ברכת השבח בנוסח ברכת המצוות - קדושתם של ישראל

הרב ינון קליין שליט"א

בס"ד אב תשע"ט

 

א. פתיחה

כלל מסור בידינו (פסחים ז ב וש"נ): "כל הברכות מברך עליהן עובר לעשייתן". וכתב הריטב"א (פסחים ז ב ד"ה וכתב הרי"ט) שני טעמים לכלל זה. הראשון: "כדי שיתקדש תחלה בברכה ויגלה ויודיע שהוא עושה אותה מפני מצות השי"ת". השני: "כי הברכות מעבודת הנפש וראוי להקדים עבודת הנפש למעשה שהיא עבודת הגוף".

ברמב"ן (אמונה ובטחון פרק ז) יש טעם אחר לכלל זה. "שהנפש מתענגת ושמחה במעשיה המקובלים לפני הבורא כהנאת הגוף באכילה, והיא האכילה הודאית, וזהו תענוג הכתוב אז תתענג על ה' וגו'. ואין הכוונה עונג הגוף אלא עונג הנפש שהיא החכמה והמעשה הטוב. וכמו שאדם חייב לברך על מצות, כמו שאמרו כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן". כלומר מאחר ובקיום המצוה יש הנאה, חובה לברך על המצוה לפני שנהנים ממנה – כדין ברכת הנהנים, שמברכים לפני ההנאה.

הגר"י ענגיל בלקח טוב (כלל יא) ביאר, על פי היסוד שברמב"ן, מפני מה במצוות דאורייתא הברכה לא מעכבת ובדרבנן מעכבת. לפי שעל דברי הרמב"ן יש להקשות, מצוות לאו  להנות ניתנו? והתירוץ לזה הוא שכתב המשנה למלך (פ"ה מהל' אישות הל'  א) שדין מצוות לאו להנות נתנו הוא רק בדיעבד, שאם קיים מצוה באיסור הנאה, אין זה כאילו נהנה  מאיסורי הנאה, ויצא ידי חובה. אבל לכתחילה, גם המצוות נחשבות להנאה ואסור לעשותן באיסורי הנאה. הברכה לפי זה היא להתיר ההנאה כדברי הרמב"ן, ובדיעבד אם לא בירך יצא, כי בדיעבד מצוות לאו להנות נתנו. אמנם, כל זה במצוות דאורייתא, אבל במצוות דרבנן, גם בדיעבד הנאה מעכבת, לפי שנתנו ליהנות ולכן ברכה מעכבת בהם גם בדיעבד, כי לא בירך על ההנאה שיש לו מהמצווה.

אנו מכירים שלשה סוגים של ברכות – ברכות המצוות, ברכות הנהנים וברכות השבח. בדברים הנ"ל התבאר שבברכת המצוות אפשר שיש גם ברכת הנהנין. להלן אראה שבכמה מצוות מצאנו שהברכה היא ברכת השבח ואבאר מה הצד השווה במצוות אלו. המצוות בהן מצאנו שהברכה היא ברכת השבח הם: מילה, שחיטה, טבילת  כלים, אירוסין, תלמוד תורה.

א. ברכת המילה – להכניסו בבריתו של אברהם אבינו

"תנו רבנן: המל אומר: אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה. אבי הבן אומר: אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו" (שבת קלז  ב).

הראשונים נחלקו (בתוס' שבת קלז ב ד"ה אבי) האם מברכים 'להכניסו בבריתו של אברהם אבינו' לפני המילה או לאחריה. אחת הטענות של רשב"ם (שסובר לברך לפני) כנגד ר"ת (שסובר לברך אחרי) היא שכל המצוות מברכים עליהן עובר לעשייתן. הר"ן (שבת נה ב מדפ"ר) דוחה את הטענה הזו של רשב"ם לפי: "דברכה זו דלהכניסו אינו אלא שבח והודאה בעלמא על שזכהו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו". למרות  שנוסח הברכה הוא: אשר קדשנו במצוותיו וצונו להכניסו וכו', הברכה איננה ברכת המצוות אלא ברכת השבח וההודאה.

דרך זו של הר"ן יכולה ליישב עוד סוגיה בהלכות ברכה זו. מה הדין כאשר אבי הבן עצמו מל. הבית יוסף (יו"ד סי' רסה) הביא מרבנו מנוח: "יש אומרים כשהאב עצמו מל את בנו אינו מברך להכניסו שלא מצינו שתי ברכות על מצוה אחת ומנהג לברך להכניסו אפילו כשהאב עצמו מלו". והגהות מימוניות (פ"ג מהל' מילה אות ג) כתבו בשם רבינו שמחה: "לא ידעתי מה טיב ברכת להכניסו וכי לא סגי בהאי ששלוחו מברך על המילה ושמא כיון שהמוהל בלא האב שייך במצות המילה כדאמרינן פרק קמא דקידושין (כט א) הילכך תקינו ליה רבנן ברכה אחרת לאב ואם מלו האב ובירך להכניסו סגי ליה בהכי מיהו כיון דכבר תקינו למוהל לברך על המילה לא ישנה המטבע ומברך שתים".

והנה לדברי הר"ן שברכת להכניסו היא "שבח והודאה בעלמא", מובן המנהג שאבי הבן מברך גם כשהוא המל. שהברכה הראשונה – על המילה (או למול, עי"ש בב"י) היא ברכת המצוות, והברכה השנייה היא ברכה שאנו מברכים לשבח ולהודות להקב"ה על שקדשנו במצוותיו וצוונו להכניס את הבנים בבריתו של אברהם אבינו.

 לסיכום – לשיטת אחד הראשונים ברכת להכניסו בבריתו של אברהם אבינו היא ברכת שבח ואינה ברכת המצוות.

ב. ברכת השחיטה

הרא"ש (חולין פ"א סי' ג) חילק בדין שחיטה בין  אילם לחירש. אילם יכול לשחוט לכתחילה ואחר יברך במקומו. חרש לא יכול לשחוט לכתחילה ואחר יברך בשבילו, אלא שאם עשו כך, בדיעבד כשר. את יסוד דינו למד הרא"ש  ממשנה במסכת תרומות (פ"א מ"ב): "חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה" לפי שאינו שומע את הברכה. הב"י (יו"ד סי' א) הקשה על הרא"ש, "כיון דגמר מתרומה לאינו שומע דלא ישחוט לכתחלה אמאי לא גמר מינה לנשתתק נמי דלא ישחוט לכתחלה וכדמפרש בירושלמי טעמא דאלם לא יתרום". ותירץ הב"י: "דטעמא דהרא"ש דמתניתין דתרומות לא תני תקנתא אבל אין הכי נמי שאם בירך לו אחר כיון שהוא שומע לכתחלה נמי תורם".

עוד הביא הב"י שלדעת האור זרוע (ח"א סי' שסז) אילם לא ישחוט לכתחלה, בגלל שאינו יכול לברך, "כדתנן בפ"ק דתרומות (מ"ו) האלם והערום לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה ומפרש בירושלמי (פ"א ה"א) משום ברכה ואין אחר העומד על גביו יכול לברך על שחיטה".

ולמרות שהקשה הב"י על הרא"ש, פסק בשו"ע להלכה כדבריו (סע' ז): "השומע ואינו מדבר, אם הוא מומחה, שוחט אפי' לכתחלה, אם אחר מברך".

הט"ז (ס"ק יז) מיישב את קושיית הב"י. לדבריו יש לחלק בין תרומה לשחיטה. בתרומה יש מצווה לתרום, ולא מצאנו שמצווה שיכול להיעשות על ידי אחר, ואינה בגופו, שאחד יברך והאחר יקיים את המצוה, שמאחר ואפשר לקיימה על ידי אחר, יקיימה אותו שמברך, שהרי אינה תלויה בגופו של אותו  שאינו מברך. לכן בתרומה לכתחילה האילם  לא יתרום. אבל שחיטה, אינה מצוה כלל, "דהא אין חיוב לשחיטה אם אינו רוצה לאכול[1]", ולכן הברכה על השחיטה אינה ברכת המצוות, "אלא עיקר הכוונה לתת שבח למקום ברוך הוא על שאסר לנו אכילת בשר בלא שחיטה". ובזה אין הבדל בין השוחט לבין אחר, שכולם שייכים באיסור אכילה בלי שחיטה.

וכדברי הט"ז בגדר שחיטה, שאינה מצווה אלא מתיר, נראה מדברי הריצב"א בתוס' (שבועות כד א ד"ה האוכל נבילה). ואם כנים הדברים, מצאנו שיטה בראשונים שמברכים על 'מתיר' בנוסח אשר קדשנו וכו', וצ"ל שהסיבה לזה היא שהברכה אינה ברכת המצוות אלא ברכת השבח כדברי הט"ז.

ועולה שמצאנו ברכה נוספת שנוסחתה הוא 'אשר קדשנו במצותיו וצוונו' ואינה ברכת המצוות.

 ג. ברכת טבילת כלים

רש"י על התורה (במדבר לא כג) כותב: "אך במי נדה יתחטא - לפי פשוטו חיטוי זה לטהרו מטומאת מת", ככל טבילה שבתורה שמטרתה להעלות מטומאה לטהרה. "אבל רבותינו דרשו מכאן... שאף להכשירן מן האיסור הטעין טבילה לכלי מתכות". מבואר מדברי רש"י שטבילת כלים היא מתיר וכל עניינה להתיר את הכלי מאיסורו.

כך נראה גם דעת הרמב"ם (פי"ז מהל' מאכ"א ה"ג): "הלוקח כלי תשמיש סעודה מן העכו"ם, דברים שלא נשתמש בהם כל עיקר, מטבילן והם מותרים" המילה מותרים משמעה שעיקר הטבילה היא להתיר, לפני הטבילה הם אסורים. לא זו אף זו, הרמב"ם ממשיך ומונה את אופן ההכשרה של כלים שבלעו בצונן ובחם באותה הלכה, לפי זה ברור ששיטת הרמב"ם שהטבילה מטרתה להתיר את הכלי.

ועוד יותר מפורש ברמב"ם (שם ה"ה): "טבילה זו שמטבילים כלי סעודה הנלקחים מן הגוי ואחר כך יותרו לאכילה ושתייה", זוהי הגדרת הטבילה, להתיר שימוש בכלים אלו לאכילה ושתייה.

מאידך יש ראשונים שמתירים להשתמש בכלי גם לפני הטבלתו, מאחר ואין בו כל איסור. בפסקי הרי"ד (ע"ז עה א) כתב "לא שתעכב הטבילה שלא ישתמש בו עד שיטבילנו, שאינה אלא מצוה מדרבנן, ואינה להוציא הכלי מידי איסורו". גם הראבי"ה (פסחים סי' תסד) אומר שמותר להשתמש בכלי גם לפני הטבלתו. כך גם במהר"ח או"ז (סי' סא) מתיר להשתמש בכלי לפני הטבלתו. לשיטה זו אי אפשר לומר שמדובר במתיר, אלא יש מצווה להטביל כלים.

לשיטת הרמב"ם שאין מצוה בטבילת  כלים, מובן מדוע לא כתב הרמב"ם ברכה לטבילת כלים, בניגוד למצוות אחרות בהן הוא מפרט את ברכתן. שלשיטתו אין כאן כלל מצווה. אבל רש"י, שסובר גם כן שטבילת כלים היא 'מתיר' ולא 'מצוה', כתב שמברכים עליה (מרדכי ע"ז רמז תתנט).

וכן נראה לדעת רמ"א, שטבילת כלים מתיר, לפי שכתב שאסור להשתמש בכלי לפני טבילתו (יו"ד סי' קכ סע' ח), ולמרות זאת לא חלק על השו"ע שמברכים על טבילת כלים (שם סע' ב).

וצ"ל כאמור לעיל, שלשיטה זו הברכה על טבילת כלים  אינה ברכת המצוות אלא ברכת השבח וההודאה, לקדוש ברוך הוא, שקדשנו במצותיו וציונו על טבילת כלים.

ד. ברכת האירוסין

ברכת האירוסין, "בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו על העריות, ואסר לנו את הארוסות, והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקדושין" (כתובות ז ב).

לדעת הרמב"ם (פ"ג מהל' אישות  הל' כג) "אם קידש ולא בירך לא יברך אחר הקידושין שזו ברכה לבטלה, מה שנעשה כבר נעשה". והראב"ד חולק עליו וסובר שיברך אחרי הקידושין, כי המצוה תלויה בדעת האשה ואם לא תתרצה לקבל את הקידושין הברכה תהיה לבטלה (לדבריו כן הוא גם בברכת להכניסו בבריתו של אברהם אבינו שדנו בה לעיל).

הריטב"א (כתובות ז ב) כתב על דברי הרמב"ם: "ולאו מילתא היא, דהתם הוא בברכת המצות שצריך להקדים ברכה למעשה וזו אינה ברכת המצות כלל כדפרי' לעיל, ואילו היתה ברכת המצות היה לנו לומר אקב"ו על הקידושין ולא היה לנו לומר וצונו על העריות, שהיכן מצינו ברכה על האיסור אטו מברכין אשר אסר לנו אבר מן החי והתיר לנו את השחוט, ועוד מה ענין חופה לכאן שאין אנו עושין בכאן מצות חופה, ועוד אם ברכת המצות היא היאך אין הארוס מברך אותה לא מצינו בשום מקום שזה עושה מצוה וזה מברך בשבילו".

ולכן מבאר הריטב"א שברכת האירוסין היא ברכת השבח וההודאה ובדבריו מתאר היסוד שעל פיו ניתן להסביר גם את שאר המצוות בהם מצינו ברכת שבח בנוסח ברכת המצוות: "ברכה זו אינה אלא כעין קידוש על מה שקדשנו הקדוש ברוך הוא יותר משאר האומות בענין פריה ורביה, ולפיכך אנו מסדרין עליה שצונו על העריות שאין קידושין תופסין בהם ואפי' הארוסות שהקידושין תופסין בהן אסר לנו עד שתכנס לחופה, ומפני שהברכה היא כעין קדושה כדכתיבנא לעיל לפיכך נהגו כל ישראל לאומרה על הכוס ואף על פי שאין זה מעכב וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל, מעתה ראויה היא לאומרה אחר הקידושין שכן כל ברכה של קדושה מברכין אותה אחר שחלה הקדושה".

ה. ברכת לעסוק בדברי תורה

הרמב"ן בשכחת העשין (מצוה טו) כתב על ברכת התורה: "שנצטוינו להודות לשמו ית' בכל עת שנקרא בתורה על הטובה הגדולה שעשה לנו בתתו תורתו אלינו והודיענו המעשים הרצויים לפניו שבהם ננחל חיי העולם הבא. וכאשר נצטוינו בברכה אחר כל האכילה כן נצטוינו בזו". ויוצא שברכת התורה היא ברכת ההודאה.

הבית יוסף (או"ח סי' מז סע' יד) הביא שלדעת מהרי"ל מברכות אע"פ שלא מצוות ללמוד. ואף על פי שהמלמד בתו תורה שבעל פה כאילו מלמדה תפלות, מברכות הנשים בנוסח הרגיל, אשר קדשנו במצותיו וצונו לעסוק בדברי תורה. "ואף על פי שלשון ברכת לעסוק בדברי תורה משמע תורה שבעל פה מכל מקום אין לשנות מטבע הברכות ועוד כי הן מברכות על קריאת הקרבנות ותפלה כנגד קרבנות תקנום והן חייבות בתפלה ואם כן חייבות ג"כ בקריאת העולה והקרבנות וכל שכן לדברי סמ"ג שכתב שהנשים חייבות ללמוד הדינים השייכין להן".

ובשו"ע (או"ח סי' מז סע' יד) פסק להלכה: "נשים מברכות ברכת התורה". והגר"א חולק: "ודבריהם דחויין מכמה פנים וקרא צווח ולמדתם את בניכם ולא בנותיכם היאך תאמר וצונו ונתן לנו אלא העיקר ע"פ מ"ש תוספות ושאר פוסקים דנשים מברכות על כל מצוות עשה שהזמן גרמא". והנה לדעת השו"ע נשים לא מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא, ואם כן כיצד יברכו על מצוות תלמוד תורה? אלא שברכה זו היא ברכת השבח, וכאמור בדוגמאות האחרות שהבאתי עד כאן.

ובדרך זו עם ראיות נוספות אמר הגאון הרב אשר וייס שליט"א בשיעור בעניין ברכת התורה.

 

ו. הצד השווה במצוות אלו

לעיל הבאתי את דברי הריטב"א שביאר שברכת האירוסין היא ברכת השבח ושיסוד השבח הוא הבחירה בישראל והקדושה שהקדוש ברוך קידש אותנו בה יותר משאר האומות.

לכשנעיין נמצא שבכל המצוות בהם מצאנו ברכת שבח בנוסח ברכת המצוות, היסוד שווה – שמצוות או דינים אלו הם מכח קדושתם של ישראל או שהם סמל לקדושתם של ישראל.

בחלקן הדבר פשוט ולא צריך כלל הסבר – מצוות מילה, להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, מצוה זו היא אחד היסודות הגדולים ביותר בהבדל שבין ישראל אומות. מצוות תלמוד תורה, גם היא מסמלת הבדל שבין ישראל  לאומות, כמליצת הרצ"יה: 'אשר בחר בנו מכל  העמים ומתוך כך נתן לנו את תורתו'.

באחרות צריך מעט הסבר לדבר.

מצוות שחיטה, או דין שחיטה (כפי שהתבאר שאנו דנים לשיטת מ"ד ששחיטה היא מתיר ולא מצוה), הוא המעשה הראשון (וכמעט היחיד – יחד עם ניקור והוצאת דם ע"י מליחה או צלייה) שמצאנו בהלכות קדושת המאכלות.

קדושת המאכלות היא אחד הסמלים הגדולים להבדל שבין ישראל לאומות. כמבואר בזוהר הקדוש (פרשת שמיני מא ע"ב): "זכאה חולקהון דישראל דמלכא קדישא אתרעי בהו ובעי לדכאה להו ולקדשא להו על כלא בגין דאחידן ביה. תא חזי כתיב ישראל אשר בך אתפאר אי קודשא בריך הוא מתפאר בהו בישראל היך אתיין לאסתאבא ולאתדבקא בסטרא מסאבא, ועל דא כתיב והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ולא תשקצו את נפשותיכם[2]". מדברי הזוהר הקדוש עולה שאיסור מאכלות אסורות הוא פועל יוצא של הבחירה והרוממות של עם ישראל על פני שאר האומות[3].

וכעין זה מצאנו גם במדרש ויקרא רבה (פרשה יג). ועי' באור החיים הקדוש (ויקרא יא ב) וברקנטי (ויקרא יא מד).

ובטבילת כלים מבואר בירושלמי (ע"ז פ"ה הל' טו) שטעם הטבילה הוא: "לפי שיצאו מטומאת הנכרי ונכנסו לקדושת ישראל", כעין טבילת גר, שבה נהיה ישראל. הרי שגם טבילת כלים עניינה הוא ההבדל שבין ישראל לאומות.

נמצאנו למדים – שבחמשה עניינים בהם בא לידי ביטוי באופן מובהק ההבדל שבין ישראל לאומות, יש אומרים שהברכה היא ברכת השבח בנוסח ברכת המצוות – שבמצוות אלו מתגלה "שקדשנו במצוותיו" על ידי "שציוונו" במצוות  אלו.

 

[1] באמרי בינה (דיני תו"מ סי' ג) תמה על הט"ז שכתב ביחס לתרומות ומעשרות שיש מצוה לתרום, שהרי "בחיוב מצות תו"מ מבואר ברש"י גיטין (מז ב) דמעשר טביל ואסור ליה באכילה ולא מצוה דרמיא עליה הוא אא"כ אוכלן או מוכרן דקא משתרשי ליה אבל ביכורים מצוה דרמיא עליה הוא עכ"ל מבואר דלאו חובת הגוף הוא לתרום רק כמו מצות שחיטה אם רוצה לאכול צריך לשחוט כן נמי מצוה תו"מ אם אינו רוצה לאכול או למכור אין חוב עליו להפריש ויכול להניח בטבלו". והט"ז כתב היפך דעת רש"י.

 

[2] תרגום: אשרי חלקם של ישראל, שהקב"ה מתערב בהם ורוצה לטהר אותם ולקדש אותם מעל כל האומות מאחר והם מייחדים את שמו. בוא וראה, כתוב 'ישראל אשר בך אתפאר', אם הקב"ה מתפאר בהם בישראל, איך יכולים להסתאב ולהדבק בסיאוב (כלומר לאכול מאכלות אסורות) ועל זה כתוב 'והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ולא תשקצו את נפשותיכם.

[3] יש נפקא מינה הלכתית להבדל זה בין ישראל לעמים – עי' שבת (פו ב) ובמסכת ע"ז (לא ב). ובתוס' (שם ד"ה דאכלי) ובחידושי חת"ס (שבת שם).