אכילת מאכל שהיה תחת המיטה

מאכל שהונח על המיטה התחתונה במיטת קומותיים

הרב גיורא ברנר שליט"א

אוכלין ומשקין שתחת המיטה

(מיטת קומותיים שישנו על חלקה העליון והיה אוכל ע"ג המיטה התחתונה)

 

בס"ד מוצש"ק תולדות תשע"ט

 

לכב'...

 

א. עתה באתי על מה ששאלת במי שישן על המיטה העליונה במיטת קומתיים וע"ג המיטה התחתונה היתה מונחת עוגה סגורה בתוך שקית, האם המאכלים נאסרו מדין אוכלין שתחת המיטה או שלא נאסרו באכילה, וציינת יפה לדברי ספר פסק"ת (סי' רלט ס"ק 94) שכתב שאין המאכלים שע"ג המיטה התחתונה נאסרו.

 

ב. והנה דעתי העניה אינה כן אלא אני נוטה להחמיר ולאסור את המאכל הנ"ל, אך ע"מ להסביר את הדברים, צריך תחילה לבאר את יסוד הדין בעניין מאכלים שתחת המיטה ואח"כ נבוא לדון בעצם דברי הפסק"ת.

איתא בגמ' פסחים (קיב א) "תנא אוכלין ומשקין תחת המטה אפי' מחופין בכלי ברזל רוח רעה שורה עליהן". והובאו הדברים לדינא בדברי הראשונים עי' בלשון רבנו גרשום (ב"ב נח א) שכתב בפירוש "לפי שאסור להניח אוכלין ומשקין וכלים אחרים תחת המטה מפני שרוח רעה שורה עליהן", וכן הוא שם ברשב"ם (ד"ה כל שאין) וציין בפירוש לדברי הגמ' פסחים הנ"ל.

והרי"ף (ע"ז י ב) והראב"ד (רוצח ושמירת הנפש פי"ב ה"ה) ציינו כמקור לדין זה את דברי הירושלמי (תרומות פ"ח ה"ג) ז"ל "א"ר אמי צריכין למיחוש למה דברייתא חששין אסור דלא למיתן בר נש פריטין גו פומא ותבשילא תותי ערסא פיתא תחות שיחיא מיצא סכינא גו פוגלא סכינא גו אתרוגא".

ונפסקו הדברים בשו"ע (יו"ד סי' קטז סע' ה) "ולא יתן תבשיל ולא משקים תחת המטה, מפני שרוח רעה שורה עליהם".

 

ג. והנה בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' קה) כתב בנ"ד "בדבר אוכלין ומשקין שנותן תחת המטה אם אסורין בדיעבד נ"ל פשוט דאין כאן חשש איסור בדיעבד רק דבכל אלו מבואר בש"ס ופוסקים דהוא רק אזהרה לכתחילה וכמשמעות בעל העיטור, אך כדי שלא להוציא חלק בלי ראיה כלל נ"ל להוכיח שכן הוא דהא מצינו בסוגיא דש"ס כמה פעמים שהזהירו לחבר שלא יאכל אצל עם הארץ מפני דברים שאינם מתוקנים, ובפרק חזקת הבתים דף נח ע"א מטה של ת"ח כיצד כל שאין תחתיה אלא סנדלין בימות החמה ומנעלים בימות הגשמים ושל עם הארץ דומה לאוצר בלום, ופרש"י וז"ל מטת עם הארץ כל דבר מניחין תחת מטתן אוכלים וכלים עכ"ל וא"כ אמאי לא חששו חכמים איך יאכל עמו הלא חמירא סכנתא מאיסורא אלא ודאי פשוט דכל הני הוא רק אזהרה לכתחלה אבל בדיעבד אין קפידא כלל גם לא הוזכר בשום פוסק שום איסור בדיעבד בענינים אלו".

ומבואר מדבריו דס"ל שכל האזהרות שנאמרו משום רוח רעה אינם אוסרים כלל בדיעבד, וממילא לשיטתו כל אוכלין שהיו תחת המיטה מותר בדיעבד באכילה.

והביא שלוש ראיות לדבריו, האחת מדברי העיטור, השניה שכן מבואר בש"ס ובפוסקים שהוא אזהרה לכתח' בלבד, והשלישית מסוגיא דב"ב שחששו שעם הארץ יאכילנו שאינו מעושר ולא חששו שיאכילנו אוכלים שהיו תחת המיטה, אע"פ שדרכו של עם הארץ להניח שם אוכלים. ויעויין בהגהות הגרע"א (יו"ד סי' קטז סע' ה) שציין לדברי השבו"י הנ"ל. וע"ע בשו"ת לבושי מרדכי (מה"ת יו"ד סי' יט ס"ק ג) שבדיעבד מיקל כדעת השבו"י.

ובענ"ד לא הבנתי ראיותיו של רבנו השבו"י, ראשית מש"כ שכן מבואר בש"ס ופוסקים שאינו אוסר אלא לכתחילה אך לא בדיעבד, הרי בגמ' פסחים הנ"ל שהיא מקור דינינו נאמר בהדיא "תנא אוכלין ומשקין תחת המטה, אפילו מחופין בכלי ברזל רוח רעה שורה עליהן. ת"ר לא ישתה אדם מים לא בלילי רביעיות ולא בלילי שבתות, ואם שתה דמו בראשו, מפני סכנה. מאי סכנה רוח רעה", והרי לפי השבו"י אינו מובן שכיון שנאסרה שתיית המים משום רוח רעה מדוע "דמו בראשו", והרי זוהי רק אזהרה לכתחילה ולא נאסר בדיעבד באכילה.

ושמחתי לראות שכעין דברינו כתב החיד"א בשיו"ב (יו"ד סי' קטז ס"ק י) ואף הביא ראיות נוספת להנ"ל ז"ל "וראיה לזה ממש"כ פרק כל היד האוכל שום קלוף וכו' שעבר עליהן הלילה מתחייב בנפשו משום דרוח רעה שורה עליהן. הרי דמשום רוח רעה אסורים דיעבד. והכי מוכח ממ"ש פרק ערבי פסחים אוכלין ומשקין תחת המטה אפילו מחופין בברזל רוח רעה שורה עליהן, ת"ר לא ישתה אדם מים לא בלילי רביעיות וכו' ואם שתה דמו בראשו מפני הסכנה, מאי סכנה רוח רעה. הרי דאיכא סכנת רוח רעה. וגבי אוכלין וכו' לא קאמר לא יתן אוכלין, אלא קתני אוכלין ומשקין וכו', לומר דאפילו בדיעבד סכנה".

ומש"כ השבו"י להוכיח מדברי העיטור (לגבי השוחט בקנה) שאינו אוסר בדיעבד, גם בזה כתב השיו"ב (שם) לדחות את הראיה ז"ל "ולי ההדיוט אין הנדון דומה לראיה, דהתם הרוח רעה שורה על הקנה, ולכן לכתחילה לא ישחוט בו ובדיעבד שרי, אבל הכא הרוח רעה שורה על האוכל, ולכן י"ל דאף בדיעבד אסור" ועיי"ש בהמשך דברי השיו"ב שהביא ראיה לדבריו גם מהבכור שור.

ומה שהביא השבו"י להוכיח מדין עם הארץ, כתב על זה השיו"ב "והראיה אחרת שהביא הרב שבות יעקב אינה ראיה כלל, כמבואר למעיין". וראיתי גם בשו"ת לב ים (תחילת סי' טו) שכתב לדחות את הראיה בגמ' ב"ב לגבי עם הארץ ושהעיקר לאסור גם בדיעבד ז"ל "אך באמת י"ל דלכן לא אמרו טעם זה משום די"ל דלא חיישינן לזה דודאי אין ע"ה מקפיד מלהניח אוכלין רק תחת המטה אך דרכו שאין מקפיד מלהניח אוכלין תחת המטה כמו בשאר מקומות וכיון שהחבר ראה כעת שאין האוכלין מונחין תחת המטה לא חיישינן שמא היה כבר מונח תחת המטה דאמרינן כאן נמצא וכאן היתה כמו דאמרינן חזקה זו בכמה מקומות".

וגם דעת רבם של ישראל הגר"א זיע"א לאסור בכל מקרה ואפילו בדיעבד וכמו שהובא בהרבה מקומות בשמו ראה למשל במעש"ר (מהד' מכון מעדני אשר אות צה), תוספת מעש"ר (אות כה), כתר ראש (מהד' מכו"י הל' סעודה אות פ), בינת אדם (כלל סג) ובעליות אליהו (ס"ק יד).

וכן דעת שו"ת בנין עולם (או"ח סי' לג ס"ק טז ועיי"ש בהערה מבן המחבר) והזבחי צדק (ח"ב יו"ד סי' קטז אות כח) שהעיקר לאסור אף בדיעבד (ודלא כשבות יעקב). וכ"נ דעת הגרי"ש נתנזון זצ"ל (בהסכמתו לספר שמירת הנפש). וכ"נ דעת הדברי יציב (יו"ד סי' לא ס"ק ז) לאסור אפילו בדיעבד והביא שכן החמירו הדברי חיים והשד"ח.

וממילא כן עיקר שאין להקל בדבר סכנה שכזה והמאכל אסור אף בדיעבד, ועי' ביפה ללב (המוזכר לקמן) שכתב ע"פ המזמור לדוד שגם למ"ד שאין כ"כ חשש רוח רעה בימנו הרי שבחששות סכנה כעין אלה אין להקל.

 

ד. ועתה נבוא לדון במה שהבאת מקור להקל בנידון דידן שאין הסכנה שייכת במיטת קומתיים והבאת שכ"כ בפסק"ת, ובאמת עיינתי בדבריו וראיתי שכתב כדבריך "ודווקא תחת המטה ולא בין כר לכסת או תחת המזרון או בכיסיו של האדם או במטה ע"ג מטה בדברים שתחת המטה העליונה ע"ג המטה התחתונה וכד'". והפסק"ת ציין שם כמקור לדבריו לדברי הדרכ"ת (סי' קטז ס"ק לז).

ואני עני עיינתי בדברי הדרכ"ת הנ"ל ובענ"ד נראה שאין לפנינו קרקע יציבה מספיק לסמוך עליה להקל בענייני סכנה שכאלה. דהנה הדרכ"ת (שם) כתב "עי' בספר מזמור לדוד (להרב מהרד"ף ז"ל) דף קי"א ריש ע"ב שכתב וז"ל דבר ברור שאין בכלל זה מה שנוהגין להניח התבשיל בין כר לכסת כדי לשמור חומו וכדומה דלא מקרי תחת המטה אלא בקרקע שמתחתיה ממש עכ"ל ועי' בס' יפה ללב ח"ג ביו"ד סי' זה אות ו' שהביאו וכתב דלפי דברי הרב מהרד"ף הנזכר נראה דה"ה דאין ליתן אוכלין ומשקין תחת השלחן כדרך שלחן הלועזים שמונחים ע"ג הקרקע בקרקע שתחתיו ממש והיינו כשהוא ע"ג קרקע ממש אבל אם הוא מרוצף באבנים או בקורות אין לחוש דאין רוח רע שורה אלא בדבר שעומד ע"ג הקרקע ממש שהוא אדמת עפר וכו' וע"כ טוב ליזהר כשמוציאים הקדירות מן התנורים וכירים שלא להניחם ע"ג הקרקע ממש כ"א כשהוא על הרצפה של אבנים או ע"ג עצים ולוח וכיוצא שיש דבר מפסיק ביניהם עכ"ד".

ומבואר שהדרכ"ת בנה דבריו על מה שלמד היפה ללב מדברי הגר"ד פאדרו בספר מזמור לדוד לחלק בין מונח ע"ג הקרקע ממש למונח ע"ג רצה מרוצפת באבנים או עץ וכד'.

ולענ"ד אין מכאן כל ראיה להיתר בנ"ד, ראשית ביסוד הדברים, בדברי המזמור לדוד הרי לא נזכר כלל כל חילוק בסוג הקרקע עליה מונחים האוכלים והמשקים וכל כוונתו לומר שאין איסור "להניח התבשיל בין כר לכסת כדי לשמור חומו" שזה אינו נקרא "תחת המטה", ובפשטות כוונתו שהאיסור הוא דווקא "תחת" מקום שנתו של הישן ולא מצדו תחת כר וכסת, ואין מכאן כל מקור או קשר לחילוק בין רצפת קרקע לרצפת אבנים.

[ועי' בתוספת מעשה רב אות כה במעשה עם הגר"ז מוולזין זצ"ל שמוכח שהגר"א אסר אפי' מאכלים שהישן נגע בהם מצידו. וע"ע בשו"ת עין יצחק (או"ח סי' כד) במה שהביא ממדרש איכה רבה שמוכח שלדעתו אין חילוק בין תחת הכר לתחת המיטה. ומש"כ העין יצחק שם לחלק בין אוכלים חיים למבושלים עי' בשד"ח (מערכת ל כלל קמא אות לא ד"ה ובעין יצחק) ובשו"ת לב ים (שם) שכתבו לדחות חילוק זה.]

ועוד שבפשטות דווקא נראה חומרה מדברי המזמור לדוד, שהרי לכאו' מש"כ שהיו נוהגים לשים את התבשיל בין כר לכסת לשמור חומו, לא היו עושים זאת בשנתם אל סתם כך כשהיו רוצים לשמור חומו, ובמקרה שכזה שאין אדם שישן עליו סובר לכאורה המזמור לדוד שגם כן שייך איסור במונח תחת המיטה (אפילו שאינו ישן שם עכשיו), ורק במונח בין כר לכסת כותב להתיר.

אמנם בין לפי הסבר א' ובין לפי הסבר ב' לא מצאנו שום מקור או ראיה לחילוק הנ"ל אם הקרקע היא עפר או אבנים וכד', חילוק שלכאו' אינו מובן מ"ט נחלק בזה.

ועיינתי גם בגוף דברי היפה ללב הנזכר ולא נתברר לי אם כוונתו לקולא, דהיינו שאפי' נמצא האוכל תחת מיטה שאדם ישן עליה אין שורה עליו רוח רעה אא"כ מונח ממש ע"ג קרקע (וכמו שמשמע ממה שציין היפה ללב לשו"ע או"ח סי' קפא סע' ב עיי"ש במג"א ס"ק ב), או שכוונתו לחומרא לומר שכל שהמאכל ע"ג קרקע יש לחשוש לרוח רעה אפילו אין אדם ישן מעליה (וכמו שמשמע ממה שהיפה ללב כתב להחמיר אפילו באוכלים שע"ג קרקע שתחת שולחנות של גויים, והרי אין ישנים ע"ג שולחנות אלו. וכן ממש"כ להחמיר במוציא מאכל מהתנור שלא יניחו ע"ג קרקע). וממילא י"ל שאף לדעתו אם ישן ממש מע"ג האוכל יש לאסור אפי' אם האוכל מונח ע"ג קרקע מרוצפת וכד'.

ואף אם נאמר שכוונת היפה ללב לקולא, ואפי' אם ישן מעליו אין כל חשש אם מונח האוכל ע"ג רצפה מרוצפת, לענ"ד קשה לסמוך על כך, שהרי מדברי המזמור לדוד, שעליו נסמך היפה ללב, לא מצאנו שום ראיה או מקור לחילוק שכזה כנ"ל.

ועוד הרי בגמ' ושו"ע נזכר האיסור בסתם ולא חילקו כלל אם מונח המאכל ע"ג קרקע או רצפת אבנים, ואף אם תאמר שבימי הגמ' רוב הבתים לא היו מרוצפים, הרי שבימי הראשונים והשו"ע היה מצוי מאוד הדבר שישנם בתים מרוצפים וכמו שמבואר בשו"ע (או"ח סי' שלז סע' ב) ובבהל"כ (שם ד"ה ויש) בשם התרומה והריב"ש. וממילא חילוק שכזה היה לשו"ע לכותבו, וממה שלא כתבו נראה דס"ל שגם ברצפות אבנים שהיו מצויות בימיו יש איסור במאכלים שתחת המיטה.

ואף יותר מכך שגם ביפה ללב וגם בדרכ"ת אף אם נבאר שכוונתם לקולא, לא נזכר כלל להקל באוכלים הנמצאים ממש מתחת למיטה שאדם ישן עליה, וממילא אין ראיה מוכרחת למה שלמד הפסק"ת מדבריהם להקל גם במקרה של מיטת קומותיים.

ויש עוד להביא ראיה לדברינו דהנה בחידושי תורת חיים (ב"ב נח א וע"ע בחחי' לשבועות טו ב) כתב את טעם האיסור באוכלים ומשקין שתחת המיטה ז"ל "וטעם הדבר נראה לפי שהשינה אחד מששים במיתה היא דבשעת שינה נשמתו של אדם הטהורה יוצאת ולהכי רוח מסאבא שריא עליה דאיניש וזה טעם נטילת ידים שחרית וכשהוא מאהיל בשעת שינה על האוכלין הרי הן כאלו היו באהל המת ושריא עליהן ההוא רוח מסאבא". והרי לפי טעמו של התורת חיים שהוא כעין דין אהל המת הרי באהל המת אין חילוק אם רצפת האוהל מרוצפת או לא, וממילא גם בנ"ד אין לחלק.

ושמחתי מאוד למצוא אח"כ בשו"ת לבושי מרדכי (מה"ת יו"ד סי' יט ס"ק  ג) שנשאל אם יש לחלק בדין אוכלים שתחת המיטה בין מיטת תינוק למיטת אדם מבוגר, והביא את דברי התורת חיים הנ"ל ולמד מדבריו לדחות חילוק זה (שהרי בטומאת אהל אין חילוק בין תינוק למבוגר). וכן מצאתי בשו"ת תשורת ש"י (מה"ת סי' קטז) שדן אם גם אוכלים שתחת מיטת גויים יש עליהם רוח רעה, וכתב שלפי דברי התורת חיים יהיה הדבר תלוי בשאלה אם יש טומאת אהל בגוי.

וממילא נאמר גם בנ"ד ללמוד מדבריו שכמו בטומאת אהל ה"ה למ"ד אין חילוק בין סוגי הקרקע.

 

ה. העולה מכל הנ"ל שלענ"ד גם בנידון שאלתך יש חשש סכנה, ואין להקל בדברים כעין אלו שיש להם מקור מפורש בחז"ל בראשונים ובגדולי הפוסקים, ושומר נפשו ירחק מהם.

 

 

החותם דברי בברכה מרובה

גיורא ברנר- בהמ"ד הלכתא