הערות בדיני שם שמיים לבטלה

הזכרת שם שמיים בלימוד ובזמירות שבת, כתיבת 'בית אל'. מתוך קובץ בעלי אסופות תשעג

הרב ינון קליין שליט"א

הערות בדיני שם שמיים לבטלה.

א. יסוד איסור הזכרת שם שמיים לבטלה

כהקדמה לדיני הזכרת שם שמיים לבטלה, יש להציע בקצרה את יסודות האיסור שבהזכרת שם שמיים לבטלה.

כתוב בתורה (דברים פ"ו פס' יג) "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ". ודרשו חכמים במסכת תמורה (ד א) שפסוק זה הוא אזהרת עשה[1] למוציא שם שמיים לבטלה. כמו כן בעשרת הדברות (שמות פ"כ פס' ז) ציוונו הקב"ה "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא", ואמנם פסוק זה נדרש על איסור שבועת שוא (שבועות כא א), אולם יש ראשונים הסוברים שאף על איסור הוצאת שם שמיים לבטלה נאמר, כמבואר להלן.

בטעם האיסור כתב הרמב"ם (ספה"מ עשין ד) "ואם תאמר אי זה עון בזה, נאמר שהוא עזב היראה כי מיראת השם שלא יזכר שמו לבטלה". והרמב"ן בפירושו לתורה (שמות כ ז) כתב "וסדר זו המצוה אחר אזהרת ע"ז, כי כאשר ראוי ליראה את ה' הגדול והנורא שלא לתת כבודו לאחר, כן ראוי לתת כבוד לשמו, והנושא אותו לשוא מחללו, כענין שכתוב ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך (ויקרא יט יב). וכמו שהחמיר בע"ז וכתב העונש כי הוא אל קנא פוקד עון אבות על בנים, כן כתב בזה העונש כי לא ינקה אותו".

ומצאנו בראשונים כמה שיטות בגדר האיסור, י"א שהוא אזהרת עשה, וי"א שהוא לאו דאורייתא ושורש מחלוקתם היא בלימוד, מאיזה פסוק נלמד איסור זה.

הרמב"ם בספר המצוות (שם) מנה ציווי זה כמצוות עשה, מהפסוק את ה' אלוקיך תירא, כשיטת הגמרא בתמורה (שם). אולם בהלכות שבועות (פי"ב הי"א) כתב הרמב"ם "ולא שבועה לשוא בלבד היא שאסורה, אלא אפילו להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה אסור, ואף על פי שלא נשבע. שהרי הכתוב מצוה ואומר ליראה את השם הנכבד והנורא, ובכלל יראתו שלא יזכירו לבטלה". עוד נראה לכאורה קשה, ממה שכתב הרמב"ם בהלכות ברכות (פ"א הט"ו) "כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אחריו אמן". הרי פסק שהמברך ברכה שאינה צריכה, דהיינו שנושא שם שמיים לבטלה, הוא כנשבע לשוא, ובנשבע לשוא האיסור הוא איסור לא תעשה, המפורש בעשרת הדברות "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא". כלומר, לכאורה יש סתירה בשיטת הרמב"ם בדין זה, שפעם כתב שהאיסור הוא אזהרת עשה ופעם כתב שהוא לאו.

וכבר עמדו האחרונים על הסתירה בדברי הרמב"ם ונחלקו בשיטתו, האם סובר להלכה שאיסור הוצאת שם שמיים לבטלה, הוא איסור דאורייתא, או עשה מדאורייתא ולאו דרבנן [ולא הבאתי כאן דבריהם מאחר ולא באתי לדון בשיטתו, אלא לסקור בקצרה את שיטות הראשונים, וראה בהערה מראה מקומות לקצתם[2]].

וכדעת הרמב"ם (בסה"מ), שאיסור הוצאת שם שמיים לבטלה הוא אזהרת עשה, כתבו גם הסמ"ג (עשין ד) והיראים (סי' תה). וכ"כ החינוך (מצוה תלב) והוסיף (מצוה תל) שיש גם איסור דרבנן, שכתב "וצריך האדם להזהר מאד מהזכיר ברכה לבטלה, שיש בדבר עונש חמור שמזכיר שם שמים המקודש שלא לצורך, וחכמים סמכו הדבר ללאו דלא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. ובא וראה כמה היו זהירין בזה בדורות הראשונים, שהרי שמשון נזיר אלהים נשא אשה מפלשתים אשר אהב בנחל שורק, והיה זהיר כל כך בהזכרת השם שלא להזכירו כלל בין לצורך או שלא לצורך, שדלילה הכירה כי הגיד לה את כל לבו בהזכירו אלקים בתוך דבריו באמרו אליה כי נזיר אלקים אני (שופטים טז יז), וכמו שכתוב אחריו ותרא דלילה כי הגיד לה את כל לבו, ואמרו זכרונם לברכה (סוטה ט ב) מנא ידעה, ומהם שאמרו ניכרין דברי אמת, ומהם שאמרו על שהזכיר שמשון אלהים בתוך דבריו, ואף על פי שלא אמר דרך שבועה אלא דרך סיפור".

לדעת השאלתות (יתרו סי' נג), איסור הזכרת שם שמיים לבטלה הוא לאו הנלמד מהפסוק 'לא תשא'. וז"ל "שאילתא דאסר להון לדבית ישראל לאיתבועי בשיקרא בשמא דקב"ה וכל מאן דמשתבע בשיקרא בשמא דקב"ה לית ליה מחילה לעולם דכתיב לא תשא את שם ה' אלוקיך לשוא וגו' ולא מיבעיא אישתבועי בשיקרא אלא אפילו אפוקי שם שמים לבטלה אסור, מדאפקיה קרא לא תשא ולא כתיב ולא תשבע, דאפילו אדכורי שם שמיים לבטלה".

וכן דעת הרמב"ן בפירושו לתורה (שם) שכתב "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא... ועל דרך הפשט יאסור עוד שלא ישא על שפתיו השם הנכבד על חנם, כלשון לא תשא שמע שוא (שמות כג א), ובל אשא את שמותם על שפתי (תהלים טז ד), כי הדבור יקרא כן בעבור שישא בו קול. וכן משא דבר ה' (זכריה ט א), וכן ישא ביום ההוא לאמר לא אהיה חובש (ישעיה ג ז), שישא קולו לאמר כן. ובאמת שגם זה אסור, ונקרא בלשון חכמים מוציא שם שמים לבטלה (תמורה ג ב). וכבר אמרו רבותינו (נדרים י ב. ספרא ויקרא ב) מנין שלא יאמר אדם לה' עולה, לה' חטאת, אלא יאמר עולה לה', חטאת לה', ת"ל קרבן לה' (ויקרא א ב), והלא דברים קל וחומר, ומה אם מי שהוא עתיד להקדיש אמרה תורה לא יחול שמי אלא על הקרבן, על אחת כמה וכמה שאין מזכירים שם שמים לבטלה".

אולם התוס' (ראש השנה לג א ד"ה הא) הוכיחו שהפסוק לא תשא, הוא אסמכתא והאיסור נובע מהפסוק "את ה' אלוקיך תירא" (כשיטת הרמב"ם וסיעתו) וז"ל, "דההיא דרשה דרבנן דהא אמר בפרק מי שמתו (ברכות כא א) ספק קרא אמת ויציב ספק לא קרא חוזר וקורא ולא אסרינן מספק משום לא תשא ומוציא שם שמים לבטלה דאסרינן בפ"ק דתמורה מדכתיב את ה' אלהיך תירא הני מילי בלא ברכה", ולשיטתם יש חילוק בין ברכה שאינה צריכה לבין הזכרת שם שמיים לבטלה בלא ברכה[3].

ב. חומרת האיסור.

עוון הזכרת ש"ש לבטלה עוון חמור הוא, כמבואר בגמרא נדרים (ז ב) "אמר רב חנין אמר רב השומע הזכרת השם (שמוציא ש"ש לבטלה, רש"י ד"ה הזכרת) מפי חבירו צריך לנדותו ואם לא נידהו הוא עצמו יהא בנידוי שכל מקום שהזכרת השם מצויה שם עניות מצויה ועניות כמיתה שנאמר כי מתו כל האנשים", ופירש רש"י (שם ד"ה שנאמר) דהיינו דתן ואבירם שנעשו עניים[4]. ובתוספות (שם ד"ה שכל מקום) כתבו, "פי' הרב אלעזר דנפקא לן מדכתיב בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך, מדהזכרת שם דמצוה גורם ברכה דהיינו עושר א"כ הזכרת שם דלבטלה גורם עניות. ור"י פי' דנפקא לן מדכתיב גבי שבועת שקר ובא אל בית הגנב וכלתו ואת עציו ואבניו והזכרת השם לבטלה דומה קצת לשבועת שקר".

וכפי שראינו הרמב"ן (שם) לומד את האיסור מהפסוק "לא תשא" המובא בעשרת הדברות. ושם נאמרה האזהרה "כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא". משא"כ בשאר הדברות פרט לע"ז שבכולם אין אזהרה.

וראה בדברי האבן עזרא (שמות כ ז) שכתב "והכלל, לא מצאנו בעשרת הדברים, שכתוב שם שכר טוב מפורש רק בכבוד אב ואם, ולא עונש מפורש רק בע"ג ובנשיאות השם לשוא. ורבים חושבים, כי הנושא השם לשוא לא עשה עבירה גדולה. ואני אראה להם כי היא קשה מכל הלאוין הבאים אחריו... ואילו לא היה בישראל רק זאת העבירה לבדה, תספיק להאריך הגלות ולהוסיף מכה על מכותינו".

ובכלי יקר (שמות כ ז) כתב לבאר מפני מה עונשו של המוציא שם שמיים לבטלה חמור וז"ל, "ואם כן בדין נזדעזע כל העולם בשעה שאמר לא תשא כי כולם נוגעים בדבר העונש, וטעמו של דבר מבואר בלשון לא תשא שהוא לשון הגבהה כי דבר זה דומה לנושא האילן ומגביהו שודאי כל הענפים מזדעזעים עם האילן... כך הנשבע בשמו יתברך יען כי כל הנמצאים תלוין בשמו יתברך והנושא את שמו יתברך כאילו נשא והגביה כל הענפים הנשואים עמו ודבוקים בו דהיינו כל נמצאי מעלה ומטה, ואם כן דין הוא שכולם מזדעזעים ושיהיה הפורענות נוגע בכולם ולפיכך נאמר כאן כי לא ינקה ה', לשון כי הוא כמו נתינת טעם וכאילו הוא מילתא דפסיקא שאי אפשר לנקותו כי לא ניתן למחילה כלל, והוא הדבר אשר דיברנו בשם ה' כי אין הקדוש ברוך הוא מוחל כי אם בדברים שבינו לבין הבריות אבל לא בדברים שבין אדם לחבירו, ולפיכך זה שנגע בגוף האילן הקדוש וגרם פורענות לכל הענפים דרי מעלה עם דרי מטה איך ימחול לו הקדוש ברוך הוא, והנמצאים שקיבלו הפורענות בעבורו איפה הם שיכול לפייסם וכי יוכל לילך מקצה השמים ועד קצהו ומתהום ארעא עד רום רקיע לפייס את כל הנמצאים שבעליונים ובתחתונים שהרי נגע בכולם, לכך נאמר כי לא ינקה ה' אין הדבר ביד הקדוש ברוך הוא למחול עוון זה כי לא ניתן למחילה כלל. ואין להאריך יותר בחומר השבועה ובחומר המזכיר שם שמים לבטלה כי זה ידוע ומפורסם. ואורך גלות זה יוכיח כי יספיק עוון זה לבד לאורך גלות החל הזה מצד ההרגל המצוי על לשוננו כי שם שמים שגור בפה כל איש מישראל לא יזדעזע ולא יפחד בזכירתו, ועל כל עבירות שבין אדם לחבירו יש דין למטה ובעוון פלילי זה לית דין ולית דיין".

ובספר משיבת נפש[5] (חיי שרה א) כתב לדרוש על הפסוק "ותמת שרה בקריית ארבע" אל תקרי בקריית אלא בקריאת ארבע, כלומר שלא היה לה שום עוון חוץ מהזכרת שם שמיים פעם אחת, כשאמרה לאברהם, ישפוט ה' ביני ובינך. ודרשו ע"ז בבראשית רבה (פרשה מה) "ראויה היתה שרה להגיע לשניו של אברהם, ועל ידי שאמרה ישפוט ה' ביני וביניך נמנעו מחייה שלשים ושמנה שנה". והוסיף עוד וכתב "וכבר סמכו על זה, כל המוציא שם שמים לבטלה הרי זה נעקר מן העולם".

ואחר שראינו עד כמה חמור עוון זה, נלמד שיש לדקדק, להזהר ולהשמר לבל יעלה על שפתינו שם שמיים לבטלה.

ג. הזכרת שם שמיים בלימוד גמרא.

אחת השאלות המעשיות בדין הזכרת שם שמיים לבטלה היא, האזכרות שבתלמוד. בהרבה מקומות בתלמוד מובאים פסוקים, או ברכות ותפילות שמוזכר בהם שם ה', השאלה היא האם מותר לומר את שם ה' שבמקומות אלו, או שיש לשנות ולומר בכינוי ה'.

לכאורה יש להוכיח מהגמרא בברכות (כב א) להיתר. שבגמרא שם שנינו "דתניא והודעתם לבניך ולבני בניך וכתיב בתריה יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב, מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע. מכאן אמרו הזבים והמצורעים ובאין על נדות מותרים לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים לשנות במשנה וגמרא ובהלכות ובאגדות אבל בעלי קריין אסורים, רבי יוסי אומר שונה הוא ברגיליות ובלבד שלא יציע את המשנה, רבי יונתן בן יוסף אומר מציע הוא את המשנה ואינו מציע את הגמרא, רבי נתן בן אבישלום אומר אף מציע את הגמרא ובלבד שלא יאמר אזכרות שבו, רבי יוחנן הסנדלר תלמידו של רבי עקיבא משום רבי עקיבא אומר לא יכנס למדרש כל עיקר ואמרי לה לא יכנס לבית המדרש כל עיקר, רבי יהודה אומר שונה הוא בהלכות דרך ארץ".

וממה שאמר ר' נתן בן אבישלום שמציע את הגמרא ובלבד שלא יאמר אזכרות שבו, משמע שאם אינו בעל קרי, מותר לומר אזכרות אפילו בתוך לימוד בגמרא. אולם רש"י (שם ד"ה אזכרות) פירש שהאזכרות הם "במקראות הנדרשים", ולפ"ז אולי צריך לחלק בין פסוקים שמובאים בתלמוד לבין ברכות ותפילות[6].

ובהמשך הגמרא מביאה מעשה "תניא רבי יהודה בן בתירא היה אומר אין דברי תורה מקבלין טומאה מעשה בתלמיד אחד שהיה מגמגם למעלה מרבי יהודה בן בתירא אמר ליה בני פתח פיך ויאירו דבריך שאין דברי תורה מקבלין טומאה שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה' מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה". ומהרש"א (ברכות שם ד"ה שהיה) פירש "היינו כדלעיל שלא אמר אזכרות שבו ואמר ליה שאין ד"ת מקבלין טומאה שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה' וגו' שהיא כתובה לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה וכל אותיות שלה הם שמותיו של הקדוש ברוך הוא ואין מקבלין טומאה כאש הזה". ומזה ג"כ יש להוכיח שאין איסור הזכרת שם שמיים לבטלה בתוך כדי הלימוד.

ואף שלכאו' גם בדברי מהרש"א אפשר היה לבאר שכוונתו לחלק בין פסוקים לבין שאר הזכרות שבתלמוד, יותר נראה שכוונתו לכל ההזכרות, דלקמן הבאתי ממהרש"א (שם ו א) שמפורש מתיר כל האזכרות שבדרך לימוד.

ולפ"ז יבואר שינוי הגרסא שברש"י (ברכות שם ד"ה מגמגם), שרש"י הוסיף מילה וכתב "מגמגם וקורא", ולשון 'קורא' נופל על המקרא ולא על תושבע"פ, שעל תושבע"פ נופל לשון 'שונה' כדמוכח באותו דף ממש בברכות. והנה לדעת רש"י אין היתר כלל באזכרות שבתלמוד ואפילו למי שאינו בעל קרי, ולכן פירש שאותו תלמיד של ר"י בן בתירא דילג על האזכרות שבמקרא. אמנם מהרש"א שס"ל דשרי, לא שינה הגרסא וכתב כמו שכתוב לפנינו בגמ' "תלמיד אחד שהיה מגמגם".

ובשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"א סי' פא) נשאל האם מותר לומר האזכרות שבפסוקים שבתלמוד והשיב, "אף על גב דחזינא למיקרי דרדקי דקפדי בהכי. וסוברין שיש בו חשש דלא תשא את שם ה' לבטלה. בודאי טעות הוא בידיהם, ולא חזינן לרבנן קשישאי דקפדי בהכי. ואיברא איפכא הוא נהירנא כד הוינא טליא. וגריסנא גמרא באנפא אבא מארי הגאון ז"ל, כשהייתי מגיע לפסוקים וקריתי השם בכינוי כפי מה ששמעתי ממלמדי. היה גוער בקורין כך, והורנו לקרות השם כקורא בתורה".

והביא היעב"ץ את ראיותיו של החכם צבי להיתר והם,

1. הראייה שהבאנו לעיל מהגמרא בברכות לגבי בעל קרי. ונכונה גם למי שהוא בעל קרי, לפי שקי"ל להלכה האידנא שאף בעל קרי קורא כדרכו.
2. מדברי התוס' (ע"ז יט ב ד"ה ישלש) שכתבו בשם ר"ת שבלימוד תלמוד בבלי יוצאים יד"ח של לעולם ישלש אדם שנותיו, שליש מקרא, שליש משנה ושליש תלמוד. והראייה היא, שאם קורא את הפסוקים שלא כמו שכתובים במקרא, כיצד יצא יד"ח. אלא ודאי שקוראים האזכרות שבפסוקים כרגיל[7].

וממשיך היעב"ץ וכותב שלדעתו כלל אין צורך בראיות לדין זה ופשוט וברור שמותר לקרוא האזכרות שבפסוקים בתלמוד, "כי מ"ט נשנה קריאת הכתובים ממה שהם בתורה. והלא קריאתן מצוה. וכי לחנם ולבטלה קורא אותן בדרך תלמודו, הלא זהו עיקר תלמוד תורה ששקול כנגד כל המצות, כשדורש ומפרש הפסוקים. ואי אפשר מבלי שיקראם".

וכ"פ הפרי מגדים (או"ח סי' רטו א"א ס"ק ה) וז"ל, "אבל כשלומד פסוקים בתלמוד ודורשן רשאי לאומרן כמו שהם כתובים עם הזכרת השם". וכ"פ המשנה ברורה (סי' רטו ס"ק יד). וכ"פ להלכה הרבה אחרונים (הביאום השד"ח אסיפת דינים מערכת ברכות סי' א אות מג. הגר"ע יוסף שליט"א שו"ת יבי"א ח"ג או"ח סי' יד, וע"ע בשו"ת להורות נתן ח"ט יו"ד סי' לג).

ובערוה"ש (או"ח סי' רטו סע' ב) חלק והחמיר וז"ל, "אבל הגדול בלימודו לא יאמר השם בפירוש אלא יאמר השם וכן יאמר אלקינו וכן הדורשים ברבים ומזכירים פסוק שיש בו שמות לא יפרש השם אלא יאמר השם ואף שיש מתירין נכון להתרחק מזה וכן אנחנו נוהגים".

אולם למעשה כפי שראינו רוב הפוסקים לא סוברים כן, ולא עוד אלא שלדעת החיי אדם (כלל ה סע' ב) אף בחצי פסוק מותר לומר את האזכרות. אמנם האגר"מ (או"ח ח"ב סי' נו) כתב שיש להזהר ולא להפסיק באמצע פסוק, אלא אם מזכיר את השם עליו לומר את כל הפסוק. ובשו"ת אבני ישפה (ח"ג סי' כג) הוכיח מהגהות הגר"א (שבועות טו ב) שמותר לומר שם ה' אף בחצי פסוק כדעת החיי אדם, וכתב במסקנה "ולכן נראה שבזמן שקוראים הדיבור המתחיל ברש״י ויש שם גם שם ה', מותר לקרוא שם ה׳ ממש, ולפי היעב״ץ הנ״ל גם חיוב יש בו".

ואף לאחרונים הסוברים שמותר לומר האזכרות שבפסוקים, לא ברור שהיתר זה נכון גם לאזכרות שבמטבע ברכות ותפילות שבתלמוד.

שהנה בברכות (נד א) שנינו "הרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל אומר ברוך שעשה ניסים לאבותינו במקום הזה". והמשנה ממשיכה ומביאה שם עוד ברכות. וכתב הרמב"ם בפיהמ"ש (ברכות פ"ט מ"א) "וכבר אמרנו לעיל שכל מקום שיאמר ברוך, ר"ל ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם". וכ"כ התוס' (ברכות שם ד"ה הרואה) בשם רבינו שמעיה שכל הברכות הנזכרות במשנה יש לברכן בשם ומלכות.

ומזה הוכיח המג"א (או"ח סי' רטו ס"ק ה ע"פ הסבר המחהצה"ש[8]) שאין לומר האזכרות שבברכות שבתלמוד. שהרי בברכות אלו יש שם ומלכות ולמרות זאת רבי יהודה הנשיא כששנה לתלמידיו שנה ללא הזכרת שם ומלכות. ולכן כתב המג"א, "אבל גדול בשעה שלומד הברכות בגמרא אומר בלא הזכרת השם". וכ"פ המשנה ברורה (שם)

אולם היעב"ץ (שם) הביא את דברי המג"א וחלק עליו וז"ל "ועוד אני אומר שאף אם נזדמנו לו אזכרות במטבע ברכות המובאים בתלמוד כגון סוף פסחים כן ה' אלקינו יגיענו למועדים כו'. יראה לי שמזכיר השם כדרך שקוראו בתורה. שהרי צריך שילמוד הברכה כתיקונה. שיהא נוסחה רגיל על לשונו כתקנו, שאם יבוא לצאת בו י"ח שלא ישנה במטבע ברכות".

ועל ראיית המג"א העיר היעב"ץ, "אינה כל כך ראיה. כי שם הדבר ידוע שכל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה. לכן קיצר התנא (או הכותב ומעתיק) וסמך על הידוע לכל שכל הברכות מתחילין בשם. אבל במקום שנזכר שם באמצע הנוסח במטבע ארוך שאין הכל יודעין שצריך להזכיר שם השם, ודאי צריך ללומדו כתקנו, כדרך שאמרו בתינוקות אגב מפטרייהו".

ובשו"ת שואל ומשיב (ח"ג סי' נג) הביא השואל ראייה לדברי היעב"ץ, מהגמרא בברכות (י ב) לגבי מי שלא קרא ק"ש בזמנה שאומרת הגמרא שלא הפסיד את הברכות ויכול לאומרם, ומזה שיכול לאומרם עם האזכרות שבהם, יש להוכיח כדעת היעב"ץ. אולם השו"מ דחה ראייה זו וז"ל, "דק"ש שכתוב בתורה יוכל לקרות האזכרות ג"כ כמו שכתבו בתורה משא"כ שאר ברכות שאינו כתוב רק שתקנו חכמים להזכיר בעת המאורע כל דרך למודו אסור ודו"ק".

ולא הבנתי את דחייתו, שהרי ראיית השואל לא הייתה מקריאת שמע, אלא מברכות ק"ש, שבהם לא הפסיד את האזכרות ויכול לאומרם כמו שהם. וברכות ק"ש אינן כתובות בתורה ולמרות זאת התירו לו לאומרם אפילו אחר זמן ק"ש עם האזכרות שבהן, ושפיר יש מזה ראייה לסברת היעב"ץ[9].

ועוד ראייה לסברת היעב"ץ יש להביא מדברי המהרש"א בח"א (ברכות ו א ד"ה שאפי') שבגמרא שנינו "ומנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" וביאר המהרש"א "והכי מפרש לה לענין עוסק בתורה בכל מקום שאתן לך רשות להזכיר שמי דהיינו בדרך לימוד אבל בע"א אסור להזכיר ש"ש דהוה לבטלה וק"ל". הרי דגם לשיטתו בכל מקום בלימוד תורה מותר לומר האזכרות ואפילו בברכות ובתפילות.

ולדברי המהרש"א יש להביא ראייה מהמשנה באבות (פ"ג מ"ו) שם שנינו כנ"ל בברכות דאפילו אחד שעוסק בתורה שכינה עמו והביאה המשנה את הפסוק הנ"ל. ופירש המאירי (שם ד"ה ומניים שאפי' אחד) "ומניין שאפי' אחד שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי, והוא במקום אשר תזכיר, כלומר אפילו אתה יחידי". ופירושו הוא ממש כדברי המהרש"א, שהקב"ה יתן רשות להזכיר את שמו [ועיין ברש"י (שמות כ כא ד"ה בכל) שפירש פסוק זה גם כן גבי נתינת רשות להזכיר את שמו. אמנם רש"י שם פירש פסוק זה על הזכרת השם המפורש, כדרשת הגמ' בסוטה (לח ב) שלא הותר אלא בבית המקדש שיבנה במהרה בימינו אכי"ר].

ובשו"ת אגר"מ (שם) דחה את דברי היעב"ץ וכתב שסברתו להתיר כדי שלא יטעו במטבע ברכות היא רק למלמד תשב"ר כדי שהם לא יטעו, אבל גדול הלומד לעצמו, ודאי לא יטעה מחמת לימודו, מה גם שבברכות שאינם מורגלות, לא יזכור אותם מתוך לימודו, ולכן אין חשש שיטעה ואסור לו לומר האזכרות. והוסיף שם שאף בלימוד גמרא עם קטנים אין היתר, אלא רק כשמלמדם כיצד לברך, מותר לומר שם ה'.

ולמעשה רוב הפוסקים הכריעו כדעת המג"א ולא כהיעב"ץ, ופסקו שאין לומר אזכרות שבברכות ותפילות שבתלמוד. כך פסק הגאון שד"ח (אסיפת דינים מערכת ברכות סי' א אות מג) והביא שכן היא דעת מרן החיד"א (ברכ"י או"ח סי' רטו). וכ"ד הפלא יועץ בספרו חסד לאלפים (סי' רטו סע' ז) שכתב, "אם יש הזכרה באמצע מטבע ברכה הכתובה בש"ס לא יזכיר השם בקריאה אלא יאמר השם, אבל בדרך לימודו או שמביא פסוק בש"ס מצוה להזכיר בפי' ד' ולא לכנות ולומר השם, דאין זה דרך כבוד כלפי מעלה לכנות". הרי שהתיר בפסוקים ואסר בברכות.

וכ"פ גדולי הפוסקים, האגר"מ (שם), הציץ אליעזר (חי"ג סי' א) והגר"ע יוסף שליט"א (שם).

ד. הזכרת שם שמיים בזמירות שבת

בספר חסידים (מרגליות סי' ד) כתב "ומעשה בחסיד אחד שהיה יושב בבית החופה ושמע אחד מן המשוררים במחולות היה מזכיר את ה' בשירו אז היה אותו חסיד מנדהו על כל פעם ופעם וגם שדים אינם מזכירים שם שמים לבטלה כדאיתא במגילה וליחוש דילמא שד הוא גמירי דלא מפקי ש"ש לבטלה". ועוד כתב שם (סי' אלף צב) "לא יתחיל אדם בפיוטיו בתיבה או בשתים בשם כי כן מנהג שאדם אומר לחבירו כתוב לי סדר ראש השנה והוא אומר איזה סדר והוא משיב אהללה אלהי הרי על חינם הזכיר ה'. ומה שהראשונים עשו לפי שהראשונים לא היו נושאים לשוא אלא היו עושים בחכמה כך היו אומרים סדר של יום ראשון או של יום שני ומזמור של יום פלוני". ועוד כתב שם (סי' אלף צד והביאו המשנ"ב סי' רטו ס"ק יט) "אם תשמע אדם שמזכיר השם כגון שרוצה לומר ה' עשה לי כך וכך וכיוצא בו אל תכנס בתוך דבריו כשהזכיר השם שהרי ישתוק לשמוע דבריך נמצא שאתה גורם לו שמוציא שם שמים לבטלה כשאמר הקדוש ברוך הוא אבל אם הזכיר את השם כדי לקלל אז תפסיק דבריו כי יחטא כשמקלל".

ולכאו' נראה סתירה, דבסי' ד אסר להזכיר שם ה' כלל, ואילו בסי' אלף צב התיר להזכיר שם ה' אלא שלא בתחילת תיבה, וכן התיר בסי' אלף צד.

אמנם בפשטות נראה ליישב, שמה שאסר הוא דווקא כשעושה כן דרך שחוק והלצה, אבל אם לא, מותר להזכיר שם ה' בפיוטים ואף בסיפור דברים כשרוצה להודות לה' על חסדיו. וכן ביאר דבריו בשו"ת עולת יצחק (או"ח סי' עד).

ובשו"ע (או"ח סי' תקס סע' ג) פסק, "וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר לשמח בהם... וכבר נהגו כל ישראל לומר  דברי תשבחות או שיר של הודאות וזכרון חסדי הקדוש ברוך הוא, על היין". ובמ"א (שם ס"ק י) הביא מליקוטי מהרי"ל שכתב שהמשוררים במשתה פיוטים לשמחת הרעות, לא כדין עושים, "כי אז התורה חוגרת שק ואומרת עשאוני בניך כמין זמר". וכתב על זה המ"א "ונ"ל דלא שרי אלא אותם השירים שנתקנו על הסעודה כגון בשבת, אבל פיוטים אחרים אסור". הרי שהתיר לשיר את הפיוטים שנתקנו על הסעודה בשבת, ולא הזכיר שצריך לשנות בהם את שם ה'. ואם אכן היה לשיטתו איסור בדבר, היה לו להשמיענו בק"ו מהאיסור שהשמיע בתחילת דבריו, של עשוני בניך כמין זמר, שאיסור זמרה בפסוקים לכאו' קל הוא מאיסור הזכרת שם שמיים לבטלה.

וכן נראה להוכיח מדברי הט"ז (שם ס"ק ה) שכתב "ובהרבה סעודות נוהגים לשורר קדיש דהיינו יתגדל וזהו ודאי חטא גדול דלא התירו אלא זכרון חסדי ה' וכ"ש שיש עון גדול במה שלוקחים על הסעודה אדם ליצן א' ועושה שחוק בפסוקים או בתיבות קדושים אשרי אנוש לא יעשה זאת וע"ז אמרו בניך עשאוני ככנור כו'". וממה שאמר הט"ז שעושה שחוק בתיבות קדושים, אפשר להבין בשני אופנים, או שכוונתו למילים מתוך פסוקים, או שכוונתו לשמות הקודש. ומשמע שכל שלא עושה שחוק בשמות הקדושים מותר, אמנם אינה כ"כ ראייה שאפשר (כאמור לעיל) שכוונתו בתיבות קדושים הוא למילים מתוך פסוקים ולאו דווקא לשם ה' כאמור לעיל.

ועוד ראייה להיתר יש להביא מפסק הרמ"א (או"ח סי' קפח סע' ז) בעניין מי שטעה בר"ח ולא אמר יעלה ויבוא בברכת המזון, שלא יאמר אותו בתוך הרחמן, וז"ל "ואולי יש לחלק כי ביעלה ויבא יש בו הזכרת שמות ואין לאומרו לבטלה, כן נראה לי וכן נוהגין". והמג"א (שם ס"ק יא) כתב "צ"ע דאומרים כל היום תחינות שיש בהן הזכרת שמות ולמה יגרע זה דדוקא ברכה לבטלה אסור וצ"ע". ובביה"ל (שם ד"ה ואין) הביא לתרץ את תמיהת המג"א מספר בגדי ישע שכתב שביעלה ויבוא כיון שמתכוין לצאת יד"ח ברכה גרע. וא"כ כל שלא מתכוין לצאת יד"ח ברכה, אלא שמזכיר שם שמיים דרך תחינה ובקשה, לכאו' לכו"ע שרי, ואף לרמ"א. ומנ"ל לחלק בין תחינה ובקשה לשבח והודאה? ואם בתחינות ותפילות התירו למה לא יתירו גם בשבח והודאה. ובזמירות השבת יש מהם שהם שבח והודאה ויש שהם תחינה ובקשה, ואיזה סברה יש לחלק ביניהם. ומשמע שבכל גוונא מותר להזכיר שם שמיים בזמירות שבת.

ונראה להביא עוד ראייה להיתר מדברי החיד"א בשו"ת חיים שאל (ח"ב סי' לח) שכתב וז"ל, "ואחר זה ראיתי בספר כף ונקי כ"י להחכם השלם החסיד כמה"ר כליפה מלכה זלה"ה שהיה מחלקת בין חכמי מערב כשמשוררים אם לשורר ג"כ בתיבת ה' ות"ח זקן עשה שאלת חלום ע"ז והשיבו לו רננו צדיקים בה' עכ"ד". ובכף החיים (סי' רטו ס"ק כד) כתב על זה "ונראה דה"ה אם מוציא ה׳ באימה וביראה אבל בדרך שחוק ודאי אסור ואפילו אם מוציאו אגב המקרא ולא תעשה כזאת בישראל". וא"כ נראה שמותר להזכיר שם ה' בזמירות שבת. ועוד יש לצרף כסברה את מה שכתבו הרבה אחרונים שמחברי הפיוטים היו גדולי עולם, ר"י הלוי, ראב"ע, ר"י נאג'רה ועוד ומתוך הפיוטים מוכח שחרזו את שם ה' והתכוונו שישירו אותו.

ובעצם העניין לומר את שם ה' בניגון, כתב הראשל"צ הגר"ע יוסף שליט"א ביחו"ד (ח"ב סי' ה) להתיר מדברי החיד"א דלעיל, והוסיף וכתב, "וסיוע לדבר ממה שכתב הגאון רבי אליעזר אשכנזי בספר מעשה ה' (מעשה מצרים פ"ה) וז"ל, ומכאן ראיה שאין מקום להשיג על שלוחי צבור שמנגנים בתפלה בשם ה', וכבר אמרתי סמך לזה ממה שכתוב רננו צדיקים בה', ולא נאמר רננו צדיקים לה', אלא ר"ל שאף בשם עצמו יאות הניגון והרננה, כי לישרים נאוה תהלה אפילו בשמו יתברך, מאחר שכל כוונתם לשם שמים. ע"כ". והביא עוד פוסקים שמתירים, וסיים להעיר על דבר חשוב, "אולם הדבר ברור שיש להקפיד לומר שם ה' כמתכונתו והוייתו, בטעם מלרע, כלומר, שהטעם למטה באות נ', ולא לאומרו מלעיל באופן שיהיה הטעם באות הדל"ת בגלל המנגינה".

ואח"ז מצאתי עוד ראייה להיתר בגמרא קידושין (עא א) שם שנינו "ת"ר בראשונה שם בן שתים עשרה אותיות היו מוסרין אותו לכל אדם משרבו הפריצים היו מוסרים אותו לצנועים שבכהונה והצנועים שבכהונה מבליעים אותו בנעימת אחיהם הכהנים תניא אמר רבי טרפון פעם אחת עליתי אחר אחי אמי לדוכן והטיתי אזני אצל כהן גדול ושמעתי שהבליע שם בנעימת אחיו הכהנים". הרי דאפילו בשם בן י"ב אותיות מותר לשיר בקודש, ק"ו לשם בן ד' אותיות (וכ"ש שלא הוגים אותו ככתיבתו) שמותר לשורר בתנאי שמתכוונים לקודש להודות ולהלל להקב"ה.

ושו"ר בשו"ת להורות נתן (ח"ז או"ח סי' ו) שהביא את דברי המג"א בספר זית רענן (על הילקוט ריש ויקרא) שכתב על הגמרא בנדרים (י ב) "מנין שלא יאמר אדם לה' עולה לה' מנחה לה' תודה לה' שלמים ת"ל קרבן לה' וק"ו ומה זה שלא נתכוון אלא להזכיר שם שמים על הקרבן אמרה תורה קרבן לה' לבטלה על אחת כמה וכמה", שקשה, שהרי אנו אומרים בכל יום י"ג מידות ושם אומרים ה' ה' אל רחום וכו', ותירץ "וי"ל דהתם הוי כאילו קורא להשי"ת שיעשה בקשתו, משא"כ כשאמר לה' ולא אמר כלום א"כ הוי לבטלה". ועל זה מוסיף ומקשה ממה שאמר דוד המלך, "לה' הארץ ומלואה", הרי שלא חשש להתחיל בשם ה' שמא יפסיק. ותירץ, שיש חילוק בין כשנותן שבח לה' לבין כשנשבע או מתחייב למשהו בשם ה', "שבנתינת שבח אף אם יפסיקנו אחר, נתקיימה מחשבתו שנתן שבח להשי"ת" וסיים ע"ז הלהורות נתן, "דהיכי דמזכיר שם שמים דרך תפילה ובקשה או ברכה לית לן בה", כלומר לא חוששים שיפסיקנו אחר. ומזה נלמד שק"ו לאמירת שם ה' באמצע משפט בזמירות שבת שהן שבח והודיה להשי"ת שמותר.

אולם בשו"ת בצל החכמה (ח"ד סי' נב) כתב שמנהגם להזהר בזה ולא לומר אזכרות בזמירות ותשבחות, וביאר שטעמם הוא מפני "דמבואר בשו"ע (או"ח סי' ה), יכוון בברכות פירוש המילות וכשיזכיר השם יכוון פירוש קריאתו ע"ש. ולאו דוקא בהזכרת השם בברכות אלא ה"ה בכל תפלה ותחינה ועיין חיי"א (כלל ה סי' א) שכתב ויירא ויזדעזע אבריו בשעה שמזכיר השם וכו' ועיין כף החיים (סי' ה סק"א) וכבר האריכו בזה הרבה מכמה מאמרי הש"ס ומדרשי חז"ל. ולפי שלאו כל אדם זוכה להכין לבו לכך על כן דיינו בהזכרת השמות שחוייבנו להזכיר ושתקנו לנו קדמונינו בנוסח תחינות וכדומה נוסף על תפלות ומקראי קודש והבו דלא להוסיף עלה. ומ"מ מעיקר הדין בודאי שאין איסור בזה".

ולכן למרות שמותר מעיקר הדין להזכיר שם שמיים בזמירות שבת, צריך שהזכרה זו תעשה בכובד ראש ובכוונה, לשים לב למילים ששרים, לכוון להלל ולשבח את הקב"ה[10].

ואח"ז הראו לי מש"כ החזו"א (או"ח סי' קלז ס"ק ה) שכל שהוא דרך הודאה אין בו איסור איסור שם שמיים לבטלה, "ורשאי אדם לנסח תפילה ותהילה לה' ורק דרך ברכה שקבעו חכמים אסור לבטלה". ויוצא מדבריו שמותר להזכיר שם שמיים בזמירות שבת.

ועוד יש להעיר, שלפי חלק מהלחנים שלנו יוצא שבהרבה מהזמירות, חוזרים על הבית פעמיים, וכך יוצא שאומרים שם ה' פעמיים.

ובמשנה ברכות (פ"ה מ"ג) שנינו, "האומר על קן צפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך מודים מודים משתקין אותו" ובגמ' (שם לג ב) "משום דמחזי כשתי רשויות". ובגמ' סוכה (נג ב) שנינו "אנו ליה וליה עינינו... איני והאמר רבי זירא כל האומר שמע שמע כאילו אמר מודים מודים? אלא הכי אמרי המה משתחוים קדמה ואנו ליה ועינינו ליה מיחלות". ופירש רש"י (ד"ה אנו) "דכיון דאתרי מילי קמדכר ליה תרי זימני ולאו אחדא מילתא תרי זימני לית לן בה". ואם על דבר אחד מזכירים פעמיים יש בזה איסור של מחזי כשתי רשויות, ולאו דווקא בשמע שמע או מודים מודים, אלא בכל שבח והודיה אסור להזכיר פעמיים משום שנראה כשתי רשויות.

וכ"פ הרמב"ם (תפלה פ"ט ה"ד) ובשו"ע (או"ח סי' סא סע' ט, סי' קכא סע' ב). אמנם בתוס' (ד"ה אמר מודים) כתבו "ירושלמי, הדא דתימא בצבור אבל ביחיד תחנונים הם". ומשמע שכל האיסור לכפול פסוקים, או שמות הוא רק בצבור. ולפ"ז בזמירות שבת כששר בביתו, חשיב תחנונים ושרי. אולם הטור (או"ח סי' סא) כתב שאין חילוק בין יחיד לצבור, וכ"נ מסתימת הרמב"ם והשו"ע (שם).

והב"ח (או"ח סי' סא) כתב "ולפ"ז נראה דהירושלמי דמחלק בין ציבור ליחיד והתוספות (שם) הביאוהו הוא עיקר דכיון דאיסורא ליכא אלא משום דנראה לשומעים כשתי רשויות ולכן משתיקין אותו השומעים א"כ כשמתפלל ביחיד דליכא שומעים אפילו בקול רם יכול לומר שמע שמע אי לא כוין דעתיה מעיקרא. ומה שהשיג רבינו ואמר ונראה שאין לחלק דבגמרא דידן אינו מחלק עכ"ל אינו כלום דמדקאמר משתקין אותו אלמא דמיירי דאינו מתפלל ביחיד אלא ברבים והשומעים אותו אומר שמע שמע משתיקין אותו והכי נקטינן ודלא כרבינו והשלחן ערוך (סי' סא סע' ט) שנמשך אחריו ולא כתב החילוק בין יחיד לציבור ולא כתב גם החילוק בין אומרו בקול רם לאומרו בלחש אלא כדפירשתי עיקר. מיהו ביחיד נמי לא שרי אלא כשמתפלל ביחיד וליכא שומעין אותו אומר שמע שמע שתי פעמים בקול רם אבל בדאיכא שומעין אסור אפילו כשמתפלל ביחיד כדפירשתי".

ומדבריו אפשר לדקדק דכל החשש של מיחזי כשתי רשויות הוא רק בדרך תפילה, בקריאת שמע או בתפילת עמידה, אבל בזמירות שבת, שהם רק תחנונים, אפילו ברבים שרי לא רק ביחיד, מאחר ומה שמשתקין הוא רק משום שגרם למיחזי כשתי רשויות, משא"כ בזמירות ותחנונים. אלא שקשה לומר כך מדברי הגמרא בסוכה דלעיל, שמשמע שלא רק בתפילה יש איסור, אלא בכל שבח והודאה.

ולכן נראה שכל שמזכיר שם שמיים פעמיים, הרי יש בזה משום מיחזי כשתי רשויות ואסור, ולכן בזמירות שבת, לכאו' הפתרון הטוב הוא שבפעם הראשונה יאמר את שם ה' ובשנייה יאמר בכינוי, ה'.

וכ"פ הגר"ד ליאור שליט"א (שו"ת דבר חברון, יו"ד סי' קסט ס"ק ג) וז"ל, "שירי קודש שבהם מופיע שם ה', מותר לבטאו, ואין צריך לומר כששרים פסוק מכתבי הקודש, אולם נראה שיש להקפיד שלא לחזור על שם ה' פעמיים. לכתחילה בשירים חדשים נראה שיש להקפיד ולהימנע מהזכרת שם ה'".

ה. אמירת וכתיבת בית אל

בספר בראשית נזכר שם בית אל, אחד עשרה פעמים[11]. ונראה לומר שאף אם איזה מקום נקרא בשם ה', אין בשם המקום קדושה, שהרי האבות הקדושים לא היו מוציאים שם שמיים לבטלה.

ואף אברהם אבינו ע"ה מצאנו שקרא שם מקום בשם ה', "ויקרא שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה". אולם לכאו' אפשר לחלק, שהרי אברהם אבינו קרא בשם זה רק פעם אחת להר המוריה ולא יותר, ואילו יעקב קרא למקום בית אל הרבה פעמים, ואף הקב"ה הודה לו בקריאת שם המקום. ועוד זאת שאצל אברהם אבינו ע"ה, היה זה בגדר תפילה, שה' יראה המעשים שנעשו כאן בהר הזה ותעמוד זכותם לדורות לישראל, כמו שכתבו שם המפרשים (רמב"ן, ר' בחיי, אלשיך הקדוש ועוד) ואילו אצל יעקב אבינו ע"ה, לא היה זה רק בגדר תפילה, אלא קרא כך את שם המקום. ממילא בהכרח לומר שיש חילוק בין שם אדנות בו קרא אברהם להר המוריה, לשם אל בו קרא יעקב.

ובשו"ת החת"ס בשתי תשובות סובר ששם בית אל, אינו קדוש. בח"ב (סי' ער) כתב וז"ל, "וקצת נ"ל נמי סעד מהא שאין הסופרים מקדשים שם אל שבבית אל, וכתב באליה רבה הטעם מדלא תרגום אונקלוס בית אלהא אלא כתב בית אל א"כ מהא גופא מוכח שיש שייכות להתיבות זה עם זה ואינם נחלקים לגמרי והארכתי בזה במקום אחר". אמנם סיים שם בתשובה שעכ"פ לא ימחוק שם אל שבתיבת בית אל, כי עדיף לתלות המילה 'בית' מלמחוק שם אל ח"ו. אולם בליקוטים (ח"ו בשו"ת, סי' ה) כתב החת"ס, "ופ"א נשאלתי מסופר אחד אם צריך לקדש בית אל ואז עדיין לא נדפס הספר בני יונה ואמרתי מסברא דאינו קודש דהרי חז"ל עשו יום טוב מגלת תענית ביום דאתבטלא אדכרתא מן שטרי' שהיה רגילין לכתוב שנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לאל עליון ונמצא דהפורע שטרו משליכו לאשפה ע"כ בטלוהו, וקשה אכתי מה יעשו בשטרות הנכתבים בעיר בית אל שצריך לכתוב שם העיר ומכ"ש גיטי נשים אע"כ איננו קודש מ"מ מוכח דבמ"ש כהן לאל עליון לא נאסר השטר בהנאה רק שחששו שאח"כ ישליכו לאשפה, אבל זולת זה אין חשש והיינו משום שהוא חיבור דברים ונכתב על דרך כבוד ד' והדברים ברורים לפע"ד". וא"כ ס"ל לחת"ס שאין קדושה בשם 'בית אל'.

אולם הגאון בעל חשק שלמה זצ"ל כתב לחלוק על דברי החת"ס (שד"ח קונטרס באר בשדי מכתב יב) וזה תורף קושיותיו.

א. ראיית החת"ס מהיו"ט בביטול האזכרות בשטרות ומה יעשו בבית אל, אינה ראייה, לפי שי"ל שהיכא שאפשר אפשר היכא שלא אפשר לא אפשר, וודאי אם היה שטר יוצא וכתוב עליו בית אל היו צריכים לשמור אותו שלא יבוא לידי ביזיון.

ב. בירושלמי (שבת פ"ט ה"א) שנינו "רבי תנחומא בשם רב הונא, העי אשר עם בית און מקדם לבית אל. מקדם היו קורין אותו בית אל ועכשיו קורין אותו בית און". כלומר שאחר מעשה עכן שינו את שמה וקראוה בית און לגנאי, וא"כ נשתקע שם בית אל, ואין להקשות מה יעשו כותבי השטרות בבית אל, שלא הייתה עיר שנקראה בשם זה.

ג. מה שכתב החת"ס ששם אל שבמילים בית אל הוא חול, לא ברור. לפי שבמסכת סופרים (פ"ה הי"ב) שנינו "אילו שמות הנחלקין, בית אל, בית און, באר שבע, צפנת פענח, פוטי פרע, בן אוני, ידיד יה, הללו יה, וחרה אף, וחרה אפי, ר' יוסי אומר אין נחלקין. אבל הכל שוין שאין חולקין עמיאל, עמינדב, צוריאל, צורישדי". ובירושלמי (מגילה פ"א ה"ט) נפסק להלכה כת"ק, ששם בית אל נחלק. ומזה שהוא נחלק הרי ששם אל קדוש. וראייה לזה מהגמ' בפסחים (קיז א) "תא שמע דאמר רב ידידיה נחלק לשנים לפיכך ידיד חול יה קודש", הרי שכל שהוא נחלק האחד הוא קודש, ולכן גם בבית אל שנחלק האל הוא קודש.

ולכאורה נראה ליישב חלק מקושיותיו.

א. מה שהקשה שהיכא דאפשר אפשר והיכא דלא לא, אמאי חשיב לא אפשר, והרי יכולים לכתוב בשטר שם העיר בהפסק בין האל"ף ללמ"ד, ויכתבו בית א-ל, ומזה שלא הצריכו לזה, ראייה יש ששם בית אל אינו קדוש[12].

ב. מה שכתב ששם העיר נשתקע ומי יימר לן שיש עיר בשם זה. קשה, דהרי בתנ"ך מצאנו הרבה פעמים שם בית אל גם אחרי מעשה עכן, אצל ירבעם, אליהו, עזרא ועוד הרבה בתנ"ך.

וכסברת החת"ס סובר גם הפרמ"ג (או"ח קמג א"א ס"ק ט) שהביא את דברי האליה רבה להלכה.

ובשד"ח (ח"ו קונטרס באר בשדי) הביא שהיה רב אחד שערער עליו, על שקרא ספרו 'שדי חמד', שיש בזה אותיות שי"ן דלי"ת יו"ד. וכתב להשיב שאין בזה כל חשש, והסיבה המרכזית היא שכל שלא התכוין לשם קודש, אין זה שם קודש. וכך כתב, "מכל האמור אנו למדין דאף מה שהוא בעלמא שם גמור מכל מקום כל שבמקום שנכתב לא נכתב לכוונת השם הקדוש אלא לכוונת דבר חול אף אם קדשו מותר למוחקו כיון שלא חל עליו שום סרך קדושה, ומזה נבין ונדון לשם שדי חמד שגם במקרא לא הונח לכונת השם הקדוש אלא על שדות וכן בקריאת שם הספר שבעל השם מבאר כונתו שלא על שם הקדוש היתה כונתו נראה דמותר למוחקו כשאר דבר של חול כמו שאמרו במסכת סופרים הנ"ל כל שמות הדיוטות שאותיותיהן אותיות השם הרי אלו נמחקין". הרי לנו שאף בשם היישוב בית אל, אין לדעתו חשש ומותר לקוראו בשמו.

ואין לדחות ולומר שבקריאת בית אל הכוונה היא לשם ה' משא"כ בקריאת שדי חמד שכוונתו לשדות, לפי שאף בקריאת בית אל הכוונה היא לשם המקום שקרא לו יעקב אבינו, ואף אם יעקב התכוין בקריאתו למקום לשם שמיים, הרי אנו לא מתכונים לכך אלא רק לקרוא בשם שנתן יעקב[13]. ועוד זאת שבהמשך מונה הגאון הנ"ל שמות ספרים שיש בשמם שם שמיים ומביאם כראיה לדבריו שאין בזה חשש, ואחד הספרים שמנה הוא הספר 'בית אל'[14].

ועוד הביא השד"ח מכתב גדול מהגר"א גארדאן, ר"י טעלז שבחלק הראשון ממכתבו דן הרבה על שם בית אל. והעלה ששמות בית אל שבמקרא מתחלקים לג' מחלקות. יש מהם שאין צריך לקדשם כלל, ויש שצריך לקדשם מספק ויש שצריך לקדשם מן הדין. ודן שם בדברי החת"ס דלעיל, ובסברתו ששם בית אל אינו קדוש לפי שאונקלוס לא תרגמו בית אלהא. וכתב הגר"א גארדאן לדחות דבריו, שאונקלוס לא תרגם בית אלהא, לפי שבית אל הוא שם מקום ובשמות אונקלוס לא שינה ללשון אחרת. שכן מצינו בגלעד של יעקב ולבן, שיעקב קרא לו גלעד וכך תרגם אונקלוס ולבן קרא לו יגר סהדותא וכך תרגם אונקלוס[15]. אלא ששם בית אל אינו קדוש לפי שהוא שם עיר וכמו שכתבנו למעלה. וכתב "וע"כ הטעם שכיון שסוף סוף נקרא שם העיר כן, שוב אין בו קדושה כמו שמות שארי ערים. ואין משגיחים על טעם שקראו שם העיר, מפני ששם נראה אלקים כיון שהוא שם העיר".

והגר"מ קליין זצ"ל, בשו"ת משנה הלכות (ח"ו סי' קפד), נשאל בדין בית כנסת ששמו 'בית אל' האם מותר לקרותו בשמו או שצריך לכנותו באיזה כינוי. והשיב וז"ל "לכאורה היה נראה דהא מצינו שם עיר בית אל והוא ירושלים בפרשת וישלח ויאמר אלקים אל יעקב קום עלה בית אל ובסמוך שם ותקבר מתחת לבית אל ועיין רש"י העיר יושבת בהר ונקברה ברגלי ההר וכיון דהעיר נקראת כן אפשר דגם בית הכנסת הוא רק שם ואולי נקרא על עיר ירושלים, ועיין שדי חמד מה שהעירו עליו חכמי דורו לבקרו על אשר קרא שם טוב לספרו שדי חמד והוא אותיות שד"י והסכימו עמו חכמי דורו כיון שהוא קראה על שדה אין נפ"מ באותיות כיון דלא נתקדשו לשם השם אין שום איסור ופקפוק. ובאמת אין צריך ראיה לדבר דא"כ אין לדבר סוף ואסור לכתוב אדני הארץ מפני שיש כזה שם וכן לא יכנס אל הבית לא יכתוב תיבת אל מפני שהם אותיות השם ב"ה וע"כ צריך לומר דבתר כוונה הן הן הדברים וכמו שכתבתי בספרי שו"ת הנ"ל".

אולם בהמשך חילק בזה בין בתי כנסת של אנ"ש, יהודים צדיקים שודאי בקריאת שם 'בית אל' נתכוונו לכבוד שמיים, משא"כ בבתי הכנסת של הרפורמים (שר"י) שהם מתכוונים לשם ה' בקריאת 'בית אל' היה אולי מקום להחמיר, וגם בזו מצא צד קולא, שאולי אע"פ שהם נתכוונו לכך, עתה כשקורא למקום בשמו, אין כוונתו לזה, אלא להזכיר את שם המקום, אולם למעשה סיים שם שהרוצה להחמיר ולומר בית קל, לא הפסיד.

ובישוב 'בית אל', הדברים ידועים ומפורסמים, שכוונת הצדיקים מקימי המקום הייתה לקרוא את המקום ע"ש עירו של יעקב אבינו ע"ה, (לפי הרבה ממצאים באזור היישוב, מקום החלום של יעקב אבינו ע"ה הוא קרוב ליישוב, כמו גם העיר 'בית אל' המוזכרת בנביאים) ואם כן, מותר לקרוא למקום בשמו ואין צריך לשנות ולומר 'בית קל'.

אולם אח"ז הראה לי ראש הכולל, הרב גיורא ברנר שליט"א, תשובה מהגר"א נבנצאל שליט"א שם כתב להחמיר וז"ל בסוף התשובה, "וא"כ אם קרא יעקב אבינו ע"ה את המקום על שם בית אלקים, זה חשש לאו דאורייתא לקרא אותו על שם משהו אחר, אלא צריך לבטא שמו בקדושה הראויה ולמנוע את מחיקתו וזריקתו לאשפה".

ועוד תשובה הראה לי מהראשל"צ הגר"מ אליהו זצוק"ל שהשיב על דברי הגר"א נבנצאל והעלה להתיר וכתב בסוף תשובתו[16], "עיר הנקראת בית אל, בין אם יכתבוהו עם מקף ובין אם יכתבוהו ללא מקף, אין בשם זה שום קדושה. וכוונת הקורא היא לשם העיר ולא על מקור השם ובפרט שיתכן ועיר זו שבימינו היא זאת שהייתה בימי אברהם אבינו"[17].

ו. חילוק בין אמירה לכתיבה

ובכתיבת בית אל ע"ג מעטפות כתב לי הגר"מ מאזוז שליט"א "כדאי ליזהר לכתוב על המעטפה בית א-ל בהפסק בין האל"ף ללמ"ד"[18]. ולכאורה לאור האמור הדבר אינו פשוט, שהרי אין קדושה בשם בית אל, ולמה לכתוב בהפסק?

ונראה שיש לחלק בין אמירת בית אל או כתיבה בספר או בדפים שלא נזרקים לאשפה, לבין כתיבה ע"ג מעטפות וכד' (שבמעטפות יש חשש שיזרקו לאשפה ויהיו מוטלות בביזיון).

בגמ' ר"ה (יח ב) שנינו "בתלתא בתשרי בטילת אדכרתא מן שטריא שגזרה מלכות יון שמד שלא להזכיר שם שמים על פיהם וכשגברה מלכות חשמונאי ונצחום התקינו שיהו מזכירין שם שמים אפילו בשטרות וכך היו כותבים בשנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לאל עליון וכששמעו חכמים בדבר אמרו למחר זה פורע את חובו ונמצא שטר מוטל באשפה וביטלום ואותו היום עשאוהו יו"ט". ופירש רש"י (ד"ה בתלתא) "כך כתוב במגילה לשון ארמי בטילת אדכרתא ביטלו אזכרת שם שמים מן השטרות ובקושי יכלו לבטל שכבר נהגו העם וכששמעו חכמים ובטלום הוכשר הדבר בעיניהם ונחשב להם לנס ועשאוהו יום טוב".

והריטב"א (ד"ה וכששמעו) כתב "מכאן יש להזהר שלא לכתוב שם בשטרי חובות ושבועות וכיוצא בו ואף על גב שאין נוהגין לכתבו אלא בכינוי ושלא בכתב אשורי קרוב הדבר שאף שטרותיהם לא היו בכתב אשורי שלא היו נוהגין לכתבו אלא בכתבי הקודש ואעפ"כ היה קשה בעיניהם מפני כבוד ה' וכיון שכן ראוי לחוש לדבר כל מה שאפשר וכל שטר או שאלת שלום שיש בו שם אסור להטילו לאשפה אבל אם אין בו שם אין בו קפידא כדמוכח הכא ואם יש בו שלום יש מקפידין מפני שהוא שמו של הקדוש ברוך הוא ולכן נוהגין הרבה שלא לכתבו שלם שמא היום או מחר יהא מוטל באשפה ורבותי אינם מקפידין והמחמיר תבא עליו ברכה".

וכך פסק הרמ"א להלכה (יו"ד סי' רעו סע' יג) "ואסור לכתוב שם לכתחלה שלא בספר, דיוכל לבא לידי בזיון, ולכן נזהרין שלא לכתוב שם באיגרת. ויש נזהרין אפילו במלת שלום, שלא לגמור כתיבתו".

אולם י"ל דכל זה הוא רק בשמות שיש בהם קדושה, אבל שמות שאין בהם קדושה אין איסור לכותבם ואף להשליכם.

ובשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' רכ) כתב וז"ל "שאלת ממני על מה שנהגו שלא לכתוב שלום מלא בכתבים אם יש לזה סמך. תשובה, יפה הם עושים לפי שהוא שמו של הקדוש ברוך הוא שנאמר ונקרא לו ה' שלום כדאיתא במסכת שבת וכיון שהכתבים אין נזהרין בהם לשומרם אלא משליכין אותם ולפיכך כותבין אותו חסר כדי שלא יהיה שם. וא"ת א"כ גם מלת אמת לא יכתבו שכן הקדוש ברוך הוא נקרא אמת. ולפיכך אני אומר שמה שיש ליזהר שלא לכתוב שלום מלא היינו בזמן שאלת שלום דבאותה שעה מתכוין לתת שלום לחבירו מאת בעל השלום כמו שאמר בועז לקוצרים ה' עמכם שזו כוונת הנותן שלום לחבירו אבל אם בא לכתוב בכ