יסודות איסור בשר בחלב

הלימודים השונים לאיסור מהתורה והנפקא מינא ביניהם, טעמי האיסור.

הרב אביאל ניסים כהן

 

טעם ומקור איסור בשר וחלב

 

פתיחה

בראשונים (ראה להלן) מובא הלימוד המפורסם לאיסורי בשר בחלב- נאמר בתורה שלש פעמים לא תבשל גדי בחלב אמו, אחד לאיסור בישול אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה- אולם בגמרא מובאים לימודים נוספים. האם יש שוני ביניהם? ומה ניתן ללמוד מכך על יסודות דיני בשר בחלב?

א. הלימודים השונים לאיסור בשר בחלב

האיסור לבשל בשר עם חלב, לא צריך לימוד כי זה פשט הפסוק (שמות כג יט, לד כו. דברים יד כא) "לא תבשל גדי בחלב אמו". אך לזה שיש גם איסור אכילה והנאה, כמו שרואים במשנה (חולין קיג ב) וז"ל, "בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה אסור לבשל ואסור בהנאה" (ואם אסור להנות, ודאי שגם אסור לאכול) צריך לימוד. כמו כן צריך להבין את גדר האיסור, האם הוא מהתורה או מדרבנן.

לפתיחה נביא סיכום של הלימודים מהגמרא (חולין קיד ב - קטז א):

רב אשי: לומד מהפסוק (דברים יד ג) "לא תאכל כל תועבה". שכל דבר שתיעבתו התורה והרחיקתו, כגון תבשיל בשר בחלב שאסרה התורה לעשותו, הרי הוא בבל תאכל. ואיסור הנאה נלמד מלמדו של רבי אבהו. שסתם "לא תאכל" שבכתוב כולל בין איסור אכילה ובין איסור הנאה.

ריש לקיש: כתוב לגבי קרבן פסח (שמות יב ט)  "לא תאכלו ממנו נא ובשל מבשל", מלת "מבשל" המיותרת לעניין קרבן פסח (מאחר שכתוב כבר "ובשל"). נדרשת לעניין בשר בחלב, ללמד שאף הוא ב"אל תאכלו". וכמו שפסח אסור בהנאה, כך גם בשר וחלב.

רבי: איסור האכילה נלמד מהזכרה מיותרת של "לא תאכלנו" לגבי דם פסולי המוקדשים. ואיסור הנאה נדרש ממה שנאמר לגבי בשר בחלב "כי עם קדוש אתה", שרומז על איסור הנאה כפי שנלמד מהכתוב "לא יהיה קדש" העוסק בבעילת איסור.

דבי רבי אליעזר: למד מזה שכתבה התורה (דברים יד כא) את הצווי "'לא תבשל גדי בחלב אמו" מיד בהמשך לדין מכירת נבילה לנכרי. ודורש שבזה אמרה התורה "לא תבשלנה (את הנבלה) בחלב ותמכרנה" ללמדך שתבשיל בשר בחלב אסור בהנאה.

דבי רבי ישמעאל: למד מזה שכתוב שלש פעמים "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות כג יט, לד כו. דברים יד כא). ודרש אחד לאיסור בישול, אחד לאיסור אכילה, ואחד לאיסור הנאה.

איסי בן יהודה: איסור אכילה נלמד בגזירה שווה בין (דברים יד כא) "כי עם קדוש אתה" האמור לגבי בשר בחלב. ובין (שמות כב ל) "ואנשי קדש" האמור לגבי טריפה האסורה באכילה. איסור ההנאה נלמד בדרשה מערלה, חמץ בפסח וכלאי הכרם.

רבי שמעון בן יהודה בשם רבי שמעון: חולק על משנתנו, וסובר שבשר בחלב אינו אסור אלא באכילה ולא בהנאה. כך הוא דורש באותה גזירה שווה בין בשר בחלב ובין טריפה שדרש איסי בן יהודה, שלדעתו כשם שלמדים בגזירה שווה זו שבשר בחלב אסור באכילה כטרפה, כך למדים בה שהוא מותר בהנאה כטריפה[1].

ב. הראשונים הביאו רק את רבי ישמעאל

והנה רוב הראשונים (ראה: רש"י שמות לד כו ד"ה לא תבשל, רמב"ם ספר המצוות מצוה קפז, רשב"א בתורת הבית הקצר ב"ג ש"ד פד ע"ב, טור סי' פז) הביאו רק את לימודו של רבי ישמעאל. וצריך להבין מדוע. ונראה לומר כמה תירוצים.

א. כי יש עוד מקומות בש"ס שדיברו על דין זה והביאו רק את לימודו של רבי ישמעאל. כגון בקידושין (נז ב).

ב. בהמשך המאמר נראה שרבא השתמש בלימוד זה, שלמד מהמשמעות של בישול שמדובר דוקא בנותן טעם. וכך חלק על סברת אביי.

ג. בלימודו של רבי ישמעאל שלומדים מריבוי המילה "תבשל" יוצא עוד לימוד להלכה. כמו שרואים בטור (יו"ד סי' פז ומקורו ברשב"א בת"ה הקצר ב"ג ש"ד פד ע"ב) וז"ל "איסור בשר בחלב כתיב 'לא תבשל גדי בחלב אמו' ונאמר שלש פעמים בתורה אחד לאיסור בישול ואחד לאיסור אכילה, ואחד לאיסור הנאה. והוציא איסור אכילה בלשון בישול לומר שאינו אסור מן התורה אלא דרך בישול אבל מדרבנן אסור בכל עניין".

והנפק"מ לדין זה רואים במסכת פסחים (מד ב) שאם ישרו בשר בחלב לזמן ממושך ויתן החלב בו טעם, לא יאסר הבשר מן התורה. ורק אם יקבל הבשר טעם מהחלב בדרך בישול, יאסר. עוד נפק"מ, רואים בדרכי משה על הטור שמביא מרדכי שכתב "שאם נאסר בשר בחלב ע"י מליחה או ע"י כבוש דוקא באכילה אסור ולא בהנאה, ויש דוחין".

ד. בעל הטורים על התורה (דברים יד כא) מביא שגימטריא של 'לא תבשל גדי' (780). שווה ל - (היא) איסור אכילה ובישול והנאה.

ה. הכלי יקר (שמות כג יט) מביא טעמים לאיסור זה. ואחד מהם זה שהיה מתחילה חוק לע"ז שבשלו בשר בחלב בחגים שלהם ועל כן סמך זה לחגי השנה. עכ"ל. ולפי טעם זה אולי דוקא נלמד מבישול.

ג. שיטת הרמב"ם

הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פ"ט הל' ב). כתב לימוד שונה מכולם, ק"ו שנלמד מהגמרא ביבמות (ג א) וכן ממדרש ויקרא רבה. שלמדו שם מזה שכתוב בתורה (ויקרא יח י) "ערות בת בנך" ק"ו לבתך שאסורה. והרמב"ם למד את אותו לימוד לבשר וחלב, כמו שלמדם ביחד המדרש. וז"ל הרמב"ם "לא שתק הכתוב מלאסור האכילה אלא מפני שאסר הבישול כלאמר ואפילו בישולו אסור ואין צריך לומר אכילתו. כמו ששתק מלאסור הבת מאחר שאסר בת הבת." הלחם משנה (שם) מקשה איך לא פסק הרמב"ם כמו אחד מכל הלימודים מהגמרא שלנו, והלך למדרש. ועוד שבספר המצוות (ל"ת מצוות קפו - קפז) כתב שיש איסור לבשל, ועוד למד במצווה קפז שלומדים מריבוי הפסוק גם איסור אכילה. והרי ראינו מפסקתו ביד החזקה שלו צריך את הריבוי של הפסוק, כי זה ק"ו. ועוד שאם למד את הריבוי של רבי ישמעאל, כמו שרואים במניין המצוות במפורש, אז למה לא כתב את איסור הנאה בספר המצוות.

מתרץ הלחם משנה תירוץ יפה לימוד בפני עצמו לא היה מספיק לנו בשביל לאסור ולחייב מלקות. שהרי הק"ו לבד לא מספיק, וכן הלימוד של ריבוי הפסוק. ולכן באיסור אכילה שיש ק"ו וגם  לימוד מהפס', נאסור במלקות. וזה כמו הלימוד של איסור 'ביתו'. שרואים בספר המצוות (מצווה שלז) שמדייק הרמב"ם שיש גם ק"ו וגם לימוד של הפסוק של המילה "היא" "ערותך היא לא תגלה ערותה". אבל לאיסור הנאה אין לימוד של ק"ו. ולכן הרמב"ם לא כתב את זה כמצווה, ולא יחייב עליה מלקות.

לסיכום רואים שהרמב"ם מחייב מלקות רק בבישול ואכילה, אך לא בהנאה שזה איסור דרבנן. ולמד זאת מתוך שילוב של רבי ישמעאל והק"ו ביחד.

הרמב"ן (בהשגותיו על ספר המצוות לרמב"ם שורש ב) חולק על סברת הרמב"ם שלא לוקים על הנאה. יסוד מחלוקתם הוא האם לימוד משלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהם, נמנה בתרי"ג מצוות. הרמב"ם מסביר בכל השורש השני שזה לא יכול להיות שכל לימוד מהמידות יהיה איסור בתוך התרי"ג, כי כך יוצא הרבה יותר מתרי"ג. ולכן סובר שרק לימוד שאמרו עליו בפרוש שהוא איסור תורה, הוא נכנס לתרי"ג, ואפילו לימוד מהלכה למשה מסיני, לא מחייב שהוא נאמר לו מהר סיני במתן תורה, אלא משה רבינו למד זאת מהתורה ע"י הלימודים, כמו שרואים "אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים שנשתכחו בימי אבלו של משה ואכפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מפלפולו". ומסביר שם אך יש שורשים שהם לא בתרי"ג, אך הם יוצאים מתוך מצוות שבתרי"ג ולכן הם אסורים מהתורה. והרמב"ן משיג ומסביר באריכות איך לימוד משלוש עשרה המידות נמנה בתרי"ג. אחד מהסבריו הוא שאיסור הנאה מבשר בחלב נמנה בתרי"ג ולוקים עליו.

ד. טעם איסור בשר וחלב

עתה נדון על טעם האיסור בבשר וחלב.

הכסף משנה (טומאת מת פ"א ה"ב) סובר שאיסור בישול הוא משום סייג לאיסור האכילה.

הרמב"ם (מורה נבוכים ח"ג פמ"ח) ביאר שהתורה אסרה בשר בחלב משום שיש ע"ז שעובדים ע"י מעשה תערובת בשר עם חלב, ולכן הרחיקה התורה את אותה התערובת.

ויש עוד טעם דומה אבל שונה, שמביא ספר החינוך (מצווה צב) שמסביר שאסור משום שיש מעשה תערובות שאסורים. והטעם לאיסורם של התערובות מסביר ספר החינוך במצווה סב. 'שלא להחיות מכשפה'. וזה הסברו בקיצור: כשפים באים נגד חפץ השם, שהוא חפץ ביישובו ושיתנהג הכל בדרך הטבע שהטבע בתחילת הבריאה, והם באים לשנות. שהרי על כל דבר בבריאה יש כח מלמעלה (בראשית רבה פ"ו) "אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה, שאומר לו גדל". יש תערובות שאסורות משום שהם מזיקים לאדם. אבל יש גם תערובות שנאסרו כי כח אותו התערובת עולה כל כך שמבטל מפעלתו לפי שעה כח המזל הממנה על שני המינים. וזה מראה בנו רצון להחליף דבר במעשי ה'. כמו שרואים שע"י הרכבה של שני מינים, נוצר מין שלישי. ואולי זה טעם איסור בשר וחלב. ולכן איסור בשר וחלב בשונה מכל האיסורים, אסור כבר מבישולו בלבד.  ע"כ קיצור דבריו של ספר החינוך[2].   

בליקוטי הלכות (הל' בשר וחלב הל' א). מסביר את טעם האיסור של בשר וחלב ע"פ התורה 'תפלה לחבקוק' (ליקוטי מוהר"ן ח"א יט). וזה הסברו בקיצור.

דם נעכר ונעשה חלב לכן הוא בחינת תרגום, שנהפך מרע לטוב, ומחמת זה אין הוא צריך היתר ע"י שחיטה. ועוד רואים שחלב זה דבר שמתברר תמיד בירור אחר בירור. שתכף שמשהין מתחיל להתברר, שנקלט השמן שבתוכו שהוא הטוב המובחר שבו וצף ועומד על גביו. ולכן יוצא מחלב גבינה, ואז חמאה, וגבינה צהובה וכו' כי הוא תמיד בבירור. ובכל בירור נשאר גם 'מי חלב' שזה הפסולת של המדרגה הקודמת. ולכן יש דעות (יו"ד סי' פא) שסוברות שמי החלב אסור משום איבר מן החי.

הבשר הוא עיקר עביות וגשמיות הגוף שהוא בחינת דינים. ולכן הוא צריך בירורים רבים, כגון שחיטה, ובישול רב, כדי להכשירם למאכל אדם. וזה האיסור של בשר בחלב, כדי שלא ליתן כח ויניקה להרע הכולל הנאחז בבשר, מהקדושה ע"י החלב. כי עקר ההתחברות הוא ע"י הבישול שהוא מתקן המאכל, ולכן איסורו חמור מאד, שלא להפך חס ושלום לעשות ע"י הבשול זווג רע מאד לחבר בשר וחלב חס ושלום, לתן כח ויניקה להם ע"י החלב כנ"ל.

ומתוך כלל זה יוצאים חילוקי החומרות בהלכה, בין סוגי החיות השונות. החמור ביותר, זה הבשר בהמה. ולכן אין בו כיסוי הדם, כי אין בהם טוב. אחריו, חיה ועוף ולכן מותר מן התורה לבשלם ולאכלם בחלב. ועוף שהוא סמוך מאד לבחינת חלב, כי הוא בחינת יצירה, לא צריך שחיטה כל כך אלא רק בסימן אחד. והקל ביותר, הם הדגים שלא צריכים כלל שחיטה, ואין דמם אסור כלל. ולכן מותרים הם עם חלב.

ובגלל שהאוכל עובר עוד בירור אחר האכילה, שלכן צריך לברך גם ברכה אחרונה (כמובא בליקוטי הלכות, ברכת הריח הל' א'). רבותינו ז"ל החמירו שצריך לחכות גם אחר האכילה. ולפי משך זמן העיקול, יש חילוקים בין בשר לחלב.

ה. בשר וחלב "חידוש הוא"

כמו שאמרנו בבשר וחלב לומדים, בשונה משאר האיסורים שגם בישול אסור ולא רק האכילה של האיסור. והרי בשר לבד וחלב לבד מותרים באכילה, ואחרי בישול הם אסורים אפילו כל אחד לבדו. אז מה אוסרם? מה נגרם להם בבישול? תשובה: כל אחד קיבל טעם מחברו, וזה מה שאוסרו. ומפה למדנו שטעם כעיקר מהתורה בבשר וחלב (רש"י חולין קח א ד"ה אמר אביי). את דין זה שבבשר וחלב הטעם הוא הקובע רואים בפרוש מתוך דברי המשנה (חולין קז ב) "טִפַּת חָלָב שֶׁנָּפְלָה עַל הַחֲתִיכָה, אִם יֶשׁ בָּהּ בְּנוֹתֵן טַעַם בְּאוֹתָהּ חֲתִיכָה, אָסוּר. נִעֵר אֶת הַקְּדֵרָה, אִם יֶשׁ בָּהּ בְּנוֹתֵן טַעַם בְּאוֹתָהּ קְדֵרָה, אָסוּר". וכך נפסק שטעם כעיקר מהתורה בבשר וחלב.

ונחלקו אביי ורבא (חולין קח א) האם דין זה של טעם כעיקר בבשר וחלב חידוש הוא או לא? והנפק"מ אם נוכל ללמוד עליו, וללמד ממנו לאחרים "מבניין אב".

סברת אביי היא שלא יכול להיות שלימוד זה הוא חידוש רק לפה, כי אם בשר וחלב היה חידוש אפילו בבישול בלי שנתן טעם הינו צריכים לאסור. שהרי למדנו מהתורה שאסור בישול ביחד, ולא ראינו שכתוב שצריך טעם אחד מהשני בשביל לאסור, ואין אפשרות ללמוד מזרוע הנזיר ששם (צח א) למדנו את הדין והגדר של איסורו של הטעם. אז אם זה חידוש נאסור אפילו בלא טעם כמו הלימוד מהתורה! ומזה שאנו רואים במשנה שלא אסור בבישול, אלא בבישול עם טעם, חייבים ללמוד שזה לא חידוש. ולכן נלמד לפה מזרוע של נזיר שרק בטעם אסור, ונלמד מפה שטעם כעיקר מהתורה.

אך רבא סובר שאיסור בישול בשר וחלב חידוש הוא. ולכן לא נלמד שטעם כעיקר הוא מהתורה. וגם לא נלמד מזרוע של נזיר שהוא אסור בנותן טעם. אלא את זה שהוא אסור בטעם נלמד מגופו מזה שכתוב שהוא אסור בבישול, ובישול משמעו טעם.

הריטב"א בחידושים (חולין קח א) מסביר לשיטת רבא מה החידוש פה בבשר וחלב יותר מכלאי הכרם. הרי שניהם מותרים לבד ואסורים ביחד. ומתרץ שפה דווקא הבישול אוסר, כמו שרואים בפסחים (מד ב) שאם ישרו בשר בחלב לזמן ממושך ואפילו שנתנו טעם לא יאסר הבשר מן התורה. וז"ל הגמרא שם "ורבנן מבשר בחלב לא גמרינן דחידוש הוא ומאי חידוש אילימא דהאי לחודיה והאי לחודיה שרי ובהדי הדדי אסור כלאים נמי האי לחודיה והאי לחודיה שרי ובהדדי אסור אלא דאי תרו ליה כולי יומא בחלבא שרי בשיל ליה בשולי אסור".

לסיכום חלוקים אביי ורבא האם הלימוד מהתורה על טעמו של בשר וחלב חידוש הוא, או לא. ונפק"מ לדין "טעם כעיקר" שלפי רבא הוא מדרבנן ולפי אביי הוא מהתורה. להלכה נראה שנפסק כרבא שחידוש הוא. גם מהגמרא בפסחים, וגם מהכלל שהלכה כרבא מול אביי חוץ מיע"ל כג"ם. ולכן טעם כעיקר בשאר איסורים יהיה מדרבנן. וכן פסק רש"י (חולין צח ב ד"ה טעם כעיקר) ומוסיף עוד סברות. אך התוס' שם חולקים ומסבירים באורך מדוע טעם עיקר דאורייתא.

[עוד מקום בו דיני בשר בחלב שונים משאר איסורים הוא בסוגיית 'חתיכה נעשית נבלה'. שהרי נחלקו הראשונים האם חתיכה נעשית נבלה באיסורים (ראה ב"י סי' צב) אולם כולם מודים שבבשר בחלב 'חתיכה נעשית נבלה'. ומבאר הר"ן (הביאו ב"י שם) "חתיכה עצמה נעשית נבלה בבשר בחלב מדאו' לפי שבשעת התערובת הוא שמתחדש האיסור ונעשה כל אחד עצמו של איסור".]

 

[1] הערת העורך: א. יש עוד שני לימודים בתנאים. הראשון במכילתא (דרשב"י פל"ד פס' כו) "לא תבשל גדי בחלב אמו הרי זה בא לאסור בישולו, קל וחומר אכילתו". השני בתרגום אונקלוס לתורה שפירש בכל שלשת הפסוקים "לא תיכלון" ועי' פרי תואר (סי' פז ס"ק א).

ב. בנוסף לתירוצים שהביא הכותב לשאלה מדוע הראשונים נקטו רק את לימודו של רבי ישמעאל. נראה לתרץ בפשיטות שמכיון ששנינו במסכת פסחים (ג ב) "לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה" ופירש רש"י, "לפי שמתקיימת גירסא שלה יותר מן הארוכה", כתבו רק את לימודו של רבי ישמעאל, שבדין אין מחלוקת ביניהם (פרט לרבי שמעון בן יהודה) ולימודו הוא הכי קצר. י.ק

[2] וראה עוד במצווה קיג שם מסביר יפה למה כתבה התורה דווקא את המילה 'תבשל', ושלוש פעמים.