חומרת חמץ
למה החמירו בחמץ יותר בשאר האיסורים?
הרב גיורא ברנר שליט"א
בס"ד אדר תשע"ז
לכב'...
שלום וברכה
לגבי שאלתך האם נכון הדבר שהחמירו באיסור חמץ יותר משאר האיסורים והאם יש לכך מקור וטעם?!
תשובה: נכון הוא הדבר שאיסור חמץ הוא מהאיסורים היותר חמורים, הן מדין תורה שחייבה את האוכלו כרת ואסרה בו איסור בל יראה ובל ימצא (מה שאינו קיים באיסורים אחרים), והן מתוקף גזירות חז"ל שגזרו חומרות וסייגים רבים בדיני חמץ יותר מהמצוי בשאר דיני התורה. בזוהר הקדוש ובספרי גדולי ישראל נזכר שהחמץ מסמל את היצה"ר, והנזהר ממנו בפסח בכל חומרותיו ודיקדוקיו זוכה משך כל השנה לשמירה מיוחדת וניצול מהחטא ומיצר הרע.
וביתר פירוט, נשאל הרדב"ז (ח"ג סי' תקמו) "שאלת ממני אודיעך דעתי מה נשתנה חמץ בפסח מכל איסורין שבתורה שהחמירה עליו תורה להצריכו בדיקה ושרוף וכלה וגם ביטול, והוסיפו חכמים להצריכו בדיקה בחורין ובסדקין ולחפש אחריו ולשרש אותו מכל גבוליו ועבר עליו בבל יראה ובל ימצא ואסרוהו בכל שהוא ואינו מתבטל כלל. וחומרות כאלו לא נמצאו בכל האיסורין שבתורה דאי משום דאית ביה כרת הרי חלב ודם, ואי משום דאסור בהנאה הרי כלאי הכרם ושור הנסקל וכמה איסורי הנאה שלא החמירה תורה בהם כ"כ, ואי משום דלא בדילי מיניה כולי שתא הרי יין לנזיר דלא בדיל מיניה והחדש דלא בדילי מן התבואה כולה שתא ולא חמירא כולי האי".
והשיב הרדב"ז "שני דברים נאמרו בתשובת דבר זה. אחת שלא נמצאו בכל האיסורין שבתורה שיצטרפו בו כל ג' תנאים הללו שהוא איסורי הנאה והוא בכרת ולא בדילי אינשי מיניה כולה שתא אלא חמץ בלבד וכיון שיש בו החומרות הללו החמירה עליו תורה חומרות אחרות ובאו חכמים והוסיפו חומרות על חומרות כמו שעשתה התורה. ותו דחמץ בפסח הוי כדבר שיש לו מתירין שהרי איסורו תלוי בזמן ואחר ימי הפסח יהיה החמץ מותר ואע"פ שזה החמץ שהוא מבער א"א שיהיה לו היתר אא"כ יעבור בבל יראה ובל ימצא סוף סוף הא איכא חמץ שיהיה מותר לו דהיינו אותו שלא עבר עליו. וק"ל עליה דהאי טעמא נהי דסגי האי טעמא לענין דאפי' באלף לא בטל כדבר שיש מתירין דאמרינן דאפי' באלף לא בטיל אבל לחפש אחריו ולשרפו ולשרשו ולהוציא מרשותו לא ידענו למה. גם על הטעם הראשון יש לי קצת גמגום ומי עדיף מע"ז דאמרה תורה ולא ידבק בידך מאומה מן החרם וכל המודה בו ככופר בכל התורה כולה ולא מצינו שהצריכה תורה בה בדיקה וביטול אלא שבארץ ישראל מצוה לרדוף אחריה עד שנאבד אותה מארצנו אבל בחו"ל אין אנו מצווין לרדוף אחריה אלא כל מקום שנכבוש אותו נאבד את כל עכו"ם שבו עכ"ל הרמב"ם ז"ל. מ"מ הרי אתה רואה שלא החמירה תורה בעכו"ם כמו בחמץ הילכך עדיין צריך טעם. ועל כן אני סומך על מה שאמרו רז"ל במדרשות כי חמץ בפסח רמז ליצה"ר והוא שאור שבעיסה ולכן כלה גרש יגרש אותו האדם מעליו ויחפש עליו בכל מחבואות מחשבותיו ואפי' כל שהוא לא בטיל והרי זה אמת ונכון".
ומבואר מהרדב"ז שנאמרו ג' טעמים למה שמחמירים כ"כ באיסור חמץ, האחד שמצטרפים בו ג' טעמים, שיש בו לאו דבל יראה ובל ימצא, שחייבים על אכילתו כרת ושלא בדלים ממנו כל השנה (ועי' לקמן שהרחבנו בביאור טעמים אלו). טעם נוסף הוא משום שחמץ נחשב דבר שיש לו מתירים, שדינו חמור משאר דברים. והטעם השלישי (שאותו מעדיף הרדב"ז) הוא משום שהחמץ הוא כנגד יצה"ר ויש לחפש אחריו ולגרשו מכל מקום שהוא.
ונראה מקור טעמו של הרדב"ז במה דאיתא בזוה"ק (רעיא מהימנא ח"ג כי תצא דף רפב ע"ב) "מארי דפסחא בזמנא דשליט עלייהו ליל שמורים כלהו צריכים למהוי שמורים ונטורים מחמץ ושאור בכל שהוא וכל מאכלים ומשקים כלהו נטורין, ומאן דנטיר לון מחמץ ושאור גופיה איהו נטיר מיצה"ר לתתא ונשמתא לעילא ואתמר ביה לא יגורך רע בגין דהא אתעביד גופיה קדש ונשמתיה קדש קדשים ואתמר ביצר הרע וכל זר לא יאכל קדש והזר הקרב יומת". מתבאר מדברי הזוה"ק שהנזהר ממשהו חמץ בפסח ניצול גופו מיצה"ר למטה, ונשמתו שמורה מיצה"ר למעלה.
עו"כ בזוה"ק (ח"ב תצוה דף קפג ע"ב) "ביומא דרה"ש דאיהו יומא דדינא דלאו איהו אלא לאינון דלא נטלו מיכלא דאסוותא ושבקו לאסוותא דאורייתא בגין מיכלא אחרא דאיהו חמץ, דהא ביומא דא דר"ה ההוא חמץ סלקא ומקטרגא עליה דבר נש ואלשין עליה ואיהו קיימא ביומא דא מקטרגא על עלמא, וקודשא בריך הוא יתיב בדינא על כלא ודאין עלמא". ומתבאר מדברי הזוה"ק שהמשפט ברה"ש מיועד רק לאלו שלא נזהרו במשך השנה בשני דברים, שהם זהירות מחמץ ולימוד התוה"ק.
כתב מוהרח"ו זיע"א בשם רבנו האר"י ז"ל (שער הכוונות מהד' הרב בנדווויין דרושי פסח דרוש ד עמ' קנט) "...והנה כיון שנעשה השימור הזה בז' ימי הפסח, ונתבטלה אחיזת החיצונים בלאה, היא נשמרת מאליה מכאן ואילך כל ימות השנה, ואין חשש בעמדה בחוץ כנודע, ולכן לא נצטוינו על אכילת חמץ או שאור, אלא בז' ימי הפסח".
והגה"ק ר' עמנואל חי ריקי זיע"א הי"ד כתב בספרו משנת חסידים (מסכת ניסן פ"ד סע' ד) "והשומר פסח מחמוץ כהלכתו ויחמיר בו החמרות שמחמירים המחמירים יועיל לנפשו מאד כל השנה".
כתב בספה"ק יסוד ושורש העובדה (שע"ט סוף פ"ז) "את חג המצות תשמר עצמך ממשהו חמץ בכל מה דאפשר, כמבאר בזוה"ק, פרשת תצא, ברעיא מהימנא, וז"ל מארי דפסחא בזמנא דשלט... גם האר"י ז"ל מזהיר מאד על זהירות משהו חמץ בפסח, וכתב שיחמיר האדם בכל החמרות של כל הפוסקים. והזהיר ממשהו חמץ בפסח, מובטח לו שלא יחטא כל השנה עכ"ל". וכן הבאהי"ט (סי' תמז ס"ק א) כתב "האר"י ז"ל כתב הנזהר ממשהו חמץ בפסח מבטח לו שלא יחטא כל השנה".
וכן בספר פנים יפות (שמות פי"ג פס' י) כתב "ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה. רמז בזה מ"ש האר"י ז"ל שהנשמר מחמץ בפסח יועיל לנפשו כל השנה להשמר מחטא, הרי שגדולה מצוה זו שהרי אמרו חז"ל מצוה בעידנא דעסיק ביה מציל מן החטא והמצוה הזאת הוא מאיר עיני הנשמה להשמר מן החטא כל השנה, וזהו שאמר ושמרת שהוא לשון קיום שהמצוה הזאת מתקיימת באדם מימים ימימה כדפירש"י משנה לשנה". ועי' גם בבני יששכר (ניסן מאמר ד דרוש ו ד"ה והנה ככה) שהביא גם הוא בשם האר"י ז"ל וביאר דבריו. וע"ע בשו"ת שם משמעון (או"ח סי' כ ד"ה ולפי קבלת).
[מבואר מדברי היסוד ושורש העבודה, באהי"ט, פנים יפות ובני ישככר שהמקור לכך שהנזהר מאוד מחמץ משהו מובטח לו שלא יחטא כל השנה, הוא מרבנו האר"י ז"ל. ואמנם בכה"ח (סי' תמז ס"ק ב) הביא את דברי הזוה"ק הנ"ל וכתב אח"כ "והבאה"ט כתב כן בשם האר"י ז"ל, וכעת לא מצאתי כתוב כן בכתבי האר"י ז"ל אשר בידינו כי אם בספר משנת חסידים במסכת ניסן פ"ג אות ד".
וראיתי לחיד"א בספר דבש לפי (מע' ח סע' יח) שכתב "חמץ הנזהר בפסח מחמץ בכל שהוא מובטח לו שלא יחטא כל השנה כן כתבו גורי האר"י זצ"ל וזה רמז ושמרתם את המצות וקרי ושמרתם את המצוות כמשז"ל ורמז שאם שמרתם את המצות שמירה מעליא כהלכות הפסח אז תהיו בטוחים ושמרתם את המצוות לבלתי תחטאו ובמ"א כתבתי עוד בזה".]
יש להעיר שמדברי הבאהי"ט קצת משמע שהדברים נאמרו ביחס לזהירות אפילו ממשהו חמץ ואפי' לעניין בל יראה ובל ימצא, וכן משמע בשו"ת שם משמעון (שם). אמנם הגה"ק ממונקאטש זצ"ל (דברי תורה ח"ו סי' פו) דקדק מלשון הזוהר (הנ"ל פרשת כי תצא) שהדברים נאמרו רק לגבי איסור אכילת חמץ ולא לעניין בל יראה ובל ימצא.
וע"ע מה שהאריכו בעניין חומרת איסור חמץ בשל"ה הקדוש (פרשת בא אות כא-כב) ובשו"ת שם משמעון (שם).
עד כאן מה שנלענ"ד- יה"ר שנזכה לאכול עוד השנה מן הזחים ומן הפסחים בבית מקדשנו.
בברכה
גיורא בן א"מ דוד יהודה ברנר