כוונה בישיבה בסוכה

הרב גיורא ברנר שליט"א

מה צריך לכוון בעת שמקיים מצוות סוכה

א. טעם מצוות סוכה

כתוב בתוה"ק (ויקרא פכ"ג פס' מב-מג) "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל־הָֽאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּֽת.

לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹֽתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת־בְּני יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱ-לֹקיכֶֽם".

ובגמ' מסכת סוכה (יא ב) נחלקו ר' אליעזר ור"ע אם הזכר של "כי בסוכות הושבתי את בנ"י" היינו סוכות ממש וזכר ליצ"מ, ונפק"מ להלכה מה צריך לכוון לכתח' כשמקיים מצוות ישיבת סוכה, ז"ל הגמ' "דתניא כי בסכות הושבתי את בני ישראל ענני כבוד היו דברי ר' אליעזר, ר"ע אומר סוכות ממש עשו להם".

והנה בתרגום אונקלוס (ויקרא שם פס' מג) תירגם את הפסוק כפי שיטת ר"א "בדיל דידעון דריכון ארי במטלת ענני אותיבית ית בני ישראל באפקותי יתהון מארעא דמצרים אנא יי א-לקכון". וכן הוא בתרגום ר' יהונתן בן עוזיאל. וכן ברש"י עה"ת (שם) כתב ג"כ "כי בסכות הושבתי- ענני כבוד".

גם הטור כתב "והסוכות שאומר הכתוב שהושיבנו בהם הם ענני כבודו שהקיפן בהם לבל יכה בהם שרב ושמש ודוגמא לזה צונו לעשות סוכות כדי שנזכור נפלאותיו ונוראותיו". וכן השו"ע (סי' תרכה סע' א) כתב "בסוכות תשבו שבעת ימים וגו' כי בסוכות הושבתי את בני ישראל הם ענני כבוד שהקיפם בהם לבל יכם שרב ושמש". מבואר מדבריהם שנקטו לעיקר כטעמו של ר"א שהוא משום עניני כבוד.

והנה לכאו' יש לתמוה שהרי קיימ"ל הלכה כר"ע מחבריו, וא"כ מדוע נקטו לעיקר כדעת ר"א, ועוד יש לשאול על טעמו של ר"ע שאם המדובר בסוכות רגילות שבנו להם במדבר א|כ מדוע עושים זכר דווקא לסוכות ולא לדברים אחרים שהיו לבנ"י במדבר (משא"כ אם נאמר כר"א דמיירי בענני כבוד שהוא דבר ניסי ממילא מובן מדוע עושים לו זכר).

ובבהגר"א (סי' תרכה ס"ק א) תירץ שבירושלמי איתא דר' יוחנן ס"ל כר"א, ובזה תירצנו מדוע הכריעו כר"א אך לא ביארנו עדיין את טעמו של ר"ע.

והנה ברוקח (הלכות סוכות סי' ריט) איתא ביאור נוסף ז"ל "בסכות תשבו ז' ימים למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בנ"י בהוציאי אותם מארץ מצרים. ומרעמסס באו לסכות על אותן סכות היה א"ר אליעזר סכות ממש היה ר"ע אומר ענני כבוד היו וכן פירשו כי בסכות הושבתי ויש מפרשים כשצרו על ארץ האמורי של סיחון ועוג ועל כרכים שבארץ כנען אז ישבו ישראל בסכות כמש"כ וארון וישראל ויהודה יושבים בסכות כי בשדה היה מסכך עליהן עד שכבשו רבת בני עמון כך ישראל עד שכבשו ארץ כנען זהו כי בסכות הושבתי את בנ"י כשצרים את האומות. וכל זמן שלא כבשו וחלקו קורא יציאת מצרים כמש"כ אשר הכה משה ובנ"י בצאתם ממצרים. והיא שנת הארבעים וזהו למען ידעו דורותיכם כי בסוכות. שלא יחשבו מאבתינו אברהם ויצחק ויעקב אנחנו יושבים בארץ אלא ידעו שיצאו ממצרים וצרו על הערים ונתנם ביד ישראל...".

ומדברי הרוקח תשובה לשתי שאלותינו דראשית הרוקח גרס הפוך בשיטת ר"ע ור"א וממילא מה שאנו מכריעים זכר לענני כבוד היינו שיטת ר"ע. ועוד נראה ע"פ דברי הרוקח להשיב על שאלתינו השניה דמה שאנו עושים זכר לסוכות ממש (לפי אחת השיטות) היינו הסוכות המיוחדות שבנו להם בשעת כיבוש הארץ ואנו עושים זכר לכיבוש הארץ ע"י יהושע.

[והנה מלשון "ויש מפרשים" שכתב הרוקח אחר שהביא את מחלוקת ר"א ור"ע משמע לכאו' שכוונתו להביא הסבר נוסף חוץ מההסברים של ר"א ור"ע. אמנם בחיי"א (סי' קמו סע' א) כתב "כתיב בסוכות תשבו ז' ימים למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בנ"י וגו' מארץ מצרים. מתחלה כתיב בסכת חסר, וכאן בסוכות הושבתי כתיב מלא, אלא להורות ב' מיני סוכות שישבו, א' סוכות של ענני כבוד, וא' סוכות ממש בשעה שצרו על העיירות במלחמות סיחון ועוג. וצוה מצוה זו בתשרי ולא בניסן שהוא זמן יציאת מצרים, משום דבימות החמה אינו ניכר המצוה כי כן דרך לישב בסוכות מפני החום, מה שאין כן בתשרי שכבר הגיעו ימות הגשמים, ואז ניכר שהוא למצוה". ומשמע מלשונו שההסבר לגבי הסוכות של כיבוש הארץ אינו הסבר נוסף אלא הוא ביאור בכוונת מ"ד שהכוונה לסוכות ממש היינו הסוכות שגרו בהם בעת כיבוש הארץ.

ואולי ע"פ דברי הרוקח אפשר לבאר את המסופר על הגה"ק ראי"ה קוק זצ"ל (עי' מועדי הראי"ה מהד' תשע"ה עמ' 119) שכשהיה הרב בזוימל באחת השנים בשמח"ת בבוקר אחר שחרית והלל לפני ההקפות הוציא הראי"ה זצ"ל את כל הקהל חוץ לבהכנ"ס ופתח בשירה וריקוד מסביב לבהכנ"ס והקיפו ז' פעמים את בהכנ"ס ואח"כ חזרו לביהכנ"ס והכריז הראי"ה לפני כל הציבור "יהודים יקרים ההקפות האלו הן זכר לכיבוש יריחו וכך נכבוש את ארצנו מחדש, כשנהיה מאוחדים ומלוכדים בשרשרת אחת, יפלו בפנינו החומות וכולנו נעלה לציון ברינה ולירושלים בית מקדשנו בשמחת עולם".]

ב. מצוות צריכות כוונה

כתב השו"ע (סי' ס סע' ד) "י"א שאין מצות צריכות כוונה וי"א שצריכות כוונה לצאת בעשיית אותה מצוה וכן הלכה". וביאר במשנ"ב (ס"ק ז) מהי הכוונה עליה דיבר השו"ע "דע דלפי המתבאר מן הפוסקים שני כונות יש למצוה א' כונת הלב למצוה עצמה וב' כונה לצאת בה דהיינו שיכוין לקיים בזה כאשר צוה ד' כמו שכתב הב"ח בסי' ח וכונת המצוה שנזכר בזה הסע' אין תלוי כלל בכונת הלב למצוה עצמה שיכוין בלבו למה שהוא מוציא מפיו ואל יהרהר בלבו לד"א כגון בק"ש ותפילה ובהמ"ז וקידוש וכדומה דזה לכו"ע לכתח' מצוה שיכוין בלבו ובדיעבד אם לא כיון יצא לבד מפסוק ראשון של ק"ש וברכת אבות של תפילה כמו שמבואר לקמן, רק שמחולקים בענין אם חייב לכוין קודם שמתחיל המצוה לצאת בעשיית אותה המצוה. ולמצוה מן המובחר כו"ע מודים דצריך כונה כדאיתא בנדרים ראב"צ אומר עשה דברים לשם פועלם ונאמר ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה וכמו שכתב הגר"א על הא דאיתא בסימן ח' עי"ש".

והיינו שישנן שתי כוונות, האחת לצאת ידי חובת מצוות ה' ובכוונה זו הביא השו"ע מחלוקת אם מעכבת, והשנייה כוונת הלב לעניין המיוחד של אותה מצוה ואע"פ שכוונה זו חשובה אך אין היא מעכבת.

ובביאור שיטת המצריכים כוונה כתב המשנ"ב (ס"ק ח) "שצריכות כונה- ואם לא כיון לצאת ידי חובתו בעשיית המצוה לא יצא מן התורה וצריך לחזור ולעשותה. ואפי' אם ספק לו אם כיון אם הוא מצוה דאו' ספיקא לחומרא כ"כ הפמ"ג בסי' תקפט עי"ש. ונ"ל דלא יברך אז על המצוה דבלא"ה יש כמה דיעות בענין הברכה אפי' אם ודאי לא כיון בראשונה". ובבהל"כ (ד"ה וי"א) הביא כמה ראיות ומקורות לכך שמ"ד שהכוונה מעכבת היינו מדאו'.

ג. מקרים שלכו"ע הכוונה מעכבת

בבהל"כ (ריש ד"ה י"א) הביא שיש מי שאומר שבמצוות שהם רק בדיבור כגון קר"ש וברכה"ז לכו"ע הכוונה מעכבת.

עו"כ הבהל"כ (שם) "וה"מ שמכוין לפעולה זו שהוא עושה רק שאין מכוין לצאת בזה ידי המצוה כגון בענין תקיעות שתוקע לשיר או להתלמד וכדומה בשאר המצות אבל אם הוא מתעסק בעלמא וממילא עלה המצוה בידו כגון שנופח בשופר ועלה תקיעה בידו וכה"ג בשאר המצות לכו"ע לא יצא". והיינו שמתעסק בעלמא במעשה המצווה לכו"ע לא יצא יד"ח.

עו"כ בבהל"כ (שם) שאם כשעושה את המעשה הוא סבור שהוא פטור מאותו מעשה או שהוא סבור שמעשה זה אינו מעשה הראוי לצאת בו ידי מצווה, אזי לכו"ע לא יצא יד"ח. עו"כ בבהל"כ (שם) שאם מתכוון בהדיא שלא לצאת יד"ח לא יצא.

וע"ע בערוה"ש הל' תפילין (סי' כה סע' ח) שכתב שאף שלגבי הכוונה י"א שאינה מעכבת אך הידיעה בעיקר המצווה ודאי מעכבת ז"ל "ודע שאפי' להפוסקים דס"ל מצוות א"צ כוונה מ"מ זהו ודאי שיש לו לידע עיקר המצוה ומהותה ובתפלין אם לא ישים אל לבו ענינה כלל לא קיים המצוה והוה כמעשה קוף בעלמא ולכן יכוין בהנחתם שצונו הקב"ה להניח ד' פרשיות אלו שיש בהם יחוד שמו ויצ"מ על הזרוע כנגד הלב ועל הראש כנגד המוח כדי שנזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו שהם מורים על יחודו ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים ובזה יתחזק באמונתו יתברך ולבטוח עליו בכל עניניו וישעבד להקב"ה הנשמה שהיא במוח וגם הלב שהיא עיקר התאוות והמחשבות ובזה יזכור הבורא וימעיט הנאותיו ויבין כי נברא רק לתכלית זה לעשות רצונו יתברך וישלך על ה' יהבו וכל צרכיו...".

ד.  אם כוונה מעכבת במצוות התלויות באכילה

כתב הבהל"כ (ד"ה וי"א) "דע דכ"ז הוא בשארי המצות אבל מצוה התלוי באכילה כגון כזית מצה בפסח וה"ה אכילת כזית בסוכה בלילה הראשונה דעת השו"ע לקמן בסי' תעה סע' ד דיצא בדיעבד אפי' אם לא כיון והב"ח מחמיר שם גם בזה עי"ש". והיינו שנחלקו הפוסקים באם גם במצוות של אכילה הכוונה מעכבת, לדעת השו"ע אינה מעכבת ולדעת הב"ח גם בזה הכוונה מעכבת.

ה. אם כוונה מעכבת במצוות דרבנן

בשו"ע פסק בפירוש "וכן הלכה" כדעת הסוברים שהכוונה מעכבת, ולא חילק כלל בין מצוות דאו' למצוות דרבנן.

ובמשנ"ב (ס"ק י) העיר על כך "כתב המג"א בשם הרדב"ז דזה דוקא במצוה דאו' אבל במצוה דרבנן א"צ כונה. ולפי"ז כל הברכות שהם ג"כ דרבנן לבד מבהמ"ז אם לא כיון בהם לצאת יצא בדיעבד. אך מכמה מקומות בשו"ע משמע שהוא חולק ע"ז וכן מבהגר"א בסי' תפ"ט משמע ג"כ שאין לחלק בין מצוה דאו' למצוה דרבנן".

והיינו שלדעת הרדב"ז והמג"א במצוות דרבנן אין הכוונה מעכבת, אך דעת השו"ע והגר"א שגם במצוות דרבנן הכוונה מעכבת.

[ועי' בשש"כ (פס"א ס"ק יז) שהביא נפק"מ משיטת הרדב"ז והמג"א, ותימה בעיני מש"כ שם שקיימ"ל שבדרבנן אין כוונה מעכבת וציין לדברי המשנ"ב הנ"ל והרי במשנ"ב משמע שלמעשה ס"ל כשו"ע והגר"א וע"ע לקמן מה שהבאנו מהעו"ש ומה שהערנו על דבריו.]

ו. דיבור כהקדמה לעשיית המצווה בכוונה

ידוע מה שהאריכו האחרונים לחלוק אם לומר את נוסח "לשם יחוד" לפני קיום מצוה, שהגאון נו"ב (יו"ד מה"ק סי' צג) כתב בחריפות נגד מנהג זה ושיש לבטלו מכל וכל, והגאון מהר"ח מצ'רנוביץ בספר שער התפילה האריך לחלוק על הנו"ב ולהצדיק את מנהג אמירתו. ורבו האחרונים שדיברו בזה ואכמ"ל.

ואמנם אע"פ שהנו"ב אסר אמירת הלם יחוד, הרי שאת עצם האמירה לפני קיום המצווה לא דחה, וכמש"כ שם (ד"ה ומ"ש מעלתו) "ומש"כ מעלתו שטוב להיות הקשר אמיץ בדיבור ומחשבה ומעשה. הנה אנשי כנה"ג הם תיקנו לנו תפלות וברכות וליכא מידי דלא רמיזא בנוסח התפלה והברכה, וברכה הוא התעוררות הדיבור ומחשבה, וכל מצוה שיש ברכה לפניה א"צ לומר שום דבר לפניה רק הברכה. וכל דבר שאין ברכה לפניה אני נוהג לומר בפי הנני עושה דבר זה לקיים מצות בוראי ובזה די וא"צ יותר. והכונה הוא רק פירוש המלות וכל התיקונים למעלה נעשים מאליהם ע"י מעשינו".

מבואר שהנו"ב אינו חולק על עצם חשיבות האמירה לפני קיום המצווה ע"מ לבטע את הכוונה, אלא שבד"כ הדבר נעשה באמירת ברכת המצווה, והיכן שאין ברכה לפניה מבצע זאת ע"י אמירה פשוטה בנוסח "הנני עושה דבר זה לקיים מצות בוראי".

ז. מעשיו מוכיחים עליו כתחליף לכוונה

כתב המשנ"ב (שם) "ודע עוד דכתב החיי"א בכלל סח דמה דמצרכינן ליה לחזור ולעשות המצוה היינו במקום שיש לתלות שעשייה הראשונה לא היתה לשם מצוה כגון בתקיעה שהיתה להתלמד או בק"ש שהיתה דרך לימודו וכדומה אבל אם קורא ק"ש כדרך שאנו קורין בסדר תפילה וכן שאכל מצה או תקע ונטל לולב אע"פ שלא כיון לצאת יצא שהרי משום זה עושה כדי לצאת אע"פ שאינו מכוין עכ"ל ור"ל היכא שמוכח לפי הענין שעשייתו הוא כדי לצאת אע"פ שלא כיון בפירוש יצא אבל בסתמא בודאי לא יצא כדאיתא בתוס' סוכה. וכ"ז לענין בדיעבד אבל לכתח' ודאי צריך ליזהר לכוין קודם כל מצוה לצאת ידי חובת המצוה וכן העתיקו כל האחרונים בספריהם עיין בחיי"א בכלל כא ובדה"ח הלכות ק"ש ובמעשה רב". והיינו שהיכן שהעניין והמעשה שעסוק בו מוכיח שעשייתו היא כדי לצאת יד"ח גם אם לא כיון בפירוש נחשב ככיון ויצא.

ובאמת נראה לכאו' שלכך גם נתכוון הנו"ב (יו"ד מה"ק סי' צג ד"ה ובגוף) במש"כ "ומה שהביא מנדרים לא הביא אלא שמחשבה בלי דיבור אינו כלום אבל מעשה בדבר שסתמא לשמה לא בעי שום סיוע". [אמנם אפשר שכוונת הנו"ב אינה לכוונה הבסיסית שבקיום המצווה לקיים רצון ה', אלא לכוונה המיוחדת שבכל מצווה ומצווה וצ"ע.]

ח. הכוונה בעת קיום מצוות סוכה

לעיל הבאנו מספר הסברים וטעמים למצוות סוכה (וכתבנו שהטעם העיקרי הוא זכר לענני כבוד). והטור (סי' תרכה) כתב בתחילת הלכות סוכה "בסוכות תשבו שבעת ימים וגו' למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם וגו' תלה הכתוב מצות סוכה ביציאת מצרים וכן הרבה מצות לפי שהוא דבר שראינו בעינינו ובאזנינו שמענו ואין אדם יכול להכחישנו והיא המורה על אמיתת מציאות הבורא יתעלה שהוא ברא הכל לרצונו והוא אשר לו הכח והממשלה והיכולת בעליונים ובתחתונים לעשות בהן כרצונו ואין מי שיאמר לו מה תעשה כאשר עשה עמנו בהוציאו אותנו מארץ מצרים באותות ובמופתים והסוכות שאומר הכתוב שהושיבנו בהם הם ענני כבודו שהקיפן בהם לבל יכה בהם שרב ושמש ודוגמא לזה צונו לעשות סוכות כדי שנזכור נפלאותיו ונוראותיו ואע"פ שיצאנו ממצרים בחדש ניסן לא צונו לעשות סוכה באותו הזמן לפי שהוא ימות הקיץ ודרך כל אדם לעשות סוכה לצל ולא היתה ניכרת עשייתנו בהם שהם במצות הבורא יתברך ולכן צוה אותנו שנעשה בחדש השביעי שהוא זמן הגשמים ודרך כל אדם לצאת מסוכתו ולישב בביתו ואנחנו יוצאין מן הבית לישב בסוכה בזה יראה לכל שמצות המלך היא עלינו לעשותה".

והנה הב"ח (אות א) הקשה "בסכת תשבו וגו' תלה הכתוב וכו'. איכא למידק בדברי רבינו שאין זה מדרכו בחיבורו זה לבאר הכונה לשום מקרא שבתורה כי לא בא רק לפסוק הוראה או להורות מנהג ופה האריך לבאר ולדרוש המקרא דבסכת תשבו".

ותירץ הב"ח "ויראה לי לומר בזה שסובר דכיון דכתיב למען ידעו וגו' לא קיים המצוה כתיקונה אם לא ידע כוונת מצות הסוכה כפי פשטה ולכן ביאר לפי הפשט דעיקר הכוונה בישיבת הסוכה שיזכור יציאת מצרים, וזה הטעם בעצמו לרבינו ז"ל במש"כ בהל' ציצית בסי' ח ויכוין בהתעטפו שצונו המקום וכו' וכן בהל' תפלין בסי' כה כתב ויכוין בהנחתם שצונו המקום להניח וכו' כדי וכו' מה שלא עשה כן בשאר הלכות כי לא כתב שיכוין שום כוונה בעשיית המצוה מפני כי המקיים המצוה כדינה יוצא בה אע"פ שלא היתה לו שום כוונה אבל בציצית שכתוב בהן למען תזכרו וגו' וכן בתפלין כתוב למען תהיה תורת יי' בפיך שפשוטו הוא שהתפלין הם אות וזכרון כדי שיהא תורת יי' שגור בפינו כי ביד חזקה הוצאך יראה שלא קיים המצוה כתיקונה אם לא יכוין אותה הכוונה ולכן כתב בהלכות אלו ויכוין וכו' וכן גבי סוכה שכתוב למען ידעו וגו' משמע ליה ג"כ שצריך שיכוין בשעת ישיבת הסוכה הטעם המכוון במצוה".

מתבאר מדברי הב"ח שלהבדיל משאר מצוות שיוצא יד"ח בכוונה הבסיסית לצאת יד"ח מצוות ה', הרי שבשלושת מצוות אלו ציצית, תפילין בסוכה שנאמר בהם בפירוש שצורך בידיעת תכלית המצווה, ממילא אם לא כיון כוונה מיוחדת זו (זכר ליצ"מ) לא יצא יד"ח מצווה כתיקונה.

והנה הב"ח כתב שהכוונה הנצרכת במצוות סוכה היא כוונה זכר ליצ"מ. וכ"כ במג"א (פתיחה לסימן) "ויכון בישיבתה שציונו הקב"ה לישב בסוכה זכר ליצ"מ". אמנם לפי מש"כ לעיל שתפסו לעיקר לטעם דענני כבוד לכאו' היה צ"ל שיכוון זכר לענני כבוד. ובאמת כתב המשנ"ב (ס"ק א) "וכתבו האחרונים שיכוין בישיבתה שצונו הקב"ה לישב בסוכה זכר ליציאת מצרים וגם זכר לענני כבוד שהקיפן אז עלינו להגן עלינו מן השרב והשמש. וכל זה לצאת ידי המצוה כתקונה הא דיעבד יוצא כל שכיון לצאת לבד".

ומדברי החיי"א (שם) משמע שגם כוונה זו של זכר לכיבוש הארץ צריכה להיות בעת קיום מצוות סוכה עיי"ש.

ט. האם הכוונה המיוחדת של מצוות סוכה מעכבת

לעיל הבאנו שהב"ח כתב שע"מ לצאת יד"ח מצווה "כתיקונה" צריך כוונה נוספת מעבר לכוונה הבסיסית. וכתב הפרמ"ג (א"א פתיחה לסי' תרכה) "היינו שלצאת ידי המצוה כתיקונה צריך לכוין גם את זה, הא דיעבד יצא כל שכיון לצאת לבד".

אמנם בבכור"י (ס"ק ג) חלק בזה וכתב "בפרמ"ג כתב שצריך לכוון ג"כ שהקיפם בענני כבוד. וכתב עוד שכוונות אלו אינם רק לכתחלה, אבל בדיעבד יצא כשלא כוון רק לצאת, דמצוה צריכה כוונה לצאת דוקא כדפסקינן באו"ח. ולענ"ד אין זה ראיה, דזה דוקא בשאר מצוות שלא צותה התורה כוונה פרטית בהם. אבל בסוכה, שציווי הכתוב הוא שיכוון כן מלמען ידעו כמש"כ הב"ח י"ל דאפי' בדיעבד לא יצא וכדאמרינן כל שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו. ולכן אם אכל בלילה ראשונה בסוכה בלא כוונה זו, יש להחמיר לאכול שוב כזית בכוונה. ועכ"פ יזהר כל א' ללמד ולספר לבניו ולבני ביתו בלילה ראשונה כוונת מצות סוכה, כמו שצריך ללמד להם טעם המצות בליל פסח".

ובאמת מצאנו סימוכים לשיטת הבכור"י ממש"כ חלק מהאחרונים לגבי מצוות ציצית שהרי הטור כתב במצוות ציצית את הכוונה המיוחדת של המצווה. וכ"כ השו"ע (סי' ח סע' ח) "יכוין בהתעטפו שצונו הקדוש ברוך הוא להתעטף בו כדי שנזכור כל מצותיו לעשותם".

והב"ח (סי' ח אות ז) כתב ביחס למה שהביא שם הטור את טעם מצוות ציצית "מה שהכריח לרבינו להורות דבעי שיכוין בהתעטפו וכן בהל' תפילין ובהל' סוכה נראה דלפי שכתוב בפרשת ציצית למען תזכרו וגו' ובתפילין והיה לך לאות וגו' למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים ובסוכה למען ידעו דורותיכם גו' יורה כי עיקר המצוה וקיומה תלויה בכונתה שיכוין בשעת קיום המצוה משא"כ שאר מצות דיוצא ידי חובתם אע"פ שלא יכוין בה דבר כי אם שעושה המצות לשם ה' שציוה אותו לעשותם ועיין במה שאכתוב בהל' סוכה בס"ד". ומבואר מדבריו שדווקא בשאר מצוות יוצא יד"ח גם ע"י כוונה מינימלית של שעושה מצוות ה', אך בשלושת מצוות אלה משמע שלא יוצא יד"ח.

ומפורש בב"ח שאינו אומר דבריו רק ביחס לתפילין אלא גם ביחס לסוכה, ועוד שממה שסיים לעיין במה שיכתוב בהלכ' סוכה מוכח שגם דבריו שם שכתב "כתיקונה" כוונתו שללא זה לא יצא יד"ח. וכעין דברי הב"ח כתב גם בא"ר (סי' ח ס"ק ט).

מאידך בעו"ש בהל' ציצית (שם ס"ק יא) חלק על הב"ח בעיקר הדין וכתב "יכוין בהתעטפו וכו'. ונראה דלאו לעיכוב קאמר, דהא מסקינן לקמן דאין המצות צריכות כוונה, וכן מוכח מלשון הש"ס דקאמר וראיתם אותו וזכרתם ועשיתם, הראיה מביא לידי זכירה וזכירה לידי עשיה, ומדקאמר שמביא משמע שמעצמו יבוא לידי זכירה. ומדברי ב"ח משמע שאם לא כיון לכך לא יצא ידי המצוה כתקונה, ואינו נראה". [ויש להעיר במש"כ העו"ש לבנות את דבריו על מה "דהא מסקינן לקמן דאין המצות צריכות כוונה" והרי לעיל הבאנו שלדינא קיימ"ל כמ"ד שמצוות צריכות כוונה וצ"ע.]

וכן משמע מבהגר"א (סי' ח ס"ק טז) שכתב ביחס לכוונת מצוות ציצית את הצורך בכוונה שבכל המצוות ומשמע שדין ציצית כדין כל המצוות שאין הכוונה המיוחדת מעכבת (ורק הכוונה הבסיסית מעכבת). וכן המשנ"ב בהל' סוכה כתב (ס"ק א) כתב "וכתבו האחרונים שיכוין בישיבתה שצונו הקב"ה לישב בסוכה זכר ליציאת מצרים וגם זכר לענני כבוד שהקיפן אז עלינו להגן עלינו מן השרב והשמש. וכל זה לצאת ידי המצוה כתקונה הא דיעבד יוצא כל שכיון לצאת לבד".

י. העולה לדינא

בעת קיום מצוות סוכה צריך לכתחילה לכוון בקיום המצווה לא רק את הכוונה הבסיסית של עשיית מצוות ה' אלא גם את הכוונה המיוחדת של זכר ליצ"מ וזכר לענני כבוד [ואף זכר לסוכות של בנ"י בעת כיבוש הארץ.]

ומתבאר מהט"ז (סי' תרמ ס"ק ח) שהצורך בכוונה מיוחדת במצוות סוכה הוא בכל ימי הסוכות ולא רק בלילה הראשון. וכ"כ בספר הלכות חג בחג (סוכה עמ' ז) שכ"כ גם הבכור"י והגרשז"א, והביא עוד ראיות לזה שהצורך בכוונה המיוחדת היא בכל ימי החג.

ואם לא התכוון כוונה מיוחדת זו בלילה הראשון, אזי ראוי שיאכל שוב פת ויכוון את כוונה מיוחדת זו (אך אם הוא עדיין תוך כדי סעודתו לא יחזור ויברך ליישב בסוכה משום שספק ברכות להקל).