הנחת תפילין בתפילת מנחה

האם להניח תפילין במנחה? תשובות מהרה"ג אברהם צבי הכהן שליט"א ומהרה"ג בעל אורחותיך למדני

הרב ינון קליין שליט"א

בס"ד יג אייר תשע"ז

 

על דבר הנחת תפילין בתפילת מנחה

 

כהיום כמעט ואינו מצוי בבתי הכנסת ובישיבות הקדושות מי שיניח תפילין בתפלת מנחה. מלבד מקומות בודדים (כדוגמת קהילת זילברמן הנוהגים במנהגי הגר"א והולכים בתפילין כל היום, ישיבת תורת החיים ביד בנימין ועוד מספר מקומות) או יחידים בכמה  קהילות או ישיבות (ועל פי רוב, היחידים המניחים תפילין במנחה בישיבות מתפללים בעזרה ולא בהיכל עם שאר בני הישיבה).

וצריך להבין מנהגן של ישראל.

שהרי כתב הרמב"ם (הל' תפילין פ"ד הל' כה): "קדושת תפילין קדושתן גדולה היא שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו הוא עניו וירא שמים ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה ואינו מהרהר מחשבות רעות אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק, לפיכך צריך אדם להשתדל להיותן עליו כל היום שמצותן כך היא, אמרו עליו על רב תלמידו של רבינו הקדוש שכל ימיו לא ראוהו שהלך ארבע אמות בלא תורה או בלא ציצית או בלא תפילין".

ואע"פ שכבר מימות חז"ל רוב העם לא נהג כך, לפי שקשה לשמור על טהרת הגוף והמחשבה הנצרכים להנחת תפילין במשך כל היום, וכמבואר ברא"ש (מס' ר"ה פ"א סי' ה) ובטור ושו"ע (או"ח סי' לז סע' ב). הרי הרא"ש עצמו (הל' תפילין סי' כח) כתב: "והאידנא שאין רגילין להניחן אלא בשעת תפילה בקל יכול אדם ליזהר באותה שעה". ואם כן, מדוע לא נניח תפילין בתפילת מנחה? וק"ו, אם בתפילת שחרית שהיא ארוכה וכוללת מזמורים רבים וקריאת שמע ולפעמים קריאת התורה, 'קל ליזהר באותה שעה', הרי שבמנחה שהיא תפילה קצרה ודאי קל ליזהר.

ואין לתרץ ולומר שמחשש להיסח הדעת או נקיות בתפילין אין להניחם אלא בשעת החיוב המינימלי, ולכן אחרי שיצאנו יד"ח בשחרית שוב אין להניחם כל היום. שאילו היה כך היה לנו להניח תפילין אחר פסוקי דזמרה ולהסירם אחרי שמונה עשרה, והרי מבואר בהלכה כמה פעמים שלא כך, וכדכתב רמ"א שאין להסירם עד אחר קדושת ובא לציון, ובמשנה ברורה שחסידים ואנשי מעשה נוהגים ללמוד בהם מעט אחרי התפילה, ועוד כהנה וכהנה בדברי הפוסקים.

ובצירוף שיטת הגר"א במעשה רב (סי' יח) שהייתה שצריך ללכת עם תפילין כל היום, לא מובן מדוע לא מניחים תפילין לכל הפחות במנחה.

ובכתר ראש (הנהגות רבינו הגר"ח מוואלאזין זצ"ל סי' טו) כתב: "עוד אמר בשם רבו הגר"א שהצטער הרבה על הדור הזה שמבטלין עיקר המצוה דתפילין שמצותה כל היום, כידוע שבעל הסמ"ג היה מסבב העולם להזהיר לכל ישראל שילבשו בגד בת ד' כנפות עם ציצית, כך אילו היה בכוחותיו היה סובב את העולם להחזיר עטרה ליושנה שיניחו ישראל תפילין כל היום, והעיקר להיזהר שלא לישן בהם, ושלא להפיח ח"ו, ובנקל יכול ליזהר ולקיים המצוה. ובכל שעה מקיים הלובשם שמונה מצוות כדאמרו חז"ל (מנחות מד א) אמר רב ששת כל שאינו מניח תפילין עובר בשמונה עשין. וליוהרא לא חיישינן, והלוואי שגם הרואים יעשו כן, ואמר בשם רבו הגר"א ז"ל דבזמן הזה אינו שייך יוהרא ואדרבא נכון לפרסם, והרוצה להתנהג בפרישות יפרסם שרצונו לפרוש ולהצטדק, וזולת זה לא יפטר מהם. אך שלא להפליג בפרישות כאילו מובדל מן העולם. והעיקר שיהיה הכל לשם שמיים".

וכבר היה לעולמים, שטענו כמה וכמה טענות נגד הנחת תפילין במנחה, ורמ"ע מפאנו (סי' לט) דחה את הטענות וכתב: "לא דיינו שמצות תפלין רפויה היא בידנו משנים קדמוניות אלא שקמו מן המוחזקים בחכמה וחסידות להפריע את העם ממנה בשעת התפלה, ותשובתנו אליהם. על ראשון ראשון, כי ודאי הנחתן במנחה מדת פרושים היא ואין להפלא מדוע לא נתאמצו רבנן בתראי להזהיר עליה לכלל ההמון כי נרפים אנחנו הלואי ולא נעיד עדות שקר בעצמנו ולא יעבור עלינו ק"ש שחרית בלעדיהם... ועל אחרון אחרון, אמרו שבשביל המתפללין ערבית אחר פלג המנחה בטלו התפלין במנחה עצמה הם לא ידעו כי גם תפלת ערבית מצות תפלין נוהגת בה... ואבותינו שהיו עסוקים תמיד במלאכת שמים היו יכולים לפטור עצמם לפעמים ממצות תפלין, ומקום הניחו לנו להתגדר בה מרוב חסרונותינו אחר שהם היו גדורים ועומדים ומוחזקים במצות אחרות יותר ממנו, הלואי ונרבה במצות והתברכו בנו במנוחתם בג"ע ירננו על משכבותם.  וגם מנין הק' ברכות אינו ראיה לדבר הזה, כי לא מנו אותם לפרושים שמרבים עליהן בכל יום מעין ברכותיו אלא לקלי עולם שלא יפחתו מהן. והמתענה מעיד על עצמו שהולך בדרך טובים אעפ"י שאינו ת"ח וכשנאמר אליו להניח תפלין במנחה ישמע לעצתנו וארחות צדיקים ישמור. כללא דמלתא אם יאמר לכם יהושע בן נון מפומיה ובלבד מסברא שלא להניח תפלין במנחה בכגון זו לא אמרה תורה אליו תשמעון, והמונע רבים מעשות מצוה ומבקש טצדקי למפטר נפשיה צריך כפרה ודאי".

ורבים מגדולי הפוסקים הביאו את הדברים וכתבו  להניח תפילין במנחה - המגן אברהם (סי' לז ס"ק ב), הגר"א (מעשה רב אות סג), החיד"א (ברכי יוסף ס"ק ב), הביאור הלכה (ד"ה בשעת), הערוך השלחן (סע' ג), כף החיים (ס"ק י) ועוד.

ואם כן קשה להבין מדוע לא נוהגים כך למעשה ברוב (מוחלט!) המקומות.

בספר פסקי תשובות הפנה לספר תורת חיים (סופר, סי' לז ס"ק ב) שכתב: "ולא ראיתי ולא שמעתי במדינתנו מי שינהג כן להניח שום תפילין במנחה ואולי גם בזה שייך טעמא משום הרמאין".

ואחרי בקשת מחילה מתורתו, הדברים קשים. שלא די שתפס כפירוש הראשון שבבית יוסף (סי' לז) והרי הפירוש השני הוא שיטת התוס' והתרומה והרא"ש, ולפירושם לא שייך כלל לא להניח במנחה. אף ההסבר הראשון (של רבינו ירוחם) לא דיבר אלא בעניין הנחת תפילין כל היום ולא בעניין הנחת תפילין במנחה, שהמרחק ביניהם רב. שאם יניח כל היום, אז יש מקום לטעות בו שהוא ישר, שהרי אדם שמצליח להתקדש ולשמור מחשבתו כל היום, גם בתוך חיי המסחר (ואין כוונתי שלא יחשוב במסחר, כי זה לא היסח הדעת לשיטת הרא"ש, אלא שנפגשים עם אנשים ונשים, ומצוי מאוד לדבר דברים בטלים וקלות ראש או הרהורי עבירה), ודאי הוא חסיד וניתן לסמוך עליו, ובזה יכולים אנשים לטעות. אך אדם שמניח תפילין במנחה בבית הכנסת מה יש לטעות בו, ומדוע יחזיקו אותו לישר ונאמן?

והגר"ש דבליצקי (שליט"א) זצ"ל אסף (בתוספת לקונטרס צבי לצדיק, הנקראת שריד מעיר עמ' קיח- להלן בסוגריים ציטוטים משם) עדויות על גדולי ישראל שהלכו בתפילין כל היום ומספרם 48. ביניהם: המגיד מדובנא ("וכהאיר היום לבש טלית ותפילין והיה הולך בהם כל היום עד אחד תפילת מנחה"). הנצי"ב ("לא היה חולץ את תפיליו כל היום ובתפילין הגיד גם את השיעור"). האדר"ת ("זה עשיריות שנים שהרגלתי את עצמי לשאת תפילין קטנים כל היום"). הגראי"ה קוק ("גם בלכתו ברחוב היה מעוטר בתפילין") והגרי"מ חרל"פ ("גם היה לומד כל היום כמט מעטוף בטלית ותפילין).

ואף שאין להביא ראייה לזה ממנהגם של גדולי ישראל, מאחר והם בקדושתם ובטהרתם היו רשאים להניח תפילין כל היום (ועי' שו"ת שבט הלוי ח"ט סי' יח), אכתי אפשר ללמוד ממעשיהם כמה חביבה ויקרה מצוה זו (מלבד מה שנלמד זה מדברי רבותינו חז"ל, ראשונים ואחרונים באריכות, שמעשה רב גדול!) ולכל הפחות לא נפסידה בתפילת המנחה.

ואחר כל זה אני תמה (וגם על עצמי אני תמה, שלמרות שיש לי חשק עז להניח תפילין כל היום ולכל הפחות במנחה, איני מעז מחמת המנהג והבושה) מהיכן נולד מנהג ישראל לא להניח תפילין במנחה כלל?

 

 

תשובת מו"ר הגאון הרב אברהם צבי הכהן שליט"א

בנוגע לשאלה על התפילין. אתחיל מהמסקנה למעשה. שמעתי מהרב דודקביץ שיחי' ששאל את הגרש"ז אויערבך זצ"ל על הבחורים בישיבתו שרצו להניח תפילין כל היום, והתשובה היתה, שמי שמגיע מבית שותומ"צ, לא ישנה מהמנהג המקובל שלא להניח. ורק מי שאין לו מנהגים מביתו יכול להניח.

כיהודה ועוד לקרא, אוסיף, שאם על תפילין דר"ת כתב בשו"ע שלא יניחם אלא מי שמוחזק בחסידות, אף שאם הלכה כר"ת, מתבטל לגמרי עי"ז ממצוה זו, כל שכן בנ"ד.

ובטעם הדבר שלא נהגו, נראה לענ"ד שאחר שנמנעו רבים להניחם לגמרי בתקופת הראשונים, כנראה מדבריהם, ותיקנו שיניחו לפחות זמן מועט, עיקר התקנה היתה להניח בקרי"ש, כדי שלא יעיד עדות שקר, וכיון שכך נשארו עם התפילין עד לאחר אשרי ובל"צ, כדי לצאת במילים - שנשמור חוקיך וכו', את ברכת אקב"ו לשמור חוקיו, שצריכים לברך בזמן שחולצים.

וגם הרמ"ע מפאנו רמז לזה, במש"כ: "ואין להפלא מדוע לא נתאמצו רבנן בתראי להזהיר עליה לכלל ההמון, כי נרפים אנחנו, הלואי ולא נעיד עדות שקר בעצמנו ולא יעבור עלינו ק"ש שחרית בלעדיהם".

כן נראה ליישב מנהג העולם, ואם אינם נביאים וכו'

ידידו אוהבו

אברהם צבי הכהן

 

  

תשובת הגאון אורחותיך למדני שליט"א

כת''ר הביא דעת כמה אחרונים שסברו שיש להניח תפילין בשעת תפילת מנחה, וכמבואר בביאור הלכה ס''לז. ב. ד''ה בשעת, ובכה''ח שם אות י. ע''ש. ולפי זה הקשה כת''ר, מאיזה טעם לא נהוגים כן רוב העם.

ונראה שהם סברו כמ''ש במרן ס''לז. ב. וז''ל ''מצותן להיותם עליו כל היום, אבל מפני שצריכים גוף נקי שלא יפיח בהם, ושלא יסיח דעתו מהם, ואין כל אדם יכול ליזהר בהם, נהגו שלא להניחם כל היום, ומ''מ צריך כל אדם ליזהר להיותם עליו בשעת ק''ש ותפלה.'' ונראה שכוונת מרן, כשהוא כתב ''בשעת ק''ש ותפלה'', היא לתפילת שחרית דוקא, ולא אף תפילת מנחה, וכן נראה שהוא כתב ''ק''ש ותפלה'' דהיינו התפילה שהיא בזמן ק''ש, והיא תפילת שחרית דוקא. וכן נראה המ''א שם ס''ק ב. שכתב ''ומ''ע כתב בתשובת שתיקן להניחם שנית במנחה''. משמע שרק הרמ''ע מפענו ז''ל תיקן להניחם במנחה, ואין זה בכלל מ''ש מרן בש''ע, שהפשט במרן הוא שלפי המנהג יש להניחם רק בשחרית. והטעם הוא מפני חשש גוף נקי והיסח הדעת כמ''ש מרן.

והקשה כת''ר על זה, ''ואין לתרץ ולומר שמחשש להיסח הדעת או נקיות בתפילין אין להניחם אלא בשעת החיוב המינימלי, ולכן אחרי שיצאנו יד"ח בשחרית שוב אין להניחם כל היום. שאילו היה כך היה לנו להניח תפילין אחר פסוקי דזמרה ולהסירם אחרי שמונה עשרה, והרי מבואר בהלכה כמה פעמים שלא כך, וכדכתב רמ"א שאין להסירם עד אחר קדושת ובא לציון, ובמשנה ברורה שחסידים ואנשי מעשה נוהגים ללמוד בהם מעט אחרי התפילה, ועוד כהנה וכהנה בדברי הפוסקים.''

ולענ''ד י''ל ששעת מנחה היא יותר חמורה, מטעם חשש היסח הדעת. וזה מפני שכתב הטור בס''רלב. ''וכשיגיע זמן תפלת מנחה, ומאד צריך ליזהר בה... מפני שתפלת שחרית זמנה ידוע בבוקר בקומו ממטתו יתפלל מיד קודם שהוא טרוד בעסקיו... אבל של מנחה שהיא באמצע היום בעוד שהוא טרוד בעסקיו צריך לשום אותה אל לבו ולפנות מכל עסקיו ולהתפלל אותה.'' ע''ש. ולפי זה בשלמא י''ל שאפשר לאדם שלא יסיח דעתו מתפילין בשחרית, אבל בשעת מנחה הוא יותר קשה כיון שלבו טרוד בעסקיו, משא''כ בתפילת שחרית.

וכ''ש לדעת השאגת אריה בס''לט. שכתב שלדעת הרמב''ם והרמב''ן אין היסח הדעת רק שחוק וקלות ראש בלבד, אלא כל היסח הדעת אסור. והוא כתב שאין להסיח דעתו מתפילין יותר מזמן הילוך מאה אמות ע''ש. ואם אמרינן שהילוך מיל שהוא אלפים אמות, הוא י''ח דקות, אז מצינו שהילוך מאה אמות הוא 0.9 של דקה אחת, דהיינו 54 רגעים. וקשה מאד ליתן דעתו על תפילין כל 54 רגעים. ועכ''פ מוכרח להניח תפילין בשחרית משום ק''ש ותפלה וכמ''ש מרן הנ''ל, ואה''נ שאין נוהגים לחלוץ תפילין מיד אחר העמידה אף שיש חשש היסח הדעת, אבל אין להוסיף על חשש זה ולהניח תפילין גם בשעת מנחה, כשהוא יותר מצוי שהוא יסיח דעתו מהן כיון שבאותו זמן הוא כבר עוסק וטרוד בעסקיו כמבואר בטור. ואף לדעת הפוסקים שחולקים על השאג''א, עדיין מצוה מן המובחר שלא להסיח דעתו כלל מן התפילין כמבואר בכה''ח ס''כח. אות ב. וס''מד. אות ג. ע''ש. ונראה מדבריו, שלדעת המקובלים אף התפילה נחשבת להיסח הדעת. ולכן נראה שמטעם זה אין נוהגים להניח תפילין בשעת מנחה כיון שהיא הזמן שיש בו יותר חשש של היסח הדעת.

ואסיים בכבוד רב

מחבר הספר אורחותיך למדני