פרישה סמוך לוסת

ביאור רחב בסוגיית פרישה סמוך לוסת. מתוך קובץ בעלי אסופות קיץ תשע"ב

הרב אלעזר צדיקי

 

דין פרישה סמוך לוסת




א. מקור הדין

"והזרתם את בני ישראל מטומאתם" (ויקרא טו לא) מכאן למדו חז"ל במסכת שבועות (יח ב), אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן. וכמה צריך לפרוש? אמר רבא עונה. ועונה זו פרש"י (שם ד"ה עונה) היא יום או לילה, שאם וסתה ביום יפרוש כל היום כולו, ואם וסתה בלילה יפרוש כל הלילה. ולמד כן מהגמ' בנדה (סג ב) שם מבוארת מחלוקתם של ר' יהודה ור' יוסי, כיצד חוששת האשה לוסתה, לר' יוסי חוששת רק לאותה שעה עצמה שבה רגילה לראות, דהיינו שעת וסתה, ולר' יהודה תפרוש כל היום שלה, דהיינו כל אותה עונה ששעת וסתה נמצאת בה. ושם בגמ' "אמר רבא, הלכה כרבי יהודה. ומי אמר רבא הכי? והתניא והזרתם את בני ישראל מטומאתם, מכאן א"ר ירמיה אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן. וכמה? אמר רבא עונה. מאי לאו עונה אחריתי? לא, אותה עונה^[1]."

וכן פסק השו"ע (יו"ד סי' קפד סע' ב) "בשעת וסתה צריך לפרוש ממנה עונה אחת, ולא בשאר קריבות אלא משתמיש בלבד. אם הוא ביום פורש ממנה אותו היום כולו אפ' אם הוסת בסופו, ומותר מיד בלילה שלאחריו, וכן אם הוא בתחילתו, פורש כל היום ומותר כל הלילה שלפניו. וכן הדין אם הוא בלילה פורש כל הלילה ומותר ביום שלפניו ולאחריו, בין שקבעה וסת ג' פעמים או פעם אחת."

 

ב. פרישה סמוך לוסת דאורייתא או דרבנן?

הגמ' הנ"ל בשבועות למדה את דין פרישה סמוך לוסת מפסוק ואעפ"כ נחלקו הפוסקים בדין זה האם הוא מדאורייתא או מדרבנן. לשאלה זו יכולות להיות השלכות רבות, כגון האם יש צד להקל לשמש בליל טבילה שיוצאת בעונה הסמוך לוסתה, או האם אפשר להקל ליוצא לדרך לפקוד את אשתו סמוך לוסתה ועוד כפי שנראה לקמן. כדי לענות לשאלה זו, נבאר קודם האם דין וסתות ככלל הוא מדאורייתא או מדרבנן.

וסתות דאורייתא או דרבנן

הגמ' בנדה (טו א) אומרת "בעו מיניה מרב נחמן וסתות דאורייתא או דרבנן? אמר להו מדאמר הונא חברין משמיה דרב, אשה שיש לה וסת, והגיע שעת וסתה ולא בדקה, ולבסוף ראתה חוששת לוסתה וחוששת לראייתה אלמא וסתות דאורייתא. א"ד, הכי קאמר ליה טעמא דראתה, הא לא ראתה אין חוששין, אלמא וסתות דרבנן. איתמר אשה שיש לה וסת, והגיע שעת וסתה ולא בדקה, ולבסוף בדקה, אמר רב בדקה ומצאת טמאה טמאה, טהורה טהורה. ושמואל אמר אפילו בדקה ומצאת טהורה נמי טמאה, מפני שאורח בזמנו בא. לימא בוסתות קמיפלגי, דמ"ס דאורייתא, ומ"ס דרבנן. אמר ר' זירא דכ"ע וסתות דאורייתא, כאן שבדקה עצמה כשיעור וסת, כאן שלא בדקה עצמה כשיעור וסת. ר"נ בר יצחק אמר, בוסתות גופייהו קמיפלגי, דמ"ס וסתות דאורייתא, ומ"ס וסתות דרבנן. אמר רב ששת כתנאי, ר' אליעזר אומר טמאה נדה, ורבי יהושע אומר תבדק. והני תנאי כי הני תנאי דתניא, רבי מאיר אומר טמאה נדה, וחכ"א תבדק".

ומצינו בראשונים ארבע שיטות בהלכה זו.

שיטת התוספות והרמב"ם- התוספות (שם ד"ה ורב נחמן) כתבו שנראה להלכה דוסתות דרבנן, כיוון שרב נחמן הוא בתרא (והלכתא כבתראי), ואמר שלדעת רב וסתות דרבנן, וקיימא לן הלכה כרב באיסורי. ועוד שקיימא לן כרבי יהושע לגבי ר' אליעזר, וכחכמים לגבי ר' מאיר. וכן פסק הרמב"ם (איסו"ב פ"ח הי"ד) "וכן אשה שראתה דם מחמת מכה שיש לה במקור אף ע"פ שראתה בשעת וסתה היא טהורה והדם טהור, שהוסתות מדבריהם."

שיטת היראים- לעומתם כתב היראים (סי' כו עמ' כא-כב) שהלכה כדעת ר' זירא בגמ', ופירש כוונתו שאמנם וסתות דרבנן, אך אנו סומכים עליהן כאילו היו דאורייתא. וצ"ב מה הביא את היראים להדחק לפירוש כזה. וכתב הסד"ט (סי' קפ"ד ס"ק יב) שכיוון שהלכה שאין עד אחד נאמן באיסורי דאורייתא, אם נגיד שוסתות הן דאורייתא הרי אשה לא תהיה נאמנת לומר על עצמה שנטהרה. והתועפות ראם (שם ביראים ס"ק ח) דחה את תירוץ הסד"ט וכתב שאין הכי נמי דלמא אינה נאמנת, ובעינן שתראה את העד שלה ל-ב' עדים והם יהיו נאמנים על העד. לכן תירץ התועפות ראם שהיראים נדחק לביאורו, כיוון שמדאורייתא אשה אינה נטמאת בנדה אלא אם ראתה דם בהרגשה, ורק מדרבנן מטמאה בלי הרגשה, והמקרה שהגמ' דברה עליו היה אשה שעברה ולא בדקה בשעת וסתה, משמע שלא הרגישה, אז טומאתה רק מדרבנן, ולכן גם חזקתה[2].

שיטת ר"ת ושע"ד- דעה שלישית בראשונים היא דעת התוספות ביבמות (סב ב ד"ה חייב) בשם ר"ת, שסובר שפרישה סמוך לוסת היא דאורייתא, וכתב שם "אפילו למאן דאמר וסתות דרבנן א"כ סמוך לוסתה נמי דרבנן", א"כ סובר שדין פרישה סמוך לוסת תלוי בדין וסתות, ולכן משמע שסובר גם שוסתות עצמן דאורייתא ממש. וכן כתב השערי דורא (הלכות נדה סי' ז) "ואם שמשה בשעת וסתה כמזיד דמי, ושניהם עברו בלאו" והסביר התוה"ש (סי' קפ"ד ס"ק ג) שסובר השע"ד שעברו בלאו דאורייתא, כיוון שוסתות דאורייתא.

שיטת המאירי- דעה רביעית, היא דעת המאירי (נדה טז א ד"ה כבר) שכתב שיש מכריעין לפסוק כשניהם, ז"א לפני שעברה עונת וסתה האיסור יהיה דאורייתא כדי לאסור תשמיש, שהתשמיש מעורר את הדם וכדי שלא תבוא לאיסור, אבל אם לא בדקה בשעת וסתה, לאחר מכן אין אומרים וסתות דאורייתא לטמא אותה ודאי אלא וסתות דרבנן, ותהיה אסורה עד שתבדוק ותמצא טהורה.

למעשה פסקו האחרונים (ט"ז סי' קפד ס"ק ב ובסי' קפז ס"ק י, ש"ך סי' קפד ס"ק ה, תוה"ש סי' קפד ס"ק ו) שוסתות דרבנן. וכן פסק השו"ע.

פרישה סמוך לוסת דאורייתא או דרבנן

נראה שדין פרישה סמוך לוסת אם הוא דאורייתא או דרבנן, תלוי בשאלה האם יש תלות בינו לבין דין וסתות שראינו לעיל.

בדברי הראשונים מצאנו שכתב הר"ן (שבועות א ב בדפ"ר ד"ה הלכות נדה) "והאי והזרתם אסמכתא בעלמא היא דהא קי"ל דוסתות דרבנן" ז"א שמכיוון שוסתות עצמן דרבנן, כמובן שגם פרישה דרבנן. גם התוספות (יבמות סב ע"ב) סוברים שתלויים זה בזה, אך חולקים בדין על ר"ן וסוברים ששניהם מדאורייתא.

ובאחרונים נחלקו כמי לפסוק, הקרבן-נתנאל (יבמות סי' פו ס"ק פ) כתב להכריע כדעת התוס', ולעומתו הש"ך (סי' קפד ס"ק ה) ושו"ת שאילת יעב"ץ (סי' י) כתבו כהר"ן.

שיטה שלישית היא שיטת הריטב"א (שבועות יח ב ד"ה ת"ר והזרתם וע"ע יבמות סב ב ד"ה לא נצרכה אלא לאשה) שסובר שפרישה סמוך לוסת אמנם היא מדאורייתא, אך כיוון שוסתות עצמן דרבנן, אין לומר שאסרה התורה עונה שלימה סמוך לוסתה, אלא ודאי אסרה סמוך לוסתה ממש כגון חצי שעה קודם וסתה שאז ודאי יש חשש שהתשמיש יגרום לראיה, ושאר העונה מדרבנן^[3]. וכן סובר הנוב"י (יו"ד מהדו"ק סי' נה) שכתב, "אמנם התוס' ביבמות דף סב כתבו דסמוך לוסתן דאורייתא וכן שטחת לשון הרמב"ם בפ"ד מא"ב הלכה י"ב משמע שהוא מן התורה ואני אומר ודאי שהוא מן התורה ואעפ"כ וסתות דרבנן." שכן גם לדעתו אין תלות בין וסתות, לפרישה סמוך לוסת, ולשיטתו גם הרמב"ם סובר כן. ולכן וסתות אמנם דרבנן, אך פרישה דאורייתא והכוונה לכל העונה שלא כמו הריטב"א. וכ"כ בשו"ת חת"ס (יו"ד סי' קע) ובמחצה"ש^[4] (סי' קפד ס"ק ה).

למעשה רוב הפוסקים הראשונים סוברים שפרישה סמוך לוסת מדרבנן (ר"ן, רשב"א, תוס' רא"ש, ראב"ד) וכן דעת רוב הפוסקים האחרונים (ש"ך סי' קפד ס"ק ה, באה"ט סי' קפד ס"ק ב, תוה"ש סי' קפד סוס"ק ו וע"ע ס"ק ג). וכתב הב"י (סי' קפד סע' ב) שאפשר שאלה שסוברים דאורייתא אף הם מתכוונים סמך דאורייתא ולא ממש. וכן פסק בשו"ע (סי' קפד סע' י) שפרישה סמוך לוסת היא מדרבנן.

ג. מספר העונות שפורשים

בגמ' נדה (סג ב) "אמר רבא הלכה כרבי יהודה. ומי אמר רבא הכי? והתניא והזרתם את בני ישראל מטומאתם, מכאן א"ר ירמיה אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן. וכמה? אמר רבא עונה. מאי לאו עונה אחריתי? לא, אותה עונה."

למדו חז"ל שסמוך לעונת וסתה של האשה צריך הבעל לפרוש מאשתו עונה אחת, ונפסקה בגמ' הלכה כר' יהודה שסובר אותה עונה בלבד שוסתה נמצאת בה, ופרש"י (שם ד"ה עונה) אם וסתה ביום, פורשת כל אותו היום כולו (ומותרת בלילה שלפני ובלילה שאחרי), ואם וסתה בלילה, פורשת כל אותו הלילה (ומותרת כל היום לפני וכל היום שאחרי). וכ"פ הראב"ד (בעלי הנפש ריש שער תקון הוסתות) "דאע"ג דצריך לפרוש ממנה סמוך לוסתה דוקא אותה עונה בלבד אבל שאר עונות שלפני אותה עונה לא". וכן פסקו רוב הראשונים (עיין בב"י סי' קפד סע' ב).

הב"י (שם) כתב את דברי רוב פוסקים, ולאחר מכן הביא את דברי האור זרוע (ח"א סי' שנח), שכתב "ומורי אב"י העזר"י אמר לי שרגילים לפרוש סמוך לוסתה כ"ד שעות שאם רגילה לראות ביום פורש ממנה כל הלילה שלפניו ואם רגילה לראות בלילה פורש ממנה כל הלילה והיום שלפניה". וחלק עליו הב"י וכתב "ואין טעם ושורש לדברים אלו, שהרי בגמ' מפורש כדברי הפוסקים ז"ל. וכבר כתב האגור (סי' אלף שנח) על דברי אור זרוע חומרא יתירה היא". וכ"כ התוה"ש (יו"ד סי' קפד ס"ק ו) "פורש ממנה. אותו יום כולו ולא יותר... כ"כ הב"י ושכן משמעות הש"ס והפוסקים והשיג על האו"ז שכתב דצריכין מעת לעת" .

את שיטת האו"ז ביאר הש"ך (סי' קפד ס"ק ז) לפי הראב"ן (סי' שיח), שכוונתו רק לאשה שאין לה שעה קבועה לוסתה, זאת אומרת שרואה פעם בתחילת היום, פעם באמצעיתו ופעם בסופו, ואשה זו כל היום נחשב כשעת וסתה, ולכן עונה סמוך לוסתה היא עונה לפני כן. ומי שיש לה שעה קבועה, אינה צריכה להחמיר כהאו"ז. (וע"ע ר"א מן ההר, יבמות סב ב). והגר"ש ואזנר שליט"א הביא טעם נסף לדברי האו"ז וז"ל, "ועוד יש ליתן טעם הגון בזה.. דהרי ענין הפרישה סמוך לוסת הוא מהיסודות הגדולים של קדושת וחיי בית ישראל, והיום רוב הוסתות הן ביום, וא"כ עיקר דין הפרישה הוא ביום, וישראל קדושים הם ואין משמשים מטותיהם ביום וא"כ בלא"ה פורשים ביום מתשמיש המיטה, וחיבוק ונישוק שרי לכמה שיטות, נמצא שלא יהי' ההיכר של הפרישה ברוב בתי ישראל, ולכן הנהיגו הראשונים לאסור עונה אחת קודם שיזכרו דין פרישה ביום הוסת."

השו"ע (סי' קפד סע' ב) פסק דלא כהאו"ז, "בשעת וסתה צריך לפרוש ממנה עונה אחת.. אם הוא ביום פורש ממנה אותו היום כולו אפי' אם הוסת בסופו, ומותר מיד בלילה שלאחריו, וכן אם הוא בתחילתו, פורש כל היום ומותר כל הלילה שלפניו." וכן להיפך.

אך לעומתו הב"ח (סי' קפד סע' ב) השיג על דברי הב"י וכתב "ונראה לפענ"ד דכך ראוי לנהוג בחומרא זו דאור זרוע דאין ספק שכך הייתה קבלה בידו מפי הזקנים... שהירא דבר ה' נהג מעולם בחומרא זו" והסביר טעם האו"ז מהש"ס בנדה פרק האשה שהיא עושה (סג ב). ואחריו נמשך להחמיר הש"ך (שם). הט"ז (שם ס"ק ב) תמה על הב"ח שכתב להחמיר נגד קולא מפורשת בש"ס, ופסק בעצמו דלא כאו"ז, וכ"ש בוסתות דרבנן שאין להחמיר. וכן כתב הגרע"א (שם ס"ק ג) שאפילו אם הראיה הייתה כל היום חכמים אסרו רק את היום שהראיה בו. וכן פסק החוו"ד (שם ס"ק ג) שאין להחמיר. וע"ע בשו"ת מהרש"ם (ח"ג סי' רנח, ח"ג סי' צז) שהעיקר לדינא כרוב פוסקים, וגם האו"ז עצמו סובר כן אלא שסיים בדבריו שהמנהג להחמיר, ואין חומרא זו נגד הש"ס אלא באה כמנהג, ולכן אין להקשות כדלעיל מהש"ס כלל שהרי אינו בא לסתור אלא לגדר ולסייג את החשש.

פסיקה בימינו- הגר"מ אליהו זצוק"ל בדרכי טהרה (עמ' נט) כתב "וראוי להחמיר ולפרוש מתשמיש עונה אחת קודם העונה האסורה בגלל שבימינו נחלשו הגופות וסדירות הוסת נתונה לשינויים ע"י גורמים חיצוניים, ויש חשש סביר שהאשה תקדים לראות עונה אחת."

הגר"ש ואזנר שליט"א בשבה"ל (עמ' כא) כתב שיש להחמיר כאו"ז שכן אינו נגד הש"ס אלא חומרא בעלמא (כמהרש"ם לעיל) וראוי לנהוג כן. ואם יש שעה קבועה לראיה אין צריך.

הגר"ע יוסף בטהרת הבית (ח"א עמ' נה ד"ה ומה שכתבנו) דחה חומרת האו"ז וכתב שאין להחמיר כן כלל. ועיין שם מה שהאריך.

ד. כיצד מחשבים עונה?

כתב הב"י בשם הגהות מיימוניות (איסו"ב פ"ד אות ט) שכתבו בשם האביאסף, שעונה היא יום או לילה ביומי ניסן ותשרי וחצי יום וחצי לילה ביומי תמוז וטבת, ותימה, ע"כ. וביאר הב"י שטעמו משום שלדעתו שיעור עונה היא 12 שעות מהשעות שהם 24 ביום ובלילה, דהיינו שעות קבועות ולא זמניות, כמו בשעונים היום, שבימות ניסן ותשרי היום והלילה שווים, לכן העונה היא יום או לילה, ובימות תמוז וטבת אחד ארוך מהשני, ולכן חצי יום או חצי לילה לפי חשבון שיצא 12 שעות. ומ"מ השיג עליו שאין לחוש לסברתו שאינה מוזכרת בש"ס ופוסקים. וכן השמיט דין זה בשו"ע וסמך על דבריו בב"י.

אך הב"ח (סי' קפד סע' ב) השיג עליו ודחה דחייתו, וכתב שנשמט ממנו מה שכתוב בש"ס נדה, פרק תינוקת (סה ב), שם מפורש דין בתולה שראתה ועודה בבית אביה שנותנים לה כל הלילה שלה עונה שלימה, והיינו 12 שעות דוקא, דהיינו יום או לילה ביומי ניסן ותשרי וחצי יום וחצי לילה ביומי תמוז וטבת, וכתב דהכי נקטינן. וכן נמשך להחמיר הש"ך (שם ס"ק ז).

הט"ז (שם ס"ק ב) השיג על חמיו הב"ח, ודחה ראייתו מהש"ס שאין זה דיננו כאן, ועוד הסתפק כיצד לסברת האביאסף יש לחשב את 12 השעות, אם לאחר שעת וסתה, הרי תהיה אסורה גם לילה אחרי יום וסתה וזה נגד הש"ס, אם לפני תהיה מותרת ביום וסתה משעת וסתה והלאה וחלילה לומר כן, וכן 6 לפני ו6 אחרי תהיה מותרת חלקים מעונת וסתה במקרים מסוימים, ואנו אין לנו לנקוט כן אלא הלכה פסוקה בידינו שאסורה כל היום בין ארוך בין קצר.

והגן על דבריהם (של האביאסף והב"ח) הש"ך בספרו נקודות הכסף (שם) ויישב את סתירות הט"ז. והסביר את שיטת האביאסף לפי הראב"ן, שהיום והלילה בדין זה הם 12 שעות קבועות, ולכן בימים קצרים שבהם הלילה לווה מן היום, נאריך את היום בשווה מכל צד, ובימים ארוכים נקצר בשווה. לדוגמא אם היום הוא 9 שעות, נוסיף שעה וחצי מכל צד מתוך הלילה[5].

ובתוה"ש (שם ס"ק ו) דחה דברי נקה"כ וכתב שאין דבריו מוכרחים, ועיקר כדברי השו"ע והט"ז וכל דברי גדולי הראשונים שהם הרי"ף הרמב"ם הרא"ש הרשב"א הראב"ד הטור מהרי"ו סמ"ג וסמ"ק, ואין לזוז מדבריהם, ובפרט בוסתות דרבנן.

וכתב החוו"ד (סי' קפד ביאורים ס"ק ה, חידושים ס"ק יב) שבכל דבר התלוי ביום ולילה חשבינן לה מעלות השחר ועד צאת הכוכבים, אבל כאן חשבינן מזריחת החמה, כמבואר בנדה (סג ב) שאם ראתה קודם הנץ החמה אסורה כל הלילה אפילו שראתה אחר עלות השחר. וכן לענין שקיעת החמה ולא עד צאת הכוכבים, וכן כתב בחידושים שמעלות השחר עד זריחה חשיב כלילה וכן משקיעה עד צאת הכוכבים. וכן פסק הראב"ד (בעה"נ שער הוסתות) וכן הרז"ה שם, וכן פסק השו"ע (שם סע' ד) וכן מוכח מלשון הרמב"ם (איסו"ב פ"ד הי"ג) "אסורה לשמש עד שתזרח השמש".

ה. לאיזה יום חוששים?

אומרת המשנה בנדה (טו א) "כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן, הבאין מן הדרך נשיהן להן בחזקת טהרה" ושם בגמ' "אמר ר"ל משום ר' יהודה נשיאה, והוא שבא ומצאה בתוך ימי עונתה. אמר רב הונא, לא שנא אלא שאין לה וסת אבל יש לה וסת אסורה לשמש. כלפי לייא? אדרבה, איפכא מסתברא... אלא אי אתמר הכי אתמר, אמר ר"ה ל"ש אלא שלא הגיע שעת וסתה אבל הגיע שעת וסתה אסורה...".

אשה שאין לה וסת קבוע

פרש"י (שם ד"ה בתוך ימי עונתה) את דברי ר"ל, ימי עונתה ל' יום לראיה, דהיינו עונה בינונית. ומשמע מרב הונא שמדבר על אשה שאין לה וסת, ולכן כל שאין לה וסת צריכה לחשוש לעונה בינונית, שהיא ל' יום מיום ראייתה האחרונה כמ"ש בגמ' נדה (ט ב) "אמר ר"ל משום ר' יהודה נשיאה עונה בינונית ל' יום". וכתב הרשב"א שאין מי שחולק בדין זה על ר"ל ומשמע שהיא הלכה פסוקה, וכן פסק הוא בתורת-הבית הארוך (ב"ז סוף ש"ג דף קעד ג) "ושמעינן מינה דאשה שאין לה וסת בעלה מוזהר עליה ביום העונה. וכן פסק בשו"ע (יו"ד סי' קפט סע' א) "כל אישה שאין לה וסת קבוע חוששת ליום ל' לראייתה שהיא עונה בינונית לסתם נשים". וכן מבואר בכמה מקומות בשו"ע (שם בכל הסימן) שאשה שאין לה וסת קבוע, צריכה לחשוש לשלשה תאריכים, יום החדש, הפלגה, ועו"ב. יום החדש היינו אותו יום בחדש שראייתה האחרונה הייתה בו, כיצד, כגון ראתה בט"ו ניסן, תחשוש לט"ו אייר^[6]. והפלגה היא חישוב הימים בין שתי ראיותיה האחרונות, כגון ראתה בא' ניסן, ולאחר מכן בכ' בניסן, צריכה לחשוש פעם הבאה לט' אייר, דהיינו כ' יום שבין ראייתה הראשונה והשניה.

ומשמע מסתמות דברי מרן בשו"ע (סי' קפט סע' א) שצריכה לפרוש בעונה בינונית רק עונה אחת, היינו שאם ראתה ביום צריכה לפרוש לאחר ל' ביום, ואם ראתה בלילה, תפרוש בליל ל'. וכן משמע מרוב הפוסקים האחרונים.

אלא שהכו"פ (סי' קפט ס"ק טו) כתב לחלק בין עו"ב לשאר חשש הוסתות, שבעו"ב צריכה לפרוש כל היממה, דהיינו שאם ראתה בלילה תפרוש גם ביום שאחרי שהוא יום ל', וכן אם ראתה ביום תפרוש בלילה שלפני. וכתב שכן נראה לו ברור. (ואין זה מענין עונת או"ז, ולענין או"ז עי' בסוף הדברים לגבי הלכה) וכן דעת הגר"ז בשו"ע הרב (ריש סי' קפט). אולם הסד"ט (סי' קפט ס"ק לא) חולק וכותב שאין נראית לו דעתו וצריכה לפרוש אותה עונה בלבד והוסיף שזה שכתב שהדבר נראה לו ברור, "לא ידעתי שום הכרע לדבריו". וכ"כ הפרי-דעה (פתיחה דף ו ע"ב) וכן הנחל אשכול (סו"ס לג אות ז) וכן פסק בטהרת ישראל (סי' קפד סע' כו) וכן פשט דעת מרן (סי' קפט ס"ק א) כמ"ש. [ולענין הלכה עי' סוף הדברים]

האם צריכה לפרוש בעונה בינונית או רק לבדוק?

דייק הגר"ז בשו"ע הרב (סי' קפט סע' א בקו"א ד"ה אבל) שלא משמע מלשון הראשונים על הגמ' בנדה (טו א), שבעינן פרישה בעו"ב כלל, וכן נראה מדברי הרמב"ן בהלכות נדה (פ"ב הי"ב) ופרש"י על הגמ' שם שלא הזכירו פרישה בעו"ב כלל, וכ"כ הכו"פ (סי' קפט ס"ק טו ד"ה אבל מה שלא הזכיר) שהשמיטו הראב"ד והרמב"ם דין זה, וכן כתב הר"ן על הרי"ף והרמב"ם שמפרשים מה שאמרו בגמ' תוך עונה היינו תוך עונת וסתה ולא סבירא להו כלל דין עו"ב, ורק מדברי הרשב"א שם שהזכיר פרישה נלמד כן ונמשכו אחריו הטושו"ע, וכתב שם הגר"ז שלכן אין למחות בידי המקילים שלא לפרוש בעו"ב כלל. אך מ"מ גם שנראה לדבריהם של הרמב"ן ורש"י שאין לפרוש בעו"ב, צריכה מיהא בדיקה בעו"ב, שכן הוזכרה בדיקה בדבריהם, וכדברי הרמב"ן (שם) "הוקבע לה וסת הרי היא כשאר הנשים, לא הוקבע לה וסת חוששת משלשים יום לשלשים יום ובודקת ע"י פקחות שכך עונת ראיה לרוב הנשים כמו שיתבאר."

ולענין הלכה, מתוך זה כתב הגר"ע יוסף שליט"א בטהרת הבית (ח"א עמ' עח) שאף שאנו אין לנו אלא דברי מרן שלא לפרוש אלא עונה אחת, עוד אפשר להקל בס"ס שמא הלכה כהראב"ד והרמב"ם שאין דין עו"ב כלל, ואם כרשב"א שמא כהפוסקים שסוברים עונה אחת ולא כל היממה, וכן פסק שם. והגר"ש וואזנר בשבה"ל (סי' קפט סע' א) כתב שיש להחמיר לשתי העונות כהכו"פ, ואין לחוש להאו"ז לפרוש גם ביום כ"ט כשוסתה ביום, כלומר כשראתה ביום, ופורשת ביום ל' בליל ל' וביום, אין צריך לפרוש כהאו"ז גם יום לפני אותו לילה של הכו"פ, ולדעת אלה שלא חוששים לכו"פ בכ"מ צריך לחשוש לעונת או"ז. והנ"מ היכא שליל טבילה יוצא בליל ל' כשראתה ביום, שאם מעיקר הדין אסורה גם בלילה כהכו"פ אין להקל, אך אם רק מחשש עונת או"ז יש להקל (ויש מחמירים ותשאל חכם). וכן פסק לחשוש ליום ל"א כהחוו"ד (שכתב שעונה בינונית היא ל' יום מתחילת ראייתה דהיינו יום ל"א) וכן בל"א תחשוש כהכו"פ לשתי העונות.

והגר"מ אליהו זצוק"ל בדרכי טהרה (עמ' סה) פסק שצריכה לחוש רק לאותה עונה וכן רק ליום ל' ולא ליום ל"א.

אשה בעלת וסת קבוע

שם בגמ' פרש"י ד"ה תוך שר"ל מדבר על אשה שאין לה וסת קבוע, ועונתה היא ל' יום מיום ראייתה, ורב הונא שם קאי אר"ל, שאומר שמדובר גם על אשה שיש לה וסת. ומשמע שגם אשה שיש לה וסת צריכה לחוש לעו"ב לדעת רש"י. וכן פירש הרמב"ן (שם) את דברי רש"י, וכתב שאינו כן, אלא רב הונא קאי אמתניתין, שמדברת על אשה בעלת וסת קבוע, והיא מותרת תוך עונתה, היינו כל הימים שתוך זמנה הקבוע לראות, וכן אם וסתה קבוע לה ליום ל"א לא תחשוש ליום ל' שחזקתה מסולקת דמים כל זמן תוך וסתה. וכתב עוד שאמנם כל זה אם וסתה מרוחק מעו"ב, אך אם וסתה מובלע תוך עו"ב, כגון שרגילה לראות בכ"ה, והגיע שעת וסתה ועברה ולא ראתה, תחשוש מיהא לעו"ב, שהרי אין לומר שלא תראה לעולם. וכן פסקו האשכול (סו"ס לג) והר"ן (שבועות ד ב). לעומת זאת הרשב"א (שם) יישב את דעת רש"י שדעתו כהרמב"ן, וכתב בסוף דבריו שמ"מ זו חומרא יתירה, וכל שיש לה וסת קבוע, אינה צריכה לחשוש לעו"ב כלל, ואפ' עברה וסתה ולא ראתה. וכ"פ הריטבא (שם).

השו"ע (סי' קפט סע' א) פסק כהרשב"א, שצריכה לחוש רק לעונת וסתה ולא יותר מכן, שכן משמע ממה שכתב "ואם יש לה וסת קבוע לזמן ידוע מכ' לכ' או מכ"ה לכ"ה, חוששת לזמן הידוע". וכן משמע מהט"ז (שם ס"ק א וס"ק לא), אך מדבריו שם בס"ק ה משמע שפסק כהרמב"ן, שאם עברה וסתה ולא ראתה צריכה לחוש לעו"ב, והקשה על כך הסד"ט (ס"ק ב) שהרי סובר שכל שיש לה וסת קבוע אינה צריכה לחוש לעו"ב, ומדברי השו"ע (סע' ד) שלגביו כתב זאת הט"ז, משמע שכן צריכה לחוש לעו"ב, ואיך דיבר על אשה בעלת וסת קבוע? והסביר החוו"ד (שם ס"ק ב) שדעת הט"ז כרמב"ן, שאם עבר וסתה ולא ראתה חוששת לעו"ב. וכ"כ הלו"ש (סי' קפט לחם ס"ק ג, שמלה ס"ק לד) שיש להחמיר כהרמב"ן, ודלא כמהרש"ל (הביאו הט"ז ס"ק לא). ותירוץ נוסף לסברת הט"ז של הקנה בשם (סי' קפט ס"ק ד) על דרך דבריו על הרמ"א (בסי' קפט סע' יג), שכתב באשה שראתה בא' ניסן ושוב בכ' בו שצריכה לחוש לא' אייר משום יום החדש של א' ניסן, וכתב עליו הט"ז (שם ס"ק יז) שצריכה לחוש גם ליום א' דר"ח שהוא ל' יום מא' ניסן משום עו"ב. וסברתו היא שעו"ב הי תקנת חיוב פרישה שמתהווה משום כל ראייה וראייה, שאף שהפסיקה ראייה אחרת, עדיין תחוש לעו"ב של הראיה הראשונה משום לא פלוג. ולכן כאן שמדובר על אשה ששנתה מוסתה הקבוע פעם אחת צריכה לחוש לראייה הלא קבועה אף שיש לה וסת קבוע.

ולעניין הלכה הסכמת רוב אחרונים שאשה בעלת וסת קבוע אינה צריכה לחוש לעו"ב. ואם עבר וסתה ולא ראתה, כתב הגר"ע יוסף שליט"א בטהרת הבית (עמ' עט ד"ה אגב) שיש להקל כמרן והרשב"א. ועוד דהוי ס"ס, שמא הלכה כאותם שלא סבירא ליה עו"ב, ואם כהרשב"א ודעמיה שחשים לעו"ב, שמא כל שיש לה וסת קבוע ולא נעקר וסתה לגמרי אינה צריכה לחוש לעו"ב, ועוד שוסתות דרבנן והולכים להקל. ובשבה"ל (עמ' קו) כתב שיש להחמיר כהרמב"ן.

אשה בעלת וסת "חצי קבוע"

כתב תרוה"ד (סי' רמז) שאשה שלעולם לא רואה בפחות מי"ד יום, ומעל י"ד אין לה זמן קבוע לראות, עד י"ד נקרא תוך וסתה, ומוחזקת כבעלת וסת קבוע, ומעל וסתה מוחזקת כמי שאין לה וסת קבוע. וכן פסק השו"ע (יו"ד סי' קפו סע' ג). ואפשר שמשמע מזה שאשה שתמיד רואה מעל ל' יום, לא תחוש לעונה בינונית אלא רק לחדש והפלגה.

כתב החוו"ד (סי' קפו ס"ק ג) "מאד ליבי מגמגם בדין זה דאי נימא דמחמת שהוחזקה שלשה פעמים שאינה רואה בימים אלו הוה דינה בימים אלו כאשה שיש לה וסת ושלא בשעת וסתה, א"כ אשה שהיא רואה תמיד אחר שלשים יום ואחר שלשים יום אין לה וסת פעמים מקדמת ופעמים מאחרת לא תחוש לעו"ב דהא איתחזקה שלא תראה עד לאחר ל' יום והוי כאשה שיש לה וסת שאינה חוששת לעו"ב, והא ודאי ליתא כדמוכח מכל הפוסקים." מוכח מדבריו שסובר שאף מי שרגילה לראות תמיד מעל ל' יום, תחשוש לעו"ב בינונית וטעמו דמה דאמרינן שצריכה לחשוש לוסתה היינו חזקה שתראה בשעת וסתה, ואין לומר חזקה שלא תראה שלא בשעת וסתה. אך מדברי הריטב"א (נדה טו א) משמע שתוך הזמן של עונת וסתה אינה חוששת כלל לראייה, ולכן אינה צריכה לחוש לעו"ב. וכן פסק בטהרת ישראל (סי' קפו סע' יג). וכן פסק באגר"מ (יו"ד ח"ב סי' עב).

והגר"ע יוסף בטהרת הבית (עמ' קנ) כתב להקל בזה והמחמיר תע"ב. והגר"מ אליהו בדרכי טהרה (עמ' סז) פסק שאם רואה תמיד מעל ל"ב או מתחת כ"ח, לא תחשוש לעו"ב, אם רואה מעל ל"א וכ"ש ל' או מתחת כ"ט תחשוש.

ו. אשה המשנית וסתה

מצוי הרבה בימינו, נשים שאין להן וסת קבוע אך תמיד רואות במרווח ימים מסוים, כגון תמיד בין הפלגות של כ"ז-כ"ט יום, ואין קבע למתי תראה אחד מן הימים. א"כ, אשה כזו מתי תחשוש לוסתה? האם תחשוש לכל הימים שעלולה לראות בהם, או שמא לראשון מביניהם, או רק לאחרון שבו תראה? וכן אשה שראיות אלה נמשכות לה ג' וד' ימים, כיצד תחשוש והאם קובעת לה וסת בכל אלו הימים?

הרמב"ן (הלכות נדה פ"ה הכ"ב) כתב "היתה רואה חמשה וששה ימים רצופים, כל יום ויום כוסת בפני עצמו וחוששת לכולן אפילו נעקר יום א' הראשון חוששת לשאר הימים עד שיעקרו כולן. אחד וסת קבוע ואחד וסת שאינו קבוע שוין בדבר. ראתה ביום ט"ו בחדש זה ומשכה ראייתה ד' ימים, וחזרה והתחילה בט"ז בחדש הבא וראתה ב' וג' ימים, ובי"ז שלאחריו ראתה, כבר שילשה לראות בי"ז לחדש ואין תולין אותו בוסת הדילוג בלבד עד שתדלג ודאי [נ"א עד שתשלש כולו בדילוג] ולא תהא בהן צד שוה, לפיכך חוששת לימים שהשלישה בהן כוסת הקבוע ולשאר הימים כוסת הדילוג." יוצא מדבריו שסובר שכל משך ראייתה, אף אם נמשך ה' ימים, כל יום ויום נחשב כוסת בפני עצמו וצריכה לחשוש לכל אחד מהם לפעם הבאה, ולאותם ששילשה בהם צריכה לחוש כוסת קבוע, ולא הולכם אחר תחילת הוסת.

אמנם הב"י (סי' קפט סע' יג) הביא בשם הרז"ה הרשב"א הרא"ש והראב"ד שאין הדין כן, אלא תמיד הולכים אחר תחילת הוסת, לכן אם ראתה כמו בציור של הרמב"ן לעיל לא קבעה וסת שוה לי"ז (ואם תראה גם י"ח חדש הבא תקבע וסת לדילוג). וכן פסק הרמ"א (שם) שעיקר כרוב הראשונים.

הש"ך (שם ס"ק לט) הביא תימה על הרמ"א כאן בשם המעדני מלך, שהרי בסי' קפד (סע' ב) כתב רמ"א שאשה שמשנית וסתה להקדים או לאחר ב' או ג' ימים לפני או אחרי שמגיע זמן וסתה, צריכה לפרוש ב' או ג' ימים קודם או לאחר וסתה. ולכאו' סובר המעדני מלך שכוונת רמ"א לפרוש כל אותם ימים, וא"כ סותר סברתו כאן שהולכים תמיד אחר תחילת הוסת^[7], והש"ך יישב את קושיית המע"מ, וכתב שאין כוונת רמ"א בסי' קפד לומר שצריכה לפרוש כל אותם ג' ימים, אלא רוצה לומר שהיה לה וסת קבוע ושנתה לראות ב' או ג' ימים לפני או אחרי וסתה, פעם הבאה צריכה לחוש גם לוסתה הקבוע וגם לאותו יום ששנתה בו, וזה כיוון שהולכים אחר התחלת הוסת ולא המשכתו, שאם וסתה לט"ו בחדש, ושנתה פעם אחת לט"ז, בחדש הבא תחשוש לט"ו וט"ז, יוצא מדבריו שבמקרה שלנו אשה זו דינה שאין לה וסת קבוע, וצריכה לפרוש תמיד יום אחרון שבו הפליגה, שאם ראתה פעם אחרונה לאחר כ"ז יום, תחשוש לאחר מכן לכ"ז יום, ואם לא תראה בו תהיה מותרת בכ"ח וכ"ט. והוסיף שלרוב ככל הפוסקים לא הולכים אחר המשכת הוסת וצריכה לפרוש רק ביום תחילת הוסת.

וכ"כ הגר"ז בשו"ע הרב (יו"ד סי' קפט סע' נג), ואשה שאין לה וסת ורגילה לשנות וסתה צריכה לפרוש רק אותו יום אחרון שראתה אף אם קביעותה בתוך ג' ימים. וכ"כ בשו"ת אגר"מ (יו"ד ח"ב סי' סז ד"ה ונראה לדינא).

לעומתם הסד"ט (סי' קפד ס"ק ד) הביא דעת השלטי גבורים שכוונת הרמ"א באשה שיש לה וסת חצי קבוע כתרוה"ד, כגון שאינה רואה לעולם פחות מי"ד יום מיום טבילתה, אך מאחרי י"ד יום אין לה זמן קבוע לראות, אלא פעם ביום זה ופעם ביום זה, אסורה בכל אותם ימים שרגילה לראות בהם, כגון אם פעם רואה בכ"ז ופעם בכ"ח ופעם בכ"ט וכו' אז כל אותם ימים נחשבים לה כוסת קבוע והם שעת וסתה^[8]. ודחה סברתו ובסוף דבריו כתב שכוונת הרמ"א כמ"ש הראב"ד בבעה"נ (שער תקון הוסתות עמ' ז) באשה שאין לה וסת ופעמים מקדמת ראייתה בכ"ז יום ופעמים מאחר בכ"ח וכ"ט לפי כמות הדמים המצויים בגופה, ולכן צריכה לפרוש כל אותם ימים שכל אלו הם ימי וסתה. וכן כתב הנודע ביהודה (יו"ד מהדו"ק סי' מו ד"ה ונראה לענ"ד) שאשה שזו היא קביעת וסתה שתמיד רואה בתוך אלה ג' ימים ובתוך ימים אלו אין לה קבע, לכן צריכה לפרוש בכולם. וכתב שכמובן בשאר הימים צריכה לבדוק לפני תשמיש כדין אשה שאין לה וסת קבוע.

ובקובץ תחומין (כרך כא עמ' 385) הובא במאמרו של הרב שלמה לוי, שיטה אחרת בדין זה לפי שיטת הבית מאיר בנידון אחר, לגבי מחלוקת הט"ז והש"ך בסי' קפט (סע' יג) לגבי וסת ההפלגות, האם הפלגה קצרה עוקרת הפלגה ארוכה, כתב הב"י (שם) שאשה שראתה בא' ניסן ובכ' בו, אם תראה שוב בא' אייר, אינה צריכה לחשוש להפלגת כ' פעם נוספת כיוון שראיית א' אייר עקרה הפלגה זו, כיוון שהוברר למפרע שזו ראיית דמים יתירים. לעומתו הרמ"א כתב שאף אם תראה בא' אייר עדיין תחשוש בט' אייר להפלגת כ', כיוון שצריכה לחשוש שמא ראייה זו של א' אייר היא דמים יתירים, ואז כן חוששת להפלגת כ' של א עד כ ניסן, וכן פסק הט"ז. הש"ך לעומתו חולק וסובר כהב"י, אך כותב בטעמו שלא חוששים להפלגת כ' ניסן כיוון שראיית א' אייר כבר עקרה הפלגה זו, שראיה באמצע ההפלגה עוקרת את ההפלגה הארוכה, שלא כמו בוסת החדש, שם ראייה אחת לא עוקרת את השניה, אלא נעקרת רק בכך שיגיע הזמן הראוי ולא תראה בו. וכן לא חוששים שראיה זו של א' היא דמים יתירים. וטעמו של הט"ז שחולק היא שכן חוששים שמא א' אייר היא ראיית דמים יתירים ולכן צריכה לחשוש לט' אייר כאילו לא ראתה בא', וכן הפלגה קצרה אינה עוקרת הפלגה ארוכה.

לדוגמא: אם ראתה בא' ניסן וכ' בו, א' אייר ט' אייר וכ"ח בו, לפי הט"ז קבעה וסת, שיש לה 3 הפלגות שוות של כ' שהרי הראיית א' אייר אינה עוקרת את ההפלגה משני הסיבות לעיל. ולשיטת הש"ך אינה קובעת וסת שהרי ראיית א' אייר הפסיקה את ההפלגה באמצע ועקרה אותה, שוב כשני הסיבות לעיל.

לעומתם הבית מאיר, סובר כש"ך שלא חוששים שמא ראיה זו דמים יתירים, וכהט"ז שהפלגה קצרה אינה עוקרת הפלגה ארוכה. עוד הוא סובר, שאמנם הפלגה זו אינה נעקרת, אך מחשבים אותה החל מהראייה החדשה ולא מהראייה הקודמת דהיינו בציור שהבאנו לעיל תחשוש לכ' אייר שהיא הפלגת כ' מא' אייר ולא לט' אייר שהיא הפלגה מכ' ניסן (לפי בדי השלחן סי' קפט ס"ק קו). סברתו כפי שהסביר שם היא, שחובת הפרישה נובעת מזה שייתכן שפרק הזמן המסוים שגרם לראייה פעם קודמת, יכול לגרום זאת שוב, ואולי אף תמיד, וחשש זה יבוטל רק אם יגיע זמן זה ולא תראה בו, לכן אם ראתה פעם אחת לאחר ל' יום, ולאחר מכן לאחר כ"ח יום, עדיין לא נעקר חשש הל' אף שהתברר שגם כ"ח יכול לגרום, לכן פעם הבאה תחשוש לשתי ההפלגות.

לענייננו, לפי שיטת זו של הבית מאיר, אשה זו שרואה תמיד במסגרת ימים מסויימת, לדוגמא כמו במקרה שלנו בין כ"ז-כ"ט, תמיד תצטרך לחשוש ליום כ"ט, שהרי כדי לעקור את חשש הכ"ט תצטרך שיעברו כ"ט יום ללא ראיה כולל יום זה, וכיוון שבד"כ אינה רואה מעל כ"ט, מעולם לא עקרה יום זה, וסביר להניח שנקבע כוסת קבוע, ואע"פ שראתה ראיות קצרות מזו של כ"ז וכ"ח הם אינם עקרו את הכ"ט, ולכן צריכה לחשוש לו תמיד. וכן הפרישה ביום כ"ח, אפילו אם ראתה חדש שעבר ביום כ"ז, תצטרך לבדוק אם ראתה חדש לפניו בכ"ח, שא"כ הוא עדין לא נעקר ותצטרך לחשוש לו שוב. והוכיח עוד שם כותב המאמר שגם לשיטת הש"ך יש מקום להחמיר כן, ושכן ראוי לדעתו לנהוג.

ולהלכה, בשיעורי שבה"ל (עמ' יז) כתב שיש להחמיר כהנוב"י לפרוש כל העונות, אך אין להחמיר בעונת או"ז, ולכן אם רואה תמיד ביום תהיה אסורה באותם ג' ימים רק בימים ולא בלילות וכן להיפך, וכן אין להחמיר אם יוצאים ימים אלו בליל טבילה שהרי הרבה פוסקים כתבו שא"צ לפרוש כלל רק באחרון בהם. ולענין שיעור הפעמים שצריכה לראות כדי לחשוש, כתב שצריכה ג' פעמים בסירוגין לראות באותם ימים כדי לחשוש להם, ולא בפעם אחת (כמובן פעם אחת אחר שראתה כן צריכה לחשוש, אך לא שוב לאחר שלא ראתה) ומ"מ טוב לחוש גם בפעם אחת אם רואים שרגילות הוסת לנוע על ימים מסוימים.

וכמובן גם למי שמיקל כהש"ך לפרוש רק באותה עונה אחרונה שראתה בה, נביא את דברי האגר"מ (יו"ד ח"ב סו"ס סז) שכתב "ולכן לדינא אין לנו אלא להחשיב ימים אלו כאשה שאין לה וסת ולהתירה לשמש בבדיקה חוץ מיום שראתה בו באחרונה" וזה מעיקר הדין, שבשאר הימים שרגילה לראות בהם תשמש רק בבדיקה.

ז. אשה ששכחה מתי וסתה

אשה ששכחה יום ראייתה האחרון, בין יש לה וסת קבוע ושכחה מתי יום הוסת, בין אין לה וסת קבוע ושכחה מתי הייתה ראייתה האחרונה, כיצד תפרוש והאם תפרוש?

הגמ' בשבת (סט ב) אומרת שאדם ההולך במדבר ושכח מתי יום שבת, צריך לחשוש לכל יום כאילו הוא שבת, ולעשות מקצת מלאכה שצריך לה לאותו יום, וכן לספור שבעה ימים מרגע ששם לב שאינו זוכר, וביום השביעי לעשות קידוש והבדלה וכן פסק הש"ע (או"ח סי' שמד סע' א). והוקשה למג"א (שם ס"ק א) וכי למה שיחשוש כלל, הרי רוב ימים הם חול, ולמה לא הולכים אחר הרוב? ותירץ כיוון שהשבת מקרי קבוע, זה נחשב כמחצה על מחצה. ולכאו' היה מקום לומר שכן הדין בנידוננו, אמנם כתב בשו"ת יהודה יעלה (יו"ד סי' קצ) שכיון שקיימא לן פרישה סמוך לוסת דרבנן, ספיקא דרבנן לקולא, ותהיה מותרת כל הימים בבדיקה לפני תשמיש. ועוד שרוב הימים היא מותרת, ולא כמו לעיל בשבת, שיום השבת חשיב קבוע, כמ"ש הפמ"ג (שם א"א ס"ק א-ג) שכיוון שהזמן ידוע לכל העולם, נחשב קבוע ואינו בטל ברוב. אך כאן במקרה שלנו אין ידוע יום הוסת לכל העולם ואינו נחשב קבוע ואפשר לומר שבטל ברוב. וצירף בזה מהר"י אסאד עוד, שרוב נשים מרגישות לפני שמגיע וסתן ולכן יש להקל בזה שלא תפרוש כלל (כמובן עד שתראה). וכ"כ החוו"ד (סי' קפד סע' ד) בפשיטות שאינה צריכה לחוש כלל.

אך בשו"ת חת"ס (יו"ד סי' קסו) משמע שדעתו להחמיר בזה, שכתב "אמנם אי שכחה ולא ידעה כלל שום זמן קביעות וסתה רק כמבואר בשאלתה ונסתפקה אי קבעתה א' מן הוסתות ג"פ או לא אין בידי להתיר כלל לשמש בעונה הסמוכה לספק וסתה לא מבעיא למאן דס"ל וסתות דאורייתא אלא אפילו להסוברים וסתות דרבנן...".

אמנם מהר"י אסאד הביא את דעת החת"ס, ונראה שחולק עליו, וכ"כ המהרש"ם בדע"ת דפליגי. והגר"ע יוסף שליט"א (טהרת הבית ח"א עמ' עו) הקשה על החת"ס שמחמיר כיוון שכאן יש ספק שיכול לבוא בו לידי חיוב חטאת, וכתב שהרי הראב"ד הרז"ה והרא"ש פסקו לגבי אשה שראתה בנץ החמה לא קים לה שפיר אי קודם הנץ או לאחריו, שיש להקל ותהיה מותרת כל הלילה, וכן פסקו הטור ושו"ע (סי' קפד סע' ד) ולא חששו כלל לחשש חיוב חטאת. ותירץ שכנראה החת"ס אזיל לשיטתיה שם שהעיקר בדעת הראב"ד כפי שכתוב בנוסחא שלנו שכתב להחמיר לאסור לה יום ולילה ולא כפי שכתב הרא"ש בדעת הראב"ד. אולם המשיך שלפי זה שעיקר נוסחת הראב"ד היא כפי שכתב הרא"ש, פסק השו"ע עיקר, ולכן יש להקל בנידון אשה ששכחה זמן וסתה, שאם היה לה וסת קבוע וראתה תחשוש רק לעו"ב, וכן אם אין לה וסת לא תפרוש כל עוד לא ראתה. אך בשו"ת שבה"ל (ח"ה סי' ה ה) כתב שלדעתו אינם חולקים אלא מוכח מדברי החת"ס שדיבר על מצב שיש לאשה ספק על פני מספר ימים מתי צריכה לחשוש ולכן החמיר, ואף שו"ת יהודה יעלה דיבר כשיש לאשה ספק על יום אחד בכל החדש ולכן יש להקל. וכן פסק השבה"ל להלכה.

 

[1] כלומר, נפסק בגמרא בשם רבא הלכה כר' יהודה, ושואלת הגמרא, וכי באמת פוסק זאת רבא? והלא בגמרא בשבועות אמר רבא שצריכה לפרוש עונה סמוך לעונת וסתה, שאם וסתה ביום תפרוש גם בלילה לפני! ומתרצת הגמרא שלא כן, אלא כוונתו רק אותה עונה של שעת וסתה, ז"א שעונה היא כל היום או כל הלילה.

[2] הערת ראש הכולל: נלענ"ד דמה שהסד"ט לא רצה לבאר כהתועפות ראם הוא משום שלדעת הסד"ט (סי' קצ ס"ק צג) מטרת ההרגשה היא רק לברר שהדם בא ממנה וממילא יצא שאם ודאי לנו שהדם בא ממנה תהיה טמאה מדאורייתא אפילו שלא הרגישה כלל, וכיון שחזקה אורח בזמנו בא ממילא טמאה מדאורייתא אף לא הרגשה. ג.ב.

[3] וע"ע בטה"ב (ח"א עמ' מב) וע"ע שיטה דומה להרא"ה (תה"א בדק הבית בית ז שער ב) שאוסר מדאור' משעת וסתה עד סוף העונה.

[4] הערת העורך: במחצה"ש הביא את דברי הנוב"י והחת"ס, אולם חלק עליהם (בהג"ה מהג"ר שלמה הכהן מוילנא), וכתב "וזה תמוה, דהא אפילו למאן דאמר דוסתות דאורייתא ואם לא בדקה בשעת הוסת טמאה מ"מ זה מודה דלא בעי בדיקה בכל עונה הסמוכה, אלמא דחזקה אורח בזמנו בא אינו אלא בשעת הוסת גופא". י.ק.

[5] הערת ראש הכולל: עי' בתפאל"מ (על השו"ע כאן) שאמר שכל זה רק לחומרא. ג.ב.

[6] קביעת וסת וחשש וסת אפשריים רק בחדשים עבריים ולא בלועזיים, לכן לאשה שראתה ב9 בנובמבר ולאחר מכן ב9 בדצמבר ולאחר מכן ב9 בינואר אין זה וסת קבוע, שהרי בחדשים עבריים אין התאריך שווה. ושאלה זו נשאל שו"ת חלקת יעקב (או"ח סי' טז ד"ה ובדבר) וזו תשובתו "שאלה זו אינה צריכה לפנים, דמבואר להדיא בש"ך (סי' קפט ס"ק יג) שמביא ירושלמי פרק הנודר מן המבושל הל' ח, דכל מה שבי"ד דלמטה עושים בי"ד שלמעלה מסכימים עמהם דכתיב אשר תקראו אותם במועדם, ואף בחידושי הגוף, וכמו שדרשו ז"ל בלאל גומר עלי, קטנה בת ג' שנים ויום אחד שנבעלה אין בתוליה חוזרים, נמנו בי"ד ועברו השנה בתוליה חוזרים, הוי לאל גומר עלי, ואם כן פשיטא דוסת החדש נקבע רק לפי חודש היהודים ולא של עמים." וכ"כ בשו"ת מנח"י (ח"ו סי' נד ד"ה ג' אם). שכן מבואר שכל מה שלמטה מן השמש משתנה ונפעל ע"י קידוש החדש של בית-דין. ועוד כתב שם החלקת יעקב "ובר מן דין בכלל לא שייך קביעות וסת לפי חודשי חמה, כי לאמתו של דבר לא קיים בכלל חודש חמה, והוא רק שם מושאל - כי חודש חמה אינו אלא חלוקה שרירותית של השנה (שזה סיבוב של הארץ סביב החמה שחוזר לנקודתו) לשנים עשרה חלקים, א"כ לא שייך לומר אורח בזמנו בא, משא"כ בחדשי לבנה הרי הלבנה חוזרת כל חודש לאותה נקודה, ושייך לומר אורח בזמנו (דומה לזמן שלפני חודש) בא, א"כ פשיטא דרק לפי חדשי לבנה שייך לקבוע וסת."

[7] סברתו ברמ"א (סי' קפד סע' ב) קשה להבנתי, שהרי שם אין מדובר בדין הרמב"ן כלל, אלא כתב דינו שם מהגה"מ (איסו"ב פ"ה אות א) שמיירי באשה שמשנה וסתה להקדים או לאחר, ואינו מעניין המשכת וסת כלל, משא"כ כאן שמדובר על תחילת ראיה ודאי. וכ"כ תוה"ש (ס"ק כ"ו), ונראה מזה שמוכחת שיטת הש"ך.

[ואולי יש לפרש שסובר המע"מ כמו שהסביר בשו"ת דברי יציב (יו"ד סי' עב ד"ה והנה) שהרמ"א תרי מילי נקט, וקמ"ל גם לגבי אשה ששופעת ולפעמים נמשכת ראייתה עוד יום אחד או שתיים ולכן צריכה לפרוש גם אותם פעם הבאה. כמ"ש השו"ע (שם סע' ו) בשם הראב"ד. וכן הגר"א (סי' קפט) כתב שדין הרמ"א שם הוא כדלעיל מהראב"ד, שהובא בסי' קפד (סע' ו)". ונראה שלכן הקשה המע"מ משניהם. וע"ע שו"ת אגר"מ (יו"ד ח"ב סי' סז) שהביא בשם הכו"פ שפירש שסברת המע"מ היא כהש"ך אלא שבראיה זו שראתה ג' ימים לפני וסתה המשיכה ראייתה עד ליום וסתה ולכן צריכה פעם הבאה לפרוש כל אותם ימים. ועדיין קשה שהרי לא הוזכרה המשכת וסת ברמ"א ולא בהגה"מ מקורו].

[8] נחלקו באחרונים האם יש גבול לטווח הימים שיכולה לראות בהם כדי להחשיבם כוסת קבוע או לא, כגון אם לעולם לא רואה מתחת י"ד אך אין לה זמן קבוע לראות מי"ד עד ל', האם כל אלו נחשבים כוסת או שהרמ"א דייק בלשונו לכתוב דווקא ב' או ג' ימים. בשו"ת דברי יציב (יו"ד סי' עב) כתב שדוקא ג' ימים נקט, ואילו מהשלטי-גבורים (שבועות פ"ב) כתב הדברי יציב שמשמע שסובר כן אף לה' וח' ימים. ואולם מודה שבמקרה כזה יש להקל. ועוד כתב הדברי יציב שם שדוקא נקטו ימים דסמכי אהדדי שנוכל להגיד שכולם הם שעת וסתה כמ"ש החוו"ד בסק"ג.