תבשיל שנמצאו בו שלש חיטים בפסח

הרב גיורא ברנר שליט"א

 

א. פתיחה

שאלה: במהלך הפסח הכינו מרק גדול עם ירקות ובשר ושאר הדברים הנצרכים, והמרכיבים שהו בקדרה בתוך מים כחמש שעות קודם בישולו, וקודם שבאה בעלת הבית להדליק את האש מצאה בתוכו שלוש גרגירים של חיטה כשהן מבוקעות.

בעלת הבית זרקה את החיטים שנמצאו לפח, וכעת היא שואלת לגבי שאר המרק האם מותר לאוכלו או שיש לחשוש שמא יש בתוכו עוד חיטים (ובעלת הבית אומרת שאינה יודעת מהיכן הגיעו החיטים אם היו מעורבים באחד ממרכבי המרק או שנפלו לתוך הקדירה במהלך האיחסון שלה משך השנה או ממקום אחר) וכן האם יש לחשוש שהחיטים אסרו את המרק משך שהותם בתוך המים קודם הבישול. יש לציין שהשואלת נוהגת כמנהגי הספרדים.

והנה עיקר דיונינו הוא בשאלה האם מחמת מציאת ג' החיטים יש לחשוש שישנם בקדרה עוד ג' חיטים או שאין לחוש בנ"ד. אמנם לבליעה בצונן מחמת החיטים אין לחוש שהרי כמש"כ לעיל השואלת נוהגת כדעת השו"ע והרי לפי השו"ע (סי' תסז סע' יב) אין לחשוש בכה"ג של צונן (ובדעת הרמ"א בזה הערנו קצת בסוף דברינו עיי"ש).

ב. דין החיטים

ראשית יש להעיר שלא נכון נהגה בעלת הבית במה שזרקה את החיטים לפח אלא היה עליה לשורפם שהרי אפי' לגבי חיטים שלא נתבקעו ממש כתב השו"ע (סי' תסז סע' ט) "ואם לא נתבקעו ממש התבשיל מותר ואותם חטים או שעורים שורפים אותם".

ג. אם מציאת ג' חיטים יוצרת חזקת איסור לתבשיל

בגמ' פסחים (מ א) "ת"ר אין לותתין שעורין בפסח, ואם לתת נתבקעו אסורות לא נתבקעו מותרות... א"ר חסדא אמר מר עוקבא לא נתבקעו ממש אלא כל שאילו מניחן על פי חבית והן נתבקעות מאיליהן, ושמואל אמר נתבקעו ממש".

כתב הרי"ף (פסחים יב א) "א"ר חסדא אמר מר עוקבא לא נתבקעו ממש אלא כל שאילו מניחן על פי הביב והם מתבקעות מאליהן ושמואל אמר נתבקעו ממש עבד שמואל עובדא נתבקעו ממש ואנן כיון דלא איפסיקא בהאי מילתא הילכתא בהדיא לא כמר עוקבא ולא כשמואל עבדינן לחומרא כמר עוקבא דהויא לה ספיקא דאו' וספיקא דאו' לחומרא והני מילי לענין מיכלינהו להנהו שערי בעינייהו אבל אי משתכחי בהדי בישולא ולא נתבקעו כיון דאיסור תערובת חמץ במשהו דרבנן היא לא אסרינן ליה לההוא בישולא דמשתכחי ביה תרי ותלת שערי אא"כ נתבקעו כשמואל משום דהויא ליה ספיקא דרבנן וספיקא דרבנן לקולא".

וכן הרא"ש כתב (פסחים פ"ב סי' כה) "...והני מילי לענין מיכלינהו להנהו שערי בעינייהו אבל אי משתכחי בהדי בישולי ולא נתבקעו כיון דאיסור חמץ במשהו דרבנן הוא לא אסרינן לההוא בישולא דאשתכחן ביה תרי או תלתא שערי אא"כ נתבקעו כשמואל משום דה"ל ספיקא דרבנן ואזלינן לקולא".

מבואר מדבריהם שס"ל להתיר אפי' בנמצאו שלוש שעורים בתבשיל ולא אמרינן בזה שהתבשיל שיש בו ג' שעורים הוחזק שיש בו עוד שעורים.

וטעמם משום שעצם הדבר אם אותם שעורים נחשבים חמץ נתון במחלוקת בגמ' וממילא לעניין איסור התבשיל במשהו (שהוא ג"כ דרבנן) אנו סומכים על מ"ד שלא הוי חמץ.

וכ"כ המרדכי (סי' תקעא) בשם ר' אליהו מפריש^[1] להתיר בנמצאו בתבשיל ג' שעורים.

והמאירי כתב (פסחים מ א) "וגדולי הפוסקים מכריעים בה להחמיר לענין אכילתם בעין מאחר שלא נתברר בגמ' אם הלכה כמר עוקבא שאמר לא נתבקעו ממש או כשמואל שאמר נתבקעו ממש שזהו ספק תורה וספק תורה להחמיר אבל אם נמצאו בתבשיל אין אוסרין את התבשיל אף בנתפח הרבה אלא בנתבקעו ממש שאיסור תערובת חמץ במשהו מדרבנן הוא בין במינו בין שלא במינו והוה ליה ספיקא דרבנן... ומ"מ כתבו גדולי המפרשים שאם נמצאו שם הרבה גרגירים של חטים ושעורים כל שמארבעה ולמעלה איתחזק איסורא הוא ונוהגים לאסרו וכן בתולעים הנמצאים בתבשיל כמו שביארנו במקומו בשם הגאונים ואע"פ שסברא היא אין בזה כח לאסור מכח הלכה".

ומבואר מדברי המאירי שאף שדעתו נוטה לסברת הראב"ד ('גדולי המפרשים') לאסור בנמצאו הרבה חיטים, הרי שלדינא לא נטה מהיתרו של הרי"ף ('גדולי הפוסקים') בנמצאו הרבה חיטים בתבשיל.

[וע"ע במאירי חולין (סז ב) שכתב שהאיסור בנמצאו ד' תולעים הוא "דרך מנהג", ולכאורה הוא סותר מה שכתוב אצלנו "איתחזק איסורא", ויש ליישב שאף על פי שאתחזק איסורא והיה לנו להקל משום ספק שמא נימוחו, אך דרך מנהג אנו אוסרים למרות הספק ואכמ"ל.]

והנה בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' קיג) נשאל לגבי אישה שמצאה שלוש תולעים בירקות אחר שבושלו, ובתוך תשובתו כתב הרשב"א "אלא עיקר הענין שכל שנמצאו תולעים מרובין בקדרה בין בפעם אחת בין בהרבה פעמים צריכין בדיקה יפה. שהרי הוחזקו הירקות האלו בתולעים וכל שהוחזק צריך בדיקה לצאת מאותה חזקה. וכשהן חיין יש להן בדיקה יפה. אבל במבושלין ומבולבלין א"א לבדקן. ולפיכך אסורין שצריכין הן בדיקה ואין להם. אבל מי השלקות מותרין לפי שאפשר לסננן. וכן כל כיוצא בזה שאין בריה אוסרת אלא בזמן שהיא שלימה אבל המרוסקת בטלה. והשלמה המסננת קולטתה ואינה יוצאה. וכן אם בשלה בהן בשר אפשר לרחוץ אותו ולבדוק".

אמנם הר"ן (חולין יט ב) כתב "מיהו כתב הראב"ד ז"ל דדוקא שלא נמצאו אלא א' או ב' אבל ג' וארבעה הכל אסור ולא סגי ליה בזריקתן דכיון שנמצאו שם כל כך הוחזק תבשיל זה שיש שם יותר מאי איכא שמא נמוחו ובטלו משום חד ספיקא לא שרינן ליה והדעת מכרעת כדבריו".

ראשית נלמד מלשון הרשב"א והר"ן שמציאות של איסור מרובה בתבשיל יוצרת חזקת איסור.

אלא שלכאורה אין הרשב"א והר"ן חולקים על הרי"ף והרא"ש, שהרי הרי"ף והרא"ש נימקו את היתרם בכך שהשעורים הם רק ספק חמץ ובכה"ג יש לסמוך על מ"ד שאינם חמץ (אמנם באיסור ודאי כגון בתולעים נראה לכאו' שיודו להחמיר).

ועדיין צ"ע בדעת הרשב"א והר"ן אם יודו לרי"ף ורא"ש להקל בג' שעורים או שנאמר שלדעתם כיון שמציאות הג' שעורים יוצרת חזקת מציאות של עוד שעורים ממילא אין להקל גם בספק חמץ.

ד. שיטת המכתם והכלבו בשם הראב"ד

והנה כתב בספר המכתם (פסחים מ א) בשם הראב"ד "וכתב הראב"ד ז"ל דדוקא כי לא משתכחי בההוא בישולא אלא תרי שערי הוא דלא אסרינן ליה אלא בנתבקעו ממש, אבל תלתא שערי ודאי חזקה דאיכא טובא ושמא נתבקעו ואסור. וכן הדין בתולעים או נמלים שנמצאו בתבשיל, דהיכא דמשתכחי תלתא חזקה הוא דאיכא טובא ואסרינן לההוא תבשילא, דבריה לא בטלה".

וכן כתב הכלבו (סי' מח) "תבשיל שנתבשל ונמצאו בו שעורים או חטים אם נתבקעו כל התבשיל אסור באכילה, והראב"ד ז"ל כתב דדוקא לא משתכחי בהאי בשולא אלא תרי שערי הוא דלא אסרינן ליה אלא בנתבקעו ממש אבל תלתא ודאי הוי חזקה היא דאיכא טובא ושמא נתבקעו וה"ה בתולעים ובנמלים שנמצאו בתבשיל אם נשתכחו שלשה חזקה דאיכא טובא ואסרינן להאי בישולא דבריה לא בטלה".

מתבאר מדברי המכתם והכל בו בשם הראב"ד שהם חולקים על שיטת הרי"ף והרא"ש הנ"ל וס"ל שגם בשעורים כל מה שאנו מקילים אם לא נתבקעו ונמצאו בתוך התבשיל היינו דווקא אם נמצאו ב' שעורים, שאז משליח אותם והתבשיל מותר, אך אם נמצאו ג' שעורים ומעלה הדבר יוצר חזקת איסור כלפי התבשיל שיש בו עוד שעוררים וממילא כל התבשיל נאסר.

ה. סיכום שיטות הראשונים

א"כ נראה מדברי הראשונים שמוסכם הוא הדבר בחרקים שאם נמצאו ג' חרקים בתבשיל הוחזק התבשיל שיש בו עוד איסורים ונאסר.

ובדין תבשיל שנמצאו בו חיטים או שעורים שלא נתבקעו נחלקו הראשונים.

דעת הרי"ף, רא"ש, ר"ש מפריש והמאירי שבג' שעורים אין לחוש (כיון שיש מחלוקת אם חיטים ושעורים שלא נתבקעו הם בכלל חמץ). ובשו"ת בית דוד (או"ח סי' רמא) כתב שכן כתבו גם ר' ירוחם והאגודה ושכן נראה לדייק גם בדעת הרמב"ם^[2], טור, ר"ת, ר' חיים כץ, ר"ש מפליזא ומרדכי.

דעת המכתם והכלבו בשם הראב"ד שגם בג' שעורים יש לאסור את כל התבשיל.

בדעת הרשב"א והר"ן בשם הראב"ד יש להסתפק אם יחמירו בדין ג' שעורים כמו שהחמירו בג' תועלים או שבזה יקלו.

ו. כמות המציאות שיוצרת חזקת איסור

ויש עוד להעיר בהנ"ל, ראשית מלשון הרשב"א שכתב שאם נמצאו "תולעים מרובין" בקדרה צריכים בדיקה יפה ע"מ להתירם באכילה, לכאו' נראה בכוונתו שמיעוט "מרובין" היינו שניים.

אמנם ברי"ף, רא"ש, ר"ן, כלבו ומכתם נזכר שיש לאסור רק אחר שמצא ג'.

ואילו במאירי כתוב שהאוסרים אוסרים רק אחר שמצאו ד'. וכ"כ גם הארחות חיים (סי' סד) שנאסר רק אחר שמצאו ד' [ועיי"ש שכתב שהאיסור הוא משום שהדבר מוכיח שמי שהכין את המאכל פשע ולא בדק מעיקרא יפה את המאכל מחרקים.]

ולקמן נביא בזה שדעת רוב האחרונים שחוששים רק אחר מציאת ג' איסורים, ואילו דעת הדרכ"מ (לגבי שעורים) והב"ח (לגבי תולעים) לחשוש גם אם מצא רק שניים.

ז. פסיקת השו"ע בנמצאו תולעים ובנמצאו שעורים

בשו"ע יורה דעה (סי' ק סע' ד וע"ע סי' פד סע' ט) פסק לאסור אם מצא ג'^[3] תולעים ז"ל "ירקות מבושלות שנמצאו בהם ג' תולעים הירקות אסורים...".

וכן דעת הט"ז (סי' ק ס"ק ו), מנח"י (סי' מו ס"ק כט) ובהגר"א (סי' ק ס"ק כ).

אמנם בהלכות פסח (אצלנו) אע"פ שבב"י הביא את דברי הכלבו בשם הראב"ד לגבי מקרה שנמצאו ג' שעורים בתשביל, ולא הביא כלל את דעת הרי"ף וסיעתו המקילים בזה, הרי שבשו"ע לא הביא איסור זה להלכה.

ולכאו' נראה לבאר בשיטת השו"ע דס"ל כרי"ף והרא"ש וסיעתם שכל מה שהקלו בשעורים הוא משום שהוי ספק חמץ, אך בתולעים שהם ודאי איסור מוסכם הדבר להחמיר.

ולפי זה צריך לומר שאם מצא ג' שעורים שהם ממש מבוקעות בתבשיל, וכנידון שאלתנו, יאסור השו"ע את התבשיל (שהרי הוא ודאי איסור ולא ספק איסור).

ח. החילוק בין אטו מעלמא למיניה קא רבו

ואמנם המג"א (ס"ק יב) כתב בביאור שיטת השו"ע בנ"ד "כתב ב"י בשם הכל בו אם נמצאו ג' שעורים בתבשיל חזקה דאיכא טובא ושמא נתבקעו. ונ"ל דבכוונה השמיטוהו בש"ע דלא קי"ל הכי דהא כתב הט"ז ביו"ד סי' פד סע' ט בשם רש"ל דלא אמרינן כן אלא בתולעים דמיני' קא רבו אבל במלתא דאתי מעלמא לא. ועוד דהא יכולין לבדקו אם יש בו שעורים מיהו בכרי של חטים שנפל עליו גשמים י"ל האי סברא עס"ב מ"ש שם".

מבואר דס"ל למג"א שכמש"כ לעיל בדין נמצאו שעורים לא חושש השו"ע לסברת הראב"ד, וטעמו המרכזי שדווקא בתולעים שיש חשש שנתגדלו בתוך המאכל אנו אוסרים בנמצאו שלושה, אך בנמצאו ג' שעורים אין לחוש כיון שמעלמא אטו ואין לחוש שמא אטו מעלמא יותר ממה שנמצא. [וע"ע בשו"ת בית דוד (שם ד"ה ונ"ל דהתם).]

ולכאו' מוכח דלא ס"ל למג"א כטעמא דהרי"ף והרא"ש שהרי המג"א עצמו כתב קודם לכן שמה שמקילים בנמצאו שעורים בתבשיל הוא משום שהוי ספק חמץ, ואעפ"כ לא כתב שההיתר בנמצאו ג' שעורים הוא משום שכאן הוי רק ספק איסור אלא הוא כתב שהוא משום דאטו מעלמא.

לפי"ז צ"ל שאליבא דהמג"א השו"ע יתיר גם אם נמצאו בתבשיל ג' שעורים מבוקעות (והיינו קודם שבישלם שהרי אם נמצאו אחר הבישול אסרו משום איסור משהו וכמש"כ במפורש השו"ע סי' תסז סע' ט) שהרי גם בכה"ג שייך הטעם דאטו מעלמא.

[ולענ"ד הוא דוחק לבאר ברי"ף וברא"ש שמה שכתבו את הטעם שהוי ספק חמץ, כוונתם רק ביחס לעצם הקולא בנמצאו שעורים בתבשיל, אך מש"כ להקל אפי' בג' שעורים אינו מטעם זה אלא הוא משום טעם אחר, ומבאר המג"א שהוא משום דאטו מעלמא. שהרי מלשונם נראה שמה שנימקו זאת דהוי ספק חמץ הוא לגבי נמצאו ג' שעורים, וא"כ צ"ל שהמג"א לא אמר דבריו מכוח שיטת הרי"ף והרא"ש אלא היא סברת היתר אחרת העומדת מצד עצמה.]

ומקור דברי המג"א במש"כ מהרש"ל (יש"ש חולין פ"ג סי' ק) "ושוב מצאתי כתוב שכן כתב הרשב"א על ירקות שאחר שנתבשלו נמצא בהם ג' תולעים הירקות אסורים כיון שהוחזקו ירקות אילו בתולעים צריכים בדיקה וכל שהם מבושלים אי אפשר לבדקם אבל מי השלקות מותרים לפי שאיפשר לסננו, וכן אם בישלו בהם בשר אפשר לרחוץ אותו ולבדוק ע"כ, ומשום הכי נהגתי בעצמי שלא לאכול הכמהין היבשים, כי הוחזקו בתולעים, כי לאחר בדיקה והברירה מצאתי בתבשיל בשולי הקדירה כמה תולעים, וכן נמצא זה כמה פעמים והוחזק בכך, ונראה דוקא במה שמצוי בהם הכנימה אלא שלא בדק כדינו הוא דאמרינן הכי, אבל בדבר שאין מצוי בהן כנימה, וכ"ש מאכל שאין דרך להתליע כלל, דאמרינן מעלמא נפל, ולא חיישינן לטפי מהני שנמצאו".

ועי' בט"ז (יו"ד סי' פד ס"ק יז) שהביא את דברי מהרש"ל בשתיקה ומשמע דס"ל כמותו.

ועי' גם בדרכ"ת (סי' פד ס"ק קלג) שכתב שגם מהר"ש קלוגר כתב שהעיקר בזה כמהרש"ל וט"ז דבאטו מעלמא לא הוי חזקה.

וא"כ לפי שיטתם יתחדש שאפי' בנ"ד שנמצאו ג' שעורין מבוקעות אין לחשוש לעוד שעורים כיון שודאי אטו מעלמא וכל שאטו מעלמא אינו יוצר חזקת איסור בתבשיל.

ט. קושי בדברי המהרש"ל והמג"א

אמנם בענ"ד נתקשתי בדברי מהרש"ל ומג"א, שהרי חיטים או שעורים הם אטו מעלמא, וכמש"כ במפורש המג"א הנ"ל, והרי בכל בו ומכתם מבואר שהאיסור הוא גם בחיטים ושעורים דאטו מעלמא. וגם ברשב"א והר"ן לא מצאנו ראיה שחולקים על זה, אלא שנידון שאלתם היה בתולעים, אך אפשר שהיו מסכימים לאסור גם בחיטים ושעורים. וכן מהרי"ף וסיעתו שנימקו את ההיתר בג' שעורים במה שהוי רק ספק איסור, מוכח לכאו' שפליגי על טעמא דאטו מעלמא. א"כ לא מצאנו מי מהראשונים שיאמר בזה כדברי מהרש"ל וט"ז ומג"א.

[ואולי יש לתרץ בדוחק שהנה היש"ש (שם) כתב מתחילה "והנה מ"ש הרשב"א שאם נמצא קצת בקדירה זורקן ואוכל את השאר, הביא הר"ן בסוגיא דהכא עליו, מיהו כתב הראב"ד, דוקא שלא נמצאו אלא א' או ב', אבל ג' וד' הכל אסור, ולא סגי ליה בזריקתה, דכיון שנמצאו שם כ"כ הוחזק תבשיל זה שיש שם יותר, מאי איכא למימר שמא נימוחו ובטלו, משום חד ספיקא לא שרי ליה, והדעת מכרעת כדבריו עכ"ל, ודברי הראב"ד כתובים באורחות חיים לעניין תבשיל של ירק שנמצא בו תולעים".

ואפשר שכיון שהיש"ש ראה את דברי הראב"ד כפי שהביאו בשמו הר"ן והאורחות חיים והם הביאו את דברי הראב"ד לעניין תולעים בתבשיל, ס"ל ליש"ש שהראב"ד דיבר דווקא לגבי תולעים בתבשיל, וצ"ל או שהיש"ש חולק על המכתם והכלבו במש"כ ללמוד מהראב"ד שיאסור גם במקרה של שעורים בתשביל, או שנאמר שלא ראה היש"ש את דברי המכתם והכלבו.]

ובאמת בחק יעקב (ס"ק כה) חלק על סברת המהרש"ל משום ש"לא נמצא חילוק זו בשום פוסק דסתמא אמרינן תלתא זימנא הוי חזקה דאע"ג דהוא דבר דאתי מעלמא מ"מ מוחזק תבשיל זו שנפל בתוכו..."^[4]. וכתב החק יעקב שדווקא מטעם שלא נתבקעו יש להקל בנמצאו ג' שעורים וכמש"כ הרי"ף והרא"ש.

וכן בשו"ת מחנה חיים (ח"א סי' לו ס"ק א) כתב שגם דעת החת"ס להחמיר באטו מעלמא.

וע"ע באורח מישור (יו"ד סי' פד ס"ק ז) ובזר זהב (סי' פד ט"ז ס"ק יז) שכתבו להקשות על שיטת מהרש"ל ומג"א וסיעתם[5].

י. הבנת המקום שמואל בדברי מהרש"ל

גדולה מזו ראיתי בשו"ת מקום שמואל (סי' סד) שהאריך בזה וכתב להוכיח שהעיקר שגם באטו מעלמא שלושה הוי חזקה, ושכן מוכח מהב"י, וכן דעת רוב הפוסקים, ושלא הבינו נכון כוונת מהרש"ל אלא מהרש"ל נתכוון לעניין לאסור לגמרי כל אותו מין דלא אסרינן מחמת אטו מעלמא.

[בעניין מש"כ המקום שמואל להוכיח מדין ס"ת שנמצאו בו טעויות עי' פרמ"ג (יו"ד שפד"ע סי' פד ס"ק לב) ובשו"ת מחנה חיים (שם).]

יא. מחלוקת הדרישה והט"ז בנמצאו ג' דרוסות בעדר

ויש עוד להביא בזה דהנה בטור (סי' נז סע' ט) דן באריה שנכנס למקום שהבהמות רועות וכתב שאפי' שמענו צווחות והוא שותק אין חוששים לדרוסה שאנו אומרים שברחו מפניו.

ובדרישה (ס"ק ט) כתב על זה "ולא השיגם. נ"ל אפי' נמצא האחד דרוסה מ"מ אין חוששין לאינך כל היכא דלא חזינן ריעותא ואמרינן לא השיגם. רש"ל. ומ"מ בשנמצא שלשה נדרסין יש להחמיר ולאסור את כולם כי כבר הוחזק עדר זה בנדרסין. רמ"י".

והט"ז (שם סוף ס"ק כג) חלק על הלבוש והדרישה וכתב שמה שלמדו מדין תבשיל שנמצא בו ג' חרקים, אינו דומה כיון ששם טבע הירקות לגדל בתוכם חרקים.

וביאר הפרמ"ג (משב"ז שם) שכוונת הט"ז דכאן הוי כאטו מעלמא ולא הוי חזקה.

והנקה"כ (על הט"ז שם) והפר"ח (סי' נז ס"ק כג) פסקו ג"כ בזה כהט"ז.

והנה לפי מה שהשוו הט"ז והפרמ"ג דין דרוסה לדין אטו מעלמא (וכן באורח מישור שם, מקום שמואל שם ושו"ת בית יצחק יו"ד א סי' עח ס"ק א השוו בין הדינים) ממילא נלמד לנ"ד שגם דעת הנקה"כ והפר"ח כהט"ז דבאטו מעלמא לא הוי חזקה, ואילו דעת הלבוש והדרישה כחק יעקב דגם באטו מעלמא ג' הוי חזקה.

[ולכאורה היה לנו לומר דממה שמהרש"ל כתב להתיר בנמצאה דרוסה אחת יש קצת ראיה למקום שמואל דגם מהרש"ל ס"ל שבג' דאטו מעלמא הוי חזקה, דאל"כ היה למהרש"ל להשמיענו רבותא טפי דאף בנמצאו ג' לא הוי חזקה.]

יב. היתר הפר"ח מטעם שהשעורים ניכרים

מאידך יש להביא שבפר"ח (סוף סע' ט) כתב להתיר בנ"ד מטעם אחר ז"ל "ויפה כיון המחבר שהשמיטו דהתם יש לחוש שמא יש ואינם ניכרות לפי שהתולעים הם דקים, אבל בחטה ליכא למיחש להכי דאי איכא אחריני משתכחי. ותדע שהרי בדברי הרי"ף והרא"ש מבואר וז"ל, ולא אסרינן לההוא בישולא דאשתכחו ביה תרי או תלתא שערי אא"כ נתבקעו, ע"כ. הרי דבתלתא דהויא חזקה לא אסרינן אא"כ נתבקעו, וכן הרמב"ם בפ"ה סתם, משמע דאפי' טובא וכן עיקר".

הרי שהפר"ח מחלק בין תולעים שהם קטנים מאוד ואינן ניכרים, ובין חיטים שהם גדולים יותר וניכרים ובהם אין לחוש שהרי אם היו עוד היה רואה אותם.

ונראה שהפר"ח יסכים להקל גם בכה"ג שנמצאו (קודם בישול או כבישה) ג' שעורים מבוקעות, שהרי הם גסים ואם היה עוד היו נניכרים (ומש"כ הפר"ח בסוף דבריו להחמיר בנתבקעו נראה כוונתו דווקא אחר שנתבשל ומשום איסור משהו דחוץ).

יג. ביאור הבית דוד לשיטת המקילים

בשו"ת בית דוד (שם) כתב שהעיקר להתיר בנמצאו ג' שעורים והאריך להוכיח שכן היא דעת רוב רובם של הראשונים ושהראב"ד הוא יחיד בחומרתו בנ"ד, וכתב שמה שהפוסקים מחלקים בין תולעים לשעורים הוא מג' טעמים: האחד משום שבשעורים יש שתי ספיקות שמא אין עוד שעורים וגם אם יש שמא לא נתבקעו. השני כיון שאנו באים לאוסרו מטעם חזקה הרי כמו"כ י"ל שכמו שג' אלו שנמצאו לא נתבקעו, ה"ה שבאחרים לא נתבקעו. והשלישי משום ששעורים אטו מעלמא. [ואח"כ הביא ג' טעמים אחרים להקל בזה בשם הראש יוסף.]

יד. הערה משיטת הרמ"א בנ"ד

יש להעיר שביחס למש"כ השו"ע להקל אם נמצאו חיטים בתבשיל (כנ"ל) כתב הרמ"א "ואין המנהג כן אלא אוסרים הכל במשהו אפי' לא נתבקעו". והיינו שלדעת רמ"א אפי' נמצאה שעורה אחת שלא נתבקעה אחר הבישול נאסר כל התבשיל.

ובשו"ת זרע אמת (ח"ג סו"ס נ) כתב ביחס לשיטת הרמ"א שכל מקום שיש צירוף נוסף ס"ל לרמ"א להקל כשו"ע בלא נתבקעו. וכן בנזירות שמשון (סי' תסז סע' יא) כתב "דהא רוב פוסקין ראשונים וגדולים לא אסרו אא"כ נתבקעו, רק שהרמ"א כתב שהמנהג אינו כן, א"כ בודאי שיש להקל בכל דהו, מכ"ש כשיש בזה מניעת שמחת יו"ט כמש"כ רמ"א... גם הט"ז מחלק בכך".

ונעלנ"ד שכל מה שמחמיר רמ"א הוא משום שאינו רוצה להקל באינו נתבקע מטעם דהוי ספק חמץ, אך אין ללמוד מדבריו כאן מה תהיה דעתו בעצם הדין של נמצאו ג' חיטים אם נחשב חזקת איסור.

אלא שמצאנו במפורש בדרכ"מ (סי' תסז סוף ס"ק י) שכתב שאפילו אם נמצאו ב' חיטים בתבשיל לכו"ע אסור משום שהוי חזקת איסור שישנם חיטים נוספים, וממילא נראה פשוט שבנ"ד ס"ל לרמ"א שישנה חזקת איסור על כל המרק שבקדרה (מה שכתב הרמ"א שלכו"ע הוי חזקת איסור, נראה כוונתו גם למ"ד שחמץ לא אוסר בצונן עיי"ש בדרכ"מ וע"ע במש"כ לקמן).

[ואמנם כל זה מצד השאלה אם מציאת ג' חיטים יוצרת לדעת הרמ"א חזקת איסור, אך יש להעיר בזה שמשמעות הרמ"א בסי' תסז סע' יב היא לכאו' שמחמיר אפי' בחיטה אחת בצונן ולפי"ז ברור שיאסור בנ"ד.

אמנם האחרונים שו"ט בכוונת רמ"א אם אוסר מדינא בצונן או רק ממנהג וכן אם אוסר את כל חלקי התבשיל או רק חלק ממנו, וי"א שבשעה"ד גם ע"פ רמ"א אין להחמיר ועי' בכל זה במשנ"ב (סי' תמז ס"ק כז ובשעה"צ ס"ק כא, סי' תסז ס"ק סב) ואכמ"ל.]

טו. סיכום שיטות הפוסקים

א"כ בסיכומם של דברים נראה שדעת הש"ך, ט"ז, מג"א, פר"ח, והגר"ש קלוגר שאף אם נמצאו ג' שעורים (שלא נתבקעו) בתבשיל אין לאוסרו.

וכ"נ דעת הבית דוד אלא שצ"ע אם יודה להתיר גם בנתבקעו שהרי הבית דוד כתב להתיר מכמה טעמים וחלקם הוא משום שלא נתבקעו ואפשר שאם אין קיימים כל טעמי ההיתר לא היה מתיר.

אמנם דעת הלבוש, דרישה, חק יעקב, מקום שמואל וחת"ס שאין להקל באטו מעלמא. והדרכ"מ והמקום שמואל כתבו במפורש להחמיר בנמצאו ג' שעורים בתבשיל (והדרכ"מ מחמיר גם בנמצאו ב' שעורים). ובחק יעקב כתב במפורש להקל דווקא היכן שיש לטעם דלא נתבקעו וא"כ ברור שבנ"ד הוא אוסר.

ובדעת הדרישה צ"ע אם יאסור גם בשעורים או שיקל מטעם דהוי ספק איסור.

וכן יש להעיר בדעת הלבוש שאף שמהסברה היה לומר שיאסור בנ"ד הרי שמדבריו אצלנו (סע' ט) משמע שמעיקר דינא מיקל אפי' בנמצאו ג' שעורים (ולכאו' הוא מטעם הנ"ל דהוי ספק איסור) ורק משום המנהג מחמיר (אפי' בשעורה אחת).

והחת"ס (או"ח סי' קלו) כתב בפירוש להקל בתבשיל שנמצאו בו ג' שעורים (ולכאו' צ"ל גם בדעתו שמחלק בין ודאי איסור לספק איסור).

ובשו"ת זרע אמת (שם) נשאל לגבי עיסה של מצות שמצאו בתוכה ג' חיטים והתיר את המצות משום טעם המהרש"ל וטעם המג"א ומשום שלא היו בקועות ועוד כמה טעמים ואעפ"כ לא כתב להתיר אלא משום דהוי הפס"מ וגם בזאת בתנאי שיוכלו את המצות נגובות.

ובדעת מהרש"ל ראינו שרוב האחרונים הבינו שיתיר בנ"ד (ולפי"ז יש להקשות עליו מהמפורש בכל בו ובמכתם), ודעת המקום שמואל שמהרש"ל יאסור בנ"ד.

טז. העולה לדינא

אחר רואינו כל זאת הנה אף שיש כמה מגדולי האחרונים דס"ל שכל דאטו מעלמא (וכגון נ"ד) אין לחשוש לעוד חיטים, לענ"ד למעשה קשה להקל בזה לדינא.

ראשית מצד מה שלא מצאנו מקור בראשונים לשיטה זו, ואף יותר מכך שמדברי רוב ככל הראשונים נראה שלא אמרו להקל אלא בלא נתבקעו, אך בנתבקעו משמע שמחמירים.

ועוד שדעת הרמ"א בדרכ"מ והמקום שמואל והחק יעקב ברורה לאסור אפי' בלא נתבקעו.

ובדעת השו"ע לא ראינו כל ראיה ברורה מה יפסוק בנ"ד, ואף הפוסקים שהזכרנו לעיל שמקילים אף בנתבקעו, לא כתבו זאת בהדיא אלא מכללא שמיעה לה.

לכן העצה בזה שתוציא בעלת הבית את חלקי המרק מהקדרה, וכל חלק שתוכל לבודקו שאין עליו ובתוכו חיטה (והם לכאו' רוב חלקי המרק) תבדוק אותו היטב ותעביר אותו לקדרה אחרת ותבשלם שם עם מים ותבלינים חדשים.

 

הנלענ"ד כתבתי ותפילתי ליוצרי שיצילני משגיאות ויורני בדרך אמת.

גיורא ברנר

 

[1] במרדכי שלפנינו כתוב זאת גם בשם בה"ג, אמנם בבה"ג לא מצאנו זאת והמגיהים העירו שכנראה הוא טעות במרדכי (אולי צ"ל רי"ף בממקום בה"ג).

[2] וכ"כ בשו"ת זרע אמת (או"ח סי' נ ד"ה מעשה) שנראה שזו גם דעת הרמב"ם.

[3] ואילו הב"ח (סי' פד ד"ה כתב הר"ן) מחמיר גם בנמצאו ב' תולעים וע"ע בזה בשו"ת אורי וישעי (סי' מ) ובשו"ת תפלה למשה (ח"ג סי' ח ס"ק ב).

[4] עי' בשו"ת בנין עולם (או"ח סי' כו ד"ה אכן בנידון) מש"כ לדחות ראייתו של החק יעקב.

[5] וע"ע בשו"ת רבבות אפרים (ח"ח סי' תקמז) שכתב לאסור בצק שנמצאו בו שלוש נמלים.