החזרת זרם חשמל ביום ב של ראש השנה

כולל תשובות מגדולי הפוסקים: הרב הלפרין, הרב כלאב, הרב מאזוז והרב נבנצל. מתוך הספר שו"ת בגדי שש מאת ראש בית המדרש הרב גיורא ברנר.

הרב גיורא ברנר שליט"א

החזרת זרם החשמל ביו"ט שני של רה"ש

א. הקדמה

כך היה מעשה, בבוקרו של היום השני של רה"ש (החל ביום שישי בשבוע) נפל זרם החשמל באחד מבתי הישוב וע"מ להחזירו היה צריך להרים את המפסק הראשי של הבית.

הצורך בחשמל היה ממס' גורמים:

א. אי החזרת זרם החשמל הייתה גורמת להישארות בני הבית (משפחה עם ששה ילדים רובם קטנים) משך קרוב ליומיים ללא חשמל כלל, ללא תאורה, ללא מיזוג וללא כל דבר אחר שקשור לחשמל, דבר הגורם לעוגמת נפש רבה ולפגיעה בשמחת יו"ט ובעונג שבת.

ב. בבית הייתה כמות גדולה מאוד של אוכל שכלל מקרר מלא ושני פריזרים מלאים, יומיים ללא קירור לאוכל זה היו גורמים לקלקול האוכל הרב והיה בדבר הפסד כספי גדול.

ג. בין היתר היה במקפיא הרבה חלב אם שנשאב משך תקופה ארוכה לטובת האכלת התינוק (בן שבעה חודשים, תינוק זה אך ורק יונק ולא אוכל שום תחליפים) בזמן שהאם בעבודה וכד', חלב זה ללא קירור היה מתקלקל ונאסר בשימוש, והדבר היה מביא למחסור בחלב אם ולהפסקת ההנקה המלאה של התינוק בשלב מוקדם מהמתוכנן והאכלתו בתחליפים שונים, דבר שהוא ודאי פחות בריא לו, ויעויין בחזו"א (או"ח סי' נט ס"ק ד) דס"ל שבשינוי מזונו של התינוק ממה שרגיל לו יש לחשוש אף לספק פקו"נ.

והנה ביחס לשתי הנקודות האחרונות יש להציע שישימו את האוכל בקרור אצל השכנים, אמנם יש להעיר בזאת כי ככל הנראה לא היה נמצא די מקום לכל האוכל הרב הנ"ל והיה מקום רק לחלב האם ולעוד קצת מהאוכל אך עדיין אוכל רב היה מתקלקל ונפסד. (נלענ"ד שמה שהאריך בשו"ת מנחת שלמה ח"א סי' ז בהא דאין השכן חייב לתת משלו ע"מ ששכנו לא יצטרך לעבור על איסור אינו עניין אלינו דבנידון דידן השכנים היו מסייעים בשמחה, אמנם רק עד היכן שידם מגעת אך מקום לכל האוכל הרב נראה שלא היה להם).

ד. מחמת היות אבי המשפחה חבר בצוות הכוננות מוטל עליו להסתובב כל העת עם מכשיר פלאפון דולק (ע"מ שיוכלו להזעיקו במקרה חרום), אבי המשפחה שאל לפני רה"ש מורה הוראה על כך שהסוללה של הפלאפון לא תחזיק דולקת משך שלושה ימים, והוא השיב כי ביו"ט שני של רה"ש (שהוא מעיקר הדין דרבנן אלא דדיינין ליה כיומא אריכתא לחומרא כדאיתא בשו"ע או"ח סי' תצו סע' ב) יכניס את המכשיר לטעינה בשינוי וכך ימעט באיסור (ואף שהוא צורך פקו"נ, כיון שאין הדבר בהול יש לנו למעט באיסור ככל שניתן וכמש"כ הרמ"א בסי' שכח סע' יב ובמשנ"ב שם ס"ק לה) שבכה"ג הוי תרי שבותים.

[אך יש לדחות דעיין בשו"ת נודע ביהודה (מה"ת סי' מד) שכתב שלא מצרפים מה שהוא יו"ט שני לעניין שיהיה שבות דשבות, אמנם נלענ"ד פשוט דכל זה בסתם דבר שהתירו שבות דשבות דלא מצרפים מה שהוא יו"ט שני להיות שבות דשבות אך בכה"ג שבכל מקרה חייב לחלל משום פקו"נ א"כ ודאי עדיף שיעשה זאת ביו"ט שני שהוא דרבנן וע"ע בשו"ת האלף לך שלמה (סי' קס) שחולק על הנודע ביהודה],

וא"כ בכל מקרה היה צריך אבי המשפחה לחבר את מכשיר הפלאפון למערכת החשמל (ולצורך זה הרי היה צריך להרים את מפסק הראשי) ולכאורה כל מה שיש לנו לדון הוא האם היה מוטל עליו לפני הרמת המפסק הראשי לנתק את כל מה שעלול להידלק ע"מ למעט בשיעורים או לא.

ב. מהות האיסור בחיבור זרם החשמל ביו"ט

תחילה יש לנו לבאר אילו איסורים כרוכים בהעלאת המפסק הראשי והחזרת זרם החשמל, והנה מחמת חיבור החשמל מחדש ידלקו בבית נורות שונות (להט ופלורוסנט) וכן המקררים השונים יחזרו לפעול.

איתא במשנה ביצה (לג א) "אין מוציאין את האור לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר, ולא מן הרעפים ולא מן המים..." ובגמ' שם (לג ב) "אין מוציאין את האור וכו'. מ"ט משום דקא מוליד ביו"ט". וכן הוא ברש"י על המשנה.

הרמב"ם (הל' יו"ט פ"ד ה"א) כתב "אין מוציאין את האש לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן המתכות, כגון שחוככין אותן זו בזו או מכין זו בזו עד שתצא האש, וכן הנפט החד ביותר שהוא כמים שמנידין אותו עד שידלק, או כלי זך קשה או זכוכית מלאה מים שמניחין אותה כנגד עין השמש עד שיחזור נגהה לפשתן וכיוצ"ב וידלק, כל זה וכיוצ"ב אסור ביו"ט, שלא הותר ביו"ט אלא להבעיר מאש מצויה, אבל להמציא אש אסור שהרי אפשר להמציא אותה מבערב".

וכתב על כך הראב"ד "אמר אברהם ויאמר מפני שהוא מוליד ואין כאן הכנה והוא הטעם שמפרש בגמרא".

והנה ממשמעות דברי הגמרא ורש"י והראב"ד שכתבו 'מוליד' משמע דהוא איסור דרבנן, וכן כתב במפורש רבי עובדיה מברטנורא (ביצה פ"ד מ"ז) "אין מוציאין את האור- משום דמוליד ודמי למלאכה, שבורא האש הזה ביום טוב".

ובדעת הרמב"ם שלא כתב משום מוליד יש לדון אם ס"ל דהוא דאורייתא או דרבנן, דהנה הט"ז (סי' תקב ס"ק א) כתב בביאור דברי הרמב"ם "ונלע"ד כוונת הרמב"ם דאע"ג דדומה לאוכל נפש אין היתר כי לא התירה התורה אוכל נפש אלא לתקן מה שיש כבר בעולם אלא שלא היה ראוי לאוכלה בלא התיקון כמו בישול ואפיה, אבל להמציא ולהוליד שיהיה אוכל נפש דהיינו יש מאין זה לא התירה התורה. אלא דקשה על זה אם כן היאך התירה תורה אוכל נפש כיון שא"א בלא אש לזה תירץ הרמב"ם שהרי אפשר מבערב ובזה דוקא התירו אוכל נפש" ומשמע דס"ל דלרמב"ם הוא איסור דאורייתא. ובשו"ת כתב סופר (או"ח סי' סז) כתב שמפשטות לשונו של הרמב"ם שכתב "לא הותר" ולא כתב "אסרו" משמע דס"ל שהוא מדאורייתא ואינו בכלל הדברים שהתירו ביו"ט משום אוכל נפש וכו'.

אמנם במגיד משנה כתב על הרמב"ם הנ"ל "ונראה שאם הוציא שמותר להשתמש בו ולא אסרוהו אלא מפני שלא היה לו להוליד כיון שאפשר לו מבערב" וממה שכתב "אסרוהו" משמע דס"ל שגם לרמב"ם הוא דרבנן, וגם בשו"ת כתב סופר שם כתב דכן היא הבנת המ"מ ברמב"ם, וכן כתב בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ד או"ח סי' כז אות א ס"ק ג) דכן הוא דעת המ"מ.

וראיתי במגדל עוז שם שהעיר על הראב"ד "אני אומר הלכה זו מפורשת בגמ' פרק המביא כדי יין וכי יעלה על הדעת שר"מ ז"ל יוציא מלבו טעמים ויכתבם בזה החיבור וכבר כתבתי שהוא בורח מלשנות שום שינוי מן הגמרא ולכך קראו משנה תורה. אלא לשון מוליד ממציא והודיענו כי הוא המוליד הוא הממציא כלשון 'מי הוליד אגלי טל' ופרושי קא מפרש" וא"כ מתבאר מדבריו דס"ל שאף הרמב"ם מודה דהאיסור הוא מדרבנן משום מוליד ורק בא לבאר לנו מהו איסור מוליד, ועיין בב"ח (ריש סי' תקב) דמלשונו אפשר לדייק שהבין ג"כ ברמב"ם כמו המגדל עוז וע"ע במחצה"ש (ריש סי' תקב).

השו"ע כתב (סי' תקב סע' א) "אין מוציאין אש לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר ולא מן המים" ולא כתב טעם לאיסור לא כפשטות הגמרא ולא כלשון הרמב"ם (ואין לומר דס"ל כהמגדל עוז דכולא חדא טעמא הוא ולכן לא כתבו דהרי המעיין בב"י יראה דס"ל דהרמב"ם פליג על טעמא דמוליד).

ובט"ז הנ"ל משמע שהוא איסור דאורייתא וכמו שכתבנו לבאר בדברי הרמב"ם.

אמנם דעת רוב פוסקים נראית דהוא דרבנן וכמשמעות הגמרא ורש"י והראב"ד וכמו שהבינו גם המ"מ והמגדל עוז והב"ח ברמב"ם וכדעת הרב ברטנורא שכתב כן במפורש כנ"ל, דהנה הגר"ז כתב במפורש (סי' תקב סע' א) "אין מוציאין האש לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר... כל זה וכיוצא בו אסור לעשות ביו"ט מפני שהוא מוליד דבר חדש ודומה קצת למלאכה וכיון שהיה אפשר לעשות מערב יו"ט אסור לעשות ביו"ט" וממה שכתב 'ודומה קצת למלאכה' מוכח דהוא איסור דרבנן.

ובכף החיים (ס"ק א) האריך להביא הרבה אחרונים דפליגי על הט"ז ויעוין גם בפרי חדש (ס"ק א) שגם מדבריו נראה שהוא איסור דרבנן.

וכן ראיתי בשו"ת מצור דבש (או"ח ריש סי' יא) שכתב שדעת הב"י והרדב"ז והלבוש והמהריק"ש ומהרש"ל והב"ח והמג"א והא"ר כולהו ס"ל דהוא דרבנן ותמה שם על הכתב סופר כיצד חלק על כל הני פוסקים וכתב שהוא דאו'.

וכן דעת המהר"ש ענגיל (ח"ה סי' צה ס"ק א) שהעיקר כדעת רוב הפוסקים שהוא איסור דרבנן ושאף בדעת הרמב"ם נראה מהמ"מ והלחם משנה שהוא דרבנן.

וכ"כ בשו"ת פרי השדה (ח"ג סי' ח) דקיי"ל כרוב הפוסקים דהוא דרבנן (אלא דהוא כתב שם דלרמב"ם הוא דרבנן ולראב"ד דאו' ודלא כמש"כ לעיל עיי"ש).

וכ"כ הישכיל עבדי (שם ס"ק י) וכן דעת המנחת יצחק (במכתבו הנדפס בשו"ת ישכיל עבדי שם).

וכ"כ בשו"ת יביע אומר (ח"ב או"ח סי' כו) דהעיקר כדעת האומרים דהדלקה ביום טוב אסורה מדרבנן ולא מדאורייתא והביא לדבר הוכחה מדברי הירושלמי (וכתב שגם הגרש"ז אויירבעך זצ"ל הביא הוכחה זו לומר שהוא דרבנן).

גם בשו"ת באר שרים (ח"ב סי' ג ס"ק ז) כתב שדעת רוב הפוסקים דהדלקה ביו"ט אסורה מדרבנן.

והנה אחר רואנו כל זאת נראה לענ"ד פשוט דאפשר לסמוך (לפחות בנדון דידן) על כל הני פוסקים דס"ל דהעיקר להלכה דהוא איסור דרבנן ודלא כט"ז הנ"ל.

[ואמנם היה לנו להעיר בזאת דאף שאין כאן איסור דאו' משום מבעיר אך דעת החזו"א (או"ח סי' נ ס"ק ט) דיש כאן איסור דאו' משום בונה במה שסוגר המעגל החשמלי.

אמנם למעשה אינני מאריך בזה דנלענ"ד דהרי רבים חלקו בזה על החזו"א ומכללם הבית יצחק (יו"ד ח"ב במפתחות לסי' לא בהגה שם) שכתב שבסגירת מעגל חשמלי יש איסור דרבנן משום מוליד, הלבושי מרדכי (ח"א סי' מז), הגרש"ז אויערבאך (מנחת שלמה ח"א סי' יא וע"ע בספר קדושת השבת להרה"ג משה הררי שליט"א ח"א עמ' לט), הציץ אליעזר (חי"ט סי' טו ס"ק ב), הגר"ע יוסף שליט"א (יביע אומר ח"ז או"ח סי' לו ס"ק ג) ועוד.

וע"ע בשו"ת אורח משפט (סי' סט-עא) שכתב שם לחשוש בסגירת מעגל חשמלי להבערה (ויש עוד כמה מגדולי עולם בני דורו שכתבו כזאת אבל רבים כתבו לדחות דבריהם וכתבו שבזמנם עדיין לא הבינו כראוי כיצד פועל המעגל החשמלי ורק בנורת להט וכד' יש לחוש למבעיר אך בסתם סגירת מעגל לא שייך מבעיר) אמנם לחשש בונה לא כתב כלל לחשוש עיי"ש.

ואם כן נלענ"ד דכדאיים הם כל הני פוסקים לסמוך עליהם לפחות בשעת הדחק כזו נגד דעת החזון איש, ויעויין בזה בשו"ת מנחת יצחק (ח"ח סי' כו) דאף שבסתמא נראה דס"ל דטוב לחוש לחזון איש הרי שבשעת הדחק או בעוד צירופים ס"ל להקל נגד החזו"א ואכמ"ל.

ויש להעיר במש"כ הלבושי מרדכי שם שגם בהדלקת נורה אין משום איסור דאורייתא, הרי שרבים חלקו עליו בזה וכתבו לחוש בזה למבעיר דאורייתא, וע"ע בשו"ת בית ישראל לנדא (או"ח סי' מז ד"ה ועכ"פ) שכתב שגם דעת המהרש"ם כהלבושי מרדכי שאין בהדלקת אור החשמל בשבת מבעיר דאורייתא כיון שלא היה דוגמתו במשכן, אמנם אח"כ (ד"ה ולפי דבריהם) כתב שרוב האחרונים חלקו עליהם בזה וס"ל שהדלקת אור בשבת אסור מדאורייתא ואכמ"ל),]

ג. היתר הדלקה בשינוי

ואם כן הראנו דהחשש כאן הוא לאיסור דרבנן דמוליד אש, ואני בעניותי, דעתי בזה הייתה למעשה להדליק בשינוי ע"י קטן שלא הגיע לחינוך ואם אי אפשר אז ידליקו בשינוי על ידי גדול, ולהלן צדדי ההיתר לכאורה בשאלתנו.

ד. שבות דשבות במקום מצווה או צורך גדול

כתב השו"ע (סי' שז סע' ה) "דבר שאינו מלאכה ואינו אסור לעשות בשבת אלא משום שבות מותר לישראל לומר לגוי לעשותו בשבת והוא שיהיה שם מקצת חולי או יהיה צריך לדבר צורך הרבה או מפני מצוה... ויש אוסרין. הגה ולקמן סי' תקפז פסק להתיר, ועיין לעיל סימן רעו דיש מקילין אפילו במלאכה דאורייתא ועיין שם ס"ג".

ובא"ר (ס"ק יב) הביא שכדעת מרן לפסוק כמתירים פסקו גם הלבוש והב"ח והמנחת כהן.

ויש לדון בזה האם מה שהתירו הוא דווקא כשאחד השבותים נעשה על ידי גוי שאז הוא שבות קל שאין בו מעשה, או שאפילו אם היהודי עושה את השבות דשבות (וכגון שעושה שבות בשינוי) יש להתיר.

ובמג"א (ס"ק ז) דן באיזה צורך התירו וכן איזה שבות התירו ומסיק דיש להתיר דווקא בהפסד גדול ובכה"ג כמו שמותר אמירה לנכרי לעשות איסור דרבנן הוא הדין להתיר לישראל לעשות האיסור דרבנן בשינוי.

והנה אמת שבפרמ"ג (שם וכ"כ באשל אברהם סי' רסו ס"ק ז) נראה שחולק בזה וסובר להתיר דווקא על ידי גוי אך לא לישראל לעשות שבות דשבות. ועי' בכף החיים (סי' שז ס"ק נב) שהביא לדברי הפרמ"ג הנ"ל בשתיקה. וכן כתב לאסור בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' קכא ד"ה והנה) ובשו"ת בית יצחק (או"ח סי' מב ס"ק ה ד"ה והנה, והביא שם שכן כתב העצי אלמוגים) [ועיי"ש שהביא הבית יצחק שדעת הפרמ"ג להתיר בזה והוא ז"ל נתקשה בדבריו ונלענ"ד דע"פ מה שהבאנו לעיל גם דעת הפרמ"ג לאסור בזה.]

אמנם מצאנו שרבים ס"ל בזה כהמג"א דאין לחלק בין שבות דשבות באמירה לנכרי או ע"י ישראל, דיעויין בגר"ז (סי' שז סע' יב) שכתב גם כן להקל כהמג"א לעשות בשינוי ע"י ישראל אם הוא מקום צער או הפסד מרובה.

וע"ע במנחת פיתים על אתר דדן אם להתיר אף איסור דאורייתא ע"י ישראל בשינוי במקום הפסד אמנם בתרי דרבנן ע"י ישראל פשוט לו שם להתיר.

וכן דעת הדברי מלכיאל (ח"ה סי' רלח ד"ה ובנ"ד), וכן יש להוכיח משו"ת האלף לך שלמה (או"ח סי' קמו) דאפילו שנעשה השבות דשבות על ידי ישראל יש להתיר.

והתפא"י בכלכלת השבת (דיני אמירה לגוי ס"ק ז אות ג) כתב להתיר בכה"ג במקום הפסד גדול.

וכן פסק הגר"ע יוסף שליט"א (בספר לוית חן אות לה) והביא שם עוד שכן כתב להתיר גם בשו"ת מהר"ם בריסק. וע"ע מש"כ בזה במנחת כהן (משמרת שבת שע"א פ"ב ד"ה ומצאתי שכתב).

וא"כ ע"פ המג"א וכל הני פוסקים דס"ל כוותיה דאין לחלק בין יהודי לגוי, יש להתיר בנ"ד להדליק את המתג הראשי בשינוי דהוי שבות דשבות הן במקום הפסד (ואפשר אף דחשיב הפס"מ ויעויין במקור חיים בסי' שז סע' ה דלכאורה נראה מדבריו להתיר שבות דשבות אף בסתם הפסד) והן במקום מצווה דשמחת יום טוב.

וראיתי כן בפוסקים רבים דשמחת יום טוב חשיב צורך מצווה דכן כתב בשו"ת מהר"ש ענגיל (שם) וכן כתב בשו"ת יביע אומר (ח"ב או"ח סי' כו ס"ק ג ועיין שם בס"ק א-ב) וכן כתב המנחת יצחק (במכתבו הנ"ל) דאנו פוסקים דצורך שמחת יום טוב הוי צורך מצוה והתירו שבות דשבות (והוא שם מיירי שאחד השבותים הוא על ידי גוי) וכן כתב בשו"ת אז נדברו (ח"ב סי' לב) להתיר שבות דשבות לצורך שמחת יום טוב (אלא שהוא מסופק שם אם להתיר מטעם שחושש למ"ד שהדלקה ביום טוב הוי דאורייתא עיין שם) וע"ע בשו"ת מהרש"ם (ח"ו סי' לג ד"ה ולהלכה).

[נלענ"ד שאולי אפשר לתלות מחלוקת האחרונים הנ"ל (אם התירו דווקא שבות דשבות כשאחד מהם הוא אמירה לנכרי או אפילו שבות דשבות כשהישראל עושה האיסור דרבנן בשינוי) במחלוקת רבנו יהונתן והרי"ד בטעמא דהיתרא בסוגיא בעירובין (סז ב) בשבות דלית ביה מעשה. דאיתא בגמרא שם "ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה אמר להו רבה נייתו ליה חמימי מגו ביתאי א"ל אביי והא לא ערבינן א"ל נסמוך אשיתוף א"ל הא לא שתפינן נימרו ליה לנכרי ליתי ליה אמר אביי בעי לאותביה למר ולא שבקן רב יוסף דא"ר יוסף א"ר כהנא כי הוינן בי רב יהודה הוה אמר לן בדאורייתא מותבינן תיובתא והדר עבדינן מעשה בדרבנן עבדינן מעשה והדר מותבינן תיובתא לבתר הכי א"ל מאי בעית לאותביה למר א"ל דתניא הזאה שבות ואמירה לנכרי שבות מה הזאה שבות ואינה דוחה את השבת אף אמירה לנכרי שבות ואינה דוחה את השבת א"ל ולא שאני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה". והנה ידוע מחלוקת הראשונים אם התירו אמירה לנכרי לצורך מצווה דווקא שיעשה איסור דרבנן או גם שיעשה הנכרי איסור דאו' (עי' בזה בטור וב"י סי' שז סע' ה וע"ע ברמ"א סי' רעו סע' ב ואכמ"ל).

והנה הרי"ד ורבנו יהונתן הם מהסוברים שהתירו גם אמירה לגוי שיעשה איסור דאורייתא (לצורך מצווה), אלא שנחלקו בטעם החילוק שכתבה הגמ' "ולא שאני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה".

הרי"ד (ספר המכריע סי' נז) כתב בביאור דברי גמ' אלו "וכשהשיב לו רב יוסף ולא שאני בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה בעל כורחין בין שבות דאמירה לעכו"ם לשבות דהזאה קאמר ליה שהיה אביי מדמה אותם א"ל דלא דמו השבות דהזאה יש בו מעשה שעושה ישראל בידים אבל שבות דאמירה אין בו מעשה אלא העכו"ם עושה וישראל אומר לו דיבור בעלמא^[1]" ונלמד מדבריו דמה שהקפידו חכמים הוא שגוף הישראל לא יעשה מעשה וכיון שבאמירה לנכרי אין גוף הישראל עושה כל מעשה התירו במקום מצווה.

לעומתו רבנו יהונתן בפירושו לרי"ף (עירובין כ א ד"ה דאישתפך) כתב ביחס לדברי הגמ' "כלומר בהזאה דין הוא שנחמיר בו לאסור משום שבות שהרי יש בטלטולו מעשה בידים ואפשר שיעבור איסורא דאורייתא אם יוליך השפופרת של מי חטאת ד' אמות ברה"ר אבל באמירה לנכרי לא עביד באמירתו מעשה אלא דיבור בעלמא הוא ולעולם לא יבוא לידי איסורא דאו' לפיכך זה האומר לנכרי אפילו היה אומר לו עשה מלאכה זו בשבת כלומר שיאמר לו זיל אחים עליו לעולם לא יבא לידי איסורא דאורייתא לפיכך דין הוא שנקל בו". ונלמד מדבריו שלכאורה נקודת החילוק בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה היא בשאלה האם יש חשש שיבוא לעבור על דאורייתא, וכשאומר לגוי לעשות את המעשה אין חשש שהיהודי יבוא לעבור על איסור דאורייתא.

לפי זה נראה לכאורה לומר שיחלקו גם אם נתיר ליהודי לעשות שבות בשינוי (לצורך מצווה וכד'), דלשיטת הרי"ד שחכמים הקפידו שלא יעשה גוף הישראל כל מעשה ורק דיבור התירו, ממילא כאן לא יתירו שהרי גוף הישראל עושה מעשה. אמנם לשיטת רבנו יהונתן שהקפידא היא שלא יבוא לידי איסור דאורייתא ממילא גם כאן יש לנו להתיר שהרי גם אם יבוא לעשות האיסור כדרכו ולא ע"י שינוי עדיין יעשה רק איסור דרבנן ולא איסור דאו' (ולחשוש שמא אח"כ יבוא גם לעשות איסור דאורייתא כדרכו איננו חוששים דלכאורה הוי כגזירה לגזירה).]

ה. ריבוי בשיעורים ביו"ט

כמש"כ לעיל מחמת היות אבי המשפחה חבר בצוות הכוננות היה צריך בכל מקרה לחבר את מכשיר הפלאפון לחשמל (והתירו משום חשש פקוח נפש) ומה שיש לנו לדון הוא בחשש ריבוי בשיעורים במה שנדלקים מחמת הרמת המפסק הראשי מכשירי חשמל נוספים.

[ואמנם יש להעיר בזאת דלפי מש"כ בשו"ת מנחת שלמה (קמא סי' ט ד"ה ועכ"פ לדעת הבית יצחק) ובשו"ת חוות בנימין (ח"א סי' כו ד"ה לא נגעתי) אפשר שבנידון דידן אין כלל עניין דריבוי בשיעורים עיי"ש. אמנם בחרתי לכתוב מתוך הנחה שחשש ריבוי בשיעורים כן קיים כאן, דיעויין במנחת שלמה בהמשך דבריו שם דלכאורה לא ברירה לגמרי לומר היתר זה. וכן יעויין בחוות בנימין שם שנימק דבר זה (שאין חשש ריבוי בשיעורים) במה שהזרם כבר קיים קודם פעולת האדם, אמנם בנידון דידן הרי אין כלל זרם ורק יש לכאורה היתר משום פקו"נ להחזירו ואפשר שבכה"ג גם החוות בנימין יודה שיש צד של ריבוי בשיעורים ואכמ"ל.]

והנה דין ריבוי בשיעורים נלמד מסוגייא דמנחות (סד א) "בעי רבא חולה שאמדוהו לשתי גרוגרות, ויש שתי גרוגרות בשתי עוקצין ושלש בעוקץ אחת הי מינייהו מייתינן, שתים מייתינן דחזו ליה או דלמא שלש מייתינן דקא ממעטא קצירה, פשיטא שלש מייתינן דעד כאן לא קאמר ר' ישמעאל התם אלא דכי ממעט באכילה קא ממעט קצירה, אבל הכא דכי קא ממעט באכילה קא מפשא קצירה ודאי שלש מייתינן", והב"י (סי' שכח) הביא בזה מהראשונים דאם צריך לשתיים ויש עוקץ עם שתים ועוקץ עם שלוש יקטוף את העוקץ עם שתיים וימעט בשיעור.

וכתב המשנ"ב (ס"ק מד) "ומכאן נראה פשוט דה"ה לענין שאר מלאכות כגון בישול וכדומה אפילו אם הוא בקדרה אחת אסור לבשל ולעשות בשארי מלאכות רק מה שצריך עכשיו בצמצום".

[וראיתי מה שנשאל בשו"ת שבט הלוי (ח"ח סי' נו) בנדון הדלקת המפסק הראשי לצורך פקוח נפש האם צריך קודם להוריד המפסקים שאין להם צורך משום ריבוי בשיעורים, והשבט הלוי שם דן להתיר ועיקר טעמו דלגבי הריבוי בשיעורים הוי פס"ר דלא ניחא ליה באיסור דרבנן, אמנם בנידון דידן אי אפשר לומר סברת היתר זו שהרי אצלנו ודאי דניחא ליה במה שידלקו גם שאר המכשירים והאורות.]

והנה על הגמרא מנחות הנ"ל כתבו שם התוספות "שתים מייתינן וכו'- לא מצי למיפשטה מהא דתניא בפ"ב דביצה ממלאה אשה קדירה בשר אע"פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת ממלא נחתום חבית של מים אע"פ שאינו צריך אלא לקיתון אחד דביו"ט דקיל לא חיישינן ולא דמי לשבת דלא ניתן לדחות. והא נמי דשרינן גבי ינוקא דאשפוך חמימיה להחם אגב אימיה בעירובין היינו ע"י עובד כוכבים כדפירש שם בקונטרס וכן פירש ר"ח ואפילו מיירי ע"י ישראל ניחא דהכא ליכא אלא איסורא דרבנן ובמקום מילה דהיא גופא דחיא שבת לא גזור". וכדברי התוספות האלו מצאנו גם בתוספות בגיטין (ח ב סוף ד"ה אע"ג).

ונלמד מהתוספות שני דברים: א. ממה שכתב "דביום טוב דקיל לא חיישינן ולא דמי לשבת דלא ניתן לדחות" נראה לכאורה דס"ל לתוספות דביום טוב אין איסור ריבוי בשיעורים, וכן כתב בחידושי שפת אמת בביאור דברי התוספות ונימק זאת במה "דביום טוב דכתיב אשר יאכל לכל נפש כו' ואם כן כל דבמלאכה זו איכא אכילת נפש ליכא עבירה כלל אפילו יש בו גם כן מה שאינו לאכילת היום. אבל מלאכה בשבת אסורה ולחולה הותרה רק משום פקוח נפש וכל שיכולין להציל הנפש בלי מלאכה זו אסור". ב. דעת התוספות דאיסור ריבוי בשיעורים הוא איסור דרבנן.

וכדברים האלה נראה גם ברשב"א (חולין טו א) שגם הוא כתב שאיסור ריבוי בשיעורים בשבת הוא מדרבנן והוכחתו "שהרי ביו"ט מותר לכתחילה בכה"ג כדתניא ממלאה אשה קדרה בשר אע"פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת ממלא נחתום חבית של מים אע"פ שאין צריך אלא לקיתון אחד... ואם תאמר כיון דביו"ט נמי אסור להרבות בזה אחר זה אמאי לא גזרינן ביום טוב כדרך שגזרו בשבת, יש לומר דכיון שלצורך היום מותר לו לבשל כל מה שצריך לו ליכא למגזר שמא ירבה בזו אחר זו... ובשם רבנו יצחק ז"ל אף על פי שהתירו ביום טוב למלאות חבית מים אף על פי שאין צריך אלא לקיתון אחד, בשבת לא התירו להרבות בשביל הבריא אף על פי שמבשל לחולה משום חומרא דשבת, והיינו דאיבעיא להו במסכת מנחות פרק רבי ישמעאל אמדוהו לב' גרוגרת ויש גרוגרת בעוקץ זה וגרוגרת בעוקץ זה וג' גרוגרות בעוקץ אחד הי מינייהו מייתינן מכלל דפשיטא לן שאם יש ב' בעוקץ וג' בעוקץ זה שאסור להביא את הג'...". ונלמד מדברי הרשב"א דגם כן ס"ל שאין איסור ריבוי בשיעורים ביו"ט.

הר"ן (ביצה ט ב ד"ה ומיהא) חלק על התוס' והרשב"א וס"ל שאיסור ריבוי בשיעורים בשבת הוא מדאורייתא, אמנם בהא דכתבו שאין איסור ריבוי בשיעורים ביום טוב לא חלק עליהם וכתב גם כן "דכל היכא דלא מפיש בטרחא שרי".

ואם כן על פי הנזכר לעיל דאין איסור ריבוי בשיעורים ביו"ט יש לומר דכיון שהותר לו לחבר את החשמל לצורך טעינת מכשיר הפלאפון (משום פקוח נפש) לא שייך לאסור הדבר משום ריבוי בשיעורים (ולא יהיה חייב לנתק את כל מכשירי החשמל לפני שמעלה את המפסק הראשי).

איברא דאולי יש לדחות דברינו הנזכרים לעיל דאפשר דמה שאמרו שאין חוששים ביום טוב לריבוי בשיעורים היינו דווקא כשהמעשה העיקרי הותר משום צורך אוכל נפש דבזה שונה יום טוב משבת (שבו לא שייך כלל היתר דאוכל נפש) אך בנידון דידן שההיתר לחבר החשמל לצורך הפלאפון אינו משום אוכל נפש אלא הוא משום פקוח נפש הרי בזה לא שונה שבת מיום טוב ובשבת ראינו שגם בדבר שהותר משום פקוח נפש חששו לריבוי בשיעורים.

ואפשר שבזה נחלקו שני ההסברים ברשב"א, דלהסבר הראשון שלא גזרו ביום טוב שמא ירבה בזה אחר זה משום שמותר לו לבשל כל מה שצריך לאותו יום אם כן בנידון דידן שאין לו דרך היתר להשיג הנצרך לו י"ל דאסרו. אמנם לפי מה שכתב הרשב"א בשם רבנו יצחק "בשבת לא התירו להרבות בשביל הבריא אף על פי שמבשל לחולה משום חומרא דשבת" אפשר שכוונתו שבאופן כללי יש הבדל בדין ריבוי בשיעורים בין שבת ליום טוב משום שאיסורי שבת חמורים יותר מאיסורי יום טוב, וכן מצאתי מפורש ברשב"א (ביצה יז א ד"ה ממלא) שכתב "ותירץ רבינו יצחק הזקן בעל התוספות דהתם בשבת דאיכא איסור סקילה אבל ביום טוב דאיסור לאו לא", וכן כתב הר"ן (שם) בשם רבנו יצחק.

[אחר זאת ראיתי בשו"ת הר צבי (או"ח א סי' קעז ד"ה ולע"ד) שביאר טעמו של הר"ן שהשבת רק דחויה אצל פקו"נ וממילא כיון שעיקר המעשה לא הותר ממש אין לומר על הריבוי כמאן דליתא, אך כאשר העיקר הוא היתר גמור וכגון צורך אוכל נפש ביו"ט אזי "שוב אנו רואים את חלק של הריבוי כאילו הוא נעשה מאליו ומה"ט מותר לו לרבות". ולפי דבריו י"ל לכאורה שאם טעמנו להיתר בנידונינו הוא משום אוכל נפש יש לצרף דברי הר"ן להיתר, אך אם הוא משום פקו"נ אין לצרף דברי הר"ן להיתר וכדברינו למעלה.]

וא"כ אם תאמר דאין כלל איסור ריבוי בשעורים ביו"ט אם כן לכאורה היה לנו להתיר להחזיר את החשמל הכללי מחמת ההחזרה לצורך מכשיר הפלאפון (וממילא היו נדלקים שאר המכשירים), אמנם אם תאמר שכל ההיתר ביו"ט הוא דווקא כשעיקר המעשה הותר לצורך אוכל נפש אם כן באנו למחלוקת בין הרשב"א והתוספות דס"ל שהוא דרבנן ובין הר"ן דס"ל שהוא דאורייתא. ובספר מחנה ישראל (פל"א בהערה) כתב מרן הח"ח שבשעת הדחק יש לפסוק כהרשב"א. ובעניותי אין לי הכרעה בספק הנ"ל מתי אומרים שאין ריבוי בשיעורים ביום טוב וצריך עיון.

ומצאתי בשו"ת באר משה (ח"ג סי' צג) שדן האם כמו שלא חוששים באוכל נפש ביו"ט לריבוי בשיעורים ה"ה למכשירי אוכל נפש ביו"ט דלא חששו בהם לריבוי בשיעורים או שדווקא בדבר שהותר משום אוכל נפש התירו, וכתב לתלות שאלה זו במחלוקת הר"ן ושאר הראשונים בדין ריבוי בשיעורים (ונראה כוונתו דלר"ן שסברת ההיתר באוכל נפש הוא משום שהותרה ממילא לא שייך לומר זאת במכשירי אוכל נפש), וכתב הבאר משה שאפשר שיש לסמוך בכגון זה על החולקים על הר"ן כי רבים הם והמחמיר יש טעם לחומרתו (יש להעיר דמה שלא חתך שם להקל היינו בנדון שאלתו שאינו צורך גדול כל כך עיי"ש אמנם בנדון שאלתנו שהצורך גדול הרבה יותר נראה לכאורה שכל שכן שיורה לסמוך על כל הני ראשונים שחולקים על הר"ן).

לעומת זאת ראיתי בקובץ שיעורים (ביצה אות מח) שתמה מדוע לדעת הרשב"א ודעימיה ריבוי בשיעורים מותר מהתורה, וכתב הקובץ שיעורים טעם לדבר "משום דכל חדא וחדא בפני עצמה מותרת, דכל חדא חזיא לחולה, ואיזה מהן תאסר" ולפי טעמו נראה שבנדון דידן כיון שהדלקת האור והמקרר וכו' אינן מותרת בפני עצמן ממילא יהיה אסור לדעת הרשב"א ודעימיה שהרי אף כל אחד בפני עצמו אין להתיר לעשותו לצורך יום טוב, וע"ע קובץ שיעורים (שם אות לב).

ונלענ"ד לצרף להנ"ל מה שכתב הרשב"א (שבת קז א) על פי הירושלמי להתיר להעלות תינוק מהנהר אפילו שמתכוון להעלות עמו גם דגים, וביאר השלטי גיבורים (לח א ס"ק ג) דס"ל לרשב"א דלא נאסר פס"ר אלא היכא שיעשה מחמת הפס"ר רק מעשה איסור אך אם יעשה גם מעשה היתר וגם מעשה איסור לא נאסר (וקצת תמהתי על לשון 'פס"ר' שכתב השלטי גיבורים שלשון זו שייכת כשאינו מתכוון למעשה האיסור וברשב"א מפורש שמתכוון למעשה האיסור).

והנה אע"פ שרבים חלקו על הרשב"א בזה (וכמו שכתב שם השלטי גיבורים) וכן יש שביארו אחרת לדברי הרשב"א, הרי שלפחות בכדי צירוף בשאלתנו שהיא מילתא דרבנן יש בזה. ויעויין בספר מחנה ישראל (שם) שצירף לדברי הרשב"א הנ"ל להיתר וכתב שאין להקשות על הרשב"א מדוע אינו אוסר בהעלאת התינוק והדגים משום ריבוי בשיעורים דיש לומר דכל הנוגע לפקוח נפש לא גזרו משום ריבוי בשיעורים שמא ימנע פעם אחרת מלעשותו (ובעניותי לא הבנתי זאת דא"כ מדוע בגרוגרות הצריכו שיקטוף דווקא את זה שעם שתי גרוגרות והרי גם כאן נוגע הדבר לפקוח נפש) וע"ע שם במחנה ישראל דכתב להקל במקום פסידא בריבוי בשיעורים במלתא דרבנן עיי"ש (והוא בדומה למה שהבאנו לעיל להקל בשבות דשבות).

וע"ע מה שהאריך בזה בשו"ת מנחת שלמה (תנינא סי' כד אות ג) אלא שהוא כתב לעניין חשש ריבוי בשיעורים בשבת בעת החזרת זרם החשמל, ואילו אנו כתבנו לעניין יו"ט וכנ"ל.

ו. החשבת קטן כחולה שאין בו סכנה

נראה לענ"ד לצרף נימוק נוסף להיתר דהנה המרדכי (שבת סי' רנ) הביא מחלוקת האם מותר ליהודי להתחמם ממדורה שהדליק הגוי בשביל יהודי ובסוף דבריו כתב "ואף לדברי האוסרין אם הנכרי עושה האש בשביל התינוק או בשביל חולה שאב"ס מותר אף לבריא" והיינו משום שקטן נחשב כחולה שאב"ס ומה שהתירו לצורך חולה שאב"ס התירו גם לצורך קטן, וכעין זה מצאנו גם בבעה"ת (סו"ס רנב) עיי"ש. ודברי המרדכי נפסקו להלכה, דהנה השו"ע (סי' רעו סע' א) כתב "נכרי שהדליק את הנר בשביל ישראל אסור לכל אפילו למי שלא הודלק בשבילו. אבל אם הדליקו לצרכו או לצורך חולה ישראל אפילו אין בו סכנה, מותר לכל ישראל להשתמש לאורו" והרמ"א הוסיף "או לצורך קטנים דהוא כחולה שאין בו סכנה". וכן הוא ברמ"א בסי' שכח (סע' יז) [וע"ע מה שהארכנו בהיתר זה לעיל סי' מא.]

והנה בנדון דידן שיש הרבה ילדים קטנים סביר מאוד שבלילה הם יפחדו מאוד אם לא תהיה תאורה כלל בבית ואף אפשר שמחמת זה לא יישנו כראוי (וממילא גם שאר בני הבית לא יישנו כראוי) וכן עוד צרכים שונים של הקטנים שמחמתם נצטרך לחשמל, ואם כן לפי פסק הרמ"א היה לנו לכאורה להתיר בכה"ג אף איסור דאורייתא על ידי גוי, וממילא לפי"ז נראה דעדיף שידליק בשינוי (או ע"י גוי) ביום טוב דבכה"ג ההדלקה היא דרבנן (וכמש"כ לעיל) ולא ידליק הגוי בשבת (דהוא מילתא דאורייתא).

אמנם יש להעיר בהנ"ל מדברי הנודע ביהודה (בתשובה הנ"ל) דכתב דאין להתיר מטעם שבות דשבות אלא בדבר הנצרך לאותו יום עצמו ובכה"ג הרי אין לו צורך ביום טוב שני (שהרי הוא אור יום) אלא יהיה לו צורך רק בליל ש"ק.

אמנם נראה לענ"ד דיש לדחות, שכל דברי הנודע ביהודה נכונים דווקא בכה"ג שלמחר לא יהיה את ההיתר משום שבות דשבות דבכה"ג אין להתיר היום לצורך מחר, אך בכה"ג שגם למחר יהיה מותר אפילו בשבות אחד (מטעם דקטן חשיב חולה שאבס"כ) ממילא עדיף למעט כמה שיותר באיסור ובכה"ג עדיף שידיליק כבר ביו"ט שני.

ז. דעת הרמב"ם במי שאין לו אש מוכנה ביו"ט מחמת אונס

עוד יש לצרף בהנ"ל צד נוסף דהנה לשון הרמב"ם הנ"ל הוא "כל זה וכיוצא בזה אסור ביו"ט, שלא הותר ביו"ט אלא להבעיר מאש מצויה, אבל להמציא אש אסור שהרי אפשר להמציא אותה מבערב", והנה כתב הברכי יוסף (סי' תקב ס"ק א) "טעמא הואיל ואפשר להוציא אש מערב י"ט. ויש מי שדקדק מזה שאם לא היה יכול להמציא אש מערב יו"ט כגון שהיה במאסר או במדבר ולא נזדמן לו במה שיוציא עד יו"ט, מותר להוציאו ביו"ט, וכ"נ דעת הרב בעל התוס'. ספר בית מועד. הביאו הרב מר זקנינו מהר"א אזולאי זלה"ה בהגהותיו כ"י" ויעויין גם בקובץ על הרמב"ם שם שהביא לדברי הברכי יוסף (ולא הביא מי שחולק עליהם).

והנה אמת שרבים מהפוסקים חלקו בזה על הברכי יוסף וס"ל דאף בכה"ג אסור (ועוד שכל זה הוא דווקא אליבא דהרמב"ם אך לפי הטעם דאיתא בגמ' וברש"י ובראב"ד דהאיסור הוא משום מוליד ממילא אין כל שייכות להיתר זה) אמנם נראה דלפחות לכדי צירוף להיתר הגענו בדבריו. ועיין שו"ת באר משה (ח"ח סי' קסו) דכתב להקל בזה במקום צורך ע"י קטן. [ואמת שראיתי בשו"ת מנחת יצחק (ח"ד סי' צט) שכתב שאף הברכי יוסף התיר דווקא בכה"ג שהיה במדבר וכד' אך אם הדליק מערב יו"ט וכבה לו גם הברכי יוסף לא התיר, אמנם לענ"ד אין הדברים מוכרחים בלשון הברכי יוסף ומצאתי באחרונים מי שחלק בזה על המנח"י.]

ח. הדלקת חשמל ביו"ט

וזאת באחרונה דהנה כל דברנו עד כה יצאו בהנחה ברורה דיש איסור בהדלקת החשמל ביו"ט, אמנם יש מהפוסקים שכתבו להתיר הדלקת נורת חשמל וכד' ביו"ט, דיעויין בשו"ת מצור דבש הנ"ל שהתיר בזה וכ"כ להתיר בשו"ת אבן יקרה (ח"ג ריש סי' קסח) וכ"כ עוד כמה פוסקים חשובים. ואף שנראה לענ"ד פשוט שלכתחילה אין לסמוך כלל על היתר זה שרבים רבים מגדולי הפוסקים חלקו עליו, אך מאידך רב חילם של המתירים ולכן לפחות לכדי צירוף לכל צדדי ההיתר הנ"ל וביחוד בשעה"ד שכזו נראה ודאי שכדאיים הם דבריהם להצטרף.

ט. מסקנה דדינא

ע"פ כל צדדי ההיתר הנ"ל נראה לענ"ד להתיר להחזיר החשמל בשינוי, ומהיות טוב יעשה זאת על ידי קטן שלא הגיע לחינוך שיעשה בשינוי, אך אם אי אפשר על ידי קטן יעשה זאת הגדול בשינוי.

והנה כיון ששאלה זו מורכבת מאוד, ואני עוד צעיר לימים, שלחתי דברי אלה לכמה תלמידי חכמים חשובים, ותשובותיהם מובאות לקמן ומפרסמות ברשותם (ויש להעיר שלפני הדפסת הדברים עוד הוספתי והרחבתי מעט בדברים שלא כתבתי מתחילה כששלחתי דברי לפני אותם תלמידי חכמים).

גיורא ברנר

י. בעניין הנ"ל מהרה"ג לוי יצחק הלפרין שליט"א- ראש מכון מדעי טכנולוגי להלכה

בס"ד יום א' כ"ה תשרי תשע"א

שלום וברכה,

נהניתי מאוד מהתשובה מההיקף הגדול ועתה אתייחס לזה.

בדבר השאלה שהנך כותב עליו והשאלה היתה לענין שנפל המפסק הראשי ונפסק שם החשמל ביו"ט של ר"ה ואינך מציין באיזה יום^[2] (והנה שמלבד שעצם הדבר שיש צורך לתאורה וכו') הרי שהיה במקרר הרבה אוכל שהיה מתקלקל והיה הפסד גדול (ומסתמא שלא הוזכר שגם היו שם אוכל שהיה צריכים לאוכלו ביו"ט וגם לא הוזכר באם גם היו דברים שהם לצורך ילדים קטנים שדינם כחולה שאב"ס שאומרים לנכרי לעשות ואולי יותר מזה שיש אופנים בזה שהחזו"א רוצה להתיר אפילו בשבת לבשל ע"ש) כן הוזכר את העוגמת נפש ומניעת שמחת יו"ט.

ועל הכל היה שם במקרר חלב אם שהאמא שאבה משך תקופה ארוכה לצורך האכלת תינוק שהוא בן שבעה חודשים וזה לצורכו כשהיא בעבודה ולא יכולה להניקו ואין לו אוכל אחר.

והנה הפתרון לשים אצל שכנים כבר כתבו גדולי הפוסקים שא"צ לעשותו.

ונוסף ע"ז שאבי המשפחה איש מהכוננות הישוב שהם באיזה סיכון שהוא צריך למלא את הנייד וממילא היה צריך להחשמל.

והשאלה אם בגלל זה היה צריך להרים את כל המפסקים שלא יתחברו בעת לעת המפסק הראשי ומדין ריבוי בשיעורים, והנה בנושא זה הארכתי בדבר המחלוקת בין הרשב"א והתוס' להר"ן (ביצה יז א) בשו"ת מעשה חושב (ח"ס סי' ג).

ובנד"ד שכל הנושא הוא ביו"ט ובמעשה אחד שמצד עצם הדבר החזרת הזרם שיש לדון אם משום בונה הרי התוס' בש"ס שבת^[3] כתבו שאיסור בונה ממש אין בו ביו"ט כשיש צורך אלא מדרבנן מדין מתוך ואם שמהרמב"ם יש למשמע אחרת עכ"פ ניתן לצירופא דעת התוס' בזה ואם משום מוליד דבר חדש הרי כשעושה במעשה אחד שיש בו חלק לצורך יו"ט הרי מדברי הר"ן בביצה (יז) שכתב באריכות שם לענין ריבוי בשיעורים ביו"ט יש להקל אם נעשה במעשה אחד וי"ל שזה יהיה גם בדברים שהותרו מדין מתוך וכדומה ויש לעיין.

עכ"פ הואיל ולהרשב"א ולהתוספות עפ"י המבואר בתשובה שם שביו"ט לא אסרו חכמים ריבוי בשיעורים הרי שעכ"פ בעצם הדבר של החזרת החשמל יש בו משום מוליד וכל היוצא מזה ביו"ט הוא מדין מוליד (כמו שהארכתי בדבר שאפילו לדעת הרמב"ם) ואילו לדעת הר"ן יש לדון הרי שמסתמא אין ספק זה מוציא מידי ודאן של התוספות והרשב"א ואין מקום לספק אם יש צורך שהעיקר יהיה צורך אוכל נפש (שגם זה קיים בנד"ד כמו שהארכתי בתחלה) אלא שמלשונם משמע מאד שביו"ט לא אסרו בזה ועיין. ונכון היה להביא שמותר להעלות תינוק אף על פי שמתכון להעלות אתו דגים וכו'^[4].

ועכ"פ באם נעשו ע"י שינוי של המג"א הרי שהוא אינו פחות היתר מדין שבות דשבות כמו שהארכתי שמה וגם הצטרף כאן דבר שיש בזה משום פקו"נ עם כל הצרכים שהוזכרו שהפסק היה נכון ובמקומו.

התשובה שלך היא מפורטת לכל פרטיה ויש בה חישוב נכון על כל הפרטים ובהצלחה.

בכבוד רב

הרב לוי יצחק הלפרין.

יא. בעניין הנ"ל מהרה"ג אברהם יצחק כלאב שליט"א- אב"ד בעיה"ק ירושלים תובב"א

אחרי דרישת שלומך הטוב, שא ברכה מאת ה' עושה שמים וארץ לך ולכל אנשי ביתך וכל קהלך בתוך כל ישראל.

ובאשר לשאלתך בענין חידוש זרם החשמל ביום טוב שני של ראש השנה כאשר הוא סמוך לשבת, ואם לא יעשו יהיה הפסד ממון רב, צער לכל המשפחה הכוללת כמה קטנים (אלא שלא נתבאר בשאלה^[5], אם יש גם קטנים היונקים שהם נקראים חולים קצת לענין סידור צורכיהם בשבת לפי המבואר בשו"ע או"ח סימן שכ"ח סע' י"ז בהגה. ובערוך השלחן שם, סע' כ', דתינוק שאינו אוכל ככל האנשים דינו כחולה שאין בו סכנה) ונשאת ונתת בבקיאות ובחריפות כראוי, והמסקנה שמותר לגדול לחדש הזרם ע"י שינוי ועדיף לעשות ע"י קטן שלא הגיע לחינוך אם אפשר, (ומדוע לא ע"י קטן שהגיע לחינוך^[6]).

והנה מה שכתב המג"א (סי' שז ס"ק ז) שבמקום הפסד גדול מותר לישראל לעשות ע"י שינוי, שבות דשבות, כמו שמותר לומר לגוי שיעשה בכה"ג (אפילו בלא שינוי) נראה מדברי המשנה ברורה וערוך השלחן שלא הביאו דבריו והתייחסו רק לאמירה לגוי דהוי שבות דקילא, שאין הישראל עושה כלום, משמע דלא סבירא להוא דברי מג"א להתיר גם ע"י ישראל בשינוי. ולא דמי לחולה שאין בו סכנה שהתירו בשבות דשבות, ואפילו בחד שבות ע"י שינוי (ובשו"ע הרב סע' יט, מתיר בשינוי גם איסור תורה, לצורך חולה שאין בו סכנה. וטעמו דהוי שבות שמותר לצורך חולה שאין בו סכנה.) דאין לדמות צורך חולה שאין בו סכנה, לשאר צורך.

ולכן בנדון השאלה, אם היה בהם קטן שמוגדר כחולה שאין בו סכנה, מותר לגדול לחדש הזרם ע"י שינוי.

ברם היה עדיף לומר לאחד הילדים שגר בבית, לחדש הזרם דהוי לצורך הקטן שיהיה לו מה לאכול ולא יפחד מהחושך בלילה (שאינם חייבים ללכת מביתם ולבקש טובות מאחרים שיתנו להם לאכול ולישון בבית אחר), שבכה"ג באיסור דרבנן, יכול הקטן לעשות ואין ממחים בידו. ואפילו אביו יכול לומר לעשות ובודאי שלא ימנע ממנו, כי הקטן צריך הדברים. ועיין בסימן שמג, משנ"ב (ס"ק ז) בשם חיי אדם, ובשו"ע הרב שם (סע' א,ב,ו). ודומה שבחו"ל היו הרבה נוהגים לומר לקטן שיקח הטלית מהבית לבית הכנסת דרך כרמלית. ובעיקר כאשר הדבר מקרי ולא קבוע, כמו בנידון השאלה, שבמקרה יש צורך לחדש הזרם, (דלא כמו שאסר בבאור הלכה שם בשם רע"א).

אכן כה"ג בשבת שחידוש הזרם יש בו הדלקת נורות חשמל, שהאחיעזר כתב דהוי אש ואסור מהתורה, אין לומר לקטן לעשות אפילו לצורכו. ולעשות בשינוי וע"י כך יהיה איסור דרבנן צ"ע אם הותר לומר לקטן, דהוי כעין מעשה דאורייתא ולא אשכחן שהתירו אלא לצורך חולה באיסור דרבנן ולא באיסור דאורייתא.

וגם לדעת שו"ע הרב שהוזכר לעיל שמתיר בשינוי איסור תורה לצורך חולה אין ללמוד מכאן לצרכים אחרים.

הקב"ה יאיר עניינו בתורתו להורות כהלכה ויצילנו משגיאות.

חילך לאורייתא

אברהם יצחק הלוי כלאב

 

נ.ב. יש לדון עוד הרבה במה שכתבת בכמה עניינים, אך למעשה נראה כנ"ל, ועוד חזון למועד.

יב. בעניין הנ"ל מהרה"ג מאיר מאזוז שליט"א- ראש ישיבת כסא רחמים

א. (בעניין מש"כ באות ה' דאולי יש לומר דדווקא בדבר שהותר משום אוכל נפש לא אסרו ריבוי בשיעורים אך בדבר שהותר משום פקו"נ יאסרו ריבוי בשיעורים) איפכא מסתברא שאם באוכל נפש שאסור בשבת והותר ביו"ט לא חששו לרבוי בשיעורים, פקוח נפש שהותר גם בשבת לא כ"ש שביו"ט לא נחוש לרבוי בשיעורים?^[7].

ב. (בעניין מש"כ באות ז' מהברכי יוסף להתיר בשעה"ד להדליק אש ביו"ט) והגר"ע יוסף נר"ו בדרשותיו (לפני 38 שנה) למד מזה שאם כבה הנר ביו"ט ויש לו שכנים חילוניים שאינם מבינים כלום ויתנו לו במתנה קופסת גפרורים, מותר להדליק בעצמו (ואיני יודע אם פסק כן בחזון עובדיה יו"ט).

ג. יפה פסק יפה הורה ואף ידי תכון עמו מכל הטעמים הנ"ל.

נאמ"ן.

יג. בעניין הנ"ל מו"מ עם הרה"ג אביגדר נבנצל שליט"א- רבה של העיר העתיקה בעיה"ק ירושלים תובב"א

בס"ד

אחרי דרישת שלום כתר"ה

כת"ר פלפל בחכמה יפה מאוד, ורציתי להאיר:

א. חוסר מיזוג אויר בימים חמים מאד יש לדון כחוסר הסקה בימים קרים, שהכל חולים אצל הקור.

ב. הרשב"א שמתיר על פי הירושלמי להעלות דגים ותינוק, לענ"ד מיירי באופן שאינו מוסיף פעולה כלשהי ופעולת הוצאת התינוק הרי (הותרה) בשבת, ואין הנדון אלא על כוונתו לשם הדגים, והתורה לא אסרה מחשבת בלי מלאכת.

יישר כוחו וחילו לאורייתא.

צעיר הלוים

אביגדר נבנצל

 

בס"ד

למע"כ הגאון הרב אביגדר נבנצל שליט"א- רבה של העיר העתיקה בעיה"ק ירושלים תובב"א.

 

...אחרי בקשת המחילה לא זכיתי להבין מה שכתב הגאון שליט"א בדעת הרשב"א, שבמה שכתב שכוונתו שיש רק כוונה נוספת ולא מעשה נוסף ודאי אינני חולק אך אינני מבין מה ההבדל בין העלאת התינוק ובין הרמת המפסק הרי בשניהם האדם פועל פעולה אחת ונוצרות מספר תוצאות למעשה ואם כן מדוע שלא נשווה בין תינוק לחשמל.

בברכה מרובה

גיורא ברנר

 

בס"ד

את התינוק הרי הוא חייב להעלות, ואם לא ירצה להעלות חייבים בית דין לכפותו, ואם כן אי אפשר לו להמנע מהמעשה אלא רק מהמחשבה, וזאת אינו מחויב.

אביגדר נבנצל

 

 

[1] ע"ע ברי"ף (עירובין כ א) שכתב סברא זו גם בשם בה"ג אמנם לפנינו בבה"ג (סי' ח הל' מילה) ליתא.

[2] אחרי בקשת המחילה מכבוד הגאון שליט"א הרי שבתחילת דברי נזכר במפורש שהמקרה היה ביו"ט שני של רה"ש וממילא מצטרף צד נוסף להקל ואכמ"ל. (ג.ב.)

[3] לכאורה כוונת הגאון שליט"א לתוס' בשבת (צה א ד"ה והרודה). (ג.ב.)

[4] אחרי בקשת המחילה מכבוד הגאון שליט"א הרי שבדברי אות ה' הבאתי לדברי הרשב"א לגבי המעלה תינוק ומעלה עמו דגים, ואפשר שבעניותי לא הבנתי כוונת הגאון שליט"א בהערתו זאת וצ"ע. (ג.ב.)

[5] אחרי בקשת המחילה מכבוד הגאון שליט"א הרי שבתחילת דברי נזכר במפורש שהיה בבית תינוק קטן בן שבעה חודשים שרק יונק. (ג.ב.)

[6] מה שלא רציתי להורות להחזיר את זרם החשמל ע"י קטן בר הבנה הוא משום החשש להשפעה שלילית על הילד שלא יבין נכון את מורכבות העניין, וכעין זה ראיתי במכתב מהגרש"ז אויערבאך זצ"ל הנדפס בשו"ת יד נתן (ח"ב סי' טו) שם נשאל לגבי אפשרות להנמיך בשבת מקלט רדיו שנשאר בטעות דולק, והשיב שיעשה זאת גדול בשינוי, אך שלא יעשה זאת קטן, משום שיש לדבר השפעה שלילית על הקטן עיי"ש. (ג.ב.)

[7] אחרי בקשת המחילה