ע"י עכו"ם דאתי עשה דרבנן דתשביתו ודחי ל"ת דרבנן דאמירה לעכו"ם". וכמה תשובות לשאלה זו (עי' שדי חמד אסיפת דינים מערכת חמץ ומצה סי' ה אות יד).

התשובה הראשונה היא שעשה דוחה לא תעשה רק במקום שאי אפשר לקיים את העשה בלי דחיית הלאו, ומאחר ואפשר לבדוק את החמץ בליל יג, כפי שביארנו לעיל, לא דוחה עשה זה את הלאו של טלטול הנר, ולפי זה במקרה בו לא בדק, לכאורה ידחה העשה את הלאו ויוכל לבדוק עם נר כדרכו.

התשובה השנייה היא שעשה דחה לא תעשה רק בזמן שבו עוסק בעשה, אך כאן הרי מטלטל את הנר עוד לפני שמתחיל לבדוק והעשה עדיין לא מתקיים. ולפי זה אפילו אם לא בדק לא יכול לבדוק בליל שבת. אלא שיש בזה מחלוקת ראשונים, האם כשמתחיל להתעסק במכשירי מצוה נחשב כעוסק במצוה ודוחה את העשה או לא (המחלוקת מובאת בנימוקי יוסף בבא מציעא טז א בדפ"ר), ולמ"ד שגם במכשירי מצוה נחשב כעוסק במצוה, יש מקום לומר שאם שכח ולא בדק, יבדוק בליל שבת כדרכו.

התשובה השלישית היא לא תעשה של טלטול הנר הוא חמור, ועשה של בדיקה לא דוחה אותו, לפי זה לא יועיל גם אם שכח

התשובה הרביעית היא שבטלטול יש גם עשה וגם לא תעשה וגם לפי זה אם שכח לא יועיל.

וכתב השדי חמד לתרץ למה לא תקנו מלכתחילה שיבדוק בשבת על ידי אמירה לגוי לטלטל את הנר, "דיש לומר שלא ראו חכמים לתקן כן דאין תקנה זו קרובה לבוא ליד כל אדם מישראל, דאימור לא מיזדמנו נוכרים ואי מזדמן להאי לא מזדמן להאי, אהכי השוו המידה שיבדקו כל העם בליל שלשה עשר".

 

ו. התירוץ של השדי חמד לשאלה מועיל רק בלכתחילה אך לא בדיעבד, במקום בו לא בדקו. ולכאורה מכל האמור לעיל יש להתיר בדיקה בליל שבת על ידי אמירה לגוי לטלטל את הנר. ולחלק מהשיטות אפשר אולי להתיר אפילו טלטול נר בהדיא.

 

ז. אלא שאפשר לומר שבמציאות שלנו כלל לא צריך בדיקה, ונבאר.

כתב בשו"ת תרומת הדשן (סי' קלג) "הרבה בני אדם נוהגים לטאטא ולכבד כל חדרי ביתם ב' או ג' ימים קודם י"ד. ובאור י"ד מניחים להם ג' או ד' פתיתין במקצת חדרים. וכשבודקים ומוציאים אילו הפתיתים שהניחו להם בני ביתם מפסיקים שוב לבדוק, שפיר דמי או לאו?

תשובה: יראה דמילתא דפשיטא הוא דלא יאות אינון עבדי. דבגמרא פ"ק דפסחים כתב בהדיא, דאם כבדו וטאטאו הבית קודם לכן, אפ"ה צריך לחזור ולבדוק. אלמא דבכיבוד לחוד לא סגי. ואף על גב דמסיק התם, משום שלא לחלק בין בדיקה לבדיקה, ואיכא למימר דהיכא דעביד בדיקה כ"ש באור י"ד די בכך אחר הכיבוד, דמהשתא לא תחלוק בין בדיקה לבדיקה. מ"מ כתב נמי התם טעם אחר דכיבוד לחוד לא סגי, משום דילמא מישתכח בגומא. וא"כ במה יצאו החדרים מחובת בדיקה. ואף כי אין להקל במצוה זו דאחמור בה דרבנן טובא, וצריך לבדוק בדיקה גמורה לחורין ולסדקין בכל חדרי הבית שמכניסים בהן חמץ".

הטור (סו"ס תלג)  מביא דבר דומה בשם הראב"ן, אך יש בו שינוי משמעותי "כתב רבי אב"ן בני אדם המכבדין חדריהם בי"ג בניסן ומכוונין לבדוק החמץ ולבערו ונזהרין שלא להכניס שם עוד חמץ, אעפ"כ צריכין בדיקה בליל יד". לא מיבעיא שבלי כוונת בדיקה זה לא מועיל, אלא אפילו אם התכוונו לבדיקה, זה לא מועיל. והבית יוסף (סי' תלג סוד"ה וכתב הר"ן) מחבר את התשובה הזו עם הראשונים שסוברים שבדיקה ביום לא מועילה, וכאמור לעיל הגר"א כתב שבדיקה בלילה במקרה כזה תועיל.

ולהלכה פסק השו"ע (סי' תלג סע' יא) "המכבד חדרו בי"ג בניסן ומכוין לבדוק החמץ ולבערו ונזהר שלא להכניס שם עוד חמץ, אף על פי כן צריך לבדוק בליל י"ד".

וכתב הגר"ש קלוגר (חכמת שלמה שם) "נראה לי דדוקא ביג או ביב ניסן, אבל אם כבדו ג' ימים קודם, אז בשלשה ימים הוי חזקה, ונעשה כמקום שאין מכניסים בו חמץ ואיןצריך בדיקה, ולמה יגרע מקום שאין מכניסים בו חמץ אם כבר הוחזק בכך ג' ימים. כן נראה לפענ"ד ברור ונכון ודו"ק היטב". והגר"ע יוסף הביא בשו"ת יחוה דעת (ח"א סי' ה) "הגאון מהר"י שפירא בחידושי פסחים (בתשובה סי' יב) כתב, שרוב המוני העם מקילים בבדיקת החמץ בליל י"ד, ואין מקפידים לבדוק יפה בחורין ובסדקים, כמצות חז"ל מדין התלמוד, אלא בודקים דרך העברה בעלמא כמה חדרים בשעה מועטת, ויש להם על מה שיסמוכו, מכיון שמקודם לכן הנשים רוחצות ומשפשפות ומנקות כל החדרים היטב מן החמץ".

אמנם, מלשון השאלה בתרומת הדשן לא משמע כדברי הגר"ש קלוגר, שהרי כתב "ב' או ג' ימים קודם יד". ולשיטת הגר"ש קלוגר בג' ימים הוי חזקה ולא צריך לבדוק. אלא אם כן נפרש שכיבוד הבית ביום השלישי שלפני יד, וממילא בהגיע לי יד שהוא זמן החיוב לבדוק, לא עברו עליו ג' ימים מלאים ולא הוחזק בהכי. אך, אזלא מדוקדקת לשון הגר"ש קלוגר שכתב "ביג או ביב ניסן" כי אם נאמר שצריך ג' ימים מלאים בשביל החזקה הרי שהכיבוד צריך להיות בי' ניסן ואז יעברו עליו ג' ימים לפני חלות חובת הביעור.

ומשמע שלא כהגר"ש קלוגר, וכן נראה שהעלה להלכה הגר"ע יוסף (שם) שנשאל על חובת בדיקה במכונית והשיב על פי התשובה של התרומת הדשן "וכן הדין בענין בדיקת חמץ במכונית הפרטית, שרגילים לקחת לתוכה מצרכי מזון של חמץ, שאף על פי שמנקים היטב את המכונית לפני ליל י"ד לבל ישאר בה שום חשש חמץ, אף על פי כן צריך לבדקה בליל י"ד לאור הנר, כמצות חז"ל".

 

ח. לפי האמור עד כאן נראה שבשנה בה חל יד בשבת ועבר ולא בדק בליל יג, אפשר לבדוק בשבת על ידי אמירה לגוי לטלטל לו את הנר.

וכן ניתן לבדוק באמצעות פנס. שלדעת רוב הפוסקים אפשר לבדוק בפנס (עי' שבט הלוי ח"א סי' קלו, יביע אומר ח"ד או"ח סי' מ ואור לציון ח"ג הערות לפרק ז אות ח). ואע"פ שיש מעלה לבדיקה בנר דווקא, כפשט הגמרא שחיפוש הוא בנר, אין למדים אי אפשר מאפשר, ומאחר ובשבת אי אפשר לבדוק בנר, אלא על ידי אמירה לגוי כאמור לעיל, ולא בכל מקום מצויים גויים אפשר לבדוק בפנס.

אלא שיש לדון האם יש איסור טלטול מוקצה בפנס דולק מערב שבת. ויש בזה תשובה מהגרש"ז אויערבך (מנחת שלמה ח"א סי' יד) שמגדיר שיסוד המוקצה בנר הוא מחמת שהוא בסיס לשלהבת, והשלהבת היא מוקצה "דכיון שהשלהבת הולך ומתחלף כל הזמן מעמוד ראשון לשני ומשני לשלישי וכו' והוא גם עיקר וחשוב מאד לכן רואין אותו כדבר נפרד מכולם, וכיון דמ"מ אין בו ממש ולאו בר טלטול הוא ככלים ואוכלים ושאר הדברים הניטלים בשבת לכן יש עליו שם מוקצה, ואף על גב דטעמא דגזרו חכמים איסור מוקצה הוא כדי שיהיו צרכיו מוכנים מערב שבת מ"מ גם כאן משום לא פלוג הצריכו חכמים שיהיה אור מוכן מבעוד יום בכל חדר שיצטרך להיות שם בשבת".

ולפי זה הוא טוען שבפנס שהאש בו לא מתחלפת אלא קבועה ואפשר להחשיב את כל הפנס ככלי אחד, אם הפנס היה דלוק מערב שבת יש מקום לומר שאינו מוקצה ומותר לטלטלו, בלשונו: "ולפי"ז אמרתי דבאותן מנורות חשמל שאפשר להעלותן ולהורידן ולהזיז אותן ממקום למקום, או פנס חשמלי שהשאיר אותו דלוק מערב שבת והוא עומד לטלטל ממקום למקום, יתכן שמותר לטלטל גם בשבת כיון שהחוט הלוהט שבתוך הנורות שמלבין ומפיץ אור אין בו שום שלהבת, והוא גם קבוע תמיד ואינו מתחלף כלל, ולכן אפשר דיש לנו לראותו ככלי חשוב שראוי לטלטול ומאיר את העיניים".

ובהמשך דבריו הוא מביא את שיטת החזו"א, שהסיבה שהשלהבת היא מוקצה מאחר ואין דרך לטלטלה כלל. והגרש"ז דן בדברי החזו"א, אך מעלה שגם לדבריו ניתן להתיר טלטול פנס, "דעכ"פ נראה דאותן מנורות חשמל שאפשר לטלטלן ממקום למקום שהזכרנו בתחלת דברינו, או תנור חימום חשמלי שמעבירים אותו ממקום למקום, יתכן שמותר לטלטל אותם גם בשבת, וזה אינו דוקא לדידן אלא כן הוא גם להחזו"א כיון דלית בהו חשש כבוי וגם אין להם קביעת מקום וגם החוטים האדומים שבתוך התנור או החוט הלוהט שבמנורה הוא קבוע כל הזמן בלי שום תוספת מרגע לרגע".

 

ט. למסקנה, חל יד בשבת ולא בדק בליל יג וביומו, אם השאיר פנס דולק בביתו מערב שבת, יבדוק את החמץ לאורו בליל שבת. לא השאיר, יכול לומר לגוי לטלטל עבורו את הנר לבדיקה. ויכול להשתמש לזה בנרות שבת, אם הדליק בשעוה, אך אם הדליק בשמן או בשעווה שנמסה ונהיית נוזל (נרות פארפין בכוסיות) לא יכול לבדוק בנר זה כמבואר במגן אברהם.