מקום הנחת תפילין של יד

הרב לידור שמעון מיארה

מקום הנחת תפילין של יד

שאלה

היכן המקום הכשר להנחת תפילין של יד?

א. חשיבות מצוות הנחת תפילין

לפני שאבוא לדון היכן מניחים תפילין של יד, אקדים הקדמה בגודל חשיבות מצוות הנחת תפילין.

נאמר בתורה בפרשת בא (יג ט): "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורה ה' בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים".

ופירש רש"י שע"י הנחת התפילין נזכור את מעשה יציאת מצרים, שהקב"ה הוציא אותנו משעבוד לחירות.

הגמ' בברכות (ו א) מביאה מימרא: "אמר רבי אבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: מנין שהקדוש ברוך הוא מניח תפילין - שנאמר נשבע ה' בימינו ובזרוע עזו. בימינו - זו תורה, שנאמר: מימינו אש דת למו, ובזרוע עזו - אלו תפילין, שנאמר: ה' עז לעמו יתן".

ופירש מהרש"א: "כי ענין מצות תפילין הוא שיש לנו להיות דבקים בו ית' והנחתן עלינו היא משרה שכינה עלינו בשמו וד' פרשיותיה שכתוב בו מוכיחין על דרך זה מצות תפילין שיהיה לישראל דביקות וקדושה בה' בכל נפשם ובכל לבבם ובכל מאודם, ולעומת זה יש להקב"ה דביקות וחטיבה בישראל כמ"ש אני לדודי ודודי לי וע"כ נקראים התפילין פאר והוא שהקב"ה מניח תפילין להתדבק ולהתפאר בנחלתו ישראל".

ופירוש דבריו שע"י הנחת תפילין עם ישראל מורה בזה על יחוד ה' בעולם ועל החיבור הגמור אליו ולכן גם הקב"ה לכאורה מניח תפילין הקב"ה מתפאר בעם ישראל ומורה על יחודו של עם ישראל אצלו.

לפי זה אפשר להבין את הגמ' בברכות (יד ב): "אמר עולא כל הקורא ק"ש בלא תפילין כמעיד עדות שקר בעצמו", פירוש מתוך שהוא קורא את הפסוק "וקשרתם לאות על ידך וכו'" מראה בזה שאין הוא דבק בו יתברך ומראה על יחודו.

ועוד מובן מדוע הגמ' בראש השנה (יז א) מגדירה את מי שאינו מניח תפילין שנחשב כפושעי ישראל בגופן.

ועוד איתא בשו"ת הגאונים (שערי תשובה סי' קנג) ע"פ הגמ' בראש השנה (יז א) שאם היו מעשיו של אדם שקולים, מחצה עוונות ומחצה מצוות, ובכלל מצוותיו מצות תפילין, מכריעה היא לכף זכות, ומאידך גיסא, אם ח"ו לא היתה מצות תפילין בכלל מצוותיו, מכריעה לכף חובה.

הגמ' במנחות (מד א) מביאה מימרא: "אמר ריש לקיש כל המניח תפילין מאריך ימים שנאמר: ה' עליהם יחיו ולכל בהן חיי רוחי ותחלימני והחייני". ופי' רש"י: "אותם שנושאים עליהם שם ה' בתפילין יחיו".

ועוד שם (מג ב): "רבי אליעזר בן יעקב אומר: כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, הכל בחיזוק שלא יחטא, שנאמר: והחוט המשולש לא במהרה ינתק, ואומר: חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם".

ומסביר בספר החינוך (מצווה תכא): "לפי שהאדם בהיותו בעל חומר ימשך בהכרח אחר התאוות, כי כן טבע החומר לבקש כל הנאות אליו...אם לא שהנפש שחננו האל תמנענו לפי כחה מן החטא. רצה המקום לזכותנו אנחנו עם הקודש, וציוונו להעמיד שומרים גבורים סביב לה, והם שנצטוינו לבל נפסיק דברי תורה מפינו יומם ולילה, ושניתן ארבע ציציות בארבע כנפות כסותנו ומזוזה בפתחינו והתפילין בידינו ובראשינו, והכל להזכירנו למען נחדל מעושק ידינו ולא נתור אחרי עינינו ואחרי יצר מחשבות לבנו. ומפני כן אמרו זכרונם לברכה (זבחים יט א) שהכהנים והלוים בשעת עבודה פטורין מהן. ובהיות מיסוד התפילין מה שזכרנו נצטוינו עליהם לבל נסיח מהן דעתנו".

והרמב"ם (פ"ד מהלכות תפילין הל' כה) כותב: "קדושת תפילין קדושתן גדולה היא, שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם, ועל זרועו, הוא עניו וירא שמים, ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטלה, ואינו מהרהר מחשבות רעות, אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק".

הקדמתי דברים אלו לתשובה, משתי סיבות. א. קודם עשיית המצוות ראוי להבין מהותה ומדוע התורה ציוותה אותנו לקיימה, לכשנבין ונדע כוונת התורה, המצווה תתקיים בכוונה גדולה יותר. ב. תפילין שמונחות שלא במקומן הרי הן כמונחות בנרתיקן (עי' משנ"ב סי' כה ס"ק ב בהערה), לכן חשוב להדגיש את המעלות הגדולות של הנחת תפילין, על מנת להתחזק בעניין הנחה במקומן כראוי.

ב. מקום הנחת תפילין ביד- שיטות הראשונים

בגמ' במנחות (לז א, וכן בעירובין צה ב, ערכין יט ב) מובא: "תנא דבי מנשה על ידך זו קיבורת", בהמשך הגמ' מביאה מספר הוכחות שמניחים תפילין בקיבורת:

"אמר מר: ידך - זו קיבורת. מנלן? דת"ר: על ידך - זו גובה שביד. אתה אומר זו גובה שביד, או אינו אלא על ידך ממש? אמרה תורה הנח תפילין ביד והנח תפילין בראש, מה להלן בגובה שבראש, אף כאן בגובה שביד. רבי אליעזר אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר: והיה לך לאות, לך לאות ולא לאחרים לאות. ר' יצחק אומר: אינו צריך הרי הוא אומר: ושמתם את דברי אלה על לבבכם... וקשרתם, שתהא שימה כנגד הלב".

ויש לברר מהי הקיבורת.

רש"י (מנחות שם ד"ה גובה) כתב "דהוא אצל הכתף". בערכין (שם ד"ה קיבורא) כתב רש"י: "בגובה הזרוע רחוק מן האציל מעט". האציל הוא המרפק. ואם כן צריך להבין את דברי רש"י שבמנחות ביאר שהקיבורת היא ליד הכתף, ובערכין ביאר שהיא ליד המרפק. לכן צריך לבאר בכוונתו שכל המקום ממעט למעלה מהמרפק ועד סוף המקום התופח נחשב כמקום הנחת תפילין של יד, וראיתי בשו"ת וישב הים (לרה"ג יעקב משה הלל שליט"א רה"י אבהת שלום, ח"ב סי' ד) שכתב כך בדעת רש"י.

התוס' (במנחות שם ובעירובין שם) כתבו בשם ר"ת שקיבורת הוא גובה הבשר הסמוך למרפק ממנו עד לכתף, ועוד יש להוכיח מדברי התוס' שכתבו ששימה כנגד הלב פי' כנגד הדדים, והרי כל אותו מקום תופח שרחוק מעט מן המרפק ומן הכתף והיינו במקום התופח הוא כנגד הדדים וא"כ כל אותו מקום הנ"ל כשר להנחת תפילין (חזה).

וכן מובא שיטת ר"ת ברא"ש (הלכות תפילין סי' יח) וכן הוא בספר הישר לר"ת (חלק התשובות סימן נט) וכתב שם לדחות את דברי הערוך (ערך מרפק) שכתב שמרפק היינו שחי, ולא כדברי מנחם שפי' שהוא גובה הזרוע היינו סמוך לקיבורת, אלא קיבורת פירושה מהמרפק עד הכתף, וברור בדבריו מזה שדחה את שיטתם שמרפק הוא כל גובה היד ולא כחילוקם, ברור שבא לומר שכל המקום הנ"ל נחשב כמקום הנחת תפילין.

הרמב"ם (פ"ד מהל' תפילין הל' ב') כתב: "ושל יד קושר אותה על שמאלו על הקיבורת והוא הבשר התופח שבמרפק שבין פרק הכתף ובין פרק הזרוע שנמצא כשהוא מדבק מרפקו לצלעיו תהיה תפלה כנגד לבו ונמצא מקיים והיו הדברים האלה על לבבך".

ממה שכתב שהוא מדבק מרפקו וכו', מוכח שזה מוסב על מה שכתב מקודם שמקום הנחת תפילין של יד הוא בין המרפק לכתף במקום התופח.

אולם פוסק הדור מרן הגאון הרב עובדיה יוסף זצוק"ל בשו"ת יחוה דעת (ח"ה סי' ג) העלה להוכיח מדברי הכסף משנה (פ"ו מהל' מזוזה הל' יב) שהחלק העליון של הזרוע, לצד הכתף, לא כשר להנחת תפילין.

וההוכחה היא מלשון הכסף משנה: "והכי משמע מדאמר רבי יוסי מה קשירה בגובה אף כתיבה בגובה וכי היכי דקשירה דהויא בגובה הזרוע אינו בסוף גובהו אלא מרוחק מסוף גבהו קצת". הביטוי מרוחק מסוף גובהו משמעו שהחלק העליון איננו מקום ההנחה.

אבל לענ"ד כוונת מרן הכסף משנה שירחיק קצת, כלומר שלא יניח במקום שאינו גובה הבשר אלא צריך שיהיה מרוחק קצת מן המרפק ומן הכתף כדי שיניח במקום התופח דווקא.

ועוד יש לשאול על הגר"ע יוסף הנ"ל, שאם מרן הכסף משנה סובר כך בדעת הרמב"ם, מדוע לא העיר את זה על ההלכה שכתב הרמב"ם לעניין מקום הנחת תפילין וכתב את זה רק בהלכות מזוזה, אלא מתוך שלא עשה כך נלע"ד שאינו סובר את החילוק הנ"ל בדעת הרמב"ם ודו"ק.

וכן מוכח מדברי רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב יט חלק ה) שהביא את דברי ר"ת מה נחשב לקיבורת ועל זה כתב "ויש שם גובה בשר ושם מניחן מוטין מעט לצד ימין" ופי' דבריו ושם מניחן קאי על כל הקיבורת והיינו דווקא במקום התופח, שהיא מן המרפק לכתף, וא"כ יוצא מדבריו שגם הוא הבין בדעת ר"ת שכל המקום הנ"ל כשר.

וכן כתב כעין דברי רבינו ירוחם באורחות חיים (ח"א מהלכות תפילין אות יד).

וכן מוכח בספר המנהיג לראב"ן הירחי (הלכות תפילין נוסח א עמ' תקפח) שכתב עובי הבשר שבזרוע למעלה מהמרפק, וכל אותו מקום שייך בו עובי בשר, ואע"פ שכתב למעלה מהמרפק, לאפוקי מלהניח על המרפק עצמו ממש וכן מלהניח על הכתף עצמו ששם אינו מקום תופח.

וכן כתב בסמ"ג (מצוות עשה כ ד"ה ויניח): "ובמסכת אהלות (פ"א מ"ח) נמי מוכיח שהזרוע הוא העצם המחובר לכתף מצד אחד וראשו השני מחובר למרפק הוא קודא בלע"ז נמצא שיכול לכוין ממש כנגד הלב". וכוונת דבריו שכל המקום הנ"ל במקום התופח יכול לכוון כנגד הלב, שאל"כ היה לו לפרש לנו היכן המקום בדיוק שהוא כנגד הלב, אלא ודאי מזה שסתם ולא פי' ודאי כך היא כוונתו.

וכן כתב בסמ"ק (מצוה קנג) ובריטב"א (עירובין שם ד"ה ידך) ובאור זרוע (ח"א הלכות תפילין סי' תקעו) ובחידושי הרשב"א (עירובין שם) וביראים (סימן שצט) כדברי ר"ת, וכן הוא דעת החינוך (מצווה תכא).

אולם בהגהות רבינו פרץ על הסמ"ק (שם) כתב שלא כל המקום כשר אלא חצי הפרק הסמוך למרפק.

ובספר התרומה (סי' ריג) כתב "קבורת זהו בעצם שהוא למעלה מן הקודא סמוך לו יש בשר מכונס היא קבורת והוא כנגד הלב" ולפי זה כתב לדייק בביאור הלכה (סי' כז ד"ה בראש העצם) שדווקא החצי התחתון כשר להנחת תפילין.

וגם כן ראיתי כעין זה בשו"ת יחוה דעת (ח"ה סי' ג) שכתב לדייק מדברי האשכול (הלכות מזוזה סי' כה), שכתב וז"ל "שהביא מה שאמרו (במנחות לג א) אמר רבי יוסי, הוקשה מזוזה לתפילין, שנאמר וקשרתם וכתבתם, מה קשירה בגובה, אף כתיבה בגובה. (שיניח המזוזה בגובה הפתח), וכתב, ומיהו צריך להרחיקה מן המשקוף טפח, דבהכי לא פליג רבי יוסי, דהא תפילין נמי לא בסוף הראש והיד מניחן, אלא בגובה, שאסור להניחן בסוף הראש והזרוע ע"כ".

ולפי זה כתב לדייק ג"כ שהוא סובר שדווקא החצי התחתון כשר להנחת תפילין.

אולם לענ"ד אפשר לדחות את ראיית הביאור הלכה. שיש לבאר בדברי התרומה, שמה שכתב סמוך בא לאפוקי הנחה על המרפק עצמו ששם אין זה נחשב קיבורת ואין שם בשר תופח לכן אינו יכול להניח תפילין אבל לא בא לחלק בין חצי התחתון לעליון אלא ה"ה שכל המקום הנ"ל כשר.

ואחרי כותבי זה ראיתי שכך כתב לדחות את דברי הביאור הלכה בהגהות איש מצליח (סי' כז סע' א הערה 2) וכ"כ הרה"ג דוד יוסף שליט"א בשו"ת אוצרות יוסף (סי' ז) לדחות את ראיית הביאור הלכה ואת ראיית אביו מדברי האשכול, וכ"כ בפשטות בשו"ת וישב הים (שם) בדעת האשכול.

מ"מ מצאנו לעוד ראשונים שפסקו כדעת רבינו פרץ והם, בספר האגודה (מנחות פרק ד אות יב) וכן מובאת שיטת רבינו פרץ בספר הכל בו (סי' כא) ומשמע שסובר כמותו להלכה, ומתוך דבריו מתבאר לנו שהוא סובר בדעת הרמב"ם שכל המקום כשר להנחת תפילין, שכתב ממש את דברי הרמב"ם, ואחרי זה כתב "והרי"ף ז"ל (כוונתו לרבינו פרץ) כתב שאין כל אותו הפרק כשר כי החצי של צד האציל שקורין קוברי כדאיתא בשמות רבה", ומדבריו מתבאר בפשטות שרבינו פרץ חולק על דברי הרמב"ם שהביא לפני זה, שהרי מהלשון והרי"ף ז"ל וכו' בא לאפוקי למה שכתב מלפני זה ודו"ק.

וכן פסק מהר"י אבוהב בחידושיו על הטור (סי' כז אות א)

וכן מתבאר מדברי המחזור ויטרי (סי' תקיג) שכתב וז"ל "מרפק משמע נמי קיבורת זהו בעצם שהוא למעלה מן הקודא. סמוך לו יש בשר מכונס והוא כנגד הלב" עכ"ל. משמע מדבריו שדווקא הוא נחשב כנגד הלב, והיינו החצי התחתון.

מ"מ לפי כל הנ"ל יוצא לנו שרוב הראשונים סוברים שכל אותו מקום כשר להנחת תפילין ובכללם הרא"ש והרמב"ם.

ג. שיטת השו"ע –ביאור האחרונים

כתב הב"י (או"ח סי' כז סע' א) בבדק הבית על דברי רבינו פרץ "ואין לסמוך על זה להכשיר להניח בו תפילין בכל חצי הזרוע, כי אם במקום התופח כלשון הרמב"ם ורבינו שהוא כלשון הגמרא זו קיבורת" עכ"ל.

לע"ד כוונת מרן, שלא נטעה שמדברי רבינו פרץ יהיה לנו מותר להניח גם במקום שאינו תופח, אלא רק במקום התופח מותר להניח, ואין ללמוד מזה שכוונת מרן להצריך שני תנאים גם תופח וגם דווקא בחצי התחתון, אלא רק בא ללמדנו שאסור להניח במקום שאינו תופח. עוד אפשר לומר שמרן חולק על רבינו פרץ, שהרי כתב "אלא יניח במקום התופח כלשון רבינו והרמב"ם" ושני צדדים יש לנו כאן שהרי מדברי הטור מתבאר שכל היד כשרה וכן הוא דעת הרמב"ם כמו שהוכחתי לעיל, ולכן כוונת מרן שכותב מקום התופח כוונתו על כל הקיבורת כדברי הטור והרמב"ם, כך נראה לי כוונת מרן בבדק הבית.

ובשו"ע (סי' כז סע' א) כתב מרן כדברי הרמב"ם וז"ל "מקום הנחתן של יד בזרוע שמאל, בבשר התפוח שבעצם שבין הקובד"ו ובית השחי, ויטה התפלה מעט לצד הגוף בענין שכשיכוף זרועו למטה יהיו כנגד לבו, ונמצא מקיים והיו הדברים האלה על לבבך (דברים ו ו)" עכ"ל.

ולפי זה יוצא מדברי מרן כאן שסובר שכל הזרוע כשרה להנחת תפילין כדברי הרמב"ם, אולם קשה שבסעיף ז' כתב מרן "אעפ"י שיש לאדם מכה במקום הנחת תפילין, יניח תפילין כי מקום יש בזרוע להניח שתי תפילין, כי העצם הסמוך לבית השחי מחציו עד הקובד"ו הוא מקום הנחת תפילין", ולכאורה יוצא שמרן סותר את עצמו לסעיף א, שבסעיף א כתב שכל הזרוע כשרה ואילו כאן כתב שרק חצי הזרוע כשרה.

ונחלקו האחרונים בדעת מרן:

כתב המג"א (ס"ק ב) שמרן בסעיף ז' בא לאפוקי מחצי העליון שאינו נחשב כקיבורת ואינו כשר להניח בו תפילין, וכדעת המג"א כתבו אחרונים רבים, לבושי שרד (על המג"א שם), וביד אפרים (על הגיליון), והפרי מגדים (א"א ס"ק ב), וכן משמע בשערי תשובה (ס"ק ג) שהסכים למג"א, וכ"פ הבאר היטב (ס"ק ג), החיי אדם (כלל יד הל' י), אליה רבה (ס"ק ז), משנ"ב (ס"ק ד) וכן הוא דעת הערוך השולחן (סע' ב) בדעת מרן, וכ"פ בבן איש חי (פר' חיי שרה אות ו), ובכף החיים (ס"ק ג), ובשולחן ערוך הרב (סעיף ב) , וכ"פ בדרך החיים (ס"ק א) וכ"פ פוסק הדור רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל (יביע אומר ח"א או"ח ג אות כ וכ"כ גם בשו"ת יחוה דעת ח"ה סי' ג) וכ"פ בשו"ת אור לציון (ח"ב פרק ג - מהלכות תפילין אות ב) ובהלכה ברינה (של הרה"ג ברוך אברהם טולדיאנו סי' כז בית א הערה א) וכ"פ בשונה הלכות של הגר"ח קנייבסקי (סי' כז א)

אולם מדברי הלבוש (סע' א) מתבאר לנו שמה שכתב מרן בסע' ז' בא להכשיר אפי' במקום שאינו תופח, שכתב וז"ל "בשל יד ממקום הנמוך שבידו עד מקום הגובה, והוא בזה המקום מתחלת הפרק ששם הוא נמוך ומשופע והולך וגבה עד חציו" עכ"ל. מפשט לשונו עולה, שאפי' לפני גובה היד כשר להניח בו תפילין, וכ"כ בפירוש בסעיף ז' "יניח תפילין למטה ממנו סמוך לקובדו".

ומשמע שמפרש כך בדעת מרן, וכן מצאתי גם בשמן המשחה על שו"ע (שם) שפירש כך בדעת מרן, וכ"כ עוד לבאר כך בספר בני ציון (ליכטמאן סי' כז סעיף א) אולם הוא סובר שלדעת מרן כל הקיבורת כשרה, וכ"כ המאמר מרדכי (ס"ק א) בדעת מרן, רק שהוא חולק וסובר שדווקא החצי התחתון כשר.

אולם לע"ד דוחק גדול לפרש כך בדעת מרן, שהרי מרן בבדק הבית כתב בפירוש שאין לסמוך על רבינו פרץ להכשיר בבשר שאינו תופח, ומצינו לרוב הראשונים שכתבו בפי' שאין להכשיר בבשר שאינו תופח ואיך יבוא מרן לסמוך על דעת יחידאה להכשיר בדיעבד שכל הראשונים פוסלים בדיעבד, והרי רבינו פרץ כתב בפירוש על הגמ' בעירובין (שם) שרק הבשר התופח כשר להניח תפילין,

וז"ל "הוי מקומו מחצי הזרוע עד המרפק, והיינו אה דקאמר ידך זו קיבורת, פירוש בשר המכונס" עכ"ל. פי' דבריו שבשר המכונס כוונתו לגובה הבשר, שהוא בשר התופח א"כ גם הוא סובר שמתחת לבשר התופח אינו כשר.

ולכן לפי זה נפרש שמה שכתב רבינו פרץ על הסמ"ק הוא רק לאפוקי שלא להניח בחצי העליון, אבל אינו חולק על הדין שצריך להניח בבשר התפוח.

ולכן גם נראה לי לומר בדעת מרן בבדק הבית שבא לומר לנו שלא נטעה לומר מדברי רבינו פרץ שסובר להניח אפי' במקום שאינו תופח, אלא בא לומר שגם הוא סובר להניח דווקא בבשר התופח, ולכן לע"ד אין לסמוך על זה כלל להכשיר להניח בבשר שאינו תופח, ובאמת כך פסקו כל האחרונים שהבאתי לעיל.

ד. ביאור חדש בשיטת השו"ע

אולם אני בער ולא אבין את דברי רוב האחרונים שהסבירו בדעת מרן שהוא מכשיר דווקא בחצי התחתון, היאך לשיטתם בא מרן וחלק על שיטת רוב הראשונים ומתוכם ב' מעמודי ההוראה הרא"ש והרמב"ם וכן הרי"ף כתב קיבורת ולא חילק בדבר ואם היה דעתם להתיר בחצי הזרוע היה להם לחלק כדי שלא נבוא לידי טעות, והרי גם חצי הזרוע הסמוך לשחי יש בו בשר תופח ומדוע א"כ לא יהיה מותר להניח בו תפילין והרי שגם שצריך שיהיה שימה כנגד הלב, גם שם חל דין זה (עי' ערוך השולחן אות ד ודו"ק)

ויש לשאול הרי מרן בסעיף ז' בב"י כתב "מצאתי תשובה שמקום יש ביד להניח בו ב' תפילין". ובשו"ע הוסיף "מן חצי המרפק ולמטה". ואם היה סובר שחצי המרפק ולמטה הוא דווקא מקום הנחת תפילין א"כ מדוע לא כתב כך בסעיף א' או ב' ולמה היה צריך לחכות עד סעיף ז' להוסיף בו דבר שלא כתב בב"י עצמו, וראיתי שכן הקשה בשו"ת וישב הים הנ"ל, והקשה שם עוד מאחר ששם בסעיף ז' כוונתו היא לבאר איך גם מי שיש לו מכה בחלק מהזרוע, עדיין יכול להניח תפלין, אם כן מוכרח שכוונתו היא להוסיף עוד תוספת מקום להנחת תפלין, יותר ממה שכבר הכשיר בסעיף א', ואיך יתכן שאדרבא שם בסעיף ז' הוא פוחת והולך, לפסול ההנחה בחצי העליון של הבשר התפוח.

ולכן כתב בשו"ת וישב הים הנ"ל לבאר בדעת מרן וז"ל "ולפי ביאור זה בדברי מרן ז"ל, הרי מובן מעתה שאין דבריו בסעיף ז' סותרים למ"ש בסעיף א', דבסעיף א' דיבר לדינא, ולכתחילה, ואילו בסעיף ז', דיבר במקרה מסויים במקום אונס ושעת הדחק, ובדיעבד דוקא כדי שלא לבטל מצות הנחת תפלין, ודו"ק", עכ"ל.

אולם לפי מה שהוכחתי לעיל מדעת רבינו פרץ עצמו קשה מאד לפרש כך בדעת מרן, ועוד שאף בדעת מרן בבדק הבית אפשר לבאר אותו ממש כרבנו פרץץ, לכן לע"ד אין להקל בדבר.

מ"מ בסוף דבריו כתב שהוא נוטה יותר לומר בדעת מרן שהוא חיבר את בדק הבית לאחר שכתב את השו"ע, ולכן מרן חזר בו ממה שכתב בסעיף ז' שיש להכשיר אף בבשר שאינו תופח, אולם למסקנה אינו סובר כך, ואין להכשיר שם אפי' בדיעבד, ולכן מרן סובר שכל מקום הקיבורת כשר להנחת תפילין למעט המקום שאינו בשר תופח.

לכן נראה לענ"ד לפרש דרך חדשה בדעת מרן, שמה שכתב "מחציו וכו'" אין הכוונה לחצי של הזרוע אלא כוונת מרן מחציו של השחי, כלומר שיחלק את השחי לשתיים, ומאותו חצי נחשב כל אותו מקום להנחת תפילין, וכאן מרן בא לחדש לנו שלא תחשוב שהבשר שליד הכתף נחשב כקיבורת, שאע"פ שהוא תופח אין זה מקום להנחת תפילין וזוהי כוונת מרן כאן, ואינו סותר כלל לסעיף א', והוא כמו שכתב רש"י שהבאתי לעיל "בגובה הזרוע רחוק מן האציל מעט". ובא למעט את הבשר התופח שעל הכתף עצמו, וזוהי כוונת מרן כאן, וראיתי שכך כתב הרב יצחק ברדא (מובא בשו"ת ויען שמואל ח"ד סי' ה') בדעת מרן, וברוך שזכיתי לכוון לדעתו[1].

וע"כ נלע"ד שכל הזרוע כשרה להנחת תפילין רק שאין להניח בבשר שאינו תופח, אלא רק בבשר התופח, וכן דעת הגר"מ מאזוז שליט"א ראש ישיבת כיסא רחמים (כמובא בירחון אור תורה תמוז תשנח סי' צו), וכן שאלתי את דעת הגר"ד ליאור שליט"א ואמר שכך גם לו נראה בדעת השו"ע, וכן שאלתי את הגר"א אברג'יל שליט"א וכך אמר לי שכל היד כשרה להנחת תפילין.

וכן מצאתי במקור חיים לג"ר דוד חיים הלוי זצ"ל (ח"א עמ' 129) שכתב וז"ל "מקום הנחת תפלין של יד בזרוע שמאל משום שנאמר בתורה והיה לך לאות על ידכה ודרשו רבותינו יד כהה כלומר השמאל שהיא חלשה בבשר התפוח שבעצם והוא בגובה היד היא הקבורת השריר העבה בזרוע העליונה המהודק בקצהו האחד אל הכתף למעלה ובקצהו השני אל הזרוע התחתונה ויטה התפלה מעט לצד הגוף בענין שכשיכוף זרועו למטה יהיו כנגד לבו ונמצא מקיים והיו הדברים האלה על לבבך". משמע מדבריו שכל היד כשרה רק שיניח בבשר התפוח.

 מ"מ כמובן לכתחילה צריך לחוש לדעת רוב האחרונים שלהניח דווקא בצד הסמוך למרפק אולם אם יש לו מכה או חולי וכיוצא בזה במקום הסמוך למרפק יכול להניח בשופי במקום הסמוך לשחי לדעת מרן השו"ע.

 

ה' יאיר עינינו בתורתו ויזכנו לכוון לאמיתה של תורה.

ע"כ דברי הצעיר לידור מיארה ס"ט.

 

[1] הערת ראש הכולל: עי' בדברי רבנו הגר"א בבהגר"א (סי' כז ס"ק ה וס"ק יט) ובמעשה רב (סי' כא) שכתב שדברי ההגהות סמ"ק צ"ע וכתב הגר"א "וכן נ"ל עיקר דכל הקיבורת כשר להניח בו תפילין", ועו"כ שבשו"ע טעה בהבנת ההגהת סמ"ק ושבבדק הבית חזר בו. ג.ב.