צרירות דם שנמצאה בעוף

כיצד יש לנהוג כשקניתי עוף וראיתי בבשר העוף כתם אדום סגול כעין הצטברות דם?

הרב גיורא ברנר שליט"א

צרירות דם שנמצאה בעוף אחרי המליחה או אחרי הבישול

שאלה: כיצד יש לנהוג כשקניתי עוף וראיתי בבשר העוף כתם אדום סגול כעין הצטברות דם?

 

תשובה:

א. שיטת האוסרים רק בצרירות דם ממש שבאה ע"י מכה

כתב השו"ע (סי' סז סע' ד) "נצרר הדם מחמת מכה, אסור לבשלו עד שיחתוך המקום וימלחנו יפה...". וכתב בכף החיים (סי' סז ס"ק טז) "וכל שצלאו או חתכו ומלחו לקדרה כדינו אפילו לא הלך מראה האדמימות שבו שרי".

ולכאורה משמע מלשון השו"ע שנצרר הדם היינו דווקא דם ממש שנצרר ודווקא שהוא מחמת מכה. וכן משמע מלשון הלבוש (סי' סז סע' ד) שכתב "חתיכת בשר שהוא אדום ביותר וניכר שנצרר בה הדם מחמת מכה, אותו הדם כבר נתעורר לצאת ע"י הכאה וחזר ונבלע בתוכו ונקרש ונתקשה, ואינו יוצא ממנו ע"י מליחה עד שיעשה לו פתח לצאת, והוא שיחתכנו ואח"כ ימלחנו יפה יפה קודם שיבשלנו בקדרה...". ומשמע לכאורה מדבריהם שצריך שני תנאים שיחשב צרירות דם, גם שנצרר דם ממש (ולא רק התאדם הבשר) וגם שהוא מחמת מכה.

והט"ז (סי' לג ס"ק ח) כתב "...וזה פשוט שלא מיירי שם בדוקא שראינו שהכו אותה אלא מחמת נצרר הדם אמרינן דמחמת מכה היא". ולכאורה משמע מדבריו שנצרר היינו דווקא מחמת מכה, אלא שמחדש הט"ז שכל שנצרר ואיננו יודע מחמת מה נצרר, אנו אומרים שמן הסתם הוא מחמת מכה (אמנם משמע שאם ידוע לנו בהדיא שהצרירות אינה מחמת מכה אין להחמיר). [ומדברי הט"ז כאן אין ראיה אם מחמיר דווקא בצרירות דם ממש או גם בהתאדם הבשר.]

וכן בערוך השלחן (יו"ד סי' מ סע' כב) כתב "וכתב רבינו הרמ"א נצרר הדם בעובי הבשר הרי הוא כקורט דם וטריפה עכ"ל והיינו כשניכר שנצרר הדם מחמת מכה כמ"ש בסי' ס"ז ולפ"ז גם אם הבשר אדום ביותר וניכר שהדם נצרר בתוכו זהו כנצרר הדם" ומשמע מדבריו דמחד חשיב נצרר רק כשבא מחמת מכה, ועוד שאסור בכגון שהבשר האדים ביותר וניכר שניצרר הדם בתוכו. וכעין זה למד מדברי ערוך השלחן בשו"ת טעם ברוך (סי' כז) ז"ל "הרי לן מלשונו הטהור של הערוך השלחן, שדוקא אדומה ביותר וניכר שנצרר הדם, אבל מה שנעשה העוף אדמדם ואין מראהו לבן כ"כ כמו העופות הנמרטים ע"י אדם, אין מזה עוד ראיה שפירש הדם ממקום למקום או אפילו נבלע במקומו".

ומצאנו גם בשו"ת בית שערים שכתב (יו"ד סי' קכה) "ואמנם אין לאסור באדמימות קצת רק ברואים שנצרר הדם מחמת מכה ועיין רשב"א בתוה"ב בהא דנורא משאב שאיב ומסתברא דאפילו לא הלך מראה אדמומית שבו וכו' דם שבו הלך והאי שומנא בעלמא הוא וכו' וא"כ בהאדים קצת אין לאסור רק ברואים שנצרר הדם מחמת מכה". ומבואר דס"ל שאין להחמיר אלא בצרירות דם ממש וכשבא מחמת מכה (וכמש"כ לעיל ללמוד מפשטות לשון השו"ע והלבוש).

ב. שיטת האוסרים גם בבשר שהאדים וגם שלא מחמת מכה

איברא דבשו"ת טוב טעם ודעת (תליתאה סי' קיט) כתב שנחלקו הראשונים אם צרירות דם היא דווקא מחמת מכה ודווקא כשנצטבר דם ממש במקום אחד (ודם כזה אינו יוצא ע"י מליחה) או שצרירות דם היא גם כשהאדים הבשר, וכתב שצ"ל שלשון השו"ע שבא ע"י הכאה אינו בדווקא אלא שדיבר במצוי אך גם אדמימות בבשר ואפילו שלא מחמת הכאה אפשר לומר שחשיב צרירות דם (והביא שכ"נ לכאורה מאיך שביאר בכס"מ ובב"י את שיטת הרמב"ם). וכתב הגר"ש קלוגר שיש להחמיר בזה גם בהאדים הבשר אא"כ הוא הפס"מ.

[בדרכי תשובה (סי' סז ס"ק כט) הביא שלמרות שהמהרש"ם בדעת תורה הקשה על מה שהטוב טו"ד הקל בהפס"מ הרי שלמעשה בספר מי דעת הסכים המהרש"ם להקל בהפס"מ.

אמנם כעת ראיתי בספר דברי סופרים (סי' סט עמ' י סוד"ה הנה בגמ') שהקשה על הבנת הדרכי תשובה בדברי המהרש"ם עיי"ש.]

וכן משמע בכף החיים (שם ס"ק כ) שכתב שיש לחתוך לפני המליחה "כל מקום שהאדים יותר משאר הבשר... דידוע שבלע בשעת שחיטה, ואם יש דם בעין דבוק על הבשר פשיטא דצריך להסירו קודם מליחה".

ובשו"ת שבט הלוי (ח"ג סי' קא) הוכיח שהעיקר להחמיר כהגר"ש קלוגר ז"ל "ואשר שאל בענין אומצא דאסמיק בחולין צג ב דמשמע האדים הבשר אפילו בלי צרירת דם ואלו לשון הפוסקים יו"ד סי' סז נצרר הדם מחמת מכה משמע שיעור יותר גדול של האדמה ור"ל דוקא כעין צרירת דם ממש, הנה כבר ישב על ספק זה הגאון מהרש"ק בתשובת טוטו"ד דמצדד שם בג' דרכים אי דהאדים לבד אוסר, או דבענין שנמצא דם צרור וכנוס דוקא, או אפילו שאוסר אינו אוסר אלא מחמת מכה, והובא בקצור בדרכי תשובה שם והדרכי תשובה הראה לדברי הגאון מהרש"ם בדעת תורה סי' נה ונו"נ שם אם מחמת קשירת רגלים נקרא מחמת מכה אי לאו, והגאונים לא זכו עדיין לחי' המאירי אשר מפורש בדבריו בחולין צג ופסחים עד ב דמחמת מכה לאו דוקא, וכן משמע מדבריו שכ' אומצא דאסמיק ענינו בשר שהאדים בסבת דם שנצרר מחמת מכה או סבה האחרת וכו' עכ"ל דעצם האדמת הבשר אוסר אלא דהסיבה לכך צרירת הדם, ולכן צריכים להחמיר בזה".

[ויש לי להעיר כמה הערות, הראשונה לגבי מש"כ השבה"ל בשם המאירי, שראיתי לאחד הראשונים בן דורו של המאירי הוא רבנו דוד הכוכבי בספר הבתים (בית הקודש שער ג) שכתב "יש מי שפסק חתיכת בשר שנצרר הדם לתוכה מחמת מכה או דבר אחר אם חתכה ומלחה מותר אפילו לבשלה בקדירה. ולצלי או ע"ג גחלים מותר בלא חתיכה ובלא מליחה, לדעת האומרים שאין צריך מליחה לצלי. ויש מי שאומר שאם נצרר הדם בתוכה מחמת מכה אינו יוצא במליחה וצריך לנקר ולהוציא הדם הצרור ואח"כ ימלחנו לקדירה, אבל הצלי אין צריך כלום...". ומבואר מדבריו ראשית שדין צרירות דם אינו דווקא בבא מחמת מכה וכמש"כ בפירוש "שנצרר הדם לתוכה מחמת מכה או דבר אחר" (ובזה הוא מסכים עם המאירי). ושנית שדין זה שייך דווקא בדם ממש שנצרר ולא בבשר ששינה צבעו (ובזה הוא חולק על המאירי).

והערה שניה דהנה ראיתי בספר מעדני אשר (ח"א סי' ד) שהעיר שלכאורה אין להחמיר בכל מראה שונה הנוטה לדם אלא רק במראה חזק מאוד ז"ל "אך יש לדון להקל מטעם אחר, דהנה כתב הרשב"א בתוה"א דהא דהתירה הגמ' אומצא דאסמיק בדחתכיה ומלחיה או בדתלייה בשפודא, היינו אפילו לא הלך מראה אדמימות שבו, דאי בשהלך מראה אדמימות שבו, היכי מצי אמר רבינא מיצמת צמית ליה הא חזינן ליה דהלך האדמימות, אלא ע"כ דגם כשלא הלך מראה האדמימות מ"מ דם שבו הלך והאי חמר בשר הוא, עכת"ד. וכיון שלא כל אדמימות מקרי נצרר הדם, נראה לכאורה דכל שהצבע רק נוטה לאדום כעין ורוד חלש אין לזה חלות שם 'נצרר הדם' ומליחה מועילה להוציא את כל הדם שבו. אך אם הוא אדום חזק או כחול חזק יש להסירו עם קליפה (כיון שנמלח עם הדם ואוסר כדי קליפה)".

ואח"כ ראיתי שכעין זה כתב גם בספר דברי סופרים (סי' סט עמ' י ד"ה הנה בגמ') ז"ל "מיהו זה ודאי דלכו"ע צריך שיהיה אדום ביותר וכמש"כ הלבוש וכן הוא בר"ן (וזהו בישרא דאסמיק) אבל מה שיש לפעמים שהבשר או העור הוא בצבע ורוד זה אינו כלום, כן מבואר להדיא מדברי הטוב טעם ודעת והדעת תורה עיי"ש. ושמעתי שכן המנהג פשוט".

כעת ראיתי בקונטרס שלחן ערוך כהלכה להרה"ג ישראל מאיר וויל שליט"א (מהד' תשע"ג עמ' ע) שכתב ג"כ שלא כל אדום או ורוד או כתום הוא צרירות דם אלא רק אדום גמור. ועוד הביא בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל שדעתו שאף שלכתחילה מחמירים להסיר גם בשר שהאדים, הרי שבדיעבד אם נמצא אחר הבישול, במקרה שהאדים הבשר ולא נצרר דם ממש, יש להקל ולהתיר את הקדירה ואת תכולתה.]

ג. צרירות דם שנמצאה אחר המליחה לפני הבישול

יש לדון בכגון שלא חתך את מקום הצרירות קודם המליחה, ונמצא הדבר אחר המליחה וקודם הבישול, כמה מהעוף נאסר מחמת המליחה. והנה בש"ך (סי' קה ס"ק טז) כתב שדם לא שייך בו שמנונית, אלא שהעיר שע"פ מש"כ רמ"א (סי' קה ס"ק טז) שנוהגים להחמיר להצריך ס' אפילו בכחוש לגמרי ורק אם הוא איסור דרבנן אנו מקילים בקליפה או נטילה ולא מצריכים ס', ולכן בדם שנבלע ע"י צליה או מליחה יצטרכו ס' כנגדו.

ובדגו"מ (על הש"ך ס"ק לח) הקשה שהרי דם שמלחו איסורו מדרבנן וכיון שאין שייך בו שמנונית היה לנו להתירו בקליפה ולא להצריך שישים. והוסיף הדגו"מ שכן יש להקשות גם לפי מש"כ הרמ"א בהל' מליחה (סי' ע סע' א) לגבי דגים שנמלחו יחד עם בשר בשעה שנמלח מדמו "ויש אוסרין כל הדגים אם אינן ס' נגד העופות, דאנו משערין במליחה בס', והכי נהוג".

והציע הדגו"מ לתרץ שהמדובר שהבשר שנמלח עם הדם הוא שמן, אלא שהעיר הדגו"מ שלשיטת הש"ך (סי' קה ס"ק כח) שחולק על השו"ע (סי' קה סע' ט) וס"ל שלא אומרים במליחה שההיתר השמן מפטם לאיסור וחוזר ומבליע בכל ההיתר, ממילא לא יועיל תירוץ זה (שההיתר הוא שמן). [אמנם לשיטת הרמ"א כן יועיל תירוצו של הדגו"מ שהרי הרמ"א לא חלק על חומרת השו"ע בכה"ג שההיתר שמן והאיסור כחוש.]

ואמנם הט"ז (סי' קה ס"ק כו) כתב שגם דם נחשב כאיסור כחוש שיש בו שייכות שמנונית משום שלפעמים מעורב בו ציר ושומן. והפרמ"ג (שפד"ע ס"ק טז וע"ע ס"ק כח) כתב שצ"ל שגם הש"ך מודה לט"ז שכשמעורב ציר בדם צריך ס' כנגדו (שיש בו שייכות שמנונית) ולא דיבר הש"ך בדם היוצא במליחת הבשר (שהרי מעורב בו ציר) אלא בסתם דם בעלמא. וראיה לדבר שהרי הש"ך כתב שבמילתא דרבנן אפילו מנהג אין להחמיר בדבר כחוש לגמרי ולהצריך ס', והרי דם שמלחו הוי דרבנן וא"כ מדוע צריך ס' כנגדו, אלא צ"ל שהש"ך לא דיבר בדם שמוציאים במליחת הבשר.

[אלא שלענ"ד עדיין צ"ע קצת שהרי כתבנו לעיל שהש"ך (ס"ק כח) פליג על השו"ע וס"ל שאין להחמיר במליחה אא"כ האיסור שמן מחמת עצמו ולא מחמת הדברים האחרים המעורבים בו, ואולי יש לחלק שהש"ך אמר דבריו דווקא ביחס למקרה שהשמנונית היא מחמת ההיתר שבתוכו נבלע האיסור הכחוש, אך כשהמבליע הוא שמן וכגון בציר גם הש"ך מודה שמבליע את האיסור הכחוש בכולו.]

לפי מה שראינו עד כאן יש לנו לומר שבכה"ג שנמצא הצרירות אחר המליחה יש לנו לשער בחתיכה שנמלחה עמה אם יש ס' כנגדו (ובד"כ יש בכל העוף ס' כנגד הצרירות דם) ואם יש ס' כנגדו צריך גם קליפה במקום הצרירות, וכמש"כ הרמ"א (סע' ט) "מיהו אותה החתיכה שהאיסור נגע בה צריך קליפה מעט". ומצאתי מפורש שכתב כדברינו בספר מאורי אור (לרבי אהרון וירמש ח"ו דף קז ע"א) "ומבואר בפוסקים בנצרר דם שמצא אחר מליחה צריך ששים בחתיכה ואם אינו ששים צריך ששים נגד חתיכה כולה וחתיכה עצמו אסור...".

ואמנם בשו"ת בית שערים (יו"ד סי' קכה) כתב בזה "ולדינא נ"ל דאם לא חתך מקום שנצרר הדם קודם מליחה יכול לחתכו אחר מליחה ושרי ועכ"פ סגי בקליפה ולסמוך על השיטות דס"ל דכל מליחה סגי בקליפה...". והיינו שבדיעבד אם נמצא הצרירות אחר המליחה יש להקל שמבליע רק כדי קליפה ולא צריך ס' כנגד הצרירות.

[ויש עוד להביא בהנ"ל מה שראיתי בספר דברי סופרים (שם ד"ה ואם רוצה) שכתב בשם הגרח"ש גריינימן שליט"א שאם מלחו ללא חיתוך הורדת הצרירות דם, לא מהני שיחתוך וימלח שוב שכיון שכבר נמלח בכה"ג שלא היה יכול לפלוט חשיב שנמלח בכלי שאינו מנוקב.]

ד. צרירות דם שנמצאה אחר הבישול

בספר בית הלל (סי' סז ס"ק ב) דן בכה"ג שנמלחה ונתבשלה החתיכה קודם שחתך את מקום צרירות הדם, וכתב שלדידן שאומרים בכל האיסורים חנ"ן ממילא צריך באותה חתיכה לבדה שבא נמצא הצרירות ס' כנגד הדם, ואם אין בה ס' צריך בשאר התבשיל ס' כנגד כל החתיכה ואפילו הכי החתיכה עצמה אסורה.

ונראה נפק"מ למעשה בזה דאם בישל את כל העוף כאחד צריך ס' בכל העוף כנגד הצרירות, וזה בד"כ מצוי, אמנם בכה"ג שחתך את העוף לחלקים קודם בישולו, ממילא מצוי הדבר שבאותה חתיכה לבדה אין ס' כנגד הצרירות ובכה"ג שייך דין הב"ה דבעינן ס' כנגד כל החתיכה ואעפ"כ החתיכה עצמה נשארת באיסורה.

[ואמנם כל זה לשיטת הרמ"א ודעימיה דס"ל כר"ת שאומרים חנ"ן בשאר איסורים אך לשיטת השו"ע ודעימיה דס"ל להלכה כשיטת ר' אפרים דלא אמרינן בשאר איסורים חנ"ן ממילא בכל מקרה (ואפילו אם נחתך העוף לחתיכות קודם בישולו) אנו מחשבים ס' בכל הקדרה כנגד הצרירות ואם יש ס' גם החתיכה עצמה מותרת, וכן משמע בב"ה שאמר דבריו דווקא לדידן דאמירנן חנ"ן בשאר איסורים. וכ"כ בכף החיים (סי' סז ס"ק יז) שלשיטת השו"ע ודעימיה יש להקל בזה.]

ודברי הב"ה הובאו להלכה אצל רבים מהפוסקים ומכללם בבאר היטב דמהרי"ט (סי' סז ס"ק ו), בית לחם יהודה (סי' סז ס"ק ב), שו"ת בית שערים (שם ד"ה ולדינא), ערוך השלחן (סי' סז סע' יז וסיים בזה בצ"ע), יד יהודה (סי' סז פה"ק ס"ק יב), כף החיים (שם), דרכי תשובה (סי' סז ס"ק לז), הלכה פסוקה (סי' סז ס"ק ז) ובשו"ת שבט הלוי (שם).

והנה כתבנו לעיל שכשיש ס' כנגד החתיכה שבא נמצאת הצרירות בכל זאת החתיכה נשארת באיסורה (וכן אם בחתיכה עצמה יש ס' כנגד מקום הצרירות בכל זאת מקום הצרירות נשאר באיסורו). וכעת ראיתי בספר דברי סופרים (שם עמ' יב ד"ה וצריך) שהביא שכשיש ס' כנגד מקום הצרירות אעפ"כ מקום הצרירות נשאר באיסורו, שחשיב דם שפירש, וכיון שכבר נתבשל א"א להוציאו. והביא שם שהמעדני השלחן כתב שאליבא דהשו"ע גם מקום הצרירות יהיה מותר (אם יש ס' כנגדו) והדברי סופרים כתב לדחות דבריו ושכן משמע לאיסור בשו"ת טוב טו"ד וביד יהודה ובספר חידושים וביאורים.

[ראיתי בספר מעדני אשר (שם) שכתב שאם מדובר בבשר או עוף שבא מהקפאה אזי בדיעבד אין להחמיר להצריך ס' כנגד כל החתיכה (ושהחתיכה תישאר באיסורה אפילו אם יש בתבשיל ס' כנגדה) שיש ספק שמא אין זה צרירות דם אלא רק צבע מחמת ההקפאה, ז"ל "ומ"מ בדיעבד שנתבשל כמות שהוא אין לאסור התבשיל מדין דבוק (עי' דרכי תשובה ס"ק לז), שכן מצוי הדבר שמחמת ההקפאה הכתם נעשה כהה יותר, ויתכן מאד שקודם המליחה היה הכתם בהיר והמליחה הוציאה את כל הדם, ונשאר רק חמר בשר, ורק עקב ההקפאה התרכז החמר בשר ונעשה כהה. ומספק אין להחמיר באיסור דבוק ובחנ"נ בשאר איסורין".]

ה. אם יש חיוב לבדוק ולחפש אחר צרירות דם

כתב בבית לחם יהודה (סי' סז סוף ס"ק ב) שצרירות דם מצוי בעופות בחיבור שבין הרגל לגוף.

וביד יהודה (סי' סז פה"ק ס"ק יב) אחר שהביא לדברי הבית לחם יהודה סיים בזה "ויש לעיין אחר זה כי בנמצא הוא בפרט בעופות".

וכשבקרתי במשחטה שתחת השגחה של מערכת כשרות ידועה ומהודרת, ראיתי שמקפידים מאוד בחיפוש אחר צרירויות דם קודם למליחה (ראיתי שם שלוש או ארבע בודקים שונים לאורך ה'ליין' שתפקידם לחפש צרירויות דם בעופות). מאידך בהשגחה מהודרת וחשובה אחרת מצאתי פעמים רבות צרירויות בעופות שקניתי (שכמובן היו כבר אחר מליחתם).

ושאלתי בעניין את הגרש"א שטרן שליט"א ואמר לי שבאותם השגחות שמקפידים מאוד לחפש אחר צרירויות דם, אין חיוב לבדוק ולחפש בביתו קודם לבישול אם נשארו צרירויות דם בעוף. אך בהשגחות שלא כ"כ מקפידות בזה יש לבדוק במקומות המועדים שהם מקומות החיבור בין השוק או הכנף לגוף העוף.

[אחר זאת ראיתי מש"כ בזה בקונטרס שלחן ערוך כהלכה (שם עמ' סט) והוא כתב שם שבמשחטות שבודקים היטב אחר צרירויות אזי שכיחות הצרירות שנשארה היא בפחות מ5% מהעופות. ועו"כ שם (עמ' ע-עא) את המקומות בהם צריך לבדוק אם יש צרירות דם "...בעופות הם בחלק התחתון של השוק (בצד הפנימי של השוק), בכנפיים), בגרון ובפנת הירכיים מצד פנים במקום שנפגש עם הגוף... בבשר בקר מצוי בעיקר בחלק הצואר".]

ו. מסקנת הדין

המורם מכל האמור, ראשונה בגדר צרירות דם, דלפי פשטות השו"ע והלבוש לא חשיב צרירות דם אלא דווקא שנצרר דם ממש ודווקא כשהוא מחמת מכה. וכן משמע בט"ז ובערוך השלחן וכ"כ בהדיא בשו"ת בית שערים ובשו"ת טעם ברוך. ודעת הגר"ש קלוגר, הכף החיים והשבה"ל שצרירות דם הוא אפילו בבשר שהאדים הרבה ללא צרירות דם ממש ואפילו כשאינו מחמת מכה. [גם לפי המחמירים אין להחמיר אלא שמראה אדום חזק מאוד.] ודעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל שבדיעבד (אחר בישול) יש להקל בבשר אדום ללא צרירות דם ממשית.

שניה בנידון שנמצא הצרירות אחר המליחה, הנה מדברי גדולי הפוסקים נראה שצריך גם לשער אם יש ששים בחתיכה כנגד הצרירות וגם לקלוף וכ"כ בהדיא בספר מאורי אור. אמנם בשו"ת בית שערים כתב שיש להקל בזה בקליפה בלחוד.

וזאת השלישייה בנידון שנמצא הצרירות אחר בישול הבשר, אזי לשיטת השו"ע דס"ל דלא אמרינן חנ"ן בשאר איסורים, יש לשער שישים בכל התבשיל כנגד הצרירות ואם יש ששים גם החתיכה עצמה שנמצאה בה הצרירות מותרת, ורק יחתוך את מקום הצרירות. ולשיטת הרמ"א ודעימיה דאמרינן חנ"ן בשאר איסורים, ממילא בעינן ס' בחתיכה לחוד כנגד הצרירות ואם יש ששים הכל מותר ורק יקלוף מקום הצרירות, אף אם אין ששים החתיכה בכל מקרה אסורה ובעינן ס' בכל הקדרה כנגד כל החתיכה. ויסוד הדברים במש"כ הבית הלל והובאו דבריו להלכה אצל רבים מגדולי הפוסקים. [ואמנם בספר מעדני אשר כתב שאם מיירי בעוף או בשר שבא מהקפאה אזי גם לשיטת רמ"א יש להקל שלא אומרים חנ"ן בחתיכה ודי לשער ששים בכל התבשיל כנגד הצרירות.]

והרביעית שהקונה עוף מהשגחות שלא מקפידות לבדוק אחר צרירויות בעופות קודם למליחתם, צריך הוא לבדוק במקומות המועדים בעוף (במקום החיבור בין השוק או הכנף לגוף העוף) אם ישנן צרירויות דם, קודם שיבשל את העוף.

[אחר שכתבתי דברי הראוני מש"כ בנ"ד הגר"א רובין שליט"א בספרו נהרות איתן (סי' כא) עיי"ש.]

זה הנלענ"ד בנידון שאלתך והבורא יתברך יצילנו משגיאות ויורנו בדרך אמת.

גיורא ברנר-גבעת אסף

 

[מתוך קובץ בעלי אסופות קיץ תשע"ה]