כבוד ועונג שבת

הרב אלרואי גזיאל

כבוד ועונג שבת

א. מקור דיני כבוד ועונג שבת

במקומות רבים דברו חז"ל על כבוד ועונג שבת [דינים הנלמדים מהמילים: 'עונג', 'מכובד' ו'כבדתו', שבנביא, כפי שיתבאר להלן]. דרשות רבות נסמכות על הפסוקים (ישעיה נח יג - יד): "אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכבד וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר. אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר".

נסקור את הדרשות, בש"ס ובמדרשים, על פסוק זה:

1. במסכת שבת (קיג א) דרשו חז"ל: "וכבדתו מעשות דרכיך, וכבדתו - שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול".
2. במסכת בפסחים (סח ב) דרשו חז"ל: "אמר רבה: הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם. מאי טעמא - וקראת לשבת ענג".
3. במדרש תנחומא (ורשא פ' בראשית) איתא: "ואסור לישב בתענית ומחייבינן לענוגי ביה במאכל ובמשתה ולקרויה בכסות נקיה שנאמר אם תשיב משבת רגלך וגו', ואמרו וקראת לשבת עונג שלא תהא אכילתך בשבת כבחול אלא ענגהו, שבשכרו כתיב אז תתענג על ה'. ולקדוש ה' מכובד שלא תתנהג בו מנהג קלות ראש אלא קדשהו וכבדהו בכל דבר. וכבדתו בבגדים נאים ובכסות נקיה שלא תעשהו כחול.

מצינו בחז"ל גם מקורות שלומדים את דיני עונג וכבוד שבת מפסוק בתורה:

1. במכילתא דרשב"י (פ"כ) על הפסוק (שמות כ ח) 'זכור את יום השבת לקדשו' שנינו: "במה אתה מקדשו? במאכל ובמשקה ובכסות נקייה שלא תהא סעודתך של שבת כסעודת החול ולא עטיפתך של שבת כעטיפתך בחול".
2. במסכת שבת (קיז ב): "אמר רב חסדא: לעולם ישכים אדם להוצאת שבת, שנאמר והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו – לאלתר".
3. בתרגום יונתן בן עוזיאל תרגם את הפס': "ושמרו בנ"י את השבת" - "וינטרון בני ישראל ית שבתא למעבד תפנוקי שבתא". ומשמע שגם הוא למד מפסוק זה את החיוב לענג את השבת.

ב. מה בין כבוד לעונג

בדוגמאות שהובאו לעיל מדרשות חז"ל מצאנו מספר דינים ששייכים לכבוד ועונג שבת כגון: הכנת דברים לכבוד שבת בער"ש, לבישת בגדים מכובדים ונקיים בשבת, אכילת ושתית מעדנים המענגים את האדם, איסור תענית בשבת ועוד.

והנה, יש הבדל בין דיני 'עונג שבת' לדיני 'כבוד שבת'. כפי שביאר בתורת חיים (סופר סי' רסג ס"ק ה) שיש נפק"מ בין כבוד שבת לעונג שבת. שהרי ישנם דברים שאדם אינו מתענג מהם, ומשום עונג הוא פטור, עם זאת משום כבוד שבת הוא יהיה חייב (שכבוד שבת אינו תלוי באדם ואינו משתנה מאדם אחד למשנהו מה שאין כן עונג שזה דבר אינדוידואלי).

ולכן יש לברר מהם ההגדרות של 'עונג שבת' ו'כבוד שבת' על מנת לסווג את כל המצוות הנ"ל למקומן ולדעת את הדין כאשר עניינים אלו מתנגשים.

הרמב"ם (פ"ל מהל' שבת) מבאר מהן הדברים בהם האדם מחויב מצד כבוד שבת ובמה חייב משום עונג שבת:

"איזהו כבוד זה שאמרו חכמים שמצוה על אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת מפני כבוד השבת.. ומכבוד השבת שילבש כסות נקיה, ולא יהיה מלבוש החול כמלבוש השבת וכו'. איזה הוא עונג זה שאמרו חכמים שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם לשבת וכו'. אכילת בשר ושתיית יין בשבת עונג הוא לה וכו'"

הגר"א (או"ח סי' תקכט סע' א ד"ה שזהו) מגדיר על פי הרמב"ם: "עונג הוא בשבת עצמו וכבוד הוא בערב שבת וכן כסות נקיה ערב שבת".

ועולה, שכל החיובים והציוויים בערב שבת הינן משום כבוד שבת, וכל מה שמחויב האדם בשבת עצמה זה משום עונג שבת מלבד כסות נקיה שזה בשבת עצמה וחייב בה משום כבוד שבת.

לכאורה ניתן להקשות על הגדרה זו, שכן ישנם מקורות רבים בחז"ל המכנים את העונג מהמאכלים כ'כבוד שבת' ולעומת זאת את עניין הבגדים הנקיים והכסות המכובדת כ'עונג שבת'.

לדוגמא, במדרש רבה (בראשית פ' עב אות ד) שנינו: "ר' אמי בשם ריש לקיש אמר הטריחו על בעל הבית שאם היתה ערב שבת תהא הכנסה משלו, עד היכן עד שיהא כל אחד ואחד ממלא לו חבית של מים וצולה לו דג מבעוד יום משום כבוד שבת". וכן מצינו בתנחומא (בובר תולדות סי' יב): "שצריך אדם להיות מכבד את השבת בכסותו, שנאמר וקראת לשבת עונג, ובמה ישראל מכבדין את השבת, במאכל ובמשתה ובכסות נקיה". וכן הוא במדרש תהלים (בובר מזמור צב): "זכור את יום השבת לקדשו, והן מכבדין אותו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה, שנאמר וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד וגו'". וכן במדרש שכל טוב (בובר בשלח פט"ז):"במה מענגו, בדגים גדולים, בתבשילין נאים, במיני בגדים, במאכל במשתה, בכסות נקייה".

מדברים אלו עולה שענייני לבוש מכובד בשבת הם מכלל עונג שבת ולא מכלל כבוד שבת, וענייני הסעודה הם מכלל כבוד שבת ולא משום עונג שבת. כלומר, אע"פ שבגד זה דבר המכבד את האדם [כדברי ר' יוחנן בב"ק (צא ב) דקרי למאני מכבדותיה] י"ל שהחיוב הוא משום עונג שבת שהרי זה מענג את האדם כאשר לבוש בגדים מכובדים ונקיים. וכן ניתן לומר שהסעודה האיכותית אע"פ שמענגת את האדם היא המכבדת את יום השבת.

וראה ברבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב יב חלק א) שכתב: "חייב אדם לענג שבת בבגדים ובמיני מאכל". והיינו שגם הוא הבין שלבוש מכובד הוא מכלל עונג שבת. יתרה מזו, כך נראה לכאורה מלשון הטור והשו"ע (או"ח סי' רמב) האומרים על ענייני המאכלים שזה משום 'כבוד שבת' שכתבו: "אפילו מי שצריך לאחרים, אם יש לו מעט משלו צריך לזרז עצמו לכבד את השבת. ולא אמרו: עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, אלא למי שהשעה דחוקה לו ביותר, על כן צריך לצמצם בשאר ימים כדי לכבד השבת".

ונראה ליישב (למרות הדוחק) ולומר שהטור והשו"ע עסקו בעניין קניית המאכלים בער"ש ובזה נקטו שפיר לשון 'כבוד שבת' (וכך גם מיושב מדרש בראשית רבה המובא לעיל). ובאשר לשאר מאמרי חז"ל המובאים לעיל י"ל שנקטו לשון אחת כוללת לכל הדברים המנויים שם שיש בהם גם משום עונג וגם משום כבוד (ולא תקשי מידי מלשון המדרש תנחומא הלומד על עניין הכסות נקייה מהפס' וקראת לשבת עונג הואיל וי"ל שעיקר לימודו מן הסיפא של פס' זה - "לקדוש ה' מכובד", וכפי שמצאנו פעמים מס' בש"ס). והדברים ברורים, שכן גם בשפה שלנו כאשר ילד רואה את אמא מכינה אוכל מיוחד הוא שואל לכבוד מי זה, התשובה תהיה לכבוד אורח חשוב וכד' וכך גם לגבי שבת המלכה.

ג. כבוד ועונג באותה פעולה בשבת

נראה לענ"ד להציג הסבר אחר בדברי הגר"א הנ"ל ובכך ליישב את כל התמיהות ללא דוחק.

כוונת הגר"א לומר, שדברים כאלה שהינן 'כבוד' שבת לחוד שייכים רק בערב שבת, ו'עונג' שבת לחוד שייך באמת רק בשבת עצמה ולא לפני כן.

אך ישנן סוג שלישי של כלאיים ביניהן- והוא מהדברים הנעשים בשבת עצמה ויש בהן מכלל 'כבוד שבת' ו'עונג שבת' כאחד (ואולי זה עיקר מצוות עונג שבת שמכילה בתוכה גם כבוד שבת).

דבר זה גם מובן מסברא שהרי אם אדם משקיע וקונה חומרי גלם יקרים ואיכותיים וטורח להכין מהם מאכלים ערבים וטעימים אזי כשאוכל מהם בשבת עצמה, מלבד העונג שיש בעצם הנאת החיך ישנו גם כבוד שבת שזהו מאכלו רק ביום חשוב, מכובד ומיוחד שכזה.

דבר זה מדויק ג"כ מלשון הרמב"ם עצמו, בכמה הלכות.

בפרק ל' מהלכות שבת (ה"ז) כתב הרמב"ם: "איזה הוא עונג זה שאמרו חכמים? שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם לשבת הכל לפי ממונו של אדם, וכל המרבה בהוצאת שבת ובתיקון מאכלים רבים וטובים הרי זה משובח, ואם אין ידו משגת אפילו לא עשה אלא שלק וכיוצא בו משום כבוד שבת הרי זה עונג שבת". ובהמשך (הל' י) כתב: "אכילת בשר ושתיית יין בשבת עונג הוא לה וכו'". והוסיף (הל' יד): "תשמיש המטה מעונג שבת הוא".

מדבריו בהלכה ז' –"אפילו לא עשה אלא שלק וכיוצא בו משום כבוד שבת הרי זה עונג שבת" משמע להדיא שבאכילה של דבר מיוחד שנעשה לכבוד שבת מקיים מצוות עונג שבת וכבוד שבת כאחד.

ועוד, ניתן אולי לדייק מדבריו יותר מזה ולומר, שעיקר מצוות עונג שבת נעשית דווקא בדבר כזה שהיה טרחה על תיקון התבשיל והוצאה על המאכלים בער"ש, ולא עצם ההנאה בשבת מהאכילה או התשמיש. שהרי בראשית דבריו בהלכה הנ"ל כאשר בא לומר מהו עונג, קודם כל מפרט את הפעולות הנעשות טרם השבת, ורק לאחר מכן עוסק בענייני עונג שבת גרידא כתשמיש המיטה וכד'. וקשה, שהרי אין הטרחה עונג, והיה לו לומר שזהו מכבוד שבת?

אלא י"ל שכאן מסביר הרמב"ם את הסוג השלישי הנ"ל.

ובזה מיושב היטב לשון המדרשים הנ"ל, שהרי שייך כבוד שבת גם במאכלים.

ואם תקשה, כיצד משמע מהמדרש תנחומא לעיל שלומד על הכבוד בכסות נקיה מלשון הפס' "וקראת לשבת עונג", וכן מדברי רבינו ירוחם ומדרש שכל טוב האומרים שהעונג הינו גם ע"י בגדים? ניתן לומר שיש עונג לאדם הלובש בגדים מכובדים ונקיים.

ועוד י"ל כפי שתירצנו לעיל- שמדרש תנחומא לומד מהסיפא של הפס' הזה "לקדוש ה' מכובד" (אלא שהמעתיק קיצר וקאי על ההמשך, וכפי שמצינו כמה פעמים בש"ס) ומדרש שכל טוב ורבינו ירוחם צירפו גם את עניין הבגדים אגב המאכלים (ויש דוג' רבות לכך בש"ס ובמפרשים).

דברינו אלה שאכילת סעודות שבת הינן מכלל כבוד ועונג שבת גם יחד מוכרחים גם בלשונם של עוד גאונים וראשונים, אציג כאן כמה מהם.

1. תשובות הגאונים (שערי תשובה סימן רכו): "וששאלתם מי שמצטער ואינו יכול להשלים שלש סעודות כשהוא אוכל. כך הוא כל מי שאינו יכול לאכול כביצה ומצטער ממנה פטור שלא תקנו חכמים שלש סעודות בשבת^[1] אלא לעונג שבת ולכבדו וכיון שמצטער אין לו עונג ופטור".
2. שו"ת הרשב"א (ח"ה סי' ג): "מי שאינו יכול לעשות סעודה ג', אם יכול לאכול כביצה ואינו מצטער, יאכל, ויקיים ג' סעודות. ואם כשיאכל כביצה מצטער הימנה, פטור. שלא תיקנו חכמים ג' סעודות בשבת, אלא לכבוד שבת ולענגו. וכיון דמצטער, אין לו עונג, ופטור".

מכך שבשתי המקורות הנ"ל ברישא כתוב שהאכילה הינה מ'כבוד ועונג שבת' ואם אוכל ומצטער אזי אין לו 'עונג', מוכח דווקא 'עונג' אין לו אבל יש בכך כבוד שבת, שהרי בעיני העולם נראה כנהנה כאשר אוכל.

והנה מובא בשם החזו"א (שהובא בכמה מהאחרונים וביניהם חוט השני להלן) שכל שאינו בכלל עונג שבת אינו בכלל כבוד שבת, ולכן מי שלובש בגד לכבוד שבת אך קשה לו ללובשו מחמת החום וכיו"ב אין בזה כבוד שבת עכת"ד.

לפי מה שאמרנו- לכאורה דבר זה קשה!

אלא ששוב הראוני בספר חוט השני (או"ח עמ' מג) שכתב ליישב ולומר שוודאי אם לובש הבגד מקיים בזה מצוות כבוד שבת, אך כוונת החזו"א לומר שאם לא ילבש לא יבטל בזה מצוות כבוד שבת מכיוון שאינו מתענג מכך.

לסיכום חלק זה: יש עניין אחד של הכנת השבת משום כבוד שבת בלבד. עניין שני הנאה בשבת עצמה משום עונג שבת בלבד (כתשמיש המיטה וכד') ויש עניין שלישי של אכילה בשבת שזה מכבוד ועונג שבת גם יחד (כסות נקיה בשבת זה ודאי מכבוד שבת ואולי גם משום עונג שבת).

ד. חיוב כבוד ועונג דאורייתא או דרבנן

כבכל עניין בהלכה, גם כאן ישנו משקל רב לשאלה האם הדין הוא מדאורייתא או מדרבנן. הבא"ח (שו"ת רב פעלים ח"ג ס' כב) מביא נפק"מ פשוטה לעניין הכוונה בליבו והאמירה בפיו, וז"ל: "אם היא מצוה מן התורה צריך לדקדק לכוין בלב, וגם אמירה בפה שהוא מקיים מ"ע מצות עשה מן התורה ואם היא מצוה מדרבנן יכוין בלבו ויאמר בפיו שהוא מקיים מ"ע מדרבנן" עכ"ל.

 כפי שהובא לעיל (אות א) יש מקורות רבים בחז"ל הלומדים על עניין כבוד ועונג שבת מפס' בישעיה אך יש גם מקורות הלומדים מפס' בתורה. לפיכך יש מקום לדון בשאלה האם דין כבוד ועונג שבת הוא מדאורייתא או מדרבנן.

ראשית, יש לצאת מנק' הנחה שהמקור של חיוב 'כבוד שבת' ו'עונג שבת' הינו זהה שהרי נלמד ממש מאותם הפסוקים ובאותם הדרשות בחז"ל ולא מצאנו חילוק ביניהם.

שנית, יש לומר שכל הדיון סובב סביב עצם החיוב אך לא על פרטי החיוב. שכן מוסכם לכו"ע שהן ודאי מדרבנן. כך מצאנו להדיא בר"ן (שיובא להלן) ובשו"ת הרשב"א (ח"ה סי' ג).

לכאורה היה מקום לומר שדרשות חז"ל הנ"ל הלמדים מפסוקים בנביא סוברים דהוי מדרבנן בלבד. אך אין זה נכון הואיל והמדרש תנחומא (שהובא לעיל) שלמד את עניין כבוד ועונג שבת מהפס' בישעיה כותב בעצמו (בהמשך דבריו שם) שהחיוב הינו מדאורייתא, וז"ל: "וכבוד שבת עדיף מאלף תעניות, דכבוד שבת דאורייתא ותענית דרבנן ואתי כבוד שבת דאורייתא ודחי תענית דרבנן".

יש לציין, כי המקור הנ"ל הינו המקור הקדום ביותר^[2] המתייחס למקור החיוב של כבוד ועונג שבת באופן מפורש.

בדעת רבותינו הראשונים ישנן דעות לכאן ולכאן.

המשנה בפסחים (צט ב) אומרת שאסור לאכול בערב פסח סמוך למנחה. הגמ' (שם) מקשה על כך, מהו החידוש בערב פסח? הרי זה דין פשוט שהרי כל ערב שבת אסור לאכול מזמן המנחה? והגמ' מתרצת שאפילו לפי ר' יוסי שמתיר בכל ערב שבת לאכול עד שתחשך מודה שבערב פסח אסור.

והראשונים דנים מה ההבדל בין ערב פסח לערב שבת? מדוע רבי יוסי מודה בערב פסח? הרי כמו שיש מצווה לאכול מצה בליל פסח, כך יש מצוה לאכול לחם בליל שבת?

על כך ענו הר"ן ופסקי הרי"ד שתי תשובות שונות.

הר"ן (פסחים צט ב) כתב: "ואף על גב דמצות עונג שבת נמי מדאורייתא הוא, התם לא פקדיה רחמנא אאכילה בהדיא אלא לקדש את השבת ולענגו וכל היכא דלא מיעניג אאכילה לא מיחייב בה".

לעומת זאת בפסקי רי"ד (פסחים צט ב) תירץ: "מצות ג' סעודות, אין בהן עשה מפורשת כמו שיש באכילת מצה ואינו אלא מדרבנן ומדברי קבלה וקראת לשבת עונג".

עולה שלפי הר"ן החיוב של עונג שבת הינו מדאורייתא. לפי הפסקי רי"ד החיוב של עונג שבת הינו מדברי קבלה.

כדעת הפסקי רי"ד סבור הסמ"ג (עשין ל) שכתב: "ומצות עשה מדברי הנביאים לעשות לשבת כבוד ועונג שנאמר וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד".

הרא"ם (יראים סי' תיב) כתב: "מצות עונג שבת גמרא גמירא לה עד דאתא ישעיה ואסמכה אקרא דכתיב וקראת לשבת ענג וכו'".. כלומר, לשיטתו מצוות עונג שבת הינה הלכה למשה מסיני.

עוד מקור בשאלה זו הוא הגמרא ביבמות (צג ב) שם מסופר על רבי ינאי שאריסו היה מביא לו בכל ערב שבת פירות משדהו והיה מעשרם על מנת לאוכלם בשבת. פעם אחת, ראה רבי ינאי שהאריס מתעכב וחשש שמא לא יספיק להגיע לפני השבת ולכן עישר מהפירות שבביתו על הפירות שהאריס יביא לו בהמשך. לאחר מעשה, הלך ושאל את רבי חייא האם עשה כהוגן (משום שיש איסור לתרום שלא מן המוקף). רבי חייא ענה לו שעשה כראוי ולימדו דרשה מפורשת כך: "ואכלת לפני ה' וכו' מעשר דגנך וכו' למען תלמד ליראה את ה' אלוקיך כל הימים". כלומר, התורה התירה לתרום שלא מן המוקף לשם מצוות עונג שבת.

כך ביאר הרשב"א (שו"ת ח"א סי' קכז), ולפי"ז יוצא שישנה דרשה גמורה בתורה להתיר לתרום שלא מן המוקף לצורך עונג שבת. ומכאן נראה להדיא שלדעתו מצוות עונג שבת דאורייתא היא. וכך ג"כ סבר הערוך לנר (על הגמ' שם) ועוד אחרונים.

והנה כתב הרמב"ם (פ"ל מה' שבת הל' א): "ארבעה דברים נאמרו בשבת שנים מן התורה ושנים מדברי סופרים והן מפורשין על ידי הנביאים, שבתורה זכור ושמור, ושנתפרשו על ידי הנביאים כבוד ועונג שנאמר וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד" [יש לציין, כי נושאי הכלים על הרמב"ם לא הביאו את המקור להלכה זו, אולי מפני שיש מקורות רבים וידועים הפזורים על פני הש"ס והמדרשים כאמור לעיל].

למרות שמפשט לשון הרמב"ם נראה כי הוא סבור שהמצווה הינה מדרבנן, להלן נראה כי דעתו שנויה במחלוקת גדולה.

החת"ס (שבת קיא א) הבין שדעת הרמב"ם^[3] שזוהי מצווה מדאורייתא ובא הנביא ישעיה והסמיכה אקרא, וז"ל: "ואין כוונתו שהוא מדברי רבנן או דברי קבלה כשמחת פורים אלא הוא דאורייתא ממש נאמר בעל פה הל"מ ואתא ישעיה ואסמכיה אקרא דאי לאו הכי שהיה הלכה למשה מסיני לא היה נביא רשאי לחדש דבר מעתה אלא על כרחך הלכה למשה מסיני היא וקרי לי' מדברי סופרים כמו קידושי כסף שממיתין עליהם ורמב"ם קורא להו מדברי סופרים כידוע".

לפי דבריו, לא תקשי מידי מלשון הרמב"ם שנראה שזה מדברי סופרים, שכן מצינו מקומות נוספים שהרמב"ם קורא דברי סופרים על דברי תורה הואיל ואתי ליה מדרשא.

החת"ס בהמשך דבריו מוכיח שדעת הרמב"ם שעונג שבת הוי הלמ"מ, מדבריו במקום אחר^[4] שהרמב"ם פוסק שהנשבע להתענות בשבת הוי שבועת שווא מה שאין כן הנשבע להתענות בחנוכה דהוי מדרבנן. ומהרשב"א לעיל, ניתן לחזק את החת"ס, שהרי כתב שהאיסור להתענות בשבת הוא מדאורייתא, ועוד שכך הבין בדעת הרמב"ם.

אך ראה ראיתי לדברי ערך השולחן (או"ח סי' רמב ס"ק ג) שאומר בדעת הרמב"ם שאכן ישנו איסור מדאורייתא להתענות בשבת אך מצוות עונג שבת הינה מדרבנן כפשטות לשונו שכתב מדברי סופרים^[5].

לכאורה שיטת ערך השולחן אינה מובנת, שהרי לא מצינו מקור לאיסור תענית בשבת, ממילא יהיה קשה ודחוק לומר שהינו איסור עצמי שאינו קשור לחיוב עונג שבת. ואם נאמר שאיסור התענית נובע מכח החיוב של עונג שבת אז מוכח ברמב"ם כדברי החת"ס. ועוד, מה יענה על כך שאין נביא רשאי לחדש דבר מעצמו? ושאלה זו האחרונה תהיה קשה גם כן על הראשונים לעיל (הפסקי רי"ד והסמ"ג)!

אלא לענ"ד, ההבנה בשיטת ערך השולחן היא כך. האיסור להתענות בשבת מהתורה אכן נובע מכח החיוב של מצוות עונג שבת. אלא שאין בכוחו ללמדנו על כלל מצוות עונג שבת שכן אפשר לומר שמהתורה די בכך שהאדם לא יסבול ויצטער בשבת אבל מהיכא תיתי לחייב מהתורה שיהנה ויתענג? ובאמת החיוב להתענג הינו מדרבנן, ואין להקשות מידי דאין נביא רשאי לחדש מעצמו שהרי לא חידש כלום אלא רק המשיך והרחיב את המצווה שמקורה אכן מהתורה. (ונ"ל שכך גם שאר הראשונים הסוברים דהוי מדרבנן יסברו).

נלע"ד שגם הרשב"א (שו"ת ח"א סי' תריד) הבין כך בדעת הרמב"ם. שהרי הוכיח את דעת הרמב"ם שאסור להתענות בשבת מהגמ' בברכות (מט ב) האומרת שחייבים לאכול בשבת לחם ולא מלימוד מפורש בגמ' ביבמות (צג ב) שממנה למד בעצמו שחיוב עונג שבת מדאורייתא [ובזה אתי שפיר תמיהתו של שו"ת רב פעלים (או"ח ח"ג סי' כב) על הרשב"א הנ"ל ע"ש].

והנה ראיתי שהקשה הילקוט יוסף (סי' רמב הערה ב) על שיטה זו (של ערך השולחן) מהמדרש שהובא לעיל האומר שאסור להתענות בערב שבת משום כבוד שבת שזה דאורייתא ומכאן שלא רק איסור התענית בשבת הינו מדאורייתא! אך לענ"ד, לפי כל האמור יש ליישב ולומר, שכשם שישנו איסור להתענות בשבת משום הימנעות גמורה מעונג שבת כך יש איסור לזלזל בכבוד שבת (ע"י שיתענה ולא יכין צורכי שבת).

למעשה, נחלקו האחרונים. כפי שהארכנו לעיל החת"ס ס"ל דהוי הלמ"מ, ולעומת זאת ערך השולחן ושו"ע הרב ס"ל דהוי מדרבנן.

רבינו יוסף חיים בשו"ת רב פעלים (או"ח ח"ג סי' כב) דן בדברים הנ"ל, ומסכם בזה"ל: "ואיך שיהיה אף על גב דיש מן האחרונים דנקטי עונג שבת דרבנן, ובדעת הרמב"ם יש פלוגתא, כיון דנראה עיקר כמאן דאמר עונג שבת דאורייתא צריך לכוין האדם בלבו בעונג שבת, שהוא מקיים מצות עשה מן התורה".

יש להעיר, כי המקור העיקרי לדבריו דהוי מדאורייתא הינו מהתרגום של יונתן בן עוזיאל לפס': "ושמרו בני ישראל את השבת - וינטרון בני ישראל למעבד תפנוקי שבתא". לפי הבנתנו לעיל, ניתן אולי לדחות ראיה זו ולומר שהחיוב הינו "למעבד" דהיינו לעשות משהו לכבוד שבת בערב שבת שאם לא יעשה דבר כזה, הרי הוא מזלזל בכבוד שבת ולכו"ע הוי מדאורייתא (כמו שאסור להתענות בשבת).

הגר"ע יוסף זצ"ל (חזו"ע שבת ח"א פ"א הל' א) הכריע גם הוא דהוי מדאורייתא.

לסיכום: ראינו מקורות בחז"ל שלכאורה סותרים זה את זה בשאלה האם חיוב עונג וכבוד שבת מדאורייתא או מדרבנן. ישנה מחלוקת ראשונים במקור החיוב בעניין זה, וכך גם נחלקו האחרונים בסוגיה זו. הלכה למעשה, נראה כי רוב האחרונים ס"ל דהוי מדאורייתא, וכך ג"כ הכריעו הבא"ח והרה"ג עובדיה יוסף זצ"ל.

ה. דברי אגדה בעניין כבוד ועונג שבת

לסיום המאמר, אעסוק מעט בדברי אגדה בענייננו.

חז"ל מאריכים בשבח מצוות עונג שבת, והטור (או"ח סי' רמב) העתיק דבריהם להלכה, וז"ל: "גרסינן בפרק כל כתבי אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלא מצרים

ר"נ בר יצחק אמר אף ניצול משעבוד מלכיות א"ר יהודה אמר רב כל המענג שבת נותנין לו משאלות לבו".

יש לשאול ולברר מה פשר שלוש הבטחות אלו? ומדוע הטור רואה לנכון להביא מאמרים אלו בספרו ההלכתי? (ולמרות שלעיתים פותח בדברי אגדה כגון ביו"ד ס' רס לעניין מילה עדיין השאלה ראויה לישאל)?

הבית יוסף (שם) הביא בשם מהר"י אבוהב הסבר המקשר בין מעשה המצווה לשכרה המובטח, וז"ל: "וכתב מהר"י אבוהב ז"ל דנותנין לו נחלה בלא מצרים הוא מדה כנגד מדה שכשם שהוא מפזר מעות בלא שיעור לצורך שבת כן יתנו לו נחלה בלא שיעור, וכן מה שאמרו ניצול משעבוד מלכיות לפי שמקבל עליו עול שבת מעבירין ממנו עול מלכיות ,וכן נותנים לו משאלות לבו כדי שיוכל למלאת חפצו מכל עונג שירצה".

ויש לשאול על דבריו:

1. מהו הקשר בין המצווה להתענג לבין פיזור המעות? וכי אם קיבל בחינם לא נחשב שעינג את השבת?
2. מהו "עול שבת" וכי זה קשה או סבל לאכול דבר טעים ומהנה בשבת??

התשובה על שתי שאלות היא אחת, ולא אחרת מאשר היסוד עליו דברנו לאורך הפרק. שכן לאור האמור המצווה להתענג בשבת מכילה בתוכה גם מכבוד השבת כאשר אדם טרח עליה בערב שבת (וככל שהשקיע יותר כך הכבוד שבת גדל). ממילא יוצא שאם השקיע כסף (ובכך הרבה את כבוד השבת) נותנין לו נחלה בלי מצרים כפי המעות שפיזר ללא גבול. ואם קבל עליו עול שבת, דהיינו טרח ועמל בהכנת המאכלים (ובכך גרם להרבות בכבוד שבת) שכרו שיינצל מעול שעבוד מלכויות. ואם הכינו עבורו הכל והוא לא טרח ולא השקיע מאומה אלא רק התענג בשבת עצמה קיים בזה מצוות עונג שבת גרידא ושכרו מפורש שנותנין לו משאלות ליבו.

 

יהי רצון שנזכה לכבד, לענג ולשמור את השבת כראוי ונזכה לכל הברכות כולם!

 

[1] ואולי יש לחלק בין מצוות ג' סעודות לעונג שבת שזה דינים נפרדים (עי' בה"ל ס' רנ).

[2] שהרי כידוע מדרש תנחומא (הקרוי ע"ש האמורא תנחומא בר אבא) מכיל דרשות תנאים, אמוראים וגאונים. ואף אם נאמר שזו דרשה של גאון עדיין זה המקור הקדום ביותר שמצאתי המתייחס בהדיא לנידון דידן.

[3] ולכאורה לפי הסבר זה ניתן לומר שגם הסמ"ג שהובא לעיל כוונתו לכך.

[4] פ"א מהל' שבועות הל' ו

[5] וכן דעת שו"ע הרב בקונטרס אחרון (סי' רמב) וכן מובא בהלכה ברורה (אוצרות יוסף ס' א) בשם 'עפרא דארעא' ו'ספר הבתים' שכתבו כך בדעת הרמב"ם.