נסיעת אחיות לבית חולים בשבת

מאמר בעניין היתר הנסיעה לצוותי רפואה בשבת, אל בית החולים וממנו חזרה לביתם. מתוך קובץ בעלי אסופות קיץ תשעג

הרב אסף יצחק ליבוביץ

 

 

נסיעת אחיות לבית החולים וחזרתן בשבת.

א. חילול שבת בפיקוח נפש.

הגמרא ביומא (פד ב) אומרת' "תנו רבנן מפקחין פקוח נפש בשבת והזריז הרי זה משובח, ואין צריך ליטול רשות מבית דין".

הירושלמי (פ"ח ה"ה) מוסיף עוד פרט "תני הזריז משובח והנשאל מגונה והשואל הרי זה שופך דמים". מדוע הנשאל מגונה? כתב תרומת הדשן (ח"א סי' נח. ח"ב סי' קנו) שנשאל מגונה, מאחר והיה לו לדרוש עניין זה ברבים בפני קהל עדתו. ומדוע השואל שופך דמים? כתב הלבוש (סי' שכח סע' ב), כיון שעד שילך וישאל עלול מצבו של החולה להתדרדר עד לסכנת מוות רח"ל.

הגמרא נותנת לכך מספר דוגמאות.

א. "ראה תינוק שנפל לים, פורש מצודה ומעלהו. והזריז הרי זה משובח ואין צריך ליטול רשות מבית דין, ואף על גב דקא צייד כוורי" (כלומר אפילו שמעלה דגים עמו, יעסוק בהצלה ולא ישאל).

ב. "ראה תינוק שנפל לבור, עוקר חוליא ומעלהו. והזריז הרי זה משובח ואין צריך ליטול רשות מבית דין, אף על גב דמתקן דרגא". (אפילו שמתקן גישה נוחה יותר לבור, יעסוק בהצלה כנ"ל.)

ג. "ראה שננעלה דלת בפני תינוק - שוברה ומוציאו, והזריז הרי זה משובח ואין צריך ליטול רשות מבית דין, ואף על גב דקא מיכוין למיתבר בשיפי". (אפילו שמועיל בשבירת הדלת שיהיו לו נסרים או עצים להדלקה, כנ"ל).

ד. "מכבין ומפסיקין מפני הדליקה בשבת והזריז הרי זה משובח ואין צריך ליטול רשות מבית דין, ואף על גב דקא ממכיך מכוכי". (מתקן הגחלים לשימוש למוצאי שבת).

ומבררת הגמרא מה הצורך בכל הדוגמאות? ומבארת:

א. "דאי אשמועינן ים, משום דאדהכי והכי אזל ליה, אבל בור דקא יתיב, אימא לא, צריכא". כלומר, החידוש הוא שלא רק במקרה של סכנה ודאית, שהתינוק יטבע או יאבד, אלא אפילו במקום שאין בו סכנה, אלא שהתינוק נבעת, מחללים עליו שבת.

ב. "ואי אשמועינן בור, משום דקא מיבעית, אבל ננעלה דלת, אפשר דיתיב בהאי גיסא ומשביש ליה באמגוזי". כלומר, החידוש הוא שהייתי חושב שתינוק שננעל בחדר ניתן להסיח דעתו ולא יתירו לשבור הדלת, קמ"ל שמחללים.

ג. "מכבין ומפסיקין למה לי? דאפילו לחצר אחרת", כלומר, אפילו שהסכנה אינה במקום בו אני נמצא אלא שעלולה להתפשט להגיע למקום אחר, מחדשת הברייתא שמותר לחלל שבת.

נמצינו למדים כי יש חיוב ומצוה לחלל שבת עבור מי שנמצא בסכנה, בלי צורך לשאול בשעת מעשה האם הדבר מותר. אדרבא, זהו גנאי גם לשואל וגם לנשאל. ואין לחשוש מהשלכות המעשה, כגון שמתקן דבר שאח"כ יהיה נוח לו בשימושו.

לאחר מכן מביאה הגמרא, "וכבר היה רבי ישמעאל ורבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה מהלכין בדרך, ולוי הסדר ורבי ישמעאל בנו של רבי אלעזר בן עזריה מהלכין אחריהן. נשאלה שאלה זו בפניהם, מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת". הגמרא מפרטת מאיזה מקור למד כל אחד מהתנאים שפיקוח נפש דוחה את השבת, ובסופו של דבר אומרת הגמרא, "אמר רב יהודה אמר שמואל, אי הואי התם הוה אמינא, דידי עדיפא מדידהו, 'וחי בהם', ולא שימות בהם. אמר רבא, לכולהו אית להו פירכא, בר מדשמואל דלית ליה פרכא". ומפרש רש"י (ד"ה לשמואל לית) ששמואל מוכיח בצורה הברורה ביותר מהפסוק בתורה, שהאדם מצווה לקיים המצוות באופן שיחיה בהם, ושלא ייגרם לו אפילו ספק פיקוח נפש, ומכאן נלמד שמחללים שבת אפילו בספק פיקוח נפש.

וכן נפסק להלכה בשו"ע (או"ח סי' שכח סע' ב, יג), "מי שיש לו חולי של סכנה, מצוה לחלל עליו את השבת. והזריז, הרי זה משובח. והשואל, הרי זה שופך דמים". "כל הזריז לחלל שבת בדבר שיש בו סכנה, הרי זה משובח אפילו אם מתקן עמו דבר אחר כגון שפירש מצודה להעלות תינוק שנפל לנהר וצד עמו דגים, וכן כל כיוצא בזה". 

אמנם ישנה הסתייגות אחת בביצוע מעשה ההצלה, על ידי מי הוא נעשה. הגמרא שם אומרת, "ואין עושין דברים הללו לא על ידי נכרים ולא על ידי כותיים[1], אלא על ידי גדולי ישראל. ואין אומרין יעשו דברים הללו לא על פי נשים ולא על פי כותיים, אבל מצטרפין לדעת אחרת".

בביאור גמרא זו נחלקו הראשונים, מי הם "גדולי ישראל", ומה טעם איסור ביצוע ההצלה בכל אחד מהנזכרים. נכרים, כותים, נשים, קטנים (כפי שמשתמע על פניו מ"גדולי ישראל").

לדעת התוס' (יומא שם ד"ה אלא בגדולי ישראל), אין עושים מלאכת פיקוח נפש על ידי גויים אפילו במקום שאפשר על ידם, שמא יתעצלו בדבר ויסתכן החולה.

לדעת הרמב"ם (שבת פ"ב ה"ג) אין עושים על ידם, כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם. והמפרשים דנו בדברי הרמב"ם למי התכוין כשכתב שלא תהיה שבת קלה בעיניהם, בעיני מי? וביארו המפרשים (מגיד משנה וכסף משנה שם) שהרמב"ם מתייחס דווקא לכותים ונשים, אבל לא לגויים, כי אינם שייכים בכך, ולא לקטנים, כי לכשיגדלו ילמדו הלכות שבת וחומרת איסורי שבת.

לדעת הרא"ש (יומא פ"ח סי' יד), לא עושים על ידי גויים וקטנים אפילו ישנם בנמצא, שמא יחשבו שרק על ידם מותר לחלל שבת בפיקוח נפש, ולהבא עלול להיות שיחפשו אחריהם ולא ימצאו, ובינתיים החולה יסתכן. ולא על ידי נשים וכותים "מפני שמצטרפין לדעת אחרת", ומהי דעת אחרת? הם עלולים לחשוב שבאמת אסור לחלל שבת במצב של פיקוח נפש, ורוצים להכשיל דווקא אותם בכך, ויבואו על ידי כך להתרשל במלאכת ההצלה.

ולדעת הר"ן (יומא ד ב מדפה"ר ד"ה ואין עושין הללו דברים), הטעם שלא עושים על ידי גויים וקטנים הוא כטעמו של הרא"ש, שיחשבו הרואים שדווקא בהם התירו לחלל שבת בפיקוח נפש, ובפעמים הבאות יחפשו דווקא אותם ולא ימצאו ועלול החולה להסתכן. ונשים וכותים יכולים לסייע בפיקוח נפש אם נזדמן, אבל לא ממנים אותם למלאכה זו, "מפני שמצטרפין לדעת אחרת", שיחשבו שבאמת הדבר אסור, ורוצים שדווקא הם יעברו על האיסור.

פירוש נוסף ל"מצטרפין לדעת אחרת", מובא ברא"ש (שם) בשם הריב"א, וכן היא דעת הר"ן (כנ"ל), שבמקרה של ספק פיקוח נפש, שחלק מהרופאים או האנשים אומרים שצריך לחלל שבת, וחלק אומרים שלא צריך, אשה יכולה להצטרף לאחד מן הצדדים. או במקרה שכל האנשים אינם יודעים אם צריך לחלל, ואשה באה ואומרת שצריך, מכריעים על פיה לחלל שבת.

ובפירוש דברי הגמרא "אלא בגדולי ישראל", הרמב"ם (שבת פ"ב ה"ג) מפרש כפשוטו, בגדולי וחכמי ישראל. אולם מפשט הגמרא עולה שמדובר ביהודים (ולא גויים) גדולים (לאפוקי קטנים). וכן ביאר הבית יוסף (או"ח סי' שכח סע' יב).

ופסק מרן השו"ע (שם סע' יב), "כשמחללין שבת על חולה שיש בו סכנה, משתדלין שלא לעשות ע"י א"י וקטנים ונשים אלא ע"י ישראלים גדולים ובני דעת". כלומר פסק כפשט הגמרא ודעות הראשונים הנ"ל.

אולם רבינו הרמ"א, רוח אחרת הייתה עמו, שכתב "וי"א דאם אפשר לעשות בלא דיחוי ובלא איחור ע"י שינוי, עושה ע"י שינוי. ואם אפשר לעשות ע"י א"י בלא איחור כלל, עושין ע"י א"י, וכן נוהגים אבל במקום דיש לחוש שיתעצל הא"י, אין לעשות ע"י א"י".

הט"ז (שם ס"ק ה) חלק על הרמ"א, ותורף דבריו הוא שבקושי התירו שגויים יעסקו במלאכת פיקוח נפש בשבת, ולדעתו אף יש בזה איסור. אלא שאם נזדמן שהיה גוי מצוי ויכול להציל, ניתן לעשות על ידו, רק יש להודיע לרבים שאין זה בגלל שאסור על ידי ישראל, אדרבא זו מצוה גדולה. ועל מ"ש הרמ"א "וכן נוהגין" כתב הט"ז "ואין זה מנהג ותיקין". ועוד נתייחס לדברי הרמ"א הללו בהמשך.

לאור הנלמד בדברי הגמרא והראשונים, איך אפשר שאחיות, נשים, יאיישו את בתי החולים ומערך ההצלה? הלא "אין אומרים לעשות דברים הללו על ידי נשים"?

כמה תשובות בדבר.

א. אם נדייק בלשון הגמרא נראה שההתייחסות לגויים וקטנים היא "אין עושין דברים הללו", ואילו לגבי נשים וכותים כתוב "אין אומרין יעשו הדברים הללו", כלומר כבר מחילוק זה של הגמ' נראה שאין בכך איסור.

ב. לדעת כמה ראשונים (רש"י, ריב"א ועוד) אין הכוונה שנשים לא תעסוקנה בפיקוח נפש, אלא שלא שואלים אותן האם צריך לחלל שבת במקרה של פיקוח נפש.

ג. גם לדעות שנשים לא תעסוקנה בפיקוח נפש, לא דיברו בנשים שהוכשרו לכך ושזה המקצוע שלהן ביום חול. כל השבוע הן מתרוצצות ומוסרות נפשן לטפל בחולים, ובשבת לא? "לא תהיה כהנת כפונדקית?". וכעין זאת כתב הגאון ציץ אליעזר (ח"ח קונטרס "משיבת נפש" פ"ב ס"ק ח).

מכל האמור עולה שמותר לאחיות ורופאות לעבוד בבית חולים בשבת למרות שעבודה זו כרוכה בחילול שבת.

ב. נסיעה וחזרה בשבת

ע"פ הנ"ל נראה פשוט שמותר לאחות או רופא לנסוע למשמרת בשבת, כיון שכל עיסוקם הוא בפיקוח נפש. ואף שהיה מקום לחלק ולומר, מי התיר לך לקבוע משמרת בשבת? תשובתו בצדו, שמלאכת ההצלה והבטחון היא מלאכה שאין לה סוף ושיעור, זמנה הוא עשרים וארבע שעות ביום שבעה ימים בשבוע, וכיון שבחרה במקצוע זה הרי מוטל עליה לעסוק בו גם בשבת. אם יש מי שהצליחה לסדר מראש, או בהחלפת משמרות עם אחות אחרת, שלא תעבוד בשבת, זה טוב ויפה[2], אבל באופן עקרוני היא מחוייבת לעבודתה, ותעבוד בשבת באופן המותר, בתיאום מול רב מורה הוראה. ורבות עשו כן ועלתה בידן.

אולם, האם מותר לאחות לחזור ממשמרת בשבת? ואם כן, באיזה אופן?

כדי להיכנס לסוגיא זו יש להקדים וללמוד את פשט הגמרא בעירובין (מד ב, מה א). איתא במשנה, "מי שיצא ברשות ואמרו לו כבר נעשה מעשה, יש לו אלפים אמה לכל רוח. אם היה בתוך התחום, כאילו לא יצא. כל היוצאים להציל חוזרין למקומן". המשנה עוסקת במי שיצא מחוץ לתחום שבת בהיתר, כגון לצורך עדות החודש, או להציל מן הגייס ומן הנהר, או מיילדת. אם יצא מהתחום ואמרו לו שכבר נעשה מעשה, ואין בו צורך יותר, יכול הוא ללכת אלפיים אמה מאותו מקום. אם היה בתוך התחום, כאילו לא יצא, ויחזור לביתו כרגיל. ומשמיעה המשנה דין נוסף, "כל היוצאים להציל חוזרין למקומן", וקשה, מה החידוש בדין זה, מה הוא מוסיף על הרישא של המשנה?

שואלת הגמרא, מדוע המשנה מחלקת בין "מי שיצא ברשות" לבין "כל היוצאין להציל"? האם זה בגלל שליוצאין להציל מפני אויב יש היתר לחזור יותר מאלפיים אמה? ומתרץ רב יהודה בשם רב, שהייתי חושב שבתום הקרב יהיה אסור להם לטלטל את נשקיהם בחזרתם, והחידוש הוא שמותר להם לחזור עם כלי הנשק שלהם, אף שהדבר כרוך באיסור דאורייתא (כפי שיתבאר לקמן בשם רבינו יהונתן) אולם לא יותר מאלפיים אמה. שוב מקשה הגמרא, הלא ישנו חילוק מהותי, "מי שיצא ברשות" היינו עדות החודש ומיילדת. במקרים אלו עושים את פעולתם ובכך הסתיים העניין. אבל במלחמה עם אויבים, יש לחוש שמא יצטרכו לסגת ולברוח, ולכן נתיר להם יותר מאלפיים אמה!

אלא הגמרא מקשה ממשנה בר"ה (כג ב), שם איתא תקנת רבן גמליאל הזקן, שהבאים להעיד עדות החודש בשבת יש להם אלפיים אמה לכל רוח. הטעם הוא, שאם לא תתיר להם זאת, להבא לא יבואו להעיד עדות החודש (שהיא דבר גדול שנצרך לכלל ישראל). מוסיפה המשנה שלא אלו בלבד התירו, אלא היתר זה חל גם על מיילדת, ועל הבא להציל מן הגייס ומן הנהר ומן המפולת ומן הדליקה, שיש להם בחזרתן אלפיים אמה לכל רוח. עתה שואלת הגמרא, והלא שנינו שכל היוצאין להציל חוזרין למקומן, משמע יותר מאלפיים אמה!

ושני תירוצים בדבר.

א. רב יהודה בשם רב מתרץ, שהחידוש הוא שחוזרים בכלי זיינן למקומן, משום מעשה שהיה. איתא בתוספתא (פ"ג ה"ו) שבראשונה בתום הקרב היו מניחים את כלי הנשק בבית הסמוך לחומת העיר, ולא נכנסים איתו לעיר. פעם אחת הכירו בהן אויבים ורדפו אחריהם, ונכנסו ליטול כלי זיינן, ונכנסו אויבים אחריהן. דחקו זה את זה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו אויבים. באותה שעה התקינו שיהו חוזרין למקומן בכלי זיינן.

ב. רב נחמן בר יצחק תירץ, שהמשנה בר"ה בה כתוב שיש להן אלפיים אמה, עוסקת במקרה שניצחו ישראל את האויבים, ואז רשאים לחזור עם כלי נשקם אלפיים אמה ותו לא. ואילו המשנה בעירובין עוסקת במקרה שניצחו האויבים רח"ל, ואז מותר לחזור עם כלי הנשק עד העיר, אפילו יותר מאלפיים אמה.

מפשט הגמרא שלמדנו, מצינו שההיתר לחזרה בשבת הוא, אלפיים אמה למי שיצא בהיתר, וההיתר של יותר מאלפיים אמה הוא רק ללוחמים ששבים מן המערכה. כלומר הגמרא מחלקת בין פיקוח נפש "בטחוני" לפיקוח נפש "רפואי", ולא מצינו בגמרא שמותר לעוסקים בפיקוח נפש "רפואי" לחזור יותר מאלפיים אמה.

איזו רמת איסור התירו בחזרת היוצאין להציל מאויבים?

כתב רבינו יהונתן (עירובין יב א מדפי הרי"ף ד"ה "פיסקא שכל") "...ומשום דקשיא רישא אסיפא אוקימנא חוזרין בכלי זיינן למקומן ולא חיישינן להעביר ד' אמות ברה"ר ולא להכנסה לפי שסכנת נפשות היה בדבר אם יניחום חוץ לתחום או מחוץ לעיר באותו מקום שנאמר להם כבר נעשה מעשה שמא ירגישו בהם אויבים ויקחום ולא יהיה להם להנצל כשיצורו על העיר". משמע שהתירו אף איסור דאורייתא.

התוס' (עירובין מד ב ד"ה כל היוצאין) כתבו, "הא דלא חשיב ליה בפ"ק דביצה (יא ב) גבי הנך ג' דהתירו סופן משום תחילתן דזה אינו חידוש וכל הנהו צריכי כדאמרינן התם". פירוש, בגמרא בביצה שמזכירים תוס' מובאת דעת עולא. שלשה דברים התירו סופן משום תחלתן, ואלו הן, עור לפני הדורסן, ותריסי חנויות, וחזרת רטיה במקדש. כלומר, עולא מונה שלושה מקרים שהתירו לעשות ביום טוב, שאם לא תתיר אותם, יימנעו מלעשות אף דבר שמותר לעשות ביום טוב. לדוגמא אם לא תתיר לשטח את העור לעיבוד, אנשים לא ישחטו בהמות לצורך שמחת יום טוב. ושואלים תוס', מדוע לא מנה עולא גם את הדוגמא בגמ' עירובין בה אנו עוסקים, "כל היוצאין להציל חוזרין למקומן", שאם לא תתיר להם לחזור, גם לא יצאו להציל, והרי זה ממש "התירו סופן משום תחילתן"! מתרצים התוס', עולא מנה רק את המקרים בהם יש חידוש, שאם לא היו מזכירים זאת בפירוש לא הייתי מעלה על דעתי שיתירו למשל לשטח עורות לפני העבדן ביום טוב, בכדי שלא יימנעו מלשחוט בשר. לעומת זאת, הדין של היוצאים להציל חוזרים למקומן, הוא פשוט ואין בו חידוש. כך מיישבים זאת התוס', ונראה בהמשך המאמר שזו נקודת ציון חשובה בבניין הסוגיא.

הרמב"ם מביא דין זה בשני מקומות בהלכות שבת. בפ"ב (הכ"ג) פסק הרמב"ם גבי גויים שערכו מלחמה עם ישראל, שמצוה על כל מי שיכול ללכת ולהציל, "וכשיצילו את אחיהן מותר להן לחזור בכלי זיין שלהן למקומם בשבת כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא". משמע שלא חילק בין ניצחו ישראל לניצחו האויבים, ובכל מקרה מותר גם לחזור עם הנשק, וגם לחזור למקומם. כלומר יותר מאלפיים אמה. מה הטעם? כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא, בדומה לדברי התוס' הנ"ל "התירו סופן משום תחילתן".

עוד פסק הרמב"ם בפכ"ז (הל' טז-יז), "כל מי שיצא ברשות בית דין כגון העדים שבאו להעיד על ראיית הלבנה וכיוצא בהן ממי שמותר לו לצאת לדבר מצוה יש לו אלפים אמה לכל רוח באותו מקום שהגיע לו, ואם הגיע למדינה הרי הוא כאנשי העיר ויש לו אלפים אמה לכל רוח חוץ למדינה... וכל היוצאין להציל נפשות ישראל מיד גוים או מן הנהר, או מן המפולת יש להם אלפים אמה לכל רוח ממקום שהצילו בו, ואם היתה יד הגוים תקיפה והיו מפחדים לשבות במקום שהצילו בו הרי אלו חוזרין בשבת למקומן ובכלי זינן". כאן הרמב"ם מייחס את היתר החזרה של יותר מאלפיים אמה רק ליוצאים להציל נפשות ישראל מיד אויבים גויים, ורק במצב שיד הגויים תקיפה, כדעת רב נחמן בר יצחק בגמרא. על פניו נראה ששני המקורות ברמב"ם סותרים זה את זה.

היות וקצרה היריעה מלהרחיב, נציג בסוגיא זו בעזה"י שלוש שיטות מגדולי הפוסקים בדור האחרון.

א. דעת האגרות משה

האגר"מ (או"ח ח"ד סי' פ) התיר לצוות הצלה לחזור לביתו אף בשבת. יסוד הדברים הוא בדברי התוס' הנזכר, ש"התירו סופן משום תחילתן" במלאכת פיקוח נפש (ללא חילוק בין פיקו"נ בטחוני לרפואי) הוא מובן מאליו ואינו חידוש. ביסוד הדברים עומד החשש "שלא להכשילן לעתיד לבוא" המוזכרת בגמ' ר"ה (כג ב) בתקנת ר"ג הזקן (דהיינו שיתרשלו במילוי תפקיד ההצלה). וכן איתא בחידושי הרשב"א (ביצה יא ב ד"ה "בפלוגתא"), ש"היוצאין להציל" אינו דווקא הצלה בטחונית, אלא כל הצלה של פיקוח נפש. וזה שלא מנו דין זה בכלל "התירו סופן משום תחילתן", הוא בגלל שהוא פשוט ואין בו חידוש. לפי דברי התוס' והרשב"א מבאר האגר"מ את הסוגיא בעירובין ש"כל היוצאין להציל" כולל בתוכו גם פיקוח נפש בטחוני (מלחמה) וגם רפואי (מיילדת, הצלה ממפולת ומנהר), וזה עומד לעומת היוצא בהיתר לקידוש החודש, שאין בו צד פיקוח נפש.

מוסיף האגר"מ ואומר, שהחילוק שהגמרא מציגה בין מיילדת, יוצאין להציל מן הגייס ומן הנהר וכו', לבין יוצאין להציל מפני אויבים, הוא חילוק עקרוני, כשידוע שההצלה נמשכת זמן ממושך, ואף מספר ימים, אין לחוש להתרשלות אם לא תתיר למצילים לחזור בשבת, כיון שהם יודעים מראש שאינם עתידים לסיים מלאכתם בשבת. אולם במקום שמלאכת ההצלה היא קצרה ומוגדרת, אזי אם לא נתיר להם לחזור בתום מלאכתם ביום השבת, יש לחוש להתרשלות לעתיד לבוא, ועל זה נאמר "התירו סופן משום תחילתן". ולדעת האגר"מ, בסוג ההצלה הראשון, שהוא ממושך, התירו לחזור עד אלפיים אמה, ובסוג ההצלה השני, שהוא נקודתי, התירו לחזור אף יותר מאלפיים אמה.

כמו כן דן האגר"מ בסתירה ברמב"ם שהזכרנו לעיל, ומוכיח באריכות שדעת הרמב"ם כדעת התוס' והרשב"א. בסופו של דבר דעת האגר"מ שלכתחילה היוצאין למלאכת פיקוח נפש יחזרו עם נהג גוי, ובאין אפשרות אחרת, אף ינהגו בעצמם. כלומר מתיר חזרה אף באיסור דאורייתא כשאי אפשר אחרת.

ב. דעת המנחת שלמה.

הגרשז"א במנחת שלמה (ח"א סי' ז-ח) דן אף הוא בדין חזרת רופא בשבת. בסי' ח הוא מתייחס ישירות לדברי האגר"מ הנ"ל. אומר הגרשז"א, הן אמת שהתירו בסוגיין אף איסורי תורה (כרבינו יהונתן דלעיל), אולם זה נכון דווקא ליוצאים להציל במלחמה, ודווקא בכלי נשק, ודווקא ביד עכו"ם תקיפה, ולא מצינו היתר כזה לפיקוח נפש של רפואה. אין להשוות את כליו של הרופא לכלי הנשק של הלוחמים, שהרי עיקר ההיתר היה משום "מעשה שהיה", ושייך להתיר רק טלטול והכנסת כלים שבלעדיהם יסתכנו הלוחמים, ולא יבואו שוב להציל. ובכך מקשה הגרשז"א על האגר"מ, שהתיר חזרה בשבת אף לצוות רפואי, אף אם הדבר כרוך באיסור דאורייתא. גם קשה על ראייתו מדברי התוס', שחזרת כל היוצאים להציל היא מילתא דפשיטא, ולכן לא הוזכר בכלל הדברים שהתירו סופן משום תחילתן, שהרי לא מצינו שהתירו איסורי דאורייתא בכגון דא, אלא רק איסורים דרבנן. עוד כתב, שאם תאסור על מיילדת ואנשי רפואה לחזור, לא יבואו להתרשל, כיון שיודעים מראש שהתורה אסרה להם זאת.

עוד דן הגרשז"א בשתי תשובות החתם סופר. שכתב החת"ס (או"ח סי' רג) "אבל האמת יורה דרכו... הא מכשילן לעתיד לבא וכשם שגוף עדות החודש דוחה שבת כקרבנות דמועדם כתיב כמבואר בש"ס שם, הכי נמי חששא דמכשילן לעתיד לבא דוחה שבת, ק"ו מההולכים להציל לפקוח נפש שהוא רק דחוי' בשבת... אפילו הכי התירו לחזור למקומן סופן משום תחלתן כ"ש דיחוי דקרבנות דהותרו בשבת... ק"ו דמשום מכשילן לעתיד לבא דחי' שבת". כלומר, כמו שבהולכים להצלת נפשות התירו חזרה משום חשש דמכשילן לעתיד לבוא, אע"פ ששבת "דחויה" גבי פיקוח נפש, כל שכן בקידוש החודש שמשפיע על הקרבת קרבנות ר"ח ומועדים, ש"הותרו" בשבת, שיהיה מותר. ניתן ללמוד מכך שדעת החת"ס להתיר חזרה בשבת לכל היוצאים להציל, אף באיסור דאורייתא. אולם הגרשז"א מבאר ש"מכשילן לעתיד לבוא" שייך דווקא במקום של סכנת חיים, כמו ה"מעשה שהיה" בגמרא, שאז אם לא תתיר לחוזרים מהמלחמה לחזור עם כלי נשקיהם, להבא לא יבואו להציל. אבל לצורך של תענוג להיות בבית, שזהו אינו דבר של סכנה, לא חששו להתרשלות לעתיד לבוא.

ובתשובה אחרת (חו"מ סי' קצד) התיר החת"ס לרופא יהודי לחזור בשבת על ידי בעל עגלה גוי. גם בזה דן הגרשז"א, אולם חותם דבריו "לא מצינו שהעדיפו אותם (יוצאים למלאכת פיקוח נפש) יותר מאנשי העיר ולהתיר אותם לשוב לביתם בשבת בעגלה של נכרי, מ"מ כבר הורה זקן". כלומר הוא מודה להוראת החת"ס להתיר לחזור על ידי נהג גוי. ואף שהיה מקום לחלק ולומר שהמציאות של תשובת החת"ס היא שהרופא יצטרך למצוא מקום בין הגויים, ואילו כיום הרופא יכול להישאר בצורה מכובדת בבית החולים עד צאת שבת, מכל מקום "כבר הורה זקן" ולמעשה מקל בכך הגרשז"א, שהרופא יחזור לביתו על ידי נהג גוי[3].

ג. דעת השבט הלוי.

גם בשו"ת שבה"ל (ח"ו סי' כו) ישב על מדוכה זו ודן בה באריכות. בסופו של דבר, מעיקר הדין סבירא ליה, "יהיה איך שיהיה דברי הח"ס באו"ח סי' רג הנ"ל ברורים בטעמם דבקידוש החודש ובפקוח נפש מתירים גם איסור תורה סופן משום תחילתן".

אולם למעשה כתב, "מכ"מ למעשה הריני חושש לזה ע"פ שכתבתי כבר במקום אחר, דזה באופן מקרי ופעם אחת לזמן רחוק שמזדמן איזה פקוח נפש, אבל חברי הצלה שזה דבר הנשנה אצלם מידי שבת בשבתו בכל שבתות השנה, לא יעשו מלאכת החזרה שהתרנו על ידי עצמן אלא ע"י גוי, כי גם מי שעוסק בכל שבת בפקו"נ אע"פ שהוא מצוה גמורה וחיוב גמור לחלל להציל, מכל מקום השבת נעשה בטבע חול אצלם, ומשפיע גם לא טוב על ביתם... וראוי מאד להקפיד על זה, וגם זה רק אם אין עצה אחרת של היתר לגמרי, זה הנלענ"ד בזה". כלומר לדעתו מעיקר הדין היה מקום להתיר חזרה אף באיסור דאורייתא, אולם הלכה למעשה למי שעוסק בכך בקביעות, רופאים אחיות וצוותי הצלה, יעשו הדבר על ידי גוי, כיון שהם רגילים לעשות מלאכה בשבת, ונשחקת אצלם קדושת השבת ומעמד השבת. ומוכיח שהדבר יהיה מותר אף לדעת הט"ז שהזכרנו בתחילת המאמר, שחולק על הרמ"א ואומר שלעשות מלאכת פיקוח נפש על ידי גוי "אינו מנהג ותיקין", זהו דווקא בפיקוח נפש דאיתא קמן, שיש כעת חשש סכנה. אבל בחזרת הרופא וכד' לביתו אין סכנה, ולא על זה דיבר הט"ז.

ג. תחום שבת יב' מיל

לסיום נזכיר בקצרה סוגיא נוספת הקשורה ישירות לנושא, מה דין חזרה אם המרחק מבית החולים לבית של הרופא או האחות הוא יותר מיב' מיל (שאם הוא איסור תורה ממילא לשיטת המנח"ש יהיה לכאו' בדבר בעיה גם עם יסיעה אותה גוי)?

כתוב בתוה"ק בספר שמות (טז כט) "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי". ולמדו שישנו גדר של תחום שבת כאורך מחנה ישראל במדבר, מהפסוק (במדבר פל"ג פס' מט) "ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השטים", והוא אורך יב' מיל[4]. בירושלמי עירובין (פ"ג ה"ד) איתא "רבי שמעון בר כרסנא בשם רבי אחא אין לך מחוור מכולם אלא תחום שנים עשר מיל כמחנה ישראל". כלומר דעת הירושלמי שיש איסור תורה לצאת חוץ לתחום מחנה ישראל שהוא יב' מיל. וכך היא דעת הרי"ף (עירובין ה א מדפה"ר) והרמב"ם (שבת פכ"ז ה"א, ובמפורש בשו"ת הרמב"ם סי' שי). אולם דעת הרבה ראשונים ופוסקים שהוא דרבנן (תוס', רא"ש, ריטב"א ועוד, הובאו בבית יוסף או"ח סי' שצז סע' א), ובביאור הגר"א (או"ח סי' תד סע' א) הכריע שהוא דרבנן. מה גם שבאמת היא מחלוקת ר"ע וחכמים בגמ' עירובין, וקיי"ל כחכמים, וכן היא מחלוקת הבבלי והירושלמי, וקיי"ל להלכה כבבלי.

ע"פ זה פסק הגר"ד ליאור שליט"א בשו"ת דבר חברון (או"ח סי' שצז), שהואיל ודעת רוב הראשונים וכן הכריע הגר"א שיציאה יותר מיב' מיל היא איסור דרבנן, על כן קל יותר להתיר לאחות לחזור בשבת לביתה על ידי נהג גוי, אף שגרה יותר מיב' מיל מבית החולים בו עובדת[5].

 

 

[1] והרבה ראשונים גורסים כאן "קטנים", ונראה שכך הסוגיא מתיישבת יותר טוב.

[2] עיין אגר"מ (או"ח ד סי' עט) אודות החלפת משמרת עם רופא אחר שאינו שומר שבת.

הערת ראש הכולל: ע"ע בשו"ת חלקת יעקב (או"ח סי' רמ) ובספר שיעורי תורה לרופאים (ח"ב סי' קי). ג.ב.

[3] הערת ראש הכולל: וכן דעת הצי"א (חכ"א סי' נט) והגר"ע יוסף שליט"א (חזו"ע שבת ח"ג עמ' רנד) שרק איסורי דרבנן התירו לצורך חזרה אך אין להתיר איסורי דאו' ודלא כאגר"מ. וע"ע בדברי הגר"י זילברשטיין שליט"א בספר שיעורי תורה לרופאים (ח"ב סי' צו) ג.ב.

[4] ועיין רש"י שמות פ"כ פס' יד ד"ה "ויעמדו מרחוק", היו נרתעין לאחוריהם שנים עשר מיל כאורך מחניהם ומלאכי השרת באין ומסייעין אותן להחזירם, שנאמר (תהלים סח יג) מלכי צבאות ידודון ידודון.

[5] הערת העורך: עיין בנשמת אברהם (ח"א סי' רעח ס"ק 41) שדעת הגרי"י נויבירט שליט"א להחמיר בזה. ובאופן שצריך את הרופא בישוב עיין שם (סי' שכט ס"ק ז 4) שהביא את מאמרו של הרה"ג מרדכי הלפרין שליט"א, שהתיר בשם הגרשז"א זצ"ל, הגרי"ז גוסטמן זצ"ל והגר"א נבנצאל שליט"א. י.ק.