השתדלות ברפואה

חובות הרופא והחולה בהלכה. מתוך קובץ בעלי אסופות קיץ תשע"ב

הרב ינון קליין שליט"א

השתדלות ברפואה

שער א- נתנה רשות לרופא לרפאות




א. 'ורפא ירפא' מחלוקת הראשונים

בגמ' בבא קמא (פה א^[1]) מצאנו מימרא מבית מדרשו של רבי ישמעאל "תניא דבי ר' ישמעאל אומר 'ורפא ירפא' מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות" ורש"י (ד"ה נתנה רשות לרופאים לרפאות) מבאר מה הייתה הסברא לאסור על הרופא לרפאות "ולא אמרינן רחמנא מחי ואיהו מסי". כלומר יש סברא אמיתית לאסור על הרופאים לרפאות, הקב"ה גזר חולי על איש פלוני והרופא ירפא?!

בעלי התוס' (שם ד"ה שניתנה) מחדדים את השאלה "וא"ת והא מרפא לחודיה שמעינן ליה? וי"ל דה"א הני מילי מכה בידי אדם אבל חולי הבא בידי שמיים, כשמרפא נראה כסותר גזירת המלך קמ"ל דשרי". כלומר, לא מספיק היה לומר 'רפא' צריך לכפול את הדברים 'רפא ירפא', שלא נטעה לומר שדווקא מה שנעשה בידי אדם מותר לרפאות אלא גם אם גזר הקב"ה חולי על אדם מותר לרופא לרפאות ואין זו סתירה לגזירת מלכו של עולם. וכן ביאר הרשב"א (שם ד"ה ורפא ירפא) "ואם תאמר והא מירפא בלחוד נפקא, י"ל דאי לא כתב רחמנא אלא ירפא הוה אמינא שלא ניתנה רשות לרפאת אלא מכה הבאה בידי אדם, אבל חולי הבאה בידי שמיים אסור, דמי שהכה הוא ירפא, ומי שמשתדל לרפאתו כמבטל מה שנגזר מן השמים, לפיכך הוצרך הכתוב לשנות ברפוי, לומר דבין בזה ובין בזה ניתנה רשות לרופאים לרפאת" וכ"כ התוס' רא"ש (ברכות ס א ד"ה מכאן).

א"כ יוצא שלשיטת רש"י, תוס', רשב"א והתוס' רא"ש, יש רשות לרופא לרפאות כל חולי ולא נחשב לסותר גזירת המלך, לפי שחדשה התורה 'ורפא ירפא' שיש רשות לרופא לרפאות.

אמנם האבן עזרא (שמות כא יט ד"ה ורפא ירפא) ביאר את הפס' 'ורפא ירפא' באופן אחר וחולק על התוס' והרשב"א[2], וכך כותב האבן עזרא "ורפא ירפא- לאות שנתן רשות לרופאים לרפא המכות והפצעים שיראו בחוץ. רק כל חולי שהוא בפנים בגוף, ביד השם לרפאתו. וכן כתוב כי הוא יכאיב ויחבש (איוב ה יח). וכתוב באסא (דבה"י ב טז יב) 'וגם בחוליו לא דרש את ה' כי אם^[3] ברופאים'". מבואר בדבריו שהוא סובר שדווקא במכות חיצוניות נתנה רשות לרופאים לרפאות אבל בחוליים פנימיים אין רשות אלא מוטל על האדם רק להתפלל אל ה' ולבקש ממנו את רפואתו. והיה אפשר לומר שסברתו היא הסברא שבא רש"י לשלול, דלא אמרינן רחמא מחי ואיהו מסי, שהראב"ע סובר שאם המכה היא פנימית אין לרופאים רשות לטפל בה, דרחמנא מחי ורחמנא מסי. אולם ק"ק לפרש כן, שהרי גם המכות החיצוניות מכותיו של ה' הם (כגון בתאונה וכד' שהאדם נאנס ולא פשע בשמירת גופו), לכן יותר נראה לומר שראב"ע סובר שכיון שמדע הרפואה אינו מדוייק ויש סכנה בהתרפאות במחלות פנימיות, אסור להכניס עצמו לסכנה. וזה דווקא במכות פנימיות, אבל מכות חיצוניות רפואתם מוכחת וידועה יותר ויש בהם פחות סכנה ולכן מותר להתרפאות בהם[4].

וכמותו כתב גם רבנו בחיי (שמות שם ד"ה ורפא ירפא) "ומה שארז"ל ורפא ירפא, מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, לא אמרו אלא במכה שבחוץ שהכתוב מדבר בה אבל חולי מבפנים אין זה תלוי אלא ביד הרופא כל בשר אשר בידו נפש כל חי[5]". הרי שסובר כראב"ע שאין רשות לרופא לרפאות אלא מכה חיצונית ולא חוליים פנימיים.

[עוד פירוש לפס' זה כתב התוס' רא"ש (שם) בשם ר"י מאורליינ"ש והוא שהתורה חדשה שמותר לרופא לקבל שכר עבור רפואתו ויבואר לקמן]

ב. שיטת הרמב"ן בחובת הרופא לרפא

הרמב"ן בתורת האדם (סוף שער הסכנה והביאו הב"י יו"ד ריש סי' שלו) כתב שיש מצוה רבה על הרופא לרפאות וז"ל "אבל האי רשות, רשות דמצוה הוא לרפאות ובכלל פקוח נפש כדתנן מאכילין אותו ע"פ בקיאים... והואיל ומחללים שבת ברפואות ש"מ פיקוח נפש הן, ופיקוח נפש מצוה רבה היא והזריז בה משובח והנשאל מגונה והשואל שופך דמים וכ"ש המתייאש ואינו עושה, וש"מ כל רופא שיודע בחכמה ובמלאכה זו חייב הוא לרפאות ואם מונע עצמו הרי זה שופך דמים" [ולפ"ז צריך ביאור מהי לשון רשות שאמר ר' ישמעאל אם היא מצוה מה שייך רשות, ויבואר לקמן]. והוסיף הרמב"ן לבאר שהכוונה במה שאמרו נתנה רשות לרופא לרפאות היא כדברי התוס' והרשב"א דלעיל שלא יאמרו שה' מוחץ והוא רופא, ועוד הסבר כתב והוא "שאינו אסור מצד חשש השגגה" כדבריו בפירוש התורה (לקמן) שהרופא לא צריך לחשוש "מחשש שמא ימות בידו" כיון שהוא בקי במלאכתו.

ובפירושו לתורה (ויקרא כו יא) על הפס' "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם" מבאר הרמב"ן באריכות את עניין הרפואה וההבדל שבין התרפאות ע"י רופא ובין מי שאינו זקוק לזה אלא מתרפא רק ע"י ה'. וז"ל הרמב"ן שם, "והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו... והוא מאמרם (ברכות ס א) שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו^[6], שאילו לא היה דרכם ברפואות יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון ה' אבל הם נהגו ברפואות והשם הניחם למקרי הטבעים. וזו היא כוונתם באמרם (שם) ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות והוא לא היה מעדת השם שחלקם בחיים אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו, לא מפני חשש שמא ימות בידו אחרי שהוא בקי במלאכה ההיא ולא בעבור שיאמר כי השם לבדו הוא רופא כל בשר שכבר נהגו".

מהרמב"ן הנ"ל מבואר שלכתחילה אין שום צורך ברופא אלא ה' הוא המכה והוא הרופא, אמנם מאחר והאדם מבקש רפואה ולא משליך יהבו על ה' לבדו אלא משתדל גם באמצעים גשמיים להתרפאות, הרי שלא רק שאין איסור על הרופא לרפאות אלא יש לו איסור להמנע מלרפאות, לפי שהחולה הביא עצמו למצב זה שהוא זקוק לרופא, ואם היה החולה ברמה רוחנית גבוהה ביותר אזי לא היה צריך כלל את הרופא, אבל משהתחיל החולה לדרוש את הרפואה ולא לדרוש אל ה' הרי שאסור לרופא להמנע מלרפאותו [ונראה שיש סתירה בדברי הרמב"ן בין דבריו בתורת האדם שם משמע שלכתחילה יש חיוב לרפאות לבין דבריו בחומש שם משמע שזה רק דיעבד, אלא שיש ליישב שבפירושו לתורה דיבר הרמב"ן בשורש הדברים, שלכתח' לא שייך כלל חולי באדם, אמנם בחיבורו ההלכתי דיבר מצד ההלכה, שעכשיו שנעשה לטבע, מותר לכתח'. ויבואר לקמן בדברי הצי"א גבי חובת החולה להתרפאות ושיטת הרמב"ן בזה].

וכן כתב הטור (יו"ד סי' שלו) לבאר את הכוונה ב'רפא ירפא' "שלא יאמר מה לי לצער הזה שמא אטעה ונמצאתי הורג נפשות בשוגג". לכן אמרה התורה שיש רשות לרפאות ולא יבואו אל הרופא בתביעות. וכן ביאר מרן הגראי"ה קוק זי"ע בשו"ת דעת כהן (סי' קמ) שמכיוון שענייני הרפואה הם בגדר ספק ולא בגדר ודאי, הייתה התורה צריכה לתת רשות לרופא לרפאות כי אולי חלילה יפעל ההיפך וימית את האדם, אלא מכיון שא"א באופן אחר נתנה התורה רשות לרופא לרפאות[7].

ג. חובת ריפוי מדין השבת אבדה

על דברי המשנה (נדרים פ"ד מ"ד) "המודר הנייה מחבירו נכנס לבקרו עומד אבל לא יושב מרפאהו רפואת נפשות אבל לא רפואת ממון" כתב הרמב"ם בפירוש המשניות "רפואת נפשות הוא שירפא אותו ורפואת ממון הוא שירפא בהמתו, ומותר לו לומר לו מה יועיל לבהמתו ולא נאסר עליו אלא לרפותה בידו. ולא נאסר זה לחולה עצמו מפני שהיא מצוה כלומר שחייב הרופא מן הדין לרפאות חולי ישראל והרי הוא בכלל אמרם בפירוש הכתוב והשבתו לו לרבות את גופו שאם ראהו אובד ויכול להצילו הרי זה מצילו בגופו או בממונו או בידיעתו".

וביאור דברי הרמב"ם הוא שהגמ' בסנהדרין (עג א) לומדת לגבי החובה להציל את חבירו "אבדת גופו מניין ת''ל והשבותו לו" ופירש רש"י (ד"ה והשבותו לו) "קרא יתירא הוא למדרש השב את גופו לעצמו", ומזה למד הרמב"ם שיש חיוב מדין השבת אבידה להציל את חבירו בכל מה שיוכל או בגופו או בממונו או בידיעתו, ומכאן החיוב לרופא לרפאות שיש לו ידע וחייב להשתמש בו לקיום מצות 'והשבותו לו' להשיב לאדם את גופו ע"י ריפוי.

עוד כתב הרמב"ם (נדרים פ"ו ה"ח) "חלה ראובן נכנס שמעון^[8] ומבקרו ובמקום שנוטל שכר מי שיש עם החולה לצוות לו לא ישב שמעון אלא מבקרו ועומד. ומותר לרפאתו בידו שזו מצוה היא". ולא ביאר שם שמקור החיוב הוא מדין 'והשבותו לו' אמנם אע"פ שלא כתב בהלכות מהו מקורו, לכאורה מבואר שמקורו הוא מוהשבותו לו כדכתב בפיהמ"ש ואפילו אי נימא שיש לו לימוד אחר הרי לא הזכירו ועכ"פ לא הזכיר בשום מקום את הלימוד שמצוה או רשות לרפאות מן הפס' 'ורפא ירפא'.

וכתב על זה המהר"ץ חיות (ב"ק פה א) "כבר תמהתי בספרי שלא מצאתי להרמב"ם ז"ל שיביא זה בספרו דמצוה לרופא לרפאות רק בפ"ו מהלכות נדרים... ולא הביא שום לימוד ע"ז. וכבר זכרתי לעיל שהרמב"ם פירוש המשנה מזכיר קרא והשבותו לו אשר נזכר לעיל וגם סנהדרין (עג א) אבל הדרשה מן רפא ירפא השמיט".

ובתורה תמימה (שמות כא יט ס"ק קמה) תירץ את תמיהת המהר"ץ חיות וביאר מפני מה השמיט הרמב"ם את הלימוד מהפסוק 'ורפא ירפא', "ומה שלא הביא הרמב"ם הפסוק שלפנינו, י"ל דס"ל דהפסוק הזה מורה רק על רשות וכו', אבל כי מצוה הוא אינו מבואר מכאן רק מפסוק והשבתו לו עפ"י הדרשה (סנהדרין עג א) לרבות אבידת גופו, ולא קשה למה צריך הגמ' לדרשה זו דורפא ירפא אחרי דדרשינן מן והשבתו לו לרבות אבידת גופו, משום די"ל דכיון דהמצוה לרפאות אינה מפורשת בתורה רק מכח דרשה קאתי, לכן סמך זה בלשון ורפא ירפא, או אולי לא שמיע ליה להדורש הזה הדרשה דוהשבתו לו, אבל להפוסקים בודאי למותר להביא דרשה זו אחרי שפסקו עפ"י הדרשה דוהשבתו לו דמצוה, דכ"ש שרשות היא". ולכן לא הוצרך הרמב"ם להביא הלימוד דרפא ירפא אחר שהביא הלימוד דוהשבותו לו, כי אם היא מצוה אין צריך לומר שהיא רשות.

ובצי"א (ח"ה רמת רחל סי' כא) כתב שאין סתירה בין הלימוד מ'ורפא ירפא' ללימוד מ'והשבות לו', "משום דאי לאו ריבויא דקרא דנתנה רשות לרופא לרפא לא הוינן כוללין זה בההיא קרא דוהשבותו לו לרבות אבידת גופו, משום דהוינן אמרין מהטעמים שפורטו בפיסקא הקודמת דהחולה אסור להתרפאות והרופא אסור לרפאות, אבל מאחר וריבתה התורה בקרא דרפא ירפא דניתנה רשות לרופא לרפאות תו כבר נכלל גם סוג הצלה זאת ע"י חכמת הרפואה בריבויא דקרא דוהשבותו לו לרבות אבידת גופו, ונהיה ממילא חייב משום כך". כלומר, אם לא הייתה התורה מגלה לנו שמותר להתרפאות לא היינו דורשים את הפס' 'והשבותו לו' לעניין רפואת גוף, ורק אחרי שגלתה התורה ב'ורפא ירפא' שיש רשות לרפאות למדו חז"ל מן הפס' 'והשבותו לו' שיש חיוב בדבר.

ד. עוד לימודים לחובת ריפוי

עוד הביא הצי"א (שם) מהרמב"ן הנ"ל בתורת האדם שכתב שלגבי מה שמובא בגמ' סנהדרין (פד ב) "איבעיא להו בן מהו שיקיז דם לאביו רב מתנא אמר ואהבת לרעך כמוך רב דימי בר חיננא אמר מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לרפואה פטור אף מכה אדם לרפואה פטור, רב לא שביק לבריה למישקל ליה סילוא מר בריה דרבינא לא שביק לבריה למיפתח ליה כוותא". כתב הרמב"ן "דאע"ג שמכה אדם לרפואה פטור ומצוה דואהבת לרעך כמוך הוא אפ"ה כיון דאיכא אחרינא לא שבקינן לברא למיעבד הכי דילמא חביל ביה טפי". ולמד מזה הצי"א שיש עוד פסוק ממנו לומדים את החובה לרפא והוא בויקרא (יט יח) "ואהבת לרעך כמוך". וכתב ע"ז הצי"א דבעינן לכל הני לימודים ולא היה סגי רק ב'רפא ירפא' וב'והשבותו לו' לפי שמהם לא לומדים אלא על חובת הריפוי בחולה שיש בו סכנה ופקו"נ. אמנם מהלימוד מהפס' ואהבת לרעך כמוך לומדים גם על חיוב הריפוי "במקום שברור שאין פקו"נ כי אם צערא או חבלת אבר וכדומה".

ובתוס' הרא"ש (ברכות ס א ד"ה מכאן) כתב בשם הר"י מאורליינ"ש שהקשה מה הייתה ההו"א של הגמ' שיש איסור לרפאות שבגללו צריך לימוד מן 'ורפא ירפא' הרי יש שני פסוקים שמהם נלמד שיש חובה לרפאות, "והשבותו לו" לרבות אבידת גופו, כדברי הרמב"ם לעיל, וכן כתוב בויקרא (יט טז) "לא תעמוד על דם רעך" ודרשו חז"ל בסנהדרין (עג א) "ת"ר מניין לרואה את חבירו טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו, ת"ל לא תעמוד על דם רעך". וכן הוא לגבי רופא, שאם יודע ויכול לעשות רפואה ולא עושה עובר בלאו דלא תעמוד על דם רעך. ותירץ הר"י מאורליינ"ש שאילולי הלימוד מן 'ורפא ירפא' הייתי אומר שחייב לרפאות בחינם ולכן הוסיפה התורה לימוד לומר לך שרשאי לקבל שכר. והתוס' רא"ש תירץ דלא תימה שהוא דווקא בחוליים הבאים מחמת אדם אבל חוליים הבאים מעצמן אסור שנראה כסותר גזירת המלך, קמ"ל 'ורפא ירפא' שמותר. עכ"פ נמצאנו למדים שיש עוד לימוד לחובת הרופא לרפאות מ"לא תעמוד על דם רעך".

ובנשמת אברהם (יו"ד הקדמה לסי' שלו סע' 11) כתב בשם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שהחובה לרפא כוללת גם את הלאו של "לא תוכל להתעלם".

ה. ראייה מן המדרש שמותר לרפאות

על פי כל האמור לעיל מבואר שפרט לשיטת האבן עזרא ורבינו בחיי, שאר הראשונים סוברים שמותר לרופא לרפאות כל חולי ולא זו בלבד אלא שמצוה עליו לרפאות חולים ואם יש בידו לרפאות ולא מרפא הרי הוא שופך דמים.

וכדברי הראשונים מצאנו במדרש (שוחר טוב, שמואל ד א^[9]) מעשה, שממנו נלמד שמלאכת הרופא היא דבר שהוא בטבע כמלאכת עובד האדמה. "מעשה ברבי ישמעאל ורבי עקיבא שהיו מהלכין בחוצות ירושלים והיה עמהם אדם אחד. פגע בהם אדם חולה, אמר להם רבותי במה אתרפא, אמרו לו כך וכך עד שתתרפא. אמר להם אותו האיש שהיה עמהם, מי הכה אותו בחולי, אמרו לו הקב"ה, אמר להם ואתם חכמים הכנסתם עצמכם בדבר שאינו שלכם, הוא הכה ואתם מרפאים[10]. אמרו לו מה מלאכתך, אמר להם עובד אדמה אני והרי המגל בידי, אמרו לו מי ברא את האדמה מי ברא את הכרם, אמר להם הקב"ה, אמרו לו אתה מכניס את עצמך בדבר שאינו שלך הוא ברא אותו אתה אוכל פירות שלו. אמר להם אי אתם רואים המגל בידי, אלמלא שאני יוצא וחורשו ומכסחו ומזבלו ומנכשו לא העלה מאומה. אמרו לו שוטה שבעולם ממלאכתך לא שמעת מה שכתוב אנוש כחציר ימיו כשם שהעץ אם אינו נזבל ונחרש אינו עולה ואם יעלה ולא שתה מים ולא נזבל אינו חי והוא מת, כך הגוף הוא העץ, הזבל הוא הסם, איש אדמה הוא הרופא". ומזה מבואר שמותר לרופא לרפאות ולא סותר את מעשי ה' אלא כביכול 'משלים' אותם^[11].

ולפי מדרש זה קצת צריך ביאור לשון "נתנה רשות" שאמרה הגמ'[12], מפני שבמדרש מבואר שרפואה דומה לעבודת האדם את האדמה ובה לא היה הו"א לאסור וצורך בנטילת רשות, שכך הוא דרך הטבע.

אמנם אם נפרש שנתינת הרשות היא כדפרשנו לעיל בשם הרמב"ן והטור שצריך נתינת רשות כדי שלא יפחד הרופא שמא יטעה, מבואר ההבדל שבין זה לבין עבודת אדמה. שבעבודת האדמה אם יטעה לא יזיק לנפש ואם יפגע במשהו יהיה זה בממון וע"פ רוב בממונו, אמנם ברפואה אם יטעה הרי הוא מזיק לאדם המתרפא בגופו ולכן צריך נתינת רשות מיוחדת מהתורה שלא יפחד מזה. עוד יש לבאר ע"פ דברי מרן הגראי"ה קוק זי"ע בשו"ת דעת כהן (שם) שכתב שהרפואות הם דבר שאינו ודאי אלא רק בתורת ספק ובזה ביאר מאמר חז"ל נתנה רשות לרפאות, דכיון שיש ספק אם יועיל היה צריך ליתן רשות על זה, ולפ"ז מובן ההפרש שבין עבודת אדמה לרפואה שאע"פ שהרפואה מדרכי הטבע היא עדיין יש מקום לספק שמא לא תועיל ולכן נתנה התורה רשות. עוד י"ל ע"פ דברי הט"ז דלקמן שמתחילה הייתה נתינת רשות ע"י ה' שיוכלו התרופות בטבע לרפאות ואחר כך הפך לטבע והמדרש הנ"ל איירי כשהרפואות הם כבר טבע והוא אחרי נתינת הרשות, ואולי זו גם כוונת הרמב"ן דלעיל באומרו 'אלא שנהגו'.

ו. פסק האחרונים

בשו"ע (יו"ד סי' שלו סע' א) פסק "נתנה התורה רשות לרופא לרפאות ומצוה היא ובכלל פיקוח נפש הוא ואם מונע עצמו הרי זה שופך דמים ואפילו יש לו מי שירפאנו שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות". ובט"ז (שם ס"ק א) הקשה, למה פתח בלשון רשות וסיים בלשון מצוה, אם יש מצוה לרפאות אין זו רשות לרופא אלא חובה? ותירץ "דרפואה האמיתית היא ע"פ בקשת רחמים דמשמיא יש לו רפואה כמו שכתוב מחצתי ואני ארפא, אלא שאין האדם זוכה לכך אלא צריך לעשות רפואה ע"פ טבע העולם והוא יתברך הסכים על זה ונתן הרפואה ע"י טבע הרפואות, וזהו נתינת רשות של הקב"ה וכיון שכבר בא האדם לידי כך יש חיוב על הרופא לעשות רפואתו" וסיים הט"ז "וע"כ הוה האידנא חיוב בדבר ומצוה היא כיון דלפי מעשה האדם חיותו תלוי בכך".

וכ"פ הלבוש (יו"ד סי' שלו סע' א) "לכך אמר הכתוב ורפא ירפא שירפאנו על פי חכמת רפואתו ולא יחוש שאפילו שוגג לא יחשב לו רק מצוה, והוא שיזהר מאד מאד כמו שראוי ליזהר בדיני נפשות. אי נמי שלא יאמר הקדוש ברוך הוא מוחץ ואני ארפא... ומצוה היא, ובכלל פקוח נפש היא, והזריז הרי זה משובח, והמונע עצמו הרי זה שופך דמים".

ובערוה"ש (יו"ד סי' שלו סע' א) כתב גם הוא שיש חיוב על הרופא לרפאות והביא ראייה מהא דמחללים שבת על פקו"נ ושם איתא שיש מצוה להזדרז ומי שמונע עצמו מזה הרי הוא שופך דמים וכל הזריז בפקו"נ הרי זה משובח (והוא כדברי הרמב"ן הנ"ל).

ובחולה שאין בו סכנה ג"כ יש חובה על הרופא לרפאות וכתב הנשמת אברהם (שם) "כאן חובת הרופא לרפא היא רק מצד השבת גופו הנלמדת מהשבת אבידה. ולדעת החובות הלבבות גם מצד ורפא ירפא. ואמר לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שהחובה לרפא כוללת גם את הלאו של לא תוכל להתעלם". וכבר ראינו לעיל שלדעת הצי"א בחולה שאב"ס נלמדת חובת הריפוי מדין ואהבת לרעך כמוך.

לעומת זאת בפלתי (יו"ד סי' קפח ס"ק ה) כתב כדברי האבן עזרא הנ"ל שאין היתר לרופא לרפאות אלא במכות חיצוניות ולא במכות פנימיות, וביאר שהתורה בפס' 'ורפא ירפא' דברה רק ממכות שבחוץ "שזה מוחש והרופא יורד עד תכליתו ובהן כמעט מופת חתוך כמופת הנדסה". אולם מכות וחוליים פנימיים "שאין עין הרופא שולט בו, בזה ידונו כפי שכלם וכמדומה ובספק שקול וכד', עד כי רבים חללים הפילו ועצומים כל הרוגיהם, כי לדברים כאלה צריך ישוב הדעת ומתון וכהנה תנאים הרבה לבל ישגה ח"ו ונפש הוא חובל". מבואר שהוא סובר להלכה כאבן עזרא שאין רשות לרופא לרפאות אלא מכות חיצוניות. אמנם מתוך דבריו יתבאר לנו לכאו' שבימינו יש היתר לרפאות גם חוליים פנימיים. לפי שמה שאסר בחוליים פנימיים הוא מפני שאין עין הרופא שולט בו ואינו מופת חתוך, אולם בימינו שכבר נעשו ניסויים רבים וכן ישנם מצלמות ושאר אמצעים כגון רנטגן ואולטרסאונד וכד' שרואים בתוך הגוף ושוב נהיה כמכות חיצוניות בימיהם שהוא "כמעט מופת חתוך כמופת ההנדסה[13]", לכאו' נראה שיודה הפלתי במציאות זו שמותר לרופא לרפאות גם חוליים פנימיים.

ומצאתי בשו"ת דברי יציב (ליקוטים סי' קיד ס"ק ה) שכתב כדברינו אלה וז"ל "וגם לדברי האבן עזרא ורבינו בחיי שהרשות לרופא לרפאות רק באברים חיצוניים ולא בחולי שבפנים הגוף שאין זה תלוי ביד הרופא עי"ש, מ"מ נ"ל דרופא מומחה בזמנינו שמתכוין לטובת החולה ויש לו מכשירי רנטגן משוכללים שעל ידם יכול לראות בבירור מה שנמצא בפנים אולי הוי כמו אברים חיצוניים שמותר לרפאותם, וממילא בודאי יש חיוב שיהא בבית חולים טוב המכשירים הדרושים לזה".

אמנם אח"ז ראיתי בשו"ת להורות נתן (ח"ה סי' קטו ס"ק ט) שכתב "ואף כהיום שנתחדשו מכשירים שונים להביט על ידם בפנימיות האברים, מ"מ אין ראייתם דומה לראיית המוחש בגלוי" וכתב על פי זה לא לסמוך על דברי הרופאים בחוליים פנימיים. אולם השאלה שם הייתה לגבי הריגת עובר שאומרים הרופאים שגולגלתו אטומה ובזה לא רצה לסמוך עליהם ועל המכשירים להרוג נפש ע"י זה, אבל לעניין רפואה לכאו' י"ל שודאי מותר להם לרפאות גם חוליים שבפנים הגוף ולא בא לחלוק על זה. [ועיין לקמן שבאמת כן היא דעת הלהורות נתן שהבאנו מכמה תשובות שלו שמתיר רפואות ואף מחייב לשמוע לדברי הרופאים]

ובעיקר שיטת ראב"ע ורבנו בחיי, בספר מטה משה (בענייני רפואות עמ' שנח^[14]) הקשה ממה שבכמה מקומות הורו לנו חז"ל ענייני רפואות על מכות פנימיות, ואם התורה אסרה להתרפאות במכות פנימיות למה יתנו חז"ל תקנה לעוברי עבירה, אלא ודאי צריך לומר שמותר להתרפאות ברפואות פנימיות. ואין להקשות לראייה זו שדווקא לחולה מותר להתרפאות אבל לרופא אסור לרפאות, חדא שממי יתרפא החולה אם לא ע"י רופא ועוד שי"ל שמה שאמרו חז"ל הרפואות הללו ללמדם לרופאים באו. ויותר מכל, הסברא נותנת שדין החולה חמור מדין הרופא, וכמו שיתבאר לקמן שאע"פ שלרופא יש רשות לרפא אכתי לא ברור שלכו"ע החולה חייב ללכת אליו ולהתרפאות, ולכן אם לחולה מותר להתרפאות ודאי מותר לרופא לרפאות. עוד ראייה הביא שם מהגמ' בב"מ (פה ב) "שמואל ירחינאה אסייא דרבי הוה, חלש רבי בעיניה. א"ל אימלי לך סמא, א"ל לא יכילנא, אשתר לך משטר, א"ל לא יכילנא. הוה מותיב ליה בגובתא דסמני תותי בי סדיא ואיתסי". הרי מבואר שהיה שמואל מרפא את רבי יהודה הנשיא גם בחולי פנימי ע"י תרופות מקובלות באותו זמן, ואם היה זה אסור מן התורה ודאי לא היו שני צדיקים אלו עושים כן[15].

א"כ נמצאנו למדים שלדעת רוב הפוסקים יש רשות לרופא לרפאות כל חולי ולא זו בלבד אלא יש לו גם חובה לעשות כן כשיכול ונלמד מחמשה פסוקים בתורה^[16].




שער ב- חובת החולה להשתדל ברפואתו




א. חובת השתדלות החולה ברפואתו

"בני אם נפלת למשכב, מהר והעתר לה' וירפא לך, ואח"כ הפקד ביד הרופא נפשך, כי לכך נברא, וה' חלק לו מחכמתו, ואל תשלחנו עד שתתרפא" (בן סירא פי"ח^[17])

בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תיג) כתב "ודרך כלל לעולם נבטח כי נלך בטח בלכתנו בדרכי התורה השלמה והיא המצלת מן המקרים והסבות הנסתרות... ואם חל המקרה כחליים, מותר להתעסק ברפואות ובלבד שיהא לבו לשמיים וידע שאמתות הרפואה ממנו וידרשנו ולא שיכוין שהכל תלוי בסם הפלוני וברפואת האיש הרופא, והוא אמרו באסא גם בחוליו לא דרש את ה' כי ברופאים. ומי שהשיגו החולי אינו סומך על הנס שלא לשאול ברופאים ולהתעסק בדברים המועילים בין בדברים הטבעיים בין בסגולות והוא אמרו ורפא ירפא, אמרו ז"ל מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות... ואמרו (ירמיה יז ה) ארור הגבר אשר יבטח באדם ומה' יסור לבו, אך לבטוח בשם ושיעשה לו תשועה ע"י האיש הפלוני מותר ומצוה". ונראה מדברי הרשב"א שלחולה אינה רק בגדר רשות אלא חובה ומצוה, כדכתב "מותר ומצוה" וכן מתבאר ממה שכתב "ומי שהשיגו החולי אינו סומך על הנס", משמע שאסור לסמוך על הנס וחייב להתרפאות בדרכים המקובלות וללכת לרופא.

וכן נראה מדברי בעל חובות הלבבות (שער הבטחון פ"ד סד"ה וכיון שפרשתי), שכתב בענייני הרפואה שצריך השתדלות ואמונה. גם שיעשה האדם מה שבכוחו כדי להתרפאות וגם שיאמין שה' הוא הרופא וממנו הרפואה וז"ל "וכן נאמר בעניין הבריאות והחלי, כי על האדם לבטוח בבורא בזה, והשתדל בהתמדת הבריאות בסבות אשר מטבעם זה, ולדחות המדווה במה שנהגו לדחותו, כמו שצוה הבורא יתעלה 'ורפא ירפא', מבלי שיבטח על סבות הבריאות והחולי, שהן מועילות או מזיקות, אלא ברשות הבורא. וכאשר יבטח בבורא ירפאהו מחליו בסבה ובלתי סבה כמו שנאמר (תהילים קז כ) 'ישלח דברו וירפאם'... וכבר ידעת מה שהיה מענין אסא כשבטח על הרופאים והניח בטחונו באלקים בחוליו, מהמוסר והתוכחה לו, ואמר הכתוב (איוב ה יח) 'כִּי הוּא יַכְאִיב וְיֶחְבָּשׁ יִמְחַץ וְיָדָיו תִּרְפֶּֽינָה'" ומתבאר מתוך דבריו שגם הוא סובר כרשב"א שיש חובה ללכת לרופא שכתב "כי על האדם לבטוח בבורא בזה, והשתדל בהתמדת הבריאות בסבות אשר מטבעם זה", משמע שהחיוב הוא להתפלל וגם להתרפאות בדברים הנוהגים להתרפאות בהם. לכן נראה שלרשב"א ולבעל חובות הלבבות, אם חלה האדם חייב ללכת להתרפאות אצל רופא ולא יכול לסמוך עצמו על ה' בלבד בלי השתדלות בדרך הטבע מצדו. וכ"כ הט"ז (שם) "וע"כ הוה האידנא חיוב בדבר ומצוה היא, כיון דלפי מעשה האדם חיותו תלוי בכך". ומשמע שלרופא יש חיוב ומצוה לרפאות וכן לחולה יש חיוב ומצוה להתרפאות.

והרמב"ם בפהמ"ש (פסחים פ"ד מ"י) כתב[18] "אם רעב אדם ופונה אל הלחם ואכלו, שמתרפא מאותו הצער הגדול בלי ספק, האם נאמר שהסיר בטחונו מה'. והוי שוטים יאמר להם, כי כמו שאני מודה לה' בעת האוכל שהמציא לי דבר להסיר רעבוני ולהחיותני ולקיימני, כך נודה לו על שהמציא רפואה המרפאה את מחלתי כשאשתמש בה". ובספר אסיא (ח"ב עמ' 9) הביא הרב פרופ' אברהם שטיינברג שליט"א מדברי הרמב"ם בספר הקצרת^[19] שכתב דברים דומים למש"כ בפהמ"ש וז"ל, "החסיד השוטה המואס בעזרתו של רופא ונשען רק על עזרת ה' דומה לאיש רעב המואס מאכילת לחם ומקוה שה' ישמרנו וירפאנו מן המחלה הזאת הנקראת רעב". ומכל הנ"ל מתבאר שיש חיוב ללכת לרופא ולהתרפא אצלו.

ב. שיטת הרמב"ן

אמנם לשיטת הרמב"ן צריך להתיישב בדבר, שכן לעיל הבאנו מדברי הרמב"ן (ויקרא כו יא) גבי רשות הרופא לרפאות, ובאמת ששם בפירושו על הפסוק האריך הרמב"ן מאד בעיקר בביאור היחס לרפואה מצד החולה וז"ל שם, "והכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים לא יתנהג עניינם בטבע כלל לא בגופם ולא בארצם לא בכללם ולא ביחיד מהם, כי יברך השם לחמם ומימם ויסיר מחלה מקרבם עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר (שמות טו כו) 'כי אני ה' רופאך'. וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים, כענין חזקיהו בחלותו (מ"ב כ ב-ג) ואמר הכתוב (דהי"ב טז יב) גם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים, ואילו היה דבר הרופאים נהוג בהם מה טעם שיזכיר הרופאים אין האשם רק בעבור שלא דרש השם, אבל הוא כאשר יאמר אדם, לא אכל פלוני מצה בחג המצות כי אם חמץ. אבל הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים, ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם אחר שהבטיח (שמות כג כה) וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך, והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו... והוא מאמרם (ברכות ס א) שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו, אילו לא היה דרכם ברפואות יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון ה', אבל הם נהגו ברפואות וה' הניחם למקרי הטבעים... ועל כן האנשים הנצים שהכו זה את זה באבן או באגרוף (שמות כא יח) יש על המכה תשלומי הרפואה, כי התורה לא תסמוך דיניה על הניסים, כאשר אמרה (דברים טו יא) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, מדעתו שכן יהיה. אבל ברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברופאים".

ודבריו צריכים ביאור, האם דיבר דווקא בזמן הנבואה ובהיות ישראל שלמים, אז תתכן מציאות כזו שהצדיק לא יצטרך ללכת לרופא אלא יכול לסמוך רק על ה' וע"י זה תבוא רפואתו, אבל בימינו שבעו"ה פסקה הנבואה לא יכולה להיות מציאות כזו ולפ"ז יהיה חיוב להתרפא בדרך הטבע וללכת לרופאים. או שגם בימינו אפשר שיהיה אדם צדיק שלא יזדקק לרופאים כלל וכלשונו "ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון ה", ואולי גם בימינו יש מציאות של "עושי רצון ה" במדרגה כזו שלא יצטרכו ללכת לרופאים.

בשו"ת אבנ"ז (חו"מ סי' קצג^[20]) דן אם מותר לחולה להחמיר על עצמו ולא לשמוע לדברי הרופאים כשאומרים לו לעבור על איסור, בסוף התשובה דן האבנ"ז אם מותר לא לשאול ברופאים מלכתחילה, והעלה שמותר לא ללכת לרופאים משני טעמים. האחד שנראה בחוש שהם מקלקלים ולא תמיד מועילים ומרפאים ולא חייב להכניס עצמו לסכנת נפשות. והטעם השני הוא שאפשר לסמוך על הרמב"ן גם בימינו וכל אדם שאינו עוסק ברפואות ובוטח בהי"ת נקרא צדיק לעניין זה ויש רשות ומצוה לעשות כן והסביר שזהו פשט הרמב"ן ולא איירי רק בזמן הנבואה, אלא בכל זמן מי שבוטח בהי"ת נקרא צדיק לעניין זה ולא חייב ללכת לרופאים. הרי שהבין שמה שכתב הרמב"ן לא איירי רק בזמנם שהיו במדרגה רוחנית גבוהה וזכו להשראת שכינה ולנבואה, אלא גם בזמנינו שאין לנו נביאים קדושים ואנשי מעלה כמותם מותר לא ללכת לרופאים ולסמוך רק על ה' ונחשב זה לצדקות.

אמנם בשו"ת דברי יציב (ליקוטים סי' קיד) כתב דהרמב"ן איירי רק בזמן שיש נבואה בישראל, "ואז בודאי מה לרופא בבית יראי ה' דהדורש ה' בנביא לא ידרוש ברופאים, דהלא אם יאמר לו שיחיה בודאי יחיה, ואם ח"ו לא (כלומר שיאמר לו הנביא שלא יחיה) גם הרפואה לא יועיל. ובאם יש צורך באיזו פעולה כבר יאמר הנביא לעשותו שבנבואה שלו יודע יותר מהרופא". אבל האידנא שאין נביא חובה ללכת לרופא. והוסיף עוד הדברי יציב לומר "ואולי היה מקום לומר לפי המבואר בשו"ת בית שלמה (או"ח ח"ב סי' קיב) ובשו"ת דברי חיים (יו"ד ח"ב סי' קה), שאף שבטלה הנבואה אבל רוה"ק לא נתבטל מן החכמים, וא"כ החיוב ג"כ לילך לצדיק ולא לרופא, וכמו שכתב אא"ז הרה"ק בעל עטרת צבי זיע"א במכתבו הארוך לק"ק מונקאטש (הנדפס בסוף ספר פרי קודש הילולים), ושגילו לו מן השמיים שלא ילכו אז לרופא. ואולם דבר זה היה בדורות שעוד היו צדיקים בעלי רוח הקדש אמיתיים, אבל בזמנינו בעוה"ר בודאי שיש ענין של פקוח נפש וצריך לילך לרופאים". ועוד הוסיף והרחיב שם שראה העתק יותר באריכות של תשובת העט"צ הנ"ל ושם ביאר "שרופא זה היודע לקשר הגוף לנשמתו למקור שורשו בכסא הכבוד ולא רופאים אליל שבזמנינו", ואעפ"כ לא אמר זה אלא בזמנם "כשיש לפנינו אותם חכמי תורה שיכולים לרפאות בדרך של העט"צ ושאר רבותינו הקדושים זי"ע ועל כל ישראל מדורות הקודמים. אבל בדור חשך ואפילה התירה התורה להשתדל ברופא אנושי".

וכ"ד הגר"ע יוסף שליט"א בשו"ת יחו"ד (ח"א סי' עא), שחלק על האבנ"ז בהבנת הרמב"ן וכתב "באמת שגם הרמב"ן מודה שבזמן הזה שנסתם כל חזון, והסתיימה ונפסקה הנבואה מישראל, מחוייבים לנהוג על פי עצת הרופאים". והביא ראייה מהרמב"ן עצמו בתורת האדם שפסק שמאכילים חולה ביוהכ"פ על פי דברי הרופאים, אע"פ שהחולה אומר שאינו צריך ומוכח שמקשיבים לרופא ואין לחולה להחמיר על עצמו, וכתב בפירוש שהרמב"ן לא דיבר בזמננו שאין נבואה והיום גם הוא יודה שחובה ומצוה ללכת לרופא ולא יכול לסמוך רק על ה' בלי השתדלות מצדו.

וע"ע בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ה רמת רחל סי' כ) שאחר שהביא את הסתירה בדברי הרמב"ן בין דבריו בתורת הבית לבין פירושו על התורה, ואחר שהביא את הקושיה על הרמב"ן מפשט הגמ' "שנתנה רשות לרופא לרפאות" כתב לבאר את דברי הרמב"ן על התורה, "דדבריו שם נאמרים ביסוד עיקרי הדברים בשרשן בזמן שאין שום גורמים חיצוניים מפריעים, אבל מכיוון שלפי מציאות הדברים דכמעט רובא דרובא דבני אדם אינם זכאים לכך שתבוא רפואתם ע"י נס מן השמים... א"כ שוב כלול נתינת הרשות גם לחולה, ועוד יותר מזה דמצוה וחיובא נמי איכא בדבר כיון דלפי מעשה האדם חיותו תלוי בכך. או מכיוון שבני האדם התחילו להתרפאות שוב הניחם כבר ד' על הטבעים כדברי הרמב"ן שם. ומכיוון שכן שוב מצוה כבר איכא להתרפאות משום סכנה". ופשוט שסובר שהרמב"ן (בחומש) לא דיבר על ימינו.

ונלע"ד שכן דעת הט"ז (שם) שכתב שהאידנא מצוה יש בדבר, וצריך להבין למה כתב לשון האידנא, מה ההבדל בין ימינו לימים קדמונים, אלא שי"ל שהוא סובר כרמב"ן שבזמן שישראל על אדמתם ויש נבואה לא צריך רפואה דרך טבע אלא רק ע"י ה', והאידנא שבעו"ה איננו בדרגה זו, מצוה היא. הרי שגם הט"ז הבין שהרמב"ן דיבר רק בזמן שיש נבואה ולא היום.

אמנם אח"ז ראיתי בשו"ת להורות נתן (חי"א סו"ס פו) שכתב להתיר תרופות שמעורב בהם חמץ בפסח, אם הם מרות לפי שנהנה מהם שלא כדרך הנאתן, והקשה על סברתו זו שהרי דרך ההנאה בתרופות היא ההתרפאות מהם, וכתב לתרץ שיש דברים שהם צורך העולם ודרך הטבע ושימוש בהם כדרכן נחשב לדרך הנאתן, אולם רפואה "אם אין חולי אין רפואה, והנה אין הכרח מצד בריאת העולם שיהיה חולי בעולם... ויבואר יותר ע"פ מה שכתב הרמב"ן פר' בחוקותי, והכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים לא יתנהג עמהם בטבע כלל לא בגופם ולא בארצם לא בכללם ולא ביחיד מהם... הרי דהרפואה הטבעית אין בו הכרח מצד הטבע. וכן פירש"י ברכות (ס א) שאין דרכן של בני אדם ברפואות אלא שנהגו, וז"ל לא היה להם לעסוק ברפואות אלא לבקש רחמים עכ"ל, הרי שהעסק ברפואות נקרא שלא כדרכו".

הרי שסמך על דברי הרמב"ן הנ"ל גם בימינו כשאין נבואה וכתב ששורש הדברים הוא שרפואה היא לא דבר מוכרח בטבע, והתיר תרופות מעורבות בחמץ (אם הם מרות) בפסח[21].

אמנם להלכה מודה הלהורות נתן (ח"ב סי' מד-מו) שמצוה ללכת לרופאים ומחוייב להקשיב לדבריהם כמובא בשמו לקמן, ואין זו סתירה בשיטתו, שכן גם כאן סמך על הרמב"ן לא לעניין שלא צריך רופא, אלא להפך, להתיר רפואה ותרופות אע"פ שיש בהם חמץ בפסח ומבואר שחש לדברי הרופאים ומתיר להתרפאות ע"י הרפואות הנוהגות בטבע בימינו.

ג. שיטות האחרונים בחובה ללכת לרופא

הב"ח (יו"ד סי' שלו) הקשה מאסא מלך יהודה שכתוב בו "וגם בחוליו לא דרש את ה' כי ברופאים" שמשמע שאין היתר להתרפאות אלא במכה הבאה בידי אדם ולא במכה הבאה בידי שמיים ותירץ "דלפי שלא דרש בה' כלל כי אם ברופאים בלבד לכך נענש אבל אם בטח בה' שישלח לו רפואה ע"י הרופא מותר לדרוש ברופאים אפילו במכה הבאה בידי שמיים, וכן נהגו בכל גבול ישראל". ולכאו' ביאור כוונתו היא שיש רשות להתרפא אצל הרופאים ולא חיוב.

וכבר ראינו לעיל שכן דעת האבנ"ז שאין חיוב בהליכה לרופאים לפי שהרבה פעמים הם מקלקלים ועוד שאפשר לסמוך על הרמב"ן ומקרי צדיק לעניין זה. ונראה להביא עוד סיוע לשיטה זו מדברי מרן הגראי"ה קוק זי"ע בשו"ת דעת כהן (סי' קמ) שביאר שאנו מחזיקים את דברי הרופאים לספק והוצרכו לנתינת רשות לרפאות, א"כ אפשר לומר שאין חיוב ללכת אליהם ולהכנס בספק נפשות לפי שספק אם יועילו.

לעומת זאת רוב האחרונים סוברים שיש חובה ללכת לרופא. בחכמת אדם (כלל קנא סע' כה) כתב "אילו לא נתנה התורה רשות לרפאות כדכתיב (שמות כ"א י"ט) ורפא ירפא היה אסור לנו להתרפאות שהרי ההולך בדרכי התורה לא יגיע לו שום מקרה ממקרי הזמן משינוי אוירים... והקדוש ברוך הוא יודע מחשבות אדם כי לא יהיו תחת סוג זה מעין ה' אל יראיו וברא בעולמו עשבים ואילנות וכיוצא בהם שיהיה בהם הטבע להתרפאות בהם ונתן לנו רשות להתרפאות בהם להועיל על פי טבע", והיה אפשר להבין שהוא סובר שאין חובה אלא רק רשות, אמנם ממש"כ בחיי אדם (כלל סח סע' ח) "אם החולה אינו רוצה לקבל התרופה, כופין אותו", אנו למדים שגם לדעתו הליכה לרופא היא חובה. ובברכי יוסף (יו"ד סי' לו ס"ק ב) אחר שהביא את דברי הרמב"ן דלעיל כתב, "ונראה דהאידנא אין לסמוך על הנס, וחייב החולה להתנהג בדרך העולם לקרות רופא שירפאנו, ולאו כל כמיניה לשנות סוגיין דעלמא ולומר כי הוא גדול מכמה חסידי הדורות שנתרפאו על ידי רופאים, וכמעט איסור יש בדבר, אי משום יוהרא, ואי משום לסמוך אניסא במקום סכנה ולהזכיר עונותיו בשעת חוליו, אמנם ינהוג כדרכן של בני אדם ואורח כל ארעא להתרפאות על ידי רופא ולבו בל עמו, רק ידבק בקונו למתקף ברחמי בכל לב ובו יבטח דוקא". ומפורש בדבריו שיש חובה ללכת לרופא ואינה רק רשות לפי שיש איסור לסמוך על הנס.

וכן הביא הציץ אליעזר (שם) בשם שו"ת שבט יהודה שכתב "דע דענין בקשת הרופא לרפאות הוא דבר מוכרח ויש לו עיקר מן התורה וכמעט שיש חיוב חזק על החולה והקרובים לחזר על הרופא המובהק ולחזר אחר הסממנין המועילין לרפואת אותו חולי, וכל המתעצל ומתרשל בדבר זה ולא יחוש על הרפואה בדרך טבע אלא יסמוך על דרך נס לומר שהקב"ה ישלח דברו וירפאהו בחנם אין זה אלא מן המתמיהין ודעת שוטים היא זו וקרוב הוא להיות פושע בעצמו ועתיד ליתן את הדין, דכמו שצריך האדם לשמור עצמו מהחום ומהקור וממקרי העולם המתהוים בכל שעה וזה שאינו שומר עצמו ונסמך על דבר זה והתברך בלבבו לאמר אם ה' אינו גוזר רע לבוא על האדם לא תאונה אליו רעה דהוא חסיד שוטה דכבר ארז"ל הכל בידי שמים חוץ מצנים ופחים. כן הוא הדין בעניני הרפואות שהשי"ת מסר העולם להתנהג כפי הטבע וסם פלוני מרפה חולי פלוני וכן כמה וכמה עשבים ושרשי האילנות וכמה מיני שרפים ועליו המיוחדים לכמה דברים שאין להם מספר".

ויש לדקדק כדברים הללו שיש חובה לחולה להתרפאות, מדברי הש"ך (יו"ד סי' רלח ס"ק ה) על דברי השו"ע "אמר שבועה שלא אוכל נבילות וטריפות, ואכל, אינו חייב משום שבועה, שהרי מושבע ועומד מהר סיני הוא", שביאר הש"ך שגם בימינו יש נפקא מינא לדין זה. כגון בחולה שכשהיה בריא נשבע שלא יאכל נבילות ועכשיו חלה, מותר להאכילו נבילות ואין צריך להתיר שבועתו, והוסיף הש"ך שאפילו אם נשבע כשכבר היה חולה שלכאו' חלה השבועה לפי שאז מותר לו מן התורה לאכול נבילות לפקוח נפש ואינו בכלל מושבע ועומד מהר סיני, אעפ"כ לא צריך להשאל על שבועתו שאע"פ שאינו מושבע ועומד מהר סיני על אכילת הנבילה, מ"מ מושבע ועומד הוא מהר סיני על מצוות פקוח נפש ולא חלה שבועתו שאמר שלא יאכל נבילות שהם רפואתו, לפי שהוא סותר את השבועה לשמור על מצוות פקוח נפש, אמנם למעשה סיים הש"ך שיש להחמיר לחולה ולהתיר את השבועה. אבל אפשר לפרש שמה שהחמיר הוא משום דדלמא חלה שבועתו, כי כשנשבע עדיין לא ידע שרפואתו היא באכילת נבילות וממילא לא נשבע שלא יתרפא. וא"כ אפשר להבין מהש"ך שיש חיוב מהתורה על שמירת הנפש ובכללו להתרפאות בדרכים הנהוגות [ואולי י"ל שמהש"ך מוכח שיש חיוב לשמוע לרופא ויבואר לקמן]

וכבר התבאר למעלה שכ"ד הרבה אחרונים בביאור דברי הרמב"ן, שהאידנא יש חיוב ללכת לרופא אם הוא חולה ואינה רק רשות וכדברי הראשונים הנ"ל, וע"ע בקצשו"ע (סי' קצב סע' ג) שכתב "ומי שמונע את עצמו מלקרות לרופא, שתים רעות הנהו עושה. האחת, דאסור לסמוך על הנס במקום שיש סכנה, ודבר זה גורם שיזכרו עונותיו בשעת חליו. ועוד דהוי יוהרא וגאות, שסומך על צדקתו שיתרפא בדרך הנס".

ובנשמת אברהם (יו"ד פתיחה לסי' שלו 7) הביא מדברי החזו"א באגרת (אגרות חזו"א ח"א קלו) שכתב "וכשאני לעצמי, הנני חושב את ההשתדלות הטבעית במה שנוגע לבריאות, ל מצוה וחובה וכאחת החובות להשלמת צורת האדם, אשר הטביע היוצר ב"ה במטבע עולמו. ומצינו מאמוראים שהלכו אצל הרופאים מאומות העולם ומינים להתרפא והרבה מן הצמחים ובעלי חיים ומוצקים שנבראו לצורך רפואה, וגם נבראו שערי חכמה שניתן לכל לחשוב ולהתבונן ולדעת".

ד. סתירה בשיטת מוהר"ן מברסלב

ובדין זה של הליכה לרופאים מפורסם בעולם בשם מוהר"ן מברסלב זצ"ל שאמר שלא רק שאינה חובה אלא יש איסור ללכת לרופאים. ובאמת מקור הדברים הם בשיחות הר"ן (סי' נ) שם כתב "מענין דוקטורים ורפואות הרבה לדבר עמנו מאד והיה מגנה מאד מאד עניין רפואות ודוקטורים ומזהיר מאד מאד לכל מי שרוצה לחוס על חייו ועל חיי זרעו ובני ביתו שיתרחק עצמו מאד בתכלית הרחוק מלעסוק חס ושלום ברפואות ודוקטורים". ועוד האריך שם להוסיף שיש בהליכה לרופאים איסור וסכנת נפשות וכתב שלפי שחכמת הרפואה היא חכמה דקה מאד ומרובת פרטים אי אפשר שיכווין הרופא בכל הפרטים והדקדוקים ולא יטעה, עוד הוסיף שם ביטויים קשים כגון "כי על פי רוב הדוקטורים הם שלוחי מלאך המוות רחמנא לצלן". ומכל הנ"ל מתבאר דלדעתו אין ללכת לרופאים מפני הסכנת נפשות שיש בדבר. אמנם בליקוטי מוהר"ן (ח"ב סי' ג) כתב בפשיטות הפך זה וכתב שאחרי פדיון נפש מותר ללכת לרופא ונתנה רשות לרופא לרפאות וכדברים המובאים לעיל שצריך להתפלל אל ה' שממנו הרפואה ויחד עם זה להשתדל להתרפא בדרכי העולם. והנה זה הפך הדברים שכתב בשיחות הר"ן.

ולכאו' היה נראה לחלק שבשיחות הר"ן כתב לאיסור באותו הזמן ובאותו המקום שדוקא אז במצב הרפואה שהיה ובטיב הרופאים היה איסור ללכת אל הרופא שכן רובם לא היו בקיאים והיו מסכנים את האדם ולא מועילים לרפואתו, אבל במידה ותשתנה המציאות והרופאים יהיו מומחים ולא יהיה החשש שהם הורגים נפשות וכבימינו, ודאי חזר הדין הפשוט שנתנה רשות לרופא לרפאות ומותר לחולה ללכת להתרפאות אצל רופא אם אין בזה סכנה אלא שצריך לעשות קודם לכן פדיון נפש, וזהו שכתב בליקוטי מוהר"ן.

ודברים דומים ראיתי במכתב מהרה"ג אליעזר שלמה שיק שליט"א^[22], שיש לחלק בין רופא מתלמד לרופא מומחה, שברופא מתלמד לדעת מוהר"ן מברסלב אין היתר ללכת, ורק ברופא מומחה אמר שמותר ללכת אחרי פדיון נפש. ובאמת שכן נראה מתוך דבריו בשיחות הר"ן שלא איירי אלא במתלמדים ועיי"ש בלשונו.

ומצאתי בשו"ת יחו"ד (ח"א סי' סא) שכתב גם הוא בשם ספר שבט יהודה (סי' שלו) שיש חובה ללכת לרופא הטוב ביותר שבנמצא ולחפש אחר התרופות הטובות ביותר.

ה. אם יש חובה לשמוע לדברי הרופא

ומעתה אחר שבררנו שיש חיוב ללכת להתרפאות אצל רופא נשאר לנו לדון האם חייב להקשיב לרופא או לא, והנה לכאו' פשוט שחייב להקשיב לרופא, דאל"כ למה חייבנוהו ללכת. אמנם אפשר לומר שזהו דוקא בדברי הרשות אבל אם אומר לו הרופא לעבור על איסור אולי יהיה מותר לחולה להחמיר על עצמו ולא לעבור על איסורים לרפואתו, וכבר דנו בזה הפוסקים[23].

באיסור והיתר הארוך (שער ס סי' ה) כתב "ואם החולה עצמו רוצה להחמיר עליו אחרי שיודע שצריך לכך עליו נאמר ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש ואל תהי צדיק הרבה ול"ד לדבר הנוגעת בכבוד השם יתברך שכתוב בסמ"ק שאדם יכול לוותר על נפשו. דהתם כתיב ביה ובכל נפשך וגם שואלין ממנו נפשו. ואפילו על השואל אמרו רז"ל ששופך דמו והרי אפילו ספק נפשות דוחה שבת וכ"ש יוה"כ" ומשמע שאין לחולה להחמיר על עצמו כנגד דברי הרופאים ומחוייב לשמוע לדעתם אפילו אם אומרים לו לעבור על איסור. וכ"פ בשמו הבאר היטב (או"ח סי' תריח ס"ק ג) גבי חולה שאמרו לו הרופאים שעליו לאכול ביוהכ"פ שמחוייב לשמוע להם.

ובשו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תתפה^[24]) כתב שריב"א חלה חוליו שמת בו, ואמרו לו הרופאים שאם יאכל אולי יחיה ואם לא יאכל ודאי ימות, והיה זה ביוה"כ וריב"א החמיר על עצמו ואמר בריא ושמא בריא עדיף ולא אכל ומת. ונשאל הרדב"ז אם יפה עשה, והשיב "לגבי הדין אין ראוי ללמוד ממנו כלל. דהא קיי"ל ספק ספיקא של פקוח נפש דוחה את השבת ואת יוה"כ ואפילו לחיי שעה חוששין כ"ש לספק שמא ימות שמא יחיה... ואפילו לפי דעת האחרונים שאמרו דמי שהיה דינו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי הוא במחיצת הצדיקים... מ"מ ה"מ במקום דאיכא קדוש השם שמסר עצמו על דתו יתברך, אבל מי שהוא חולה שיש בו סכנה ואמדוהו לאכול יש לו לאכול ואפילו על הספק... לפיכך אין ראוי ללמוד ממנו כי אפשר דריב"א ז"ל הרגיש בעצמו דאפילו שיאכל ימות דלב יודע מרת נפשו והיינו דקאמר ברי ושמא ברי עדיף כלומר הברי שלי עדיף משמא שלכם ולפיכך לא רצה לאכול. וכבר נשאלתי על כיוצא בזה פעם אחרת והעליתי דאין זו מדת חסידות". הרי שגם לדעת הרדב"ז אסור לחולה להחמיר על עצמו במקום שנוגע לפיקו"נ כנגד דעת הרופא.

ועוד הוסיף הרדב"ז וחזר על דברים אלו (ח"ד סי' אלף קלט^[25]) לגבי מי שאמדוהו שצריך לחלל עליו שבת והוא רוצה להתחסד ולא לחלל שבת האם יש בזה חסידות, וענה הרדב"ז "הרי זה חסיד שוטה והאלקים את דמו מידו יבקש והתורה אמרה וחי בהם ולא שימות בהם... כללא דמלתא איני רואה במעשה הזה שום חסידות<