'הבשר עודנו בין שיניהם'

דין בשר שבין השיניים לעניין בשר בחלב וחציצה לטבילה. מתוך קובץ בעלי אסופות קיץ תשע"ד

הרב אסף יצחק ליבוביץ

 

 

"הבשר עודנו בין שיניהם" – בדיני בשר וחלב וחציצה.




א. יסוד דין המתנה בין בשר לחלב

ידוע לכל שבין אכילת בשר לחלב יש להמתין שש שעות, (ויש הנוהגים שעה אחת). אולם כאשר נכנסים לעובי הקורה בלימוד סוגיית בשר וחלב, לומדים שהאיסור דאורייתא הוא, אכילת בשר וחלב שנתבשלו יחדיו[1]. בנוסף ישנם איסורים והרחקות דרבנן כגון:

כבישה ומליחה, שאמנם נחשבים לבישול אבל אינם דרך הבישול הרגילה. לאכול יחד בשר וחלב צוננים. אכילת עוף בחלב (כדעת ר' עקיבא בחולין קיג א). העלאת בשר וחלב על שולחן אחד (שם קג ב במשנה).

אחד מאותם איסורי דרבנן בבשר וחלב הוא אכילת חלב אחרי אכילת בשר. ויש לברר מאי טעמא קבעו חז"ל הרחקה זו.

לשם כך נלמד את סוגיית הגמרא בחולין (קה א).

"בעא מיניה רב אסי מרבי יוחנן כמה ישהה בין בשר לגבינה? א"ל ולא כלום. איני? והא אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה גבינה מותר לאכול בשר! אלא, כמה ישהה בין גבינה לבשר? א"ל ולא כלום".

רב אסי שאל את ר' יוחנן רבו, כמה צריך להפסיק בין אכילת בשר לאכילת גבינה? ענה לו ר' יוחנן: ולא כלום. זו תשובה מפליאה, הלא במפורש אמר רב חסדא שלאחר אכילת בשר אסור לאכול גבינה! אלא הגמרא הופכת את השאלה, כמה צריך להפסיק בין אכילת גבינה לבשר? על כך באה תשובת ר' יוחנן, ולא כלום.

כעת, לאחר איזכור דעת רב חסדא, באה הגמרא ומבררת: "גופא, אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה, גבינה מותר לאכול בשר. אמר ליה רב אחא בר יוסף לרב חסדא, בשר שבין השינים מהו? קרי עליה 'הבשר עודנו בין שיניהם'".

רב חסדא אמר אמירה כוללת[2], "אכל בשר" משמע כל בשר, "אסור לאכול גבינה", משמע גם אם קינח פיו והדיח ידיו (כבתחילת הסוגיא). בא רב אחא בר יוסף ושואל את רב חסדא רבו מהו דין הבשר שבין השיניים שנשאר לאחר האכילה, האם מותר לאכול גבינה כאשר בשר זה עדיין קיים, או שאינו נחשב לבשר? כתשובה אמר לו רב חסדא את הפסוק שנזכר לגבי השליו (במדבר יא לג) "הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף ה' חָרָה בָעָם וַיַּךְ ה' בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד". משמעות הפסוק היא שבשר שבין השיניים שם בשר עליו.

ב. משך ההמתנה

בהמשך הגמרא למדנו: "אמר מר עוקבא, אנא להא מלתא חלא בר חמרא לגבי אבא, דאילו אבא כי הוה אכיל בשרא האידנא לא הוה אכל גבינה עד למחר עד השתא. ואילו אנא בהא סעודתא הוא דלא אכילנא לסעודתא אחריתא אכילנא". ממימרא זו של מר עוקבא לומדים שבסעודה בה אכל בשר, לא אכל גם גבינה.

אמנם פירוש דברי מר עוקבא "לסעודתא אחריתא אכילנא" נתון במחלוקת הראשונים (ב"י יו"ד סי' פט):

דעת הרי"ף, רש"י, הרמב"ם והרא"ש: סעודה אחרת הוא גדר של זמן, דהיינו הזמן שעובר מסעודת היום עד סעודת הערב, והוא שיעור שש שעות.

אולם דעת התוספות, ראבי"ה, מרדכי, הגהות אשרי, הגהות מיימוניות היא, שדברי מר עוקבא הם כפשטם – אסור לאכול באותה סעודה, אבל אם יסיים הסעודה, יברך ברכת המזון ויתחיל סעודה חדשה – מותר יהיה לאכול גבינה (בתנאי שקינח פיו והדיח ידיו, אחרת נקרא עליו את הפסוק "הבשר עודנו בין שיניהם").

ונשאלת השאלה: מדוע הגדר של מר עוקבא הוא הקובע לעניין הפסקה בין אכילת בשר לחלב? כתב הרא"ש (פ"ח סי' ה) "ופחות משיעור זה אין לאכול גבינה אחר בשר דלא אשכחן מאן דשרי אף בהאי שיעורא אלא מר עוקבא וקא קרי נפשיה חלא בר חמרא". כלומר שלא מצינו שיעור פחוּת מכך, ואף על שיעור זה אמר מר עוקבא על עצמו שהוא בגדר "חומץ בן יין".

ג. טעם ההמתנה

עד כה ראינו את שיעור ההפסקה, כעת יש לברר מדוע יש להפסיק בין אכילת בשר לאכילת גבינה.

שיטת רש"י- כתב רש"י (חולין קה א ד"ה "אסור לאכול גבינה") שטעם ההפסקה הוא "משום דבשר מוציא שומן והוא נדבק בפה ומאריך בטעמו".

כלומר, טעם ההפסקה בין אכילת בשר לגבינה הוא משום שהבשר, שיש בו שומן, מושך טעם בפה עד שש שעות. לטעם זה אף אם יקנח וידיח פיו בתוך שש שעות, זה לא יועיל להיתר אכילת גבינה.

שיטת הרמב"ם- לרמב"ם לעומת זאת יש טעם אחר. הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פ"ט הכ"ח) כתב: "מי שאכל בשר בתחלה בין בשר בהמה בין בשר עוף לא יאכל אחריו חלב עד שיהיה ביניהן כדי שיעור סעודה אחרת והוא כמו שש שעות מפני הבשר של בין השינים שאינו סר בקינוח". כלומר הטעם הוא בגלל הבשר שבין השיניים, שבתוך השיעור שבין סעודה לסעודה יש לו ממשות ואינו סר בקינוח, וראייה לדבר מהפסוק שמביא רב חסדא. לשיטה זו, גם אם יקנח פיו בתוך שיעור שש שעות, זה לא יועיל.

 

אולם יש להקשות, דהמפרשים דעת הרמב"ם כתבו שרק בתוך שש שעות בשר שבין השיניים חשיב בשר, ולאחר מכן אינו נחשב בשר. אולם אם נדייק מהפסוק נראה שכל עוד שהבשר בין השיניים ("הבשר עודנו בין שיניהם") מקרי בשר, ואין ללמוד מהפסוק גדר של זמן!

התירוץ על כך נעוץ בפסוק אחר: בתהלים (עח ל) כתיב "לֹא זָרוּ מִתַּאֲוָתָם עוֹד אָכְלָם בְּפִיהֶם". פסוק זה נאמר לגבי חטא קברות התאוה, בו קיבלו עם ישראל את בשר השליו. מפסוק זה ניתן להוכיח שמתי "הבשר עודנו בין שיניהם" ונחשב לבשר – בזמן ש"עוד אכלם בפיהם", והיינו טרם שנתעכל הבשר, והוא שיעור של שש שעות (פלתי סי' פט ס"ק ב).

ד. המתנה אחר בשר עוף וחיה

יש עוד סוגיא שצריך ללמוד כדי להבין דין הפסקה בין אכילת בשר לחלב. אומרת הגמרא (שם קד ב): "תנא אגרא חמוה דרבי אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן. הוא תני לה והוא אמר לה, בלא נטילת ידים ובלא קינוח הפה". פשט הגמרא הוא, שאגרא חמיו של ר' אבא אכל תחילה גבינה ואח"כ אכל עוף, בדרך של "אפיקורן", דהיינו בלי שעשה פעולת הפסקה ביניהם כגון קינוח הפה וניקיון הידיים (מלשון "הפקר"). כך מפרשים הרשב"א והר"ן.

אולם מצאנו שהרמב"ן מפרש את הסוגיא באופן שאגרא אכל תחילה עוף, ולאחר מכן אחר גבינה. עתה, אם נאמר שהטעם להפסקת שש שעות בין אכילת בשר לחלב הוא משום בשר שבין השיניים, אזי ניתן להסיק שלדעת הרמב"ן אין זה חל על בשר עוף – עובדה שאגרא אכל עוף ולאחר מכן גבינה, ולא חשש לבשר שבין השיניים. וכן מצינו שמפרש רבינו תם את הסוגיא באופן שאכל עוף תחילה, ומותר אח"כ לאכול גבינה בלא קינוח והדחה. וז"ל התוס' (קד ב ד"ה עוף): "ור"ת מפרש טעמא דאגרא משום דעוף אינו נדבק בידים ובשינים וחניכים". כאן נכנסת הסברא לחלק בין בשר בהמה לבשר עוף, לפי טעם הרמב"ם (בשר שבין השיניים): בשר בהמה הוא יותר שומני ולכן יותר נדבק בשיניים, ואילו בשר עוף פחות נדבק, לכן אכל אגרא גבינה לאחר אכילת בשר עוף ללא קינוח והדחה.

מה דין בשר חיה? לדעת הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פ"ט הכ"ז, ר"ן חולין לז א מדפי הרי"ף) יש שכתבו שדומה לבשר ולכן אסור אחריו גבינה, ויש שכתבו (חידושי הרמב"ן חולין קד ב, רשב"א שם) שהוא דרבנן ולכן הוא כמו עוף.

העולה מכל הנ"ל:

א. בשר שבין השיניים נקרא בשר.

ב. נחלקו הראשונים מהו הטעם להפסקה בין אכילת בשר בחלב, לרש"י מה שנשאר זהו טעם ושומן הבשר שאינו סר תוך שש שעות, לרמב"ם הבשר עצמו שאינו סר בקינוח תוך שש שעות.

ג. יש מהראשונים שכתבו שזהו דווקא בבשר בהמה ש: א)איסור אכילתו עם חלב הוא דאורייתא ב) נתקע יותר בשיניים, אבל בשר עוף שהוא א) דרבנן ב) נתקע פחות בשיניים, מותר לאכול אחריו גבינה. יש שכתבו שהיתר אכילת גבינה אחר אכילת עוף היא בכל מקרה, ויש שכתבו שזה דווקא לאחר קינוח והדחה.

ה. בשר בין השיניים לעניין חציצה בטבילה

כעת נראה כיצד הדברים מתקשרים לדיני חציצה בטבילת מצוה.

אשה הבאה להיטהר לבעלה אחר שספרה שבעה נקיים כדין, עליה לטבול במקוה. דין זה נלמד מהפסוקים "וספרה לה שבעת ימים – אחר תטהר", וקיבלו חז"ל שפירוש הפסוק "והדוה בנדתה" הוא – בנדתה תהא עד שתבוא במים[3] (שבת סד ב). בגמרא עירובין (ד א) איתא: "אמר רבי חייא בר אשי אמר רב שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני". פירש רש"י: "שיעורין - שנתנו חכמים לכל דבר, כגון: כזית דם חלב פיגול ונותר, וכזית מן המת שמטמא באהל, ושאר שיעורין דמפרש לקמן. חציצין - חציצה הפוסלת בטבילה. ומחיצין - הלכות מחיצה שתהא גבוהה עשרה, וכן שאר הילכותיה - הלכה למשה מסיני".

הגמרא מבררת מדוע צריך לומר שדין חציצה הפוסלת בטבילה היא הלכה למשה מסיני, והלא מקרא מלא דיבר הכתוב "ורחץ במים את כל בשרו", ולמדו חז"ל שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים. למסקנת הגמ', דין חציצה גופא הוא דאורייתא, אבל יש גדר של "רובו ומקפיד עליו", כלומר החציצה מכסה את רוב הראש (או איבר אחר, אך זה נתון למחלוקת ראשונים), והטובל מקפיד שלא יישאר לו לכלוך כזה – וזה נלמד מהלכה למשה מסיני.

מעתה נשאל, מהו דין חציצה בתוך הפה?

הגמרא בקידושין (כה א) לומדת מהפסוק "ורחץ בשרו במים", מה בשרו מאבראי אף כל גופו מאבראי, דהיינו מי הטבילה צריכים לבוא במגע רק בבשרו של האדם מבחוץ, ואינם צריכים להיכנס בפועל לתוך הפה. כך סובר רבי. מקשה על כך הגמרא ממעשה שהיה, שטבלה שפחתו של רבי, ולאחר שעלתה מן הטבילה מצאה עצם בין שיניה, והצריכה רבי לטבול שנית. לפי זה, רבי מצריך שמי הטבילה ייכנסו לתוך הפה, ושלא תהיה חציצה בפה! מסקנת הגמרא היא שבאמת לא חייבים שהמים ייכנסו לפה, אבל הפה צריך להיות ראוי שייכנסו בו המים ללא חציצה. לכן חציצה בשיניים פוסלת הטבילה.

וכתב הסמ"ג (לאוין סי' קיא): "ובליל טבילתה תנקר ותחצוץ שיניה בטוב מפני המאכל שאכלה בימים שבנתים שלא ישאר פירורין ולא בשר ולא עצם שאם היה עצם[4] בין שיניה בשעת טבילתה יהיה חוצץ". ומביא ראייה מהמעשה בשפחתו של רבי.

מדוע בשר, עצם או לכלוך שבין השיניים חוצץ?

הב"י (יו"ד סי' קצה) מביא בשם הר"ש על מסכת מקואות (פ"ח מ"ה) שני הסברים:

א- שפחתו של רבי הייתה נשואה, ונשואה מקפדת על כל לכלוך שיש לה בתוך הפה, כדי שלא תתגנה על בעלה.

ב- גם אם תאמר שהייתה פנויה, הרי שדרך העולם להקפיד על עצם שיש בין השיניים, זה דבר שמצער את האדם והוא מתאמץ להסירו[5].

לכן אשה צריכה לחצוץ ולנקות שיניה לפני הטבילה, שלא יהיה בהן דבר חוצץ. וזה מן הדין.

וכתב על כך הבית יוסף (שם): "וראיתי נשים כשרות שנוהגות שלא לאכול בשר ביום לכתן לבית הטבילה, מפני שהוא נכנס בין השיניים יותר ממאכל אחר, ואף על פי שבודקות וחוצות (=חוצצות) השיניים חוששות דלמא משתייר מיניה ולאו אדעתה, ומנהג יפה הוא". כלומר הב"י מציין מנהג יפה של נשים כשרות, שלא לאכול בשר במהלך היום שלפני ליל טבילה, ואף שמנקה וחוצצת השיניים לפני הטבילה, הבשר נכנס בין השיניים, וייתכן ונשאר לה בשר בין השיניים ולא שמה לב לכך.

מעבר לכך, כתב הרא"ש (מסכת נדה הלכות נדה בקיצור סי' ב): "מנהג יפה נהגו הנשים שאינן טועמות כלים בין הרחיצה ובין הטבילה כדי שלא יהא דבר חוצץ בין שיניה". הרא"ש מדבר על אכילה של כל מאכל שהוא, בין הרחיצה (ההכנות לטבילה) לטבילה עצמה.

אנו מבינים מכך, שבין רחיצה לטבילה יש חשש סביר לחציצה בין השיניים בכל מאכל שהוא,

ואילו ביום הטבילה יש חשש סביר לחציצה בין השיניים באכילת בשר, שהוא יותר נתקע ונדבק.

להלכה פסק מרן השו"ע (יו"ד סי' קצח סע' כד) "צריכה לחצוץ שיניה שלא יהא בהם דבר חוצץ, שאם טבלה ונמצא שום דבר דבק בהם לא עלתה לה טבילה. ויש נוהגים שלא לאכול בשר ביום לכתן לבית הטבילה, מפני שהוא נכנס בין השינים יותר ממאכל אחר. ואף על פי שבודקות וחוצצות השינים, חוששת דילמא תשתייר מיניה ולאו אדעתה,  ומנהג יפה הוא".

מוסיף על כך הרמ"א: "ואין לה לאכול בין הרחיצה לטבילה".

לסיכום יש כמה דינים:

א. לחצוץ ולנקות השיניים קודם הטבילה הוא דין פסוק, ואם לא עשתה כן וטבלה ולאחר הטבילה מצאה דבר דבוק בין השיניים לא עלתה לה טבילה, וכעובדא בשפחתו של רבי.

ב. אכילת בשר ביום בו הולכת לטבול מרן מזכירו בלשון "יש נוהגים", "ומנהג יפה הוא" כיון שהוא מסתבר בטעמו, שבשר נדבק יותר בין השיניים.

ג. אכילת כל מאכל שהוא בין הרחיצה לטבילה הרמ"א כותב "ואין לה לאכול בין הרחיצה לטבילה", כלומר זה דבר שלא עושים, אך אינו אוסר באותה מידה של לא לחצוץ השיניים כלל.

ויש לחקור מה הנפק"מ אם אכילת בשר ביום הטבילה היא איסור מדינא או מנהג יפה?

כתב הט"ז (יו"ד סי' קצח ס"ק כה): שאם אכלה בשר ביום הטבילה, אין זה מעכב הטבילה. אלא תחצוץ שיניה היטב, ותטבול בערב.

בנוסף, מה קורה אם חל ליל טבילתה במוצאי שבת או מוצאי יום טוב, בהם הכל אוכלים בשר?

כתב על כך הט"ז: "ובשבת ויו"ט המנהג שאוכלים בשר, רק שתזהר לנקר ביותר אחרי כן". מדוע? כי זה מנהג ולא דין.

ו. השוואה בין סוגיית המתנה לחציצה בטבילה

אומר הגר"א (סי' קצח סע' כד סקכ"ב), מהו הטעם למנהג שמביא השו"ע שלא לאכול בשר ביום הטבילה? "כמו שכתוב  בפ"ח דחולין (קה א) אכל בשר אסור כו' ופי' הרמב"ם משום שנשאר בשר בין השינים וכמ"ש בטוש"ע לעיל סי' פט ע"ש".

כיון שלמדנו בתחילת המאמר את הסוגיא אותה מזכיר הגר"א, נוכל להבין את כוונתו: הטעם להפסקה בין אכילת בשר לחלב ע"פ הרמב"ם הוא משום בשר שבין השיניים, שנקרא שמו בשר, ולכן נאמר שגם לעניין חציצה הוא ייחשב חציצה, ובפרט בשר שהוא נדבק בשיניים וחניכיים.

כעת, אם ניזכר  בדעת הרמב"ן ורבינו תם, שאכילת גבינה אסורה דווקא אחר בשר בהמה שהוא נדבק יותר בשיניים ובחניכיים, ואילו לאחר אכילת עוף מותר לאכול גבינה, הרי שגם בסוגיא של חציצה יהיה חילוק, שמה שכתב הבית יוסף והובא בשו"ע "יש נוהגים שלא לאכול בשר ביום לכתן לבית הטבילה... ומנהג יפה הוא" זה דווקא בבשר בהמה שנדבק בשינים אבל עוף לא נכלל במנהג זה.

אולם למעשה, כיון שגם הרמב"ם עצמו לא חילק בבשר שבין השיניים בין בשר בהמה לעוף, גם לעניין חציצה בטבילה אין מקום לחלק, וכן המנהג פשוט.

וכתב בשיעורי שבט הלוי (סי' קצח סע' כד ס"ק קד) במפורש, שהמנהג הוא בין בשר בהמה ובין עוף. וכן פסק הגר"ע יוסף בטהרת הבית (ח"ג עמ' קכד).

ז. מספר פרטים בדין בשר בין השיניים

1. אודות מה שכתב מרן השו"ע עניין זה בשם "ויש נוהגים" כתבו האחרונים שכעת נתפשט המנהג בקרב כל הנשים שלא לאכול בשר ביום הטבילה, ואין להקל בזה (ספר מקור חיים[6] הל' נדה סי' קצח ס"ק פא).

כיון שזהו מנהג ולא דין, וכיון שמצינו שעוף אינו נדבק בשיניים כבשר בהמה, הרי שבמקום הצורך יהיה ניתן להקל. לדוגמא: טבילה במוצאי שבת ויום טוב, או אישה חלשה או חולה שנצרכת לאכול בשר (ט"ז סי' קצח ס"ק כה שיעורי שבט הלוי סי' קצח סע' כד ס"ק ה).

2. ליל טבילה במוצאי פורים: בסעודת יום הפורים (שעיקר הסעודה היא ביום ולא בלילה) יש מצוה לאכול בשר. ונחלקו האחרונים האם מותר לאשה שליל טבילתה חל במוצאי פורים לאכול בשר בסעודה. לכאורה לפי דברי הט"ז (גבי אכילת בשר כשחל ליל טבילה במוצאי שבת או יו"ט) יהיה מותר. וכן פשטו להקל הגרע"י זצ"ל (שם עמ' קכה) שיעורי שבט הלוי (עמ' שלו), שו"ת קנה בשם (ח"א סי' קב). וכתבו שהוא הדין לסעודה בחול המועד ולסעודת מצוה.
3. תבשיל בשרי שיש בו שומן בשר מותר לאכול ביום הטבילה (ספר מקור חיים על הל' נדה שם ס"ק פ, שו"ת בית שערים יו"ד סי' רעט).
4. קציצות מבשר טחון: מחלוקת אחרונים (מובא בס' פתחי תשובות סי' קצח סע' כד, הערות 374-375).

5. אשה שמוזמנת לארוחה בשרית, ואם תימנע מאכילת בשר חוששת שיתגלה ליל טבילתה: בשו"ת בית שערים (שם סי' רפ) כתב שתימנע ולא תאכל בשר, ובשו"ת שבט סופר (סי' פא) כתב שכיון שאיסור אכילת בשר ביום הטבילה אינו מן הדין, יש מקום להקל שתאכל במצב שאם תימנע מלאכול ירגישו בליל טבילתה. ויש אחרונים (שו"ת יד יצחק ח"ב סי' לה, שו"ת שבט הקהתי ח"ד סי' רלא) שכתבו שאם יכולה להימנע מלאכול בשר ע"י אמתלא צדדית, מה טוב, ואם לא – תאכל בשר ולאחר מכן תחצוץ שיניה היטב.

 

[1] חולין (קח א) "אמר ליה רבא דרך בישול אסרה תורה". ושלושת האיסורים דאורייתא נלמדו בגמ' (שם קיג א) מפסוקים ולימודים שונים, הידוע ביניהם: שלוש פעמים נאמר בתורה "לא תבשל גדי בחלב אמו": אחד לאיסור בישול, אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה.

[2] פירוש הסוגיא ע"פ רש"י והמאירי.

[3] ועיין תורה תמימה על ויקרא (פט"ו פס' לג הערה קלט) שדן מהו המקור מהתורה לטבילת נדה לטהרתה.

[4] ויש גירסא: "שום דבר".

[5] כהגדרת רש"י ל"מקפיד", בגמרא עירובין (ד ב) ד"ה "ומקפיד עליו".

[6] לר' שניאור זיסקינד גונדרסהיים אב"ד פראנקפורט.