הכנה מערב שבת על מנת למעט איסורים בשבת

בחולה שאין בו סכנה ומטופל על ידי גוי

הרב גיורא ברנר שליט"א

יהודי קשיש שיש לו מטפל גוי שעושה כל הנצרך לו, ומחלל לצורכו שבת בדברים הנצרכים, והשאלה אם יש להשתדל למעט באיסורים שנעשים ע"י הגוי או שכל שעושה ע"י גוי לצורך חושאב"ס יכול לעשות כדרכו, וכן אם יש לו לעשות פעולות לפני השבת ע"מ למנוע את עשיית האיסורים הנצרכים בשבת.

והנה ראשית יסוד ההיתר לעשות איסור דאו' ע"י גוי לצורך חולה שאב"ס מפורש בשו"ע (סי' שכח סע' יז) עיי"ש. כמו"כ לענ"ד הקשיש הנ"ל שיח' מוגדר לפחות כחולה שאב"ס וכבר כתבתי בזה בספרי בגדי שש (ח"א סי' מב) ואין צורך לחזור על הדברים.

להלן מסקנות הדיון בשאלה זו (הדיון כולו בקובץ המצ"ב)

א. מוכח מהרש"ש, אבנ"ז, אמרי בינה, חלקת יואב, אתוון דאורייתא, לבושי מרדכי, הגרשז"א, דברי יציב, שבה"ל וחזו"ע שאמירה לנכרי לצורך חולה שאבס"כ היא בגדר 'הותרה', ואף בדעת הישוע"י נראה לבאר כן, ולא מצאנו למי מהפוסקים שיחלוק על כך (אות א-ג).

ב. נראה מהרש"ש, אבנ"ז, אמרי בינה, חלקת יואב, אתוון דאורייתא, דברי יציב והגרשז"א שגם כשהתירו לעשות איסור דרבנן לצורך חולה שאבס"כ הוא בגדר 'הותרה', אמנם דעת הישוע"י, שבה"ל וחזו"ע שאינו אלא בגדר 'דחויה' (אות ג).

ג. כתבו הפוסקים שאם אפשר לעשות את צרכיו של חולה שאין בו סכנה ללא כל עשיית איסור אין היתר לעשות לו בדרך איסור (אות ד).

ד. מה שהצריכו במקום פקו"נ לצמצם בעשיית האיסור (כגון מאכילין אותו הקל הקל) כתבו המבי"ט, קוב"ש ודברי יציב שאינו אלא מדרבנן וכ"נ גם מהמג"א ומהשאג"א (אות ה).

ה. יש שכתבו שגם האומר ששבת 'דחויה' במקום פקו"נ אינו אלא מדרבנן אך מדאו' היא 'הותרה'. (אות ה).

ו. מה שהצריכו שכשעושה איסור דרבנן לצורך חולה שאבס"כ כל היכא דאפשר יעשהו בשינוי, אינו מעיקר דין חכמים, אלא הוא גזרה דרבנן ע"ג עיקר ההיתר, והדבר מתיישב היטב אם נתפוס לעיקר כשיטת המבי"ט הנ"ל (אות ה ואות ט).

ז. י"א שלדעת הרמ"א מותר תמיד לעשות איסור דרבנן כדרכו לצורך חולה שאין בו סכנה, אך נראה עיקר שגם לדעת הרמ"א כל היכא דאפשר צריך לעשותו בשינוי (אות ו-ז).

ח. נראה עיקר כמ"ד שבחולה שאין בו סכנה אין גזירת שחיקת סממנים (אות ז).

ט. ההבדל בין 'הותרה ל'דחויה' הוא "שאם היא דחויה לא מחללינן אלא אם א"א בדבר אחר ואי אמרינן הותרה לא מהדרינן אהיתירא ודחינן לה להדיא" (אות ט).

י. דעת הדברי יציב שבכל דבר שאיסורו מדרבנן ועושה לצורך חולה שאבס"כ א"צ לעשות מבעו"י מעשים ע"מ למנוע את האיסור (כיון שהוא בגדר 'הותרה') ונראה כדבריו גם מהחכמ"ש. (אות י).

יא. לפי"ז לכו"ע א"צ לטרוח לפני שבת ע"מ שלא יצטרך בשבת להזדקק לאמירה לגוי לצורך חולה שאבס"כ. (אות י).

יב. כמו"כ לפי"ז לדעת האבנ"ז וסיעתו דס"ל שגם עשיית איסור דרבנן בידיים לצורך חולה שאבס"כ הוא בגדר 'הותרה' גם א"צ לטרוח מבעו"י ע"מ שלא יצטרך בשבת להזדקק לעשיית איסור דרבנן בידיים לצורך חולה שאבס"כ. אך לדעת השבה"ל וסיעתו אין דין זה נכון בעשיית איסור דרבנן לצורך חולה שאבס"כ (כיון שלדעתם הוא בגדר 'דחויה'). (אות י).

יג. משחייבו לטרוח לפני שבת ע"מ למנוע להגיע למצב שיחלל שבת בהיתר, חיוב זה הוא מדרבנן ולא מדאו' (אות יא).

יד. במקרה שסיבת ההיתר עדיין אינה קיימת, אך היא תיווצר במהלך השבת (וכגון תינוק שמחמת מה שימולו אותו בשבת יכנס למצב פקו"נ), דעת הרז"ה והרא"ש שאין להתחשב עדיין בסיבת ההיתר וממילא אין להתיר לעשות איסורים מעיקרא (כגון לתלוש את הנוצה ביו"ט קודם שחיטת העוף), וכן יהיה חיוב להתנהל מער"ש ע"מ שלא יגיע למצב של חילול שבת. ולדעת הרמב"ן והרא"ה ועו"ר כיון שלבסוף יהיה הדבר היתר (מחמת פקו"נ או צורך או"נ ביו"ט וכד') כבר עכשיו נחשב הדבר בהיתר וא"צ להימנע מעיקרא או לפעול מעיקרא אחרת ע"מ למנוע חילול שבת, ומפסק השו"ע משמע להחמיר כדעת הרז"ה והרא"ש (אות יב-יג).

טו. כל מקום שאמרנו שיש חיוב לפעול מער"ש ע"מ למנוע חילול שבת בהיתר, הוא דווקא בכה"ג שהדבר ודאי שיגיע לכדי חילול שבת, אך אם ישנו ספק אם יגיע לכדי חילול שבת (כגון יולדת שישנו ספק אם תלד בשבת) אין חיוב לפעול מעיקרא ע"מ למנוע את החילול שבת. (אות יד).

טז. הנלענ"ד בנידון שאלתינו שכיון שסיבת ההיתר של היות הקשיש בגדר חולה שאבס"כ קיימת כבר מער"ש, ממילא כל חילול שיעשה ע"י גוי (שהוא לכו"ע בגדר 'הותרה') אין כל חיוב לפעול מער"ש ע"מ למונעו.

ואיסורי דרבנן שיעשו ע"י יהודי (בשינוי או כדרכם) לצורך הקשיש, ראוי לפעול מעיקרא ע"מ למונעם (כיון שלחלק מהפוסקים הוא בגדר 'דחויה' ולא 'הותרה'), אמנם אם אין ודאות שיצטרך לפעולות אלו בשבת, אלא ההזדקקות אליהם היא רק בגדר ספק, א"צ לפעול מעיקרא ע"מ למונעם (שגם בחילול שבת באיסורי דאו' במקום פקו"נ כגון ביולדת, קיימ"ל שאינו אלא בגדר 'ראוי' כיון שאינו ודאי שיזדקק לעשיית איסורים אלו, ובנ"ד שמדובר בעשיית איסורי דרבנן, וכל החיוב לפעול מעיקרא למונעם אינו אלא מדרבנן, ועוד שמא הלכה כפוסקים שגם הם בגדר 'הותרה', ממילא יש להקל אף יותר מדין יולדת).