פקידה ביוצא לדרך

מהי פקידה ביוצא לדרך ומהו גדר יוצא לדרך. מתוך קובץ בעלי אסופות קיץ תשע"ב

הרב אביאל ניסים כהן

 

 

דין פקידה ביוצא לדרך




א. פתיחה

אומר השו"ע (יו"ד סי' קפד סע' י) "הרוצה לצאת לדרך צריך לפקוד אשתו אפילו סמוך לוסתה" במאמר זה נברר מי נכנס לגדר יוצא לדרך, מהי הפקידה ומה טעם ההיתר בסמוך לוסתה (שהרי חייב אדם לפרוש מאשתו סמוך לוסתה)^[1].

ב. מקור הדין

הגמ' בעירובין (ק ב) לומדת "ואל אישך תשוקתך, מלמד שהאשה משתוקקת אל בעלה בשעה שיוצא לדרך". וביבמות (סב ב) אומרת הגמ' בשם ר' יהושע בן לוי "חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך שנאמר וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא". ומקשה שם הגמ' מהלימוד הנזכר בעירובין "הא מהכא נפקא? מהתם נפקא, ואל אישך תשוקתך מלמד שהאשה משתוקקת על בעלה בשעה שהוא יוצא לדרך" ומתרצת הגמ' בשם רב יוסף "לא נצרכה אלא סמוך לווסתה. וכמה אמר רבא עונה והני מילי לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מיטרדי".

ופירש רש"י (ד"ה עונה) ששיעור זמן עונה הוא יום או לילה, "אם רגילה לראות ביום אסורה כל היום ואם רגילה לראות בלילה אסורה כל הלילה". ובטעם הפטור ביוצא לדבר מצוה ביאר רש"י (ד"ה וה"מ) שפטור משום שטרוד במצוה או שיטרד בתשמיש ויבטל המצוה.

ג. מהי פקידה? תשמיש או דברי ריצוי.

נחלקו הראשונים מהי הפקידה שחייבה הגמ' ביוצא לדרך ואפילו סמוך לוסתה. האם מדובר על פקידה ממש, דהיינו בתשמיש או שמדובר רק על דברי ריצוי וחיבה ולשמש אסור לו אם היא סמוך לוסתה.

בדעת רש"י (שם) מפורש שהפקידה היא תשמיש שכתב "דחייב לפוקדה כי אזל לדבר הרשות אבל לדבר מצוה לא משום דטריד במצוה אי נמי מיטריד בתשמיש ויבטל ממצוה", וכדעת רש"י כתבו גם הרשב"א בתורת הבית (הארוך בית ז שער ב, הקצר ריש שער ג) , הראב"ד בבעה"נ (שער הפרישה סי' ב הל' א) ור' ירוחם (נתיב כו ריש ח"א רכ ג).

ר"ת חולק על שיטת רש"י וסובר שההיתר הוא רק בדברי ריצוי ומסביר (שם תוד"ה חייב) שאם אדם רוצה לצאת לדרך רחוקה ולהתרחק מאשתו, לא יצא אא"כ ישב עמה וידבר על לבה. ומיישב ר"ת את קושיית הגמ' "מהכא נפקא (ופקדת נוך), מהתם נפקא (ואל אישך תשוקתך)" שמהפסוק "ואל אשך תשוקתך" נלמד שבכל אשה יש השתוקקות באותה שעה ולכן יש חיוב לפוקדה, ומהפס' ופקדת נוך נלמד חיוב הריצוי בדברים ביוצא לדרך סמוך לוסתה. וממשיך התוס' ומקשה איך נתיר תשמיש סמוך לוסתה הרי וסתות דאורייתא שנלמד מ"והזרתם את בני ישראל מטומאתם" ועוד שאת ההיתר הזה הגמ' מעמידה ביוצא לדבר הרשות ואיך יהיה מותר בתשמיש סמוך לוסתה בגלל שרוצה לילך לדרך.

בתוס' ישנים (יבמות סב ב) מביאים עוד ראיות שהפקידה היא דווקא ריצוי דברים ולא תשמיש, שהרי ביוצא לדבר מצוה פטור, והקשה על הסוברים שפקידה היא בתשמיש, שהרי התירו איסור דאורייתא של "והזרתם", מאחר ויוצא לדרך, וזוהי מצוה לפקוד את אשתו, וא"כ ק"ו שנתיר גם ביוצא לדבר מצוה שלא יניח המצוה לפקוד מפני טרדתו[2]. ועוד מסביר שנלמד בעירובין (סג ב) ששייך פקידה בדברים אפילו באשתו נדה, ששם אמרו "הישן בקילעא שאיש ואשתו ישנים שם עליו הכתוב אומר ונשי עמי תגרשון מבית תענוגיה". ומעמידים שם בגמ' אפילו באשתו נדה שאסור לישון שם כיוון שיש ביניהם דברי ריצוי ואהבה שהם דברים שהצנעה יפה להם, ממילא מוכח ששייך פקידה בדברים שגם היא קירוב בין איש ואשתו. וכן כאן ביוצא לדרך מתירים בדברי ריצוי סמוך לוסתה ואפילו היא נדה.

נראה לומר שיסוד מחלוקתם של רש"י ור"ת נובע ישירות ממחלוקתם בדין פרישה סמוך לוסת האם איסורו מהתורה או מדרבנן, ונחלקו האם הפס' "והזרתם את בני ישראל" מלמדנו דין תורה או שהוא אסמכתא[3].

הפוסקים שסוברים שמדובר בתשמיש מקשים על האוסרים, שלא צריך להתיר ליוצא לדרך דברי ריצוי סמוך לוסת, מאחר ובכל מקרה מותרים דברי רצוי סמוך לוסת, שכך כתב הרשב"א (בתורת הבית הארוך ש"ב ד) וכן פסקו רוב הפוסקים[4], וז"ל הטור (סי' קפד סע' ב) "ופרישה שפורש סמוך לוסתה אינה אלא מתשמיש אבל מותר בשאר קרבות דברים".

הב"י (סי' קפד סע' ב) כתב ליישב את שיטת ר"ת מקושיה זו, שלמרות שר"ת מאלו שמתירים כל קירבה סמוך לוסת, יש דין מיוחד ביוצא לדרך, והוא שלא רק מותר קירבה אלא שחייב. ואת חידושו זה של הב"י אפשר גם לדייק מתוך דברי התוס' (יבמות סב ב ד"ה חייב) וז"ל "אומר ר"ת דפקידה זו אינו תשמיש, אלא כשהוא רוצה לצאת לדרך אם הוא רחוק[5] ממנה לא יצא לדרך אלא א"כ ישוב אליה ויפקדנה או בתשמיש או בשאר דברים וידבר על ליבה"..[6]

עד כאן ראינו את סברתם של רש"י ור"ת האם דברי ריב"ל בגמ' (יבמות סב ב) חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שיוצא לדרך, זה תשמיש או דברי ריצוי וחיבה. לעיל הבאנו שהראשונים שסוברים כרש"י (שמדובר בתשמיש) הם, הרשב"א , הראב"ד, ור' ירוחם. מהטעם שוסתות דרבנן ובמקום מצוה לא גזרו.

והפוסקים כר"ת הם, התוס' (יבמות סב ב ד"ה חייב), הרא"ש (יבמות פ"ו סי' י), התרומה (סי' צג), ומדברי הסמ"ג (לאוין קיא לז ב) נראה שסובר להתיר בתשמיש אבל מסיים שהמחמיר תבוא עליו הברכה וכך כתב הב"י (סי' קפד סע' י) משמו.

הרמב"ם והרמב"ן השמיטו דין זה, ותמה עליהם המגיד משנה (איסו"ב פ"ד ס"ק י"ב).

בטהרת הבית (ח"א סי' ב עמ' צג) מביא משו"ת מהר"ם בריסק (ח"ג סי' ל) שכתב ליישב את סברת הרמב"ם שהשמיט דין זה למרות דרשת ריב"ל בגמ', בזה שהרמב"ם לומד את הפסוק "ואל אישך תשוקתך" כמו שמביא המדרש (בראשית רבה פרשה כ סי' יז) שלמדו "בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך" שבשעה שהאשה יושבת על המשבר וכורעת ללדת היא אומרת שלא תזדקק עוד לבעלה מעתה, והקדוש ברוך הוא משיב אותה לתשוקתה. אך הגר"ע יוסף שליט"א מקשה עליו שפירושים אלו לא סותרים, ועוד שלעניין הלכה כשיש מחלוקת בין המדרש לתלמוד הלכה כתלמוד.

תורת השלמים (יו"ד סי' קפד ס"ק יט) מביא את המהרש"ל (עמודי שלמה עמ' נז ד"ה ואע"פ) שהתקשה בסברת הסמ"ג שכתב שהמחמיר תע"ב, הרי הגמ' (יבמות סב ב) כתבה "חייב לפקוד את אשתו" וזה החומר מי שמדקדק לקיים המצוה כהלכתה! ולבסוף מסיק שהמחמיר ימנע את עצמו מלילך לדרך סמוך לוסת אשתו כדי שלא יכניס עצמו בספק, ותבוא עליו ברכה. ומסיים תורת השלמים וכותב שכך נראה לי לנהוג איפה שאפשר, שאז יוצא לכל הדעות.

ד. שיטת הנימוקי יוסף

הנמק"י (שבועות יט ב בדפ"ר) למד את הגמ' בדרך שונה משאר הראשונים וז"ל "משום שמתאוה לו באותה שעה יותר, חייב הוא להאריך בעיר עד שתספור ספירתה ותטבול ותשמש עמו קודם שישים לדרך פעמיו. וכמה ימתין אפילו נזדמנה לו שיירא, אמר רבא עונה אחת שהיא או יום או לילה אבל לא יותר".

משמע מדבריו שהגמ' מדברת על אישה נידה וסמוך לוסתה זו העונה הקרובה לטבילה, והלימוד הוא שהבעל לא יצא לדרך סמוך לטבילתה אלא יחכה שתטבול ואז יוכל לצאת לדרכו. וכל הדין הוא רק כשהולך לדבר רשות כגון מסחר, אבל לדבר מצוה דהיינו פדיון שבויים והדומה לו, אינו חייב להתעכב אפילו שעה אחת "דילמא מטרד" כלומר שמא יהיה טרוד בתשמיש ולכן לא ימצא עוד שיירה ותתבטל המצוה וזה יהיה "מעוות לא יוכל לתקון"^[7]. וכדבריו פסק גם הריטב"א.

ה. פסק השו"ע ורמ"א

פסק השו"ע (סי' קפד סע' י) וז"ל "הרוצה לצאת לדרך צריך לפקוד אשתו אפילו סמוך לוסתה", והרמ"א (שם) מוסיף "ואפילו בתשמיש שרי, ומ"מ המחמיר שלא לפקדה רק בדברי ריצוי תבוא עליו הברכה. וכבר נתבאר שכל מיני קרבה ואהבה שרי מלבד תשמיש, ואם הולך לדבר מצוה אין צריך לפקוד אשתו, ויש אומרים שאם אדם רוצה לילך לדרך ואשתו נדה ותטבול תוך עונה אחת צריך להמתין".

לפי פשט לשונו של מרן נראה שפוסק כרש"י שפקידה זה תשמיש כפשוטו, מהטעם שוסתות דרבנן ובמקום מצוה לא גזרו. וכך באמת הבינו כמעט כל הפוסקים והם, הפרישה (שם ס"ק כא), המג"א (או"ח סי' רמ ס"ק כט), הבאר היטב (שם ס"ק כג), הלחם ושמלה (יו"ד סי קפד ס"ק כט) והמחצית השקל (יו"ד סי' קפד ס"ק כה) וכן פסק בערוה"ש (יו"ד סי' קפד ס"ק מא).

וכן פסקו הטהרת הבית (ח"א סי' ב הל' יא). והגר"מ אליהו זצ"ל בדרכי טהרה (עמ' סב) כתב וז"ל "יוצא לדרך צריך לפקוד את אשתו אפילו ביום וסתה, ואפילו סמוך לוסתה. וביום וסתה עדיף לרצותה בדברי אהבה וחיבה, אם היא מתרצית בכך ומוחלת לו. ובעונה שקודם וסתה צריך לפקדה ממש. וחייב ביום וסתה בחיבוק ונישוק אף לאלה האוסרים לעיל חיבוק ונישוק בימים אלו, ואם אינה מתרצית בכך חייב אף בתשמיש המיטה".

אמנם בתורת השלמים (סי' קפד ס"ק יח) כתב את הקושיה שנפרט לקמן מדברי הרמב"ם (הל' דעות פ"ד הל' יט) שתשמיש קשה ליוצא לדרך. והוא רוצה לתרץ שבאמת מרן ורמ"א סוברים כר"ת שרק דברי ריצוי וחיבה התירו.

והנה הרמ"א כתב גם שמדובר בתשמיש, וגם להחמיר שלא להגיע לתשמיש, וגם שתמיד קרבה ואהבה שרי, וגם הביא את הפרוש השונה של הנמק"י.

וצ"ב מה העיקר ומה הטפל, וי"ל כמו דברי דוד המלך ע"ה בתהילים (יב ז) על התורה "כסף מזוקק שבעתיים" כך גם דברי חכמינו ז"ל, לכן נראה לומר שרמ"א פסק את עיקר הדין שבאמת מותר בתשמיש, אך חשש גם לדעת הסמ"ג כי מ"מ זו עונת פרישה ועל כן יחמיר אם אפשר, אבל חלילה שלא ילך מאשתו כך, אלא חייב בדברי ריצוי וחיבה. [וכן הט"ז (סי' קפד ס"ק טו) כותב שבכל מקרה מותר דברי ריצוי וחיבה ומתרץ שיוצא לדרך חייב בכך. והב"ח (שם ס"ק כז) מוסיף שבסתם חיבוק ונישוק מחמירים כתרומת הדשן ושביוצא לדרך מותר], ואז מוסיף רמ"א שלמרות שנראה שהנמק"י לא נפסק, אם אתה רוצה "שלום באהלך" ואשתך קרובה לטבילה, אתה צריך לחכות לה עוד קצת לפני יציאתך. יוצא שלפי רמ"א כדאי לחשוש גם לדברי הנמק"י[8].

ו. תשמיש קשה ליוצא לדרך

הטור, מרן ורמ"א באורח חיים (סי' רמ סע' טו) מביאים רשימה של דברים שלא טוב לעשות לפני ואחרי תשמיש ואחד מהם זה לצאת לדרך. וז"ל השו"ע (שם), "לא יבעול והוא שבע או רעב אלא כשיתעכל המזון שבמעיו ולא יבעול מעומד ולא מיושב ולא בבית המרחץ ולא ביום שנכנס למרחץ ולא ביום יציאה לדרך או ביאה מן הדרך ולא לפניהם ולא לאחריהם" וקשה איך אצלנו בהלכות נדה מרן מצריך פקידה ביוצא לדרך? ועוד שגם מזכיר דין פקידה ביוצא לדרך באו"ח (שם סע' א) באותו סימן שמדבר שם על זמנים שצריך לפקדה.

ונאמרו כמה תרוצים בעניין, הפרישה (או"ח סי' רמ ס"ק קג) הביא שהמהרש"ל (בהגהות לטור אבה"ע סי' כה) כתב שיש חילוק בין הליכה לדרך ברגליו, לבין ישיבה בקרון או ספינה. והוא עצמו תירץ שמה שאסרו זה באותו יום ממש אבל בלילה לפני מותר.

בעטרת זקנים (או"ח סי' רמ ס"ק ב) מקשה על תרוץ זה, שהרי מרן כתב בשו"ע (שם) במפורש "לא לפניהם ולא לאחריהם"? ומתרץ שמרן כתב זאת רק על יום הקזה ויום המרחץ, ע"ש.

הבאר היטב (שם ס"ק כג) כותב שמה שאסר זה מצד הרפואה אבל מצד הדין צריך לפקדה, ואם יכול לפייסה שתמחל לו מוטב. וכן כתב גם המג"א (שם ס"ק כט).

ובמחצית השקל (יו"ד סי' קפד ס"ק כה) מביא מספר אליה רבה (ס"ק כג) שכותב בשם התורת חיים (בבא מציעא קז א ד"ה שלא) שמה שאמר הש"ס שצריך לפקוד את אשתו כשיוצא לדרך מדובר על זמניהם שהיו גבורי כח, אבל בימים של הרמב"ם שכבר ירדה חולשה לעולם, וכל שכן בזמנינו, לא יבעול ביום יציאה לדרך מפני שקשה לו, ע"כ.

התורת השלמים (יו"ד סי' קפד ס"ק יח) כתב שדין זה נלמד מהרמב"ם (דעות פ"ד הי"ט) והעתיקוהו הטור ומרן[9] ואולי בגלל סברה זו השמיט הרמב"ם דין זה. וכך מתורצת תמיהת המגיד על הרמב"ם. ועוד רוצה תוה"ש ללמוד ממה שהטור ומרן פוסקים כמו ר"ת שמדובר בדברי ריצוי וחיבה בלבד.

ז. שיעור יוצא לדרך

בפת"ש (סי' קפד ס"ק כד) הביא את סברת שו"ת תשובה מאהבה (ח"א סי' לד) שכתב ששיעור הדרך הינו שנים עשר מיל. אך הגר"ע יוסף שליט"א במשמרת הטהרה (ח"א עמ' צו) כתב שדין זה נכתב על דברי הרמב"ם (דעות פ"ד הי"ט) שזה המרחק שיש חולשת הגוף ושלא ישמש, ודין זה לא שייך לענייננו. וכן הובא בהגהות על הטור (הוצאת שירת דבורה סי' קפד ס"ק כ)

בהגהות היעב"ץ (יבמות סב ב) פוסק וז"ל "בשעה שיוצא לדרך. נ"ב לפי שפורש ממנה ולא תדע עת בואו והיינו ודאי שפורש לדרך רחוקה, אבל אם הדרך קרובה כדי שישוב לביתו קודם שתעבור עונה הקצובה לה. נ"ל שאינו חייב להוסיף על חיוב עונתו. וה"מ בעונת כל אדם כפועלים וטיילים אין צריך לומר ת"ח שחוזרים לבתיהם בכל שבת. אבל חמרים וספנים שאין חזרתם ידועה ובטוחה כי לא לאדם דרכו, נראה שחייב לפקדה בעת יציאתו לדרך אפילו כבר קיים עונתו".

נלמד מדבריו שגדר דרך רחוקה משתנה בין אדם לאדם לפי עונתו כמבואר במסכת כתובות (סא ב) שיש עונות מתחלפות לפי המקצועות "הטיילנים בכל יום, הפועלים שתיים בשבת החמרים אחד בשבת..", ואם נוסע ליותר מעונתו חייב לפקוד את אשתו, ובפחות לא, ויש יוצא דופן שבכל מקרה צריכים, והם הספנים והחמרים שעונתם לחמרים אחד בשבת ולספנים אחת לשישה חודשים[10], ואע"פ שאולי יחזרו קודם בכ"ז חייבים בפקידה.^[11]

ובשיעורי שבה"ל (סי' קפד סע' י ס"ק ג) הביא את סברת היעב"ץ וכתב וז"ל, "עוד נראה דבזמנינו שאפשר לנסוע למרחקים ולחזור תוך שיעור העונה, שיכול לצאת ביום א' ולחזור ביום ה' וכד', פשיטא דכשנוסע לחו"ל למרחקים גדולים חשיב נמי כיוצא לדרך, ואף ברגיל לנסוע למרחקים, דכיון שהמרחק גדול מאוד מסתבר דיש השתוקקות יותר, ואע"פ שחוזר קודם העונה, וכן י"ל ביוצא לצבא כשהולך למקום סכנה, ומ"מ נראה דכל זה אם אינו לן עכ"פ לילה אחד בביתו".

ח. יוצא לדבר מצוה

הגמ' (יבמות סב ב) אחרי שהביאה את הדין של יוצא לדרך, מוסיפה "הני מלי לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מיטרידי". רש"י (שם ד"ה וה"מ) פירש וז"ל "שחייב לפקוד שיוצא לדבר רשות, אבל לדבר מצוה לא, משום דטרידי במצוה, אי נמי מיטריד בתשמיש ויבטל ממצוה". יוצא מדברי רש"י שיש שתי אפשרויות לפרש במה טרוד, או במצוה או בתשמיש. הטעם של פירושו הראשון של רש"י הוא משום שהעוסק במצוה פטור מן המצוה. וטעמו השני הוא כמו שכותב הנימוק"י בפירושו שמא מטרד כלומר שיתעכב ולא ימצא עוד שיירה ויהיה 'מעוות ולא יוכל לתקון'.

והב"י (יו"ד סי' קפד סע' י) כתב שהרשב"א והטור לא כתבו דין זה כאן כי הוא לא עניין להלכות נדה, אלא באו"ח הלכות צניעות.

אולם הוא (הב"י) כתב דין זה כאן בגלל שמדובר על סמוך לוסתה. ובדין יוצא לדבר מצוה, כולם פסקו כמו שהגמ' אומרת במפורש שלא חייב בפקידה. אולם רבו המחלוקות בהגדרת דבר מצוה, ובמיוחד על היוצא לסחורה ולפרנסה. ובעז"ה נפרט לקמן.

הסוברים שסחורה חשיב דבר מצוה הם, הרב בית לחם יהודה (סי' קפד ס"ק יג) וטהרת הבית (ח"א עמ' צז), שכתבו שבזמנינו כל הדרכים הוי דבר מצוה ואין צורך לפקדה. וכן פתחא זוטא מהדורה תנינא (סי' קפד אות ד) שכתב בשם גאון אחד שלמד מהרמ"א באו"ח (סו"ס רמח) שכתב שהיוצא לדרך למסחר חשובה כדבר מצוה, ושהוא הדין כאן שיפטור מלפקדה בתשמיש. גם בשו"ת מנח"י (ח"ו סי' יז) למד כן מהרמ"א שם.

אך בשיעורי שבה"ל (סי' קפד סע' י אות יא) כתב על הפתחא זוטא שלמד מפסיקת רמ"א באו"ח שבאמת שם נפסק שסחורה זה דבר מצוה, ושגם השו"ע פסק כך. אולם החשבת סחורה כדבר מצוה מיוחדת לשבת, ואין ללומדו לכאן. וביתר הרחבה, בגמ' שבת (יט א) כתוב, "ת"ר אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם לשבת אבל לדבר מצוה שפיר דמי". ור"ת כתב על גמ' זו שדבר מצוה הוא אפילו לסחורה. וכמוהו פסקו מרן ורמ"א. אמנם בשבה"ל (ח"ב סי' רט) מבואר שבסברת ר"ת לא בכל התורה שסחורה זה נחשב עוסק במצוה, דא"כ העוסק בפרנסתו ופטור מכל המצוות, אלא כוונתו של ר"ת שמה שהגמ' אסרה להפליג ג' ימים סמוך לשבת זה לדבר רשות. אבל לדבר מצוה מותר. ובא ר"ת לומר שצורך פרנסה אף שהוא לא ממש דבר מצוה מותר, כי מ"מ הוא לא רשות גמור. לכן אומר שבה"ל שכאן גם ר"ת יודה שפרנסה לא תפטור את הבעל מהמצוה לפקוד את אשתו לפני היציאה לדרך. וכן דעת העולת תמיד (יו"ד סי' רמה סוף סק"א) שכתב על רמ"א באו"ח, שכאן עיקר הטעם שלא חייב בפקידה, כדי שיהיה זריז ולא יתבטל מן המצוה וזה לא שייך כשהולך למשא ומתן.

והנמק"י (שבועות יט ב בדפ"ר) כתב במפורש וז"ל "ודוקא לדבר רשות, כלומר שדעתו לילך לסחורה או לשוק הוא דאמרינן שחייב להמתין עליה עד שתטהר אבל לדבר מצוה כגון פדיון שבויים וכיוצא בזה אינו חייב להתעכב..", מוכח שהבין שסחורה אינה בכלל דבר מצוה.

וכן הב"ח באו"ח (ריש סי' רמ) כתב וז"ל "והני מלי לדבר הרשות כגון שיוצא לדרך למשא ומתן". והגר"ע יוסף שליט"א בטהרת הבית (ח"א עמ' צז) דייק מתוך הנמק"י הנ"ל שכתב שמתוך שהתעכב אולי לא ימצא שיירא ויבטל מן המצוה, שכיום מצויות שיירות בכל יום וכן טיסות ואפילו אם יתעכב יום או יומיים, לא תתבטל המצוה. לכן פוסק הגר"ע יוסף שליט"א במשמרת הבית (שם) שבזמן הזה גם כשיוצא לדרך לדבר מצוה חייב לפקדה.

ונראה לומר שיודה שאם יש חשש לקיומה של המצוה, שפטור מתשמיש וזה נלמד מההלכה בטהרת הבית (ח"א סי' ב הל' יב) שכותב "שאם יוצא לפדיון שבויים ולצדקה וכיוצא בזה פטור מתשמיש".[12]

 

 

[1] עיין שו"ע (יו"ד סי' קפד סע' ב)

[2] אמנם יש לומר שלא קשה לפי שהמתירים ביוצא לדרך סוברים שפרישה סמוך לוסת מדרבנן, וא"כ י"ל שחיוב הפקידה הוא גם מדרבנן ודוחה פרישה רק במקום שתיקנו, דהיינו ביוצא לדבר רשות, אבל ביוצא לדבר מצוה, חיב לפרוש.

[3] לא כאן המקום להאריך במחלוקת זו, אך בקצרה נכתוב שרוב הפוסקים הראשונים והאחרונים פסקו שפרישה סמוך לוסת היא מדרבנן, חוץ מהתוס' ועוד שסוברים שמהתורה צריך לפרוש, ולכן התוס' פסקו שפקידה פה זה דברי ריצוי.

[4] פרט לתרומת הדשן (סי' רנ) שאסר קרבה אף בדברים אחרים.

[5] בשיעורי שבה"ל (סי' קפד ס"ק ג) כתב שהתקשו הרא"ש והרשב"א בדברי התוס' מה זה "רחוק ממנה" ומה הפשט "וישוב אליה", ומפרשים שמדובר שיוצא לדרך זה יוצא לדרך רחוקה (ולקמן יבואר מהי "דרך רחוקה"). אך אפשר לפרש בדרך פירוש חסידות, שרחוק ממנה הכוונה, רחוק ממנה ברגש, ושצריך לשוב אליה ע"י דברי רצוי ודיבור על ליבה ולהתקרב אליה נפשית.

[6] מפסיקת התוס' פה בפרט ומכל התורה בכלל רואים כמה תורת ה' תמימה משיבת נפש, איך המצוות מתחברות לנפש האדם. הגמ' מפרשת "אל אישך תשוקתך" שהאשה משתוקקת אל בעלה בשעה שהוא יוצא לדרך. רצון הוא צורך. הבעל נוסע, האישה צריכה את הקרבה לפני הנסיעה, באים חז"ל ומתוך הסתכלות בצורך זה של האישה, מתירים פקידה סמוך לוסת. ומתוך זה שהבעל יסתכל על רצון אשתו בעז"ה יגיע לפסוק הראשון "וידעת כי שלום אהלך". ופה המקום להזכיר ששונה מהגמ' והמפרשים, הלבוש מסביר שההיתר הוא בשביל הבעל שלא יהיו לו הרהורי עבירה בדרך שהוא בלי אשתו.

[7] הערת העורך: עיין בכרתי (סי' קפד ס"ק יב) שביאר שלפי פירוש הנמק"י בגמ' יוצא שאם נמשך זמן טבילתה עד סמוך לוסתה, לא צריך להמתין, דממה נפשך אם נפרש כנימוקי יוסף אין היתר ביוצא לדרך ואשתו סמוך לוסתה ואם נפרש כשאר הראשונים לא צריך כלל להמתין על זה. י.ק.

[8] הערת העורך: נ"ל שקשה לפרש כן את דעת רמ"א, שרמ"א הוא פוסק ובלשון וי"א נחית לפסוק הלכה שכך צריך לעשות. ואין סתירה פה בדברי הרמ"א, אלא הכל לפי המציאות, אם יוצא לדרך בעונה סמוך לוסתה דינו שלכתחילה ראוי להחמיר אמנם מותר לפקוד אפילו בתשמיש, ואם יוצא לדרך בעונה סמוך לטבילתה חייב להמתין לה עונה אחת ולצאת אח"כ. י.ק.

[9] יש שמסבירים כך את שינוי הלשון של הטור ומרן מהגמ', שבגמ' כתוב "חייב לפקדה" והם כתבו "צריך לפקוד את אשתו" שאם יכול לפייסה עדיף.

[10] וצ"ע למה כתב חמרים וספנים ולא גמלים וספנים שגמלים עונתם אחת לשלושים יום שזה יותר מחמרים כי גמלים הולכים למרחקים גדולים יותר מחמרים.

[11] הערת ראש הכולל: יעויין בשו"ת משנ"ה (ח"ז סו"ס קלא) שחלק על שיטת היעב"ץ וכתב בסיכום דבריו "ולכאו' פשוט דבא מן הדרך להפוסקים דס"ל דהוא מצוה או לכולהו שלא בשעת וסתה ודאי אין הכונה שהוא זמן עונתה דאז ודאי מצוה איכא משום מצות עונה ואין לזה שייכות עם ביאתו מן הדרך אלא ע"כ דהוא מצוה של ופקדת וידעת כי שלום אהלך שלא בזמן החיוב. אשר לכן נלפענ"ד דהחיוב של יציאה לדרך הוא חיוב בפני עצמו ואין לזה שייכות עם קיום עונה המחוייב לה בלאו הכי וגם לא מצינו בראשונים שחלקו כן ומ"מ מסתבר דלא כל היוצא חוץ לעיר וחוזר מיד יתחייב בדבר ולפענ"ד דבר זה ניתן לפי אומד דעתו של אדם והאשה ויודע צדיק נפש בהמתו וכל ערום יעשה בדעת ורק שיהיו כל כוונותיו לש"ש. שוב מצאתי באור צדיקים סי' כז מצות פ"ו ס"ק יז וז"ל, חייב אדם לפקוד לאשתו כשיוצא לדרך כי אז ניצוץ הקדושה של שכינה נמצא עמו לשמרו בדרך והוא לכאורה ע"פ המבואר בזוה"ק ולטעם זה כל שיוצא לדרך שהשכינה עמו חייב לפקוד". ג.ב.

[12] "תן לחכם ויחכם עוד" מאמר זה הוא מעט מחקירות גדולות ונפלאות, מומלץ לפתוח ולעיין עוד במקורות, כי דינים אלו מצויים והידיעה אותם תביאנו בעז"ה לשלום בית ונחת רוח. אמן.