הגדרת המושג כתיבה תמה

הרב ינון קליין שליט"א

נאמר בתורה (דברים ו ט) "וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ" ודרשו חז"ל (שבת קג א): "וכתבתם שתהא כתיבה תמה שלא יכתוב אלפין עיינין עיינין אלפין ביתין כפין כפין ביתין גמין צדין צדין גמין דלתין רישין רישין דלתין היהין חיתין חיתין היהין ווין יודין יודין ווין זיינין נונין נונין זיינין טיתין פיפין פיפין טיתין כפופין פשוטין פשוטין כפופין מימין סמכין סמכין מימין סתומין פתוחין פתוחין סתומין פרשה פתוחה לא יעשנה סתומה סתומה לא יעשנה פתוחה כתבה כשירה או שכתב את השירה כיוצא בה או שכתב שלא בדיו או שכתב את האזכרות בזהב הרי אלו יגנזו".

ויש להבין בברייתא זו האם 'כתיבה תמה' היא הגדרה כללית לכל הדינים המובאים אח"כ בברייתא, או שבברייתא יש כמה דינים שונים שהראשון בהם הוא 'כתיבה תמה', וזה לא כותרת לשאר הדינים (כלומר, שהדין שלא יעשה אלפי"ן עיניי"ן, ושלא יעשה סתומה פתוחה וכו', אינם מדיני כתיבה תמה, אלא הם דין בפני עצמו וכתיבה תמה היא דין בפני עצמה).

רש"י (שם) פירש: "תם - שלם כהלכתה" ואח"כ פירש שהטעות בין אל"ף לעי"ן עלולה לקרות כי "יש שכותבין כן, מפני שדומין בקריאתן". והקשה הרשב"א (שבת שם) "ואינו מחוור בעיני דזה אינו בכלל כתיבה תמה אלא מהפך לגמרי הוא הענין ומאבדו, שאילו כתב במקום את השמים ואת הארץ עת השמים ועת הארץ היה מחריב העולם, אלא שלא יכתוב אל"ף כענין שיראה ממנה צורת עי"ן הפוכה, שאם ירחיק הרגל השמאלי מן הקו האמצעי יראה כאילו עי"ן הפוכה". ברור מקושייתו שהבין ש'כתיבה תמה' היא כותרת למה שבא אחריה.

לכאורה רש"י לא הבין כך, לפי שבמסכת חולין (קיט ב) כתב רש"י (ד"ה אי חלחולי): "אי חלחולי מחלחל תפילין היכי כתבינן - והלא העור חלול כנגד השער ובעינן כתיבה תמה שלמה ולא פסוקה דכתיב וכתבתם שיהא כתיבה תמה", וכן כתב בשבת (קח א ד"ה לא נכתוב): "דרחמנא אמר וכתבתם כתיבה תמה, שלימה ולא מופסקת". ודין זה, שהאות תהיה שלמה לא מוזכר כלל בברייתא במסכת שבת. ולפי זה יש לומר שרש"י פירש ש'כתיבה תמה' זה דין פרטי ולא כותרת לדינים שאחר כך, ופירוש דבריו במסכת שבת הוא, "תם- שלם" שהאות תהיה שלמה כמו שכתב במסכת חולין, ואז היא "כהלכתה". אלא שבמסכת מנחות (לד א) לגבי כתיבה על אבנים פירש רש"י "כתיבה תמה - ואין כתיבה תמה על העצים ואבנים אלא על הספר" משמע שכתיבה תמה זה לא דין בחסרון של האות אלא כותרת לדיני הכתיבה.

והנה לגבי רצועות התפילין אמרו בגמרא (מנחות לה ב) שצריך 'קשירה תמה' ופירש רש"י: "קשירה תמה - שתהא הקשירה נאה ואם יש קשר אחר ברצועה לבד מקשר שקושרין בראש תו לא הויא קשירה יפה לשון אחר קשירה תמה רצועה שלימה ולא קשורה". הרי לנו שיש שני הסברים למילה תמה- שלמה או נאה. ולכאורה אותן שני פירושים למילה תמה ישליכו על השאלה האם 'כתיבה תמה' היא כותרת או דין פרטי. שאם 'תמה' פירושה שלמה, זהו דין פרטי, שהאות תהיה שלמה. אך אם פירוש המילה 'תמה' הוא נאה, זוהי כותרת לשאר הדינים שבברייתא- שהאותיות יהיו כתקנן, שהעמוד יהיה כמתכונתו (שלא יכתבנה שירה ולהיפך) שיכתוב בדיו ושלא יפזר זהב על האזכרות [ואין להקשות דאדרבא, פיזור זהב על האזכרות הוא נוי גדול יותר, לפי שאת הגדרת הנוי קבעה תורה ואסרה לכתוב בזהב, ועוד שאפשר שאין זה נוי כאשר חלק מהמילים בכתב כזה וחלק בכתב אחר, בדומה לדין מנומר].

אמנם, אין זה מוכרח, ואפשר לומר להיפך. ששלמה היינו שכל הכתיבה תהיה שלמה בכל הלכותיה, ונאה היינו שהאות תהיה נאה שתהה כתובה בצורתה. ולכן אין להביא משם ראייה לנידון דידן.

ובעניין ד' מינים נאמר בגמרא (מנחות כז א) "וד' שבלולב ולקחתם לקיחה תמה", ושם ודאי הפירוש הוא לקיחה שלמה, שכל ארבעת המינים יהיו ביחד [וכעת צ"ע אם יש ללמוד משם לנידון דידן או לא].

התוס' (גיטין כ ב ד"ה לא צריכא) כתבו: "נראה לר"י... דדוקא בס"ת תפילין ומזוזות בעינן שיהו האותיות מוקפות גויל כדאמר בפרק הקומץ משום דכתיב בהו וכתבתם כתיבה תמה". מכאן שלשיטתם דין מוקף גויל הוא מדין כתיבה תמה. וצריך להבין, אם 'כתיבה תמה' היא כותרת לדינים שבאים אחריה בברייתא, היכן דין מוקף גויל? למה לא נשנה בברייתא? וצ"ל או שאינו מדין כתיבה תמה ודלא כתוס', או ש'כתיבה תמה' אינה כותרת אלא דין פרטי, ומאחר ותוס' כותבים שדין מוקף גויל הוא מדין כתיבה תמה, לכאורה מוכח שסברו ש'כתיבה תמה' בברייתא זה דין פרטי ולא כותרת.

כך משמע גם מלשון הטור שכתב: "ויכתבם בכתב מיושר ובדיו כתיבה תמה שיהא כל אות ואות מוקף גויל מתויג כראוי ולא יחסר אפילו קוצו של י". מלשון זו משמע שדין מוקף גויל הוא מדין כתיבה תמה. ולכאורה ארבעת הדינים האחרים- כתב מיושר, דיו, תיוג וקוצו של י, אינם בכלל כתיבה תמה. שאילו היו בכלל כתיבה תמה היה הטור צריך לכתוב: "ויכתבם כתיבה תמה- כתב מיושר, בדיו, מוקף גויל, מתויג כראוי ולא יחסר אפילו קוצו של י"

מאידך אפשר לומר באופן אחר, שהטור כתב כמה דינים שונים, אחד מהם הוא כתיבה תמה ואחר הוא מוקף גויל ואין קשר ביניהם, וכך למד הב"ח: "ועוד נראה דמה שכתב רבינו בכתיבה תמה שיהא כלאות ואות מוקף גויל, מילי מילי קתני. ושאיו מוקף גויל דפסול אינו בשביל שאינו כתיבה תמה אלא הלכה למשה מסיני היא שיהא מוקף גויל ואם אינו מוקף גויל פסול".

ומלשון הבית יוסף משמע שהבין שיש בטור שתי דינים- הראשון כתיבה תמה, ופירושו שלא יכתוב אלפי"ן עייני"ן, כדעת הרשב"א. והשני מוקף גויל. וז"ל "בכתיבה תמה. בפרק הקומץ וכתבתם כתיבה תמה ובפרק הבונה וכתבתם שיהיה כתיבה תם שלא יכתוב אלפין עיינין וכו' ופירש רש"י תם. שלם כהלכתה". אילו היה סובר הבית יוסף שדין כתיבה תמה אינו עניין לשלא יעשה אלפי"ן עייני"ן היה צריך להביא רק את תחילת הברייתא. ואח"כ כתב הבית יוסף "שיהא מוקף גויל. בפרק הקומץ כל אות שאין גויל מקיף לה מארבע רוחותיה פסולה" ולא הזכיר כלל שזה מדין כתיבה תמה.

מאידך, בדרישה (ס"ק ב) כתב: "כתיבה תמה- פירוש שיהיה כתב שלם מוקף גויל מכל צדדיו וכן משמע לי לשון רש"י. וכן כתב רבינו בהדיא ביורה דעה סימן רעד: ויכתוב כתיבה נאה ומיושבת תמה שתהא מוקף וכו' וכן נראה לי מלשון הרא"ש בהלכות קטנות שלו (הל' ס"ת סי' יב)".

לדברי הדרישה ברור ש'כתיבה תמה' בברייתא זה לא כותרת אלא דין פרטי מתוך כך הוא טוען שיש לגרוס "ולא יכתוב אלפי"ן עייני"ן" במקום "שלא יכתוב", כדי להדגיש ולבאר שזהו עניין בפני עצמו ולא המשך לדין כתיבה תמה.

אלא שעדיין קצת קשה לומר כך ברש"י, שהרי ראינו שבמנחות (לד א) לגבי כתיבה על עצים ואבנים פירש רש"י "כתיבה תמה - ואין כתיבה תמה על העצים ואבנים אלא על הספר", ומשמע שכתיבה תמה זה דין כללי מדיני הכתיבה ולא חסרון פרטי בצורת האות.

על מנת ליישב את זה היה נראה לחדש, שדין 'כתיבה תמה' הוא דין פרטי, ומשמעותו היא כמבואר לעיל שתהא כל אות כתובה כתקנה על מכונה. בכלל זה- שתהיה האות בצורתה, שתהיה מוקפת גויל וכן שתהיה על הקלף ולא על עצים ואבנים, כי צורת אות אינה רק בגוף שלה אלא גם ברקע, וזהו הטעם לכאורה לדין מוקף גויל, שצריך לראות את כל האות על כל חלקיה על גבי הרקע המתאים, ומאחר וידוע שהרקע עליו מונחים דברים משנה את האופן בו רואים אותם, שינוי בצבע, שינוי בפרספקטיבה ועוד שינויים, וממילא כתיבה על עצים ואבנים אינה כתיבה תמה, כי האות אינה כתובה כראוי.

אלא שהאמת היא שהדבר הזה אינו נכון כלל, כי בהמשך הגמרא במנחות (שם), מבואר בפירוש לשיטת רש"י שאם היה חוקק את האות על האבן זה היה נחשב לכתיבה תמה, ולכן צריך גזירה שווה 'ספר ספר' ללמוד שמזוזות כותבים רק על גבי קלף.

אמנם, עדיין אפשר להעמיד את דברינו, כי אם חקיקה על גבי אבן היא כתיבה תמה, ברור שדין כתיבה תמה הוא דין פרטי בצורת האות ולא דין כללי בצורת הספר, שהרי חקיקה אינה בדיו, וממילא אינה מוגדרת כתיבה תמה, לשיטת האומרים ש'כתיבה תמה' היא כותרת לברייתא (שהרי בברייתא נזכר שיכתוב בדיו). ולכן צריך לומר שמה שפירש רש"י לפני כן 'שאין כתיבה תמה על העצים והאבנים אלא על הספר', אינו דין בעצים ובאבנים, אלא דין בכתיבה, וכנראה שאי אפשר לכתוב את האותיות בצורה יפה ונאה בדיו על גבי אבן, אבל לחקוק את צורת האות באבן, אפשר בצורה יפה ונאה.

ואכן כתיבה תמה היא שהאות תהיה כתובה בשלמותה ובצורתה עם הרקע שלה, ולא הקפידה התורה בדין 'כתיבה תמה' מהו הרקע, אלא העיקר שיהיה רקע.

מעתה צריך להבין כיצד ילמד הרשב"א את הגמרא במנחות? והרי חקיקה אינה כתיבה בדיו, ואם כתיבה בדיו היא פרט בדיני כתיבה תמה, מה ההו"א של הגמרא שחקיקה תהיה מותרת ותחשב כתיבה תמה?

התוס' (מנחות שם ד"ה וכתבתם) כתבו (וביארו שכן היא דעת רש"י) שההבדל בין כתיבה בדיו על גבי קלף שנחשבת לכתיבה תמה לבין כתיבה בדיו על גבי אבנים שאינה נחשבת כתיבה תמה, הוא שכתיבה בדיו על גבי קלף מתקיימת, אך כתיבה בדיו על גבי אבנים לא מתקיימת. לכן היה הו"א בגמרא שחקיקה נחשבת לכתיבה תמה כי היא מתקיימת.

מכאן שיש תנאי נוסף בהגדרת כתיבה תמה לשיטת רש"י ותוס' והוא שהכתב יתקיים.

לפי זה אפשר ליישב גם את הרשב"א, שאמנם דיו הוא תנאי בכתיבה תמה, אך לא בגלל שהוא דיו, אלא בגלל שהוא מתקיים ובכל דבר שמתקיים יהיה מותר לכתוב. וקשה, שהרי בברייתא למדנו גם שאם כתב את האזכרות בזהב יגנוז, ולשיטת הרשב"א זה בכלל כתיבה תמה? וצריך לומר לפי זה שמדין כתיבה תמה הוא שכל האותיות והמילים יהיו באותו צבע (בדומה לפסול מנומר) כי לשיטתו דין כתיבה תמה זה גם בצורה הכללית של הפרשות. וממילא שמצד כתיבה תמה אין הקפדה דווקא על שחור, אלא אפשר צבע אחר כל זמן שהספר כולו כתוב באותו צבע, וההקפדה על שחור היא מדין אחר.

או כלך לדרך זו- שאחרי החקיקה באבן ממלא אותה בדיו שחור, שאם לא כן איך תוכשר? והלא הלכה למשה מסיני לכתוב בדיו, ופירשו הראשונים שהכוונה היא לכתוב בצבע שחור או במין מסויים שנקרא דיו (עי' לעיל סע' ג). ואז זו כתיבה תמה. וזה יכול ליישב גם את הרשב"א וגם את רש"י ותוס', אבל לא ברור אם זה נכון להעמיד זאת בפשט הגמרא[1].

ועדיין נשאר ליישב את המשך הברייתא בשבת. דבשלמא אם נאמר ש'וכתבתם- שיכתוב כתיבה תמה' זה כותרת לברייתא, מובן שמשמעות הכלל הזה הוא שהכתיבה תהיה נאה ויפה מסודרת על מתכונתה ויש לזה כמה פרטים- צורת האותיות, צורת העמוד, צורת הפרשה וצבע האותיות. אבל אם כתיבה תמה מדבר רק על צורת האות, וזהו דין פרטי, מה הקשר בינו לבין שאר הברייתא? ומה הקשר בין החלקים השונים בברייתא? שלשיטה זו שאר הפסולים שנמנו שם בברייתא, אינם עניין לכתיבה תמה, לפי שמי שכותב ע' במקום א' לא שינה את צורת האות א אלא כתב אות אחרת (כקושיית הרשב"א על רש"י, אמנם מה שצריך לעיין בזה הוא לגבי מ פתוחה ום סתומה האם נחשבות לשתי אותיות או לאות אחת).

ואולי צריך לומר שכל הדינים בברייתא נלמדים מהמילה 'וכתבתם', שיש כמה פרטים בכתיבה. יש את צורת האות (שזו כתיבה תמה), יש את צורת המילה ומשמעותה שגם כתיבת מילה היא כתיבה, ויש גם את צורת הדף והפרשה, שגם בהן שייך לדבר על כתיבה (וכפי שנתבאר לעיל בדין כסדרן), ויש את החומר בו כותבים. ואם כן הכותרת היא 'וכתבתם' והפרטים הם: כתיבה תמה, לא להחליף אותיות, לא לשנות את צורת העמוד, פרשה פתוחה וסתומה, לכתוב בדיו ולא לכתוב בצבעים אחרים.

אמנם נראה שיותר נכון לומר שלרשב"א כתימה תמה היא צורת האותיות, ושאר הברייתא עוסקת בעניינים אחרים. ולרש"י כתיבה תמה היא מוקף גויל- וזה הטעם של אות פסוקה שאינה תמה.

ועי' בלשונו של קסת הסופר (סי' ז סע' א) שכתב: "כתיב 'וכתבתם' ודרשינן שתהא כתיבה תמה. דהיינו שכל אות תהא ניכרת היטב ובכלל זה שלא תדבק אות לחברתה ואפילו בעוקץ דק כל שהוא ואפילו בתגין שלהן לא יגעו אלא תהא כל אות מוקפת גויל בכל רוחותיה".

ומאידך במשנה ברורה (ס"ק יד) כתב: "כתיבה תמה- דהיינו שלא יכתוב ביתי"ן כפי"ן, כפי"ן ביתי"ן, זיני"ן נוני"ן, נוני"ן זייני"ן, וכל כיוצא בזה".

 

[1] בשו"ת מלמד להועיל (ח"ג אבה"ע וחו"מ סי' פג) ביאר הגרד"צ הופמן את הסוגיה במנחות באופן אחר: "שאלה: במנחות דף ל"ד ע"א איתא אמר קרא וכתבתם כתיבה תמה והדר על המזוזות וכו' ה"א ליכתבה אאבנא וליקבעה אסיפא קמ"ל, ועיין פירש"י וקשה: א. כיון דכל הדרשה מכתיבה תמה אתיא כמ"ש התוס' ד"ה וכתבתם ל"ל למימר והדר על המזוזות. ב. מאי משני ה"א ליכתבא אאבנא וכו' הא לפירש"י אין כתיבה תמה על אבנים ואי כמו שפירש"י על התירוץ דיחקקם בסכין על האבנים א"כ העיקר חסר מן הספר דה"ל למימר ה"א יחקקם על האבנים. ג. ל"ל לתרץ ה"א ליכתבא אאבנא וליקבעא אסיפא אי ליכתבא אאבנא היינו דיחקקם בסכין על האבנים המלות וליקבעא אסיפא הם שפת יתר דכיון דחוקק הוי כתיבה תמה.

תשובה: באמת פירש"י ותוס' קשה מאד ואי אפשר להולמו, ובמה שכתב השיטה מקובצת אשר נדפס בש"ס החדש דפוס ווילנא מיושב קצת, אך לא הוסרו כל הדחוקים, ע"כ נלע"ד עפ"י פשוטו דלא מכתיבה תמה לחודא דרש דודאי אפשר לכתוב גם על אבנים כתיבה תמה ובפרט אם סד אותן בסיד, אלא דהדרשה היא מכתיבה תמה והדר על המזוזות, דהיינו שהכתיבה תהיה תמה ונגמרת עד תומה (ועי' יומא כ"ד: עבודה תמה, גמר עבודה) ואח"כ תהיה נקבעת על המזוזה, ואי אפשר בענין אחר אלא אם כותב מתחילה על ספר והדר קובע על המזוזה, אבל אם כותב על האבנים שבסף /שבסוף/ הרי כותב האותיות זה אחר זה והכתב בא על המזוזה קודם שנגמר עד תומו, כי אם כתב תיבה אחת הרי יש כתב על המזוזה אבל אינו כתיבה תמה שכתיבה תמה לא נקרא עד שנכתב כולה עד תומה. והיינו דדריש הש"ס כתיבה תמה מוכתבתם דודאי ידע הש"ס דקדוק הלשון דוכתבתם אינו מורכב מב' מלות כתב תם, חלילה לחשוב כזאת על רבותינו שלא ידעו דכתבתם היינו כמו וכתבת אותם, אלא דעכ"פ האי אותם אכל ב' פרשיות המזוזה קאי, וא"כ אמרה תורה דתחילה תכתוב אותם כל ב' פרשיות עד גמירא ואח"כ תקבעם על המזוזה וזה א"א אם יכתוב על האבנים. ובזה א"ש דמתרץ הגמ' אח"כ דאכתי הוא ליכתבא כל המזוזה עד גמירא אאבנא ואח"כ ליקבעא אסיפא, דהשתא הוי ג"כ כתיבה תמה קודם שנקבע במזוזה קמ"ל ג"ש דכתיבה כתיבה. והשתא לא קשה מה שהקשו התוס' דהתם נמי כתיב וכתבת, והדר על האבנים דזה אינו דהתם לא כתיב וכתבתם א"כ א"צ ליכתב כולו עד גמירא קודם שנקבע על האבנים ויכול לכתוב זה אחר זה על האבנים