המתנה בין בשר לחלב לקטן

מאיזה גיל חייבים להקפיד על המתנה בין בשר לחלב וכמה יש להמתין בגילאים השונים.

הרב ינון קליין שליט"א

המתנה בין בשר לחלב לקטן




א. יסוד דין המתנה

יסוד דין המתנה בין בשר לחלב נלמד בגמ' חולין (קה א), "בעא מיניה רב אסי מרבי יוחנן כמה ישהה בין בשר לגבינה א"ל ולא כלום. איני והא אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה גבינה מותר לאכול בשר, אלא כמה ישהה בין גבינה לבשר א"ל ולא כלום. גופא אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה גבינה מותר לאכול בשר אמר ליה רב אחא בר יוסף לרב חסדא בשר שבין השינים מהו קרי עליה הבשר עודנו בין שיניהם. אמר מר עוקבא אנא להא מלתא חלא בר חמרא לגבי אבא דאילו אבא כי הוה אכיל בשרא האידנא לא הוה אכל גבינה עד למחר עד השתא ואילו אנא בהא סעודתא הוא דלא אכילנא לסעודתא אחריתא אכילנא".

ומתבאר מהגמ' שמקור החיוב להמתין בין בשר לחלב הוא מדברי רב חסדא.

ב. גדר החיוב- גזירה דרבנן

ולכאורה יפלא, מדוע לא נחשב דין זה לגזירה לגזירה, שהרי מדאורייתא אין איסור אלא לאכול בשר וחלב שהתבשלו יחד, וכמבואר בגמ' חולין (קח א), "אמר אביי טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא דאי סלקא דעתך דרבנן מבשר בחלב מאי טעמא לא גמרינן דחדוש הוא אי חדוש הוא אף על גב דליכא נותן טעם נמי? אמר ליה רבא דרך בישול אסרה תורה".

וביאר רש"י את דברי רבא, "לעולם אימא לך חדוש הוא, ודקאמרת אף על גב דליכא טעמא ליתסר דהא ליכא למגמריה מזרוע בשלה על כרחך בגופיה גלי קרא דבעינן טעמא מדלא אסרתו תורה אלא דרך בישול שאסר הבשר להתבשל בחלב, ואין לך כגון זו שלא יתן טעם". וכתב הרשב"א (תורת הבית הקצר ב"ג ש"ד פד ע"ב) "ולמה הוציאו הכתוב בלשון בישול לומר לך שלא כדרך בישול אינו אסור מן התורה אלא מדברי סופרים". וכ"כ הטור (יו"ד סי' פז).

וכ"פ המחבר (סי' פז סע' א), "והוציא אכילה בלשון בישול לומר שאינו אסור מן התורה אלא דרך בישול, אבל מדרבנן אסור בכל עניין". ובש"ך (סי' פז ס"ק א) ביאר "כלומר אבל לא ע"י כבוש ומליחה שאינו דרך בישול". ובפרי תואר (סי' פז ס"ק א) ביאר דלרבי ישמעאל שלמד מג' פעמים לא תבשל יש שתי חומרות - אסור לבשל אפילו אם לא אוכל ואסור בהנאה. ויש קולא אחת שאין אסור באכילה אלא דרך בישול. וכתב להקשות שאולי נאמר שיש איסור דאורייתא גם באכילה שלא בדרך בישול, והתורה כתבה דרך בישול מאחר שלא רצתה לכתוב אכילה לפי שאם הייתה כותבת אכילה הייתי אומר שלא לוקה אלא בדרך הנאתו ושלא בדרך הנאתו לא? ותירץ שכיון שסוף סוף התורה לא אמרה איסור אכילה אלא רק בישול וממנו נלמד איסור האכילה וממילא נלמד שדווקא בדרך בישול אסרה תורה.

ועולה, שמה שאסור לאכול בשר וחלב יחד אינו אלא גזירה דרבנן, ודין זה שאנו עוסקים בו (המתנה) הרחיק עוד שלא לאכול חלב אחרי בשר, ולמה לא יחשב גזירה לגזירה?

ובשלמא לשיטת הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פ"ט הכ"ח) שביאר בטעם האיסור, "מפני הבשר של בין השינים שאינו סר בקינוח", שפיר. שהרי זהו אותו דין של אכילה יחד. אבל לשיטת שאר הראשונים (כמובא בטור סי' פט) שטעם האיסור הוא מחמת טעם המושך, למה אסור?

ואין ליישב שגם לשיטתם הכל אותו איסור, שהרי טעם כעיקר והרי זה כאילו אוכל גוף האיסור. לפי שבשר בחלב הוא חידוש כמבואר בפסחים (מד ב) "דאילו תרו ליה כוליה יומיה בחלבא שרי" ואע"ג שקבל טעם, שדרך בישול אסרה תורה. לכן למבארים בדין המתנה שהוא מפני טעם המושך, צריך ביאור למה לא נחשב גזירה לגזירה, גזירה שלא יאכל בשר וחלב יחד, שמא יאכלם מבושלים וגזירה שלא יאכל אחד אחרי השני מחמת שיש טעם ואז יבוא גם לאכול בשר בחלב יחד?

ג. מדוע אין בזה גזירה לגזירה?

ויש ליישב שאלה זו בכמה אופנים:

א. במשנה חולין (קג ב) שנינו "כל הבשר אסור לבשל בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים ואסור להעלות עם הגבינה על השולחן חוץ מבשר דגים וחגבים".

ובגמ' (שם קד א) למדנו, "אמר רב יוסף שמע מינה בשר עוף בחלב דאורייתא דאי סלקא דעתך דרבנן אכילה גופה גזירה ואנן נגזר העלאה אטו אכילה? ומנא תימרא דלא גזרינן גזירה לגזירה דתנן חלת חוצה לארץ נאכלת עם הזר על השולחן וניתנת לכל כהן שירצה אמר ליה אביי בשלמא אי אשמועינן חלת חוצה לארץ בארץ דאיכא למיגזר משום חלת הארץ דאורייתא ולא גזרינן איכא למשמע מינה אלא חו"ל משום דליכא למיגזר הוא אבל הכא אי שרית ליה לאסוקי עוף וגבינה אתי לאסוקי בשר וגבינה ומיכל בשר בחלב דאורייתא מתקיף לה רב ששת סוף סוף צונן בצונן הוא אמר אביי גזירה שמא יעלה באילפס רותח סוף סוף כלי שני הוא וכלי שני אינו מבשל אלא גזירה שמא יעלה באילפס ראשון".

דהיינו שאין בהעלאת עוף לשולחן של גבינה גזירה לגזירה מאחר והכל הוא גזירה שמא יבוא לאכול בשר בהמה בחלב. כמו שפירש רש"י (שם) במסקנת הסוגיה "אף על גב דלא איבעי לן למגזר העלאתו אטו אכילתו איכא למיגזר העלאתו אטו העלאת ואכילת בשר בהמה דכי מסיק להו היינו אכילה דאתי למיכלינהו בהדדי... גזירה שמא יעלה בשר בהמה עם הגבינה בתוך אילפס רותח דה"ל בישול", כלומר שרש"י הבין שהעלאת עוף היינו אכילתו, לפי שכל שעולה נאכל וגזרו אטו העלאת בשר בהמה בכלי ראשון עם גבינה.

ואפשר לבאר שכן הוא בענייננו מק"ו, שאם להעלות על השולחן אסרו מאחר והעולה נאכל ויבוא לאכול בשר בהמה בחלב, כ"ש שאסור לאכול כל זמן שיש טעם בפה שמא מחמת שיורגל בטעם הבשר והחלב יבוא גם לאוכלם יחד.

ב. אולם הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פ"ט ה"כ) כתב "אסור להעלות העוף עם הגבינה על השולחן שהוא אוכל עליו, גזירה משום הרגל עבירה שמא יאכל זה עם זה, אף על פי שהעוף בחלב אסור מדברי סופרים". ונראה מדבריו שלא פירש כרש"י, אלא שלדעתו אע"פ שעוף בחלב הוא דרבנן, גזרו עליו שלא להעלות ולמרות שהיא גזירה לגזירה. ולשיטתו צריך להבין למה אסרו ולא נחשב גזירה לגזירה?

הרדב"ז כתב "ואף על גב דאיסור בשר עוף בחלב מדבריהם עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה דאי לא הא לא קיימא הא דקרוב לבוא לידי איסור תורה דלא כתיב בתורה אלא גדי". ודבריו ודאי מועילים בענייננו, שאם נתיר לאכול בלא הרחקה, יבואו לאכול יחד.

ומה שיש להעיר בזה הוא, שנחלקו רש"י והרמב"ם בגדר 'כולא חדא גזירה' (הראה לי הרה"ג מרדכי רבינוביץ שליט"א), שכתב הרמב"ם (פיהמ"ש שבת פ"ד מ"א) "אבל אם היו שתי הגזרות בעת אחת מותר, וזהו שעושין תמיד, וזהו ענין אמרם כולה חדא גזרתא היא, כלומר שמי שגזר גזרה זו ראה שלא תתקיים גזרה זו אלא בגזרה אחרת שתחזק אותה ותסמכנה, ולפיכך גזר השתים ביחד". והיינו שאם במשנה אחת מופיעות שתי הגזרות, אפשר לומר שכולא חדא גזירה. אולם רש"י (ביצה ג א ד"ה חדא) ביאר שביאור כולא חדא גזירה היא, הוא שהגזירה השנייה הייתה גם היא במשמעות הגזרה הראשונה, ולא שגזרו שתי גזרות במעמד אחד על מנת שאחת תקיים השניה. לכן בהעלאה לשולחן לשיטת הרמב"ם שהגזירות נשנו במשנה אחת מבואר למה לא חשיב גזירה לגזירה וכדברי הרדב"ז. ורש"י ביאר את הגזירה לשיטתו ולכן הוכרח לומר שהעלאה היינו אכילה, כלומר שאף זה היה במשמע ולכן אין בזה גזירה לגזירה.

אבל בהמתנה בין בשר לחלב, שהיא גזירה מאוחרת ולא נשנתה במשנה, לרמב"ם אי אפשר לומר שזו גזירה לגזירה שבאופן זה לא גוזרים, וממילא מוכרח ביאורו שטעם האיסור הוא מפני בשר שבין השיניים וזוהי אותה גזירה. ולרש"י שמבאר שאין גזירה לגזירה כאשר אף הראשון היה במשמע, צריך להבין למה כאן גזרנו? ולפי מה שהתבאר לעיל בשיטת רש"י שאפשר לומר שאיסור כל זמן שיש טעם בגרון הוא ק"ו מאיסור העלאה לשולחן, מבואר.

ג. עוד שיטה בראשונים בשאלה מתי גוזרים גזירה לגזירה היא בתוס' (ברכות נג א ד"ה גזירה) שכתבו שכל "דאי לא הא לא קיימא הא", ולפ"ז ברור מדוע אצלנו גוזרים, שאם לא נגזור על ההרחקה לא תתקיים גזירת איסור האכילה [וסברה זו כתבה הרשב"א (חולין קד ב) על מנת לבאר למה העלאה לשולחן לא חשיב גזירה לגזירה].

ד. הט"ז (סי' פח ס"ק א) כתב "שלא יבא לאכלם יחד, ואע"פ דכשאוכלם יחד נמי ליכא איסור דאורייתא, שאין איסור אלא דווקא דרך בישול יחד, ונמצא דהוי גזירה לגזירה, בגמרא אמרינן דבכהאי גוונא גזרינן גזירה לגזירה". ובפרי מגדים (משבצות זהב ס"ק א) כתב שלשון הט"ז אינה מדוקדקת משתי סיבות:

1. היה צריך לכתוב שעוף בחלב הוא מדרבנן אפילו בדרך בישול.
2. הגמרא לא אמרה שבכהאי גוונא גוזרים גזירה לגזירה, אלא שכיון שודאי יאכל הכל גזירה אחת (לפי פירוש רש"י).

לכן ביאר הפרי מגדים, שהמחבר כתב כלשון הרמב"ם, "שלא יבואו לאוכלם", וביאר הט"ז שזהו חידושו של אביי, שכיון שבשר בחלב לא בדילי מיניה ורגילים לאוכלם כל אחד בפני עצמו, במקום כזה גוזרים גזירה לגזירה. ולפי זה ביאר הפרי מגדים שמה שכתב הט"ז "שאין איסור אלא דווקא דרך בישול יחד" כוונתו הייתה שאפילו אם נטעה לומר שמה שכתב המחבר "שלא יבא לאכלם" מוסב על בשר בהמה בחלב, עדיין היה כאן רק איסור דרבנן כי דווקא בבישול אסור, ועדיין הייתה כאן גזירה לגזירה לפי שיטת אביי.

וכפי יסוד זה של הפרי מגדים שבדבר מצוי ורגיל גוזרים לגזירה לגזירה, כתבו אף החכם צבי (סי' עה) והגר"א (או"ח סי' רנב ס"ק כט, שגוזרים במקום שקרוב לפשיעה).

ולפי זה ברור למה גזרו המתנה, אע"פ שהיא גזירה לגזירה, לפי שהוא דבר המצוי והרגיל ובכה"ג גוזרים.

ד. המתנה לקטן - נפקא מינא בין הרמב"ם לראשונים

המורם מכל האמור עד כאן, שלרמב"ם דין המתנה בין בשר לחלב הוא אותה גזירה של איסור אכילתם יחד אפילו כשאינם מבושלים. ואילו לשאר הראשונים, אפשר שהיא אותה גזירה ואפשר שהיא גזירה שניה.

ונראה לומר נפקא מינה בזה (פרט לנפ"מ במחלוקתם המובאת בטור ריש סי' פט). דהנה במהרש"א (שבת כד א בתוד"ה גזרה) כתב ע"פ התוס' שאף במקום שגוזרים גזירה לגזירה, שלש גזירות לא גוזרים.

שידוע פסק ההלכה (רמב"ם הל' מאכלות אסורות פי"ז הכ"ו, שו"ת הרשב"א ח"א סי' צב) שאין להאכיל לקטן בידיים אפילו איסורי דרבנן. ונראה שאיסור זה הוא מדרבנן.

שאע"פ שבגמ' יבמות (קיד א) שנינו "לא תאכלום כי שקץ הם לא תאכילום להזהיר הגדולים על הקטנים מאי לאו דאמר להו לא תאכלו לא דלא ליספו ליה בידים וכו'" ומתבאר מהגמ' שהאיסור לתת לקטן לאכול שרץ או דם או לגרום לכהן קטן ליטמא הוא דאו', וכתב הרמב"ן (עה"ת ויקרא כא א) "ומהם נלמוד לכל איסורין שבתורה שלא נסייע באחד מהם שיעברו עליו הקטנים".

הרי שי"ל שזהו דווקא באיסורי תורה ולא באיסורי דרבנן, ובפרט שאף באיסורי דאו' יש אומרים (לבוש או"ח סי' שמג סע' א) שהאיסור לתת הוא רק מדרבנן ואין איסור מן התורה אלא באותם ג' איסורים שנשנו בברייתא יבמות (שם).

ואם נדון מה טעם האיסור להאכילו, נראה שכתב בתרומת הדשן (פסקים סי' סב) "הטעם דקפיד רחמנא שלא ירגיל אותו לעבור עבירות, וכשיגדל יבקש לימודו".

ולפ"ז אפשר לדון, שאם נאמר שחיוב ההמתנה הוא כביאורינו ברמב"ם שמחמת הבשר שבין השינים הרי זה כאוכל בשר וחלב יחד וזוהי אותה גזירה, ודאי שאף בקטן יש להקפיד על איסור זה, שלא יתרגל לעבור עבירות דרבנן. אולם אם נאמר שהאיסור הוא מחמת הטעם ונפרש שהוא גזירה לגזירה (באחד האופנים שגוזרים) הרי שאז נראה שאין חיוב להפריש את הקטן מזה, שזהו כשלש גזרות, גזירה שלא יאכל חלב אחרי בשר, שמא יאכל בשר וחלב יחד, שמא כשיגדל יאכלם יחד.

כל זה נכון אם נגדיר את חיוב ההמתנה מדין אפרושי מאיסורא, אך אם נגדיר אותו כחינוך ודאי שאין כל מקום לחילוק הנ"ל (ראה להלן).

ה. מחמירים כשתי השיטות

אמנם למעשה אין להקל על פי זה, לפי שקי"ל להחמיר כחומרה שבשתי השיטות, כמבואר במחבר (סי' פט סע' א) ובט"ז (שם ס"ק א) וע"ע בפרי מגדים (משב"ז ס"ק א). ואפשר שנוכל לצרף יסוד זה על מנת להקל באופנים שונים וכפי שיבואר להלן.

ו. משך ההמתנה בין בשר לחלב

וקודם שנברר הכרעת הפוסקים בשאלה זו, נראה להעלות עוד שאלה בגדרי החינוך בדין זה. שהרי נחלקו הראשונים לגבי משך ההמתנה בין בשר לחלב.

שבבגמ' (חולין קה א) למדנו, "אמר מר עוקבא, אנא להא מלתא חלא בר חמרא לגבי אבא דאילו אבא כי הוה אכיל בשרא האידנא לא הוה אכל גבינה עד למחר עד השתא ואילו אנא בהא סעודתא הוא דלא אכילנא לסעודתא אחריתא אכילנא".

משמע שמעיקרא יש להמתין מעת לעת בין אכילת בשר לחלב, אבל מר עוקבא הקל על עצמו ולא המתין אלא מסעודה לסעודה. ונחלקו הראשונים מה פירוש מסעודה לסעודה.

בתוס' (חולין שם ד"ה לסעודתא) כתבו "לסעודתא אחריתא אכילנא - לאו בסעודתא שרגילין לעשות אחת שחרית ואחת ערבית אלא אפילו לאלתר אם סילק השולחן ובירך מותר דלא פלוג רבנן". ובמרדכי (חולין רמז תרפז) הביא שכדברי התוס' כתב גם ראבי"ה. וכן כתבו בהגהות אשיר"י (חולין פ"ח סי' ה) ובהגהות מיימוני (מאכלות אסורות פ"ט הכ"ח). ובאיסור והיתר הארוך (כלל מ סי' ד) כתב "ונהגו העולם להמתין שעה אחת מכ"ד ליום אחר ברכת המזון ואוכל אז גבינה אפילו בלא קנוח וממתין השעה אפילו אחר אכילת בשר חיה ועוף". ובדרכי משה (ס"ק ה) הביא מהגהות שערי דורא שכתב "רבים נוהגין להקל ועושין להם פשרה מדעתם להמתין שעה אחת אחר סעודת בשר וסלקו וברכו ואז אוכלין גבינה אף על גב דלא אשכחן טעמא ורמז לשיעור זה מכל מקום מי ימחה בידיהם הואיל והתוס' והראבי"ה מתירין אמנם הצנועים מושכין ידיהם עד מסעודת שחרית לסעודת ערבית".

לעומת זאת, דעת הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פ"ט הכ"ב) שיש להמתין שש שעות שכתב, "עד שיהיה ביניהן כדי שיעור סעודה אחרת והוא כמו שש שעות". והרא"ש (שם) כתב "בסעודתא אחרינא אכילנא פירוש בזמנה שרגיל אדם לסעוד דהיינו מזמן סעודת הבקר עד זמן סעודת הערב, ופחות משיעור זה אין לאכול גבינה אחר בשר דלא אשכחן מאן דשרי אף בהאי שיעורא אלא מר עוקבא וקא קרי נפשיה חלא בר חמרא". וכן פסקו ראבי"ה ורשב"א (הביאם בבית יוסף או"ח סי' קעג).

להלכה פסק המחבר (שם) להמתין שש שעות, ורמ"א כתב שיש אומרים שצריך להמתין רק שעה ולא יותר ושכן המנהג פשוט במדינות אלו, אמנם צריך סילוק שולחן וקינוח והדחה. אולם העלה "ויש מדקדקים להמתין שש שעות אחר אכילת בשר לגבינה וכן נכון לעשות".

ובט"ז (ס"ק ב) כתב בשם השערי דורא, "ואם אי אפשר למחות ביד בני אדם שאינם בני תורה, אבל בבני תורה ראוי למחות ולגעור בהם שלא יקילו פחות משש שעות". והש"ך (ס"ק ח) כתב בשם מהרש"ל שיש להמתין שש שעות והוסיף, "דכן ראוי לעשות לכל מי שיש בו ריח תורה".

הרי ששיעור ההמתנה נתון במחלוקת גדולה. ובזה יש לדון גבי קטנים, האם צריך לחנכם דווקא לשש שעות, או שאפשר להקל עליהם? עוד יש לדון מהו גיל חינוך לעניין זה, שהרי יש גיל שבו הילד מבין ומבחין שאין לאכול חלב עד סעודה אחרת, אבל מושג זמן של שעות הוא לא מבין, אין אצלו חילוק בין שש שעות לחמש או לשלש, ההבדל אצלו הוא בין הארוחות, האם בגיל זה אפשר להקל פחות משש שעות, ולהמתין רק מסעודה לסעודה?

ז. מקור מן המדרש להמתנה לקטן

המקור הראשון שמצאנו להמתנה בין בשר לחלב לקטנים הוא במדרש (פסיקתא רבתי פיסקא כה) המתאר את דרישת המלאכים להשאיר את התורה בשמיים[1]:

"דבר אחר לא תבשל גדי עשר תעשר, הראשון ודאי לאיסור בשר בחלב, השני למה? אלא כשבא הקדוש ברוך הוא ליתן תורה התחילו מלאכי השרת משליכים פירקם לפני הקדוש ברוך הוא, 'מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו' (תהלים ח ה), 'ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים' (שם פס' ב), אמר רבי אחא אמרו לו המלאכים אישורך הוא שתתן הודך על השמים ותתן לנו תורתך. אמר להם הקדוש ברוך הוא, אין תורתי נמצאת אצליכם לא תמצא בארץ החיים. משל למלך שהלך ללמד את בנו סילקראות, והיו אצבעותיו מקוטעות ראה אותו רבו ואמר לו לך למד את בנך אומנות אחרת שכל אומנות הזו אינה מתבקשת אלא באצבעות ובאת ללמדו סיליקראות.

כך אמר להם הקדוש ברוך הוא מה אתם אומרים אשר תנה הודך על השמים ואינה נמצאת אצליכם, למה? כתב בה 'אנכי ה' אלהיך' (שמות כ ב) כופרים אתם במלכותי? לא אצלי אתם, ואין אתם רואים דמות כבודי ככל יום? וכן כתב בה 'אדם כי ימות באהל' (במדבר יט יד) וכי מתים אתם? כתב בה 'את זה תאכלו' (ויקרא יא ט) 'ואת זה לא תאכלו' (שם פס' ד) וכי אוכלים ושותים אתם שאתם מבקשים שאתן את תורתי לכם?

מה עשה הקדוש ברוך הוא? לא עשה, אלא מסלק אותם ונתן תורה לישראל. והם כופרים בלא יהיה לך לסוף ארבעים יום, התחילו המלאכים אומרים לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע לא כך אמרנו לך לא תתן את התורה להם, לפיכך כשביקש הקדוש ברוך הוא לכתוב אותם להם שנית, לא היו המלאכים מניחים אותו.

אומר להם הקדוש ברוך הוא, אתם הם שמקיימים את התורה?! תינוק הגמול בישראל מקיימה יותר מכם, יוצא מבית הספר אם היה לו לאכול בשר וחלב, אפשר לו לאכול חלב עד שירחץ ידיו מן הבשר?! ואתם כשנשלחתם אצל אברהם הביא לפניכם בשר וחלב כאחת ואכלתם, שנאמר ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו. וכיון שסלקם הקדוש ברוך הוא בתשובה זו, אמר הקדוש ברוך הוא למשה עד שהשעה פנויה כתב לך את הדברים האלה, לכך כתב לא תבשל גדי בחלב אמו"^[2].

יש ראשונים שרצו להוכיח מהמדרש שמעיקר הדין אין צריך המתנה בין בשר לחלב, אלא רק קינוח הפה ונטילת ידיים (עי' בעיטור ש"א הכשר הבשר יג ע"ד) וכתב עליהם המאירי בבית הבחירה (חולין קה א), "ומה שהביאו הם ראיה לדעתם ממה שאמרו בפסיקתא בפרשת עשר תעשר שאמר הקדוש ברוך הוא למלאכים תינוק שבישראל מקיים את התורה יותר מכם שאם באים לאכול בשר בחלב אינו אוכל מן החלב עד שרחץ ידיו מן הבשר אינו כלום חדא דאין משיבין בהגדות ועוד דההיא בקטן נאמרה ודרך חנוך".

וממה שסיים "דההיא בקטן נאמרה ודרך חינוך", אפשר לדייק שלקטן בגיל חינוך אפשר להקל ולא להצריך שש שעות, אלא להסתפק בהבדלה בין בשר לחלב על ידי נטילת ידיים.

אלא שהמאירי מוסיף וכותב, "ויש מפרשים בה דדוקא קטן שאין כח בו לשהות שש שעות וסעודותיו תכופות זו לזו ועכולם ממהר הן באיסטומכא הן בין השנים ומקילין מזו לומר שלא ליתן שיעור שש שעות אלא כל שהפסיק בסעודה זו וקבע לאכול פעם אחרת אפילו בתוך שש שעות שהרי לא הוזכרו כאן שש שעות אלא מסעודתא לסעודתא ואף על פי שאין הדברים נראין מפני שסתם מסעודה לסעודה סתם קאמר שהוא כשיעור שש שעות מיהא לגדול ושאם לא כן נתת דבריך לשיעורין מכל מקום בעוף מיהא יראה לי לדון כן מפני שהוא נקל להתעכל ולהפקע שם בשר מעליו יותר משאר בשר".

ומפשט דבריו אלה משמע שאין להקל אפילו לקטן אלא בבשר עוף ולא בבשר בהמה, והדברים נראים כסותרים.

תשובה לזה מצאתי במאמר של הגאון הרב יעקב מאיר שטרן שליט"א (קובץ מבית לוי, תשנ"ה, עמ' צג) שביאר את דברי המאירי וז"ל, "ופירוש דבריו [בחלק הראשון. י.ק], דדוקא בקטן אפשר להקל שאין צריך שיהוי וסגי ברחיצה בלבד, מה שאין כן בגדול צריך שיעור מסעודה לסעודה שהוא ו' שעות, ומה שכתב בהמשך ויש מפרשים בה דדוקא קטן שאין כח וכו', ביאור דבריו, שיש מפרשים האלה סבירא להו דהא דקיל בקטן דאין צריך לשהות שיעור ו' שעות, זה אינו משום עצם הדבר שהוא קטן שהרי גם בקטן יש דין חינוך, אלא הטעם דקיל בקטן הוא משום שאצלם העיכול הוא מהיר יותר. ואם כן מה שאצל גדול אורך בדרך כלל זמן רב אצל קטן אורך פחות משום שעיכולו מהיר יותר, ולפי זה רצו לחדש שאפילו בגדול נמי אפשר להקל היכא שהוא רוצה לקבוע עצמו לסעודה אחרת שהרי מסתמא כבר נעכל סעודתו הקודמת ולילדים אין צריך דוקא ו' שעות אלא שיעור עיכול שהוא מסעודה לסעודה. ועל זה פליג המאירי וסבירא ליה שאין לומר כן שהרי חז"ל סתמו ואמרו מסעודה לסעודה שהוא שיעור ו' שעות מסתמא לגדול, דאם לא כן נתת דבריך לשיעורין.

אך מכל מקום מסיק המאירי דבעוף שהוא נקל לעיכול יש לדון כן, ורצונו לומר דבו אפשר באמת לדון להקל, אבל ודאי דכונתו אף לגדול, דבקטן כבר אמר לעיל דבו יש להקל אפילו בבשר בהמה כדמוכח מהפסיקתא".

הרי שלשיטת המאירי על פי הפסיקתא אפשר להקל לקטן בנטילה בלבד אפילו אחר בשר בהמה [והביא שם ראייה שאכן כך היא שיטת המאירי מדברי המאירי עצמו במגן אבות (דף מח)].

ח. חילוק בין גילאים שונים בקטן

עוד הביא שם במאמרו את לשון הלקט יושר (תלמיד תרומת הדשן) שכתב על רבו, "ונהג כפוסק רבי משה בן ר' מיימון בין אכל בשר בהמה בין אכל בשר עוף היה ממתין ו' שעות בין סעודה לסעודה כשרוצה לאכול אחר כך גבינה. אבל אין להקפיד על הקטנים אם אכלו בשחרית בשר ובצהריים גבינה אף על פי שלא שהו כשיעור שש שעות וגם אינו מוחה לאחרים שאינם מדקדקים במעשים, אבל לבנו היה מוחה מיד שהיה בר מצוה". הרי שדעת תרומת הדשן כדעת המאירי שאין צורך להקפיד עם קטן [עד גיל בר מצוה] על שש שעות.

אמנם הבדל יש בינו לבין המאירי, שלמאירי מיד מותרים על ידי נטילת ידיים, ואילו לתרומת הדשן צריך להמתין מסעודה לסעודה ורק על מספר השעות אין להקפיד.

ונראה לומר שאינם חולקים. שכשנדקדק בדברים נראה שבמדרש כתוב "תינוק הגמול בישראל מקיימה יותר מכם, יוצא מבית הספר" ועל דבר זה כתב המאירי שמקילים על ידי נטילת ידיים. וצריך באור מהו גיל זה, מהו גמול שלומד בבית הספר?

במסכת כתובות (ס א) שנינו, "תנו רבנן יונק תינוק והולך עד עשרים וארבעה חדש מכאן ואילך כיונק שקץ דברי רבי אליעזר רבי יהושע אומר אפילו ארבע וחמש שנים". יוצא, שיש מציאות שתינוק בגיל ארבע או חמש יונק, ואחר כך הדבר כבר לא מצוי. ובמסכת בבא בתרא (כא א) למדנו, "דאמר רב יהודה אמר רב ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל שבתחלה מי שיש לו אב מלמדו תורה מי שאין לו אב לא היה למד תורה... עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע, אמר ליה רב לרב שמואל בר שילת עד שית לא תקביל מכאן ואילך קביל ואספי ליה כתורא". ובירושלמי כתובות (פ"ח הל' יא) שנינו "התקין שמעון בן שטח שלשה דברים שיהא אדם נושא ונותן בכתובת אשתו ושיהו התינוקות הולכין לבית הספר והוא התקין טומאה לכלי זכוכית" וביאר שם בקרבן העדה, "שבתחלה מי שיש לו אב מלמדו ומי שאין לו אב לא הי' לומד תורה התקין שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר ומכניסים אותן כבן שש כבן שבע".

והדברים מתאימים כפתור ופרח, שבגיל ארבע חמש עוד יש שיונקים ובגיל שש שבע מכניסים לבית הספר, הרי שהמדרש שמתאר שתינוק גמול יוצא מבית הספר, מתאר תינוק בערך בגיל שש. ואם כן המאירי דיבר על קטנים בסביבות גיל זה.

ועדותו של הלקט יושר על רבו היא, "אבל לבנו היה מוחה מיד שהיה בר מצוה", הרי שעד גיל זה לא הקפיד על שש שעות, ואפשר לומר שהוא דיבר בגילאים מבוגרים יותר ממה שדיבר המאירי.

מעתה יש לדון האם הרגלת הקטן להמתין בין בשר לחלב היא מדין חינוך או מדין 'אפרושי מאיסורא'.

אם נאמר שהחיוב הוא מדין חינוך, אפשר שיש לחלק בין גילאים שונים בקטן ובכל גיל חיוב החינוך להמתין בין בשר לחלב יהיה באופן שונה.

שהרי בגדרי מצוות חינוך, יש מצוות בהם נשנה במפורש באיזה גיל להתחיל בהן כגון מה ששנינו בסוכה (מב א) "תנו רבנן קטן היודע לנענע חייב בלולב להתעטף חייב בציצית לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין יודע לדבר אביו לומדו תורה וקריאת שמע".

אבל בהרבה מצוות לא אמרו לנו חז"ל את הזמן בו יש לחנך להם ונחלקו בהם הראשונים ונתנו גדרים שונים ומכללם עולה שתחילת גיל חינוך נע מגיל חמש ועד גיל תשע (עי' רש"י ברכות טו ד"ה בד"א, שם מגילה יט ב ד"ה בד"א, תוס' ערכין ב ב ד"ה שהגיע, רשב"א ברכות מח א, מאירי חגיגה ב א, או"ז ח"ב סי' מג). ויש שחלקו על זה וביארו שהגדרים הנ"ל הם רק לגבי תעניות, אבל בשאר המצוות אין שיעור אלא כל ילד לפי דרכו ולפי עניין המצוה (תוס' שם ובסוכה כח ב ד"ה כאן, רא"ה ריטב"א ור"ן סוכה שם, מאירי שם).

לפי זה פשוט שלגבי המתנה בין בשר לחלב יש לחלק בין גילאים שונים, שהרי יש גיל בו הילד מבין שאסור לאכול יחד בשר וחלב, ויש גיל בו הוא מבין שצריך לחכות מסעודה לסעודה אבל מושג של זמן, כלומר הבחנה של שעות עדיין אין לו, ויש גיל שהילד כבר יודע להבחין בשעות. והחינוך להמתנה הוא לפי התפתחות הילד.

ט. המתנה, חינוך או אפרושי מאיסורא?

כל זה נכון רק אם נגדיר את חיוב ההמתנה כ'חינוך', אך אם נאמר שחיוב ההמתנה הוא בגדר 'אפרושי מאיסורא' אין מקום כלל לדיון לעיל ומוכרחים להקפיד מינקות (ראה או"ח סי' שמג).

אולם גם אם נגדיר את ההמתנה כ'אפרושי מאיסורא' ולא כחינוך, יש מקום להקל משלשה טעמים.

א. במשנה ברורה (סי' שמג ס"ק ג) כתב, "אבל החינוך בלא תעשה בין של תורה בין של דבריהם הוא בכל תינוק שהוא בר הבנה שמבין כשאומרים לו שזה אסור לעשות או לאכול אבל תינוק שאינו בר הבנה כלל אין אביו מצווה למנעו בעל כורחו מלאכול מאכלות אסורות או מלחלל שבת אפילו באיסור של תורה כיון שאינו מבין כלל הענין מה שמונעו ומפרישו". העולה מדבריו שלתינוק שאינו בר הבנה אין בכלל חיוב להפריש מאיסור.

ב. בשו"ע (או"ח סי' רסט סע' א) פסק, "נוהגים לקדש בבית הכנסת. ואין למקדש לטעום מיין הקידוש, אלא מטעימו לקטן, דאין קידוש אלא במקום סעודה". ולכאורה קשה, שהרי אסור להאכיל איסור לקטן בידיים? המגן אברהם (שם ס"ק א) מתרץ כמה תירוצים. אחד מהם הוא שיש חילוק בין אכילת איסור לאכילת היתר בזמן אסור. לכן גם בענייננו אפשר להקל מאותו טעם, שאין חיוב הפרשה מאיסור על זמן אסור אלא רק על דבר שאסור מעצמו.

ג. מאחר ויש מחלוקת ראשונים בשאלה כמה להמתין (כפי שהתבאר לעיל), אין בזה אפרושי מאיסורא. כפי שכתב ב'מנוחת אהבה' (ח"א פ"כ סע' ד), "דבר השנוי במחלוקת הפוסקים שיש אוסרים לעשותו ויש מתירים, ונפסק להלכה בשלחן ערוך כדעת האוסרים. אם המחלוקת היא בדבר הנוגע לאיסור תורה, אסור לגדול לומר לקטן לעשותו בשבת. ואם המחלוקת היא בדבר הנוגע לאיסור מדברי סופרים, מותר לגדול לומר לקטן לעשותו בשבת במקום צורך או מצוה, ואפילו אם יש בזה צורך לגדול בלבד, וכל שכן אם יש בזה צורך לקטן". ובהערה (שם ס"ק 13) כתב שההיתר לצורך קטן במקום מחלוקת הוא מאחר ופסקו הראשונים (רשב"א יבמות קיד א, ריטב"א ומאירי עירובין מ ב, חדושי הר"ן ראש השנה לג א) שכל שהוא לצורך קטן אין לחשוש בו ל'דלמא אתי למסרך'.

ודין המתנה הוא מדרבנן ויש בו מחלוקת. לכן נראה שניתן להקל לקטן כפי שראינו לעיל לחלק בין גילאים שונים, לפי רמת ההבנה של הילד ולפי הצורך שלו באוכל.

י. מסקנת הפוסקים

מעתה לא נותר אלא לברר את הכרעת הפוסקים בשאלה זו. ומצאנו חמש תשובות בעניין, ונביא את מסקנותיהם.

א. שו"ת חלקת יעקב (יו"ד סי' טז) - להמתין לכל הפחות שעה אולם "דא ודאי אם יש בקל ליתן לו דברים אחרים שיתהנה מזה התינוק במקום מאכלי החלב, והתינוק יתאוה לזה גם כן כמו למאכלי החלב, יש למנוע אותו מחלב - אבל כשאין לו תאוה לדברים אחרים ואם לא יתנו לו מאכל חלב לא יאכל, פשיטא לפי עניות דעתי דאין איסור בדבר, ואפשר גם מצוה".

ב. שו"ת משנה הלכות (ח"י סי' צו) - "ולכן בקטנותם יסביר לו שאסור לאכול בשר וחלב יחד באפיקורן ואחר כך לאט לאט ירגילוהו להפסיק קצת וכשיראה שכבר נתחזק ויכול לסבול אז יחנכו שעות כשאר כל אדם".

ג. שו"ת תשובות והנהגות (כרך א סי' תלה) - "נראה דמיד כשמבין ענין האיסור של חלב אחר בשר (אפילו בשנתיים) כבר ראוי לחנכו דומיא דכל מצות חינוך דאיסורין... ויש להמתין שיעור שעה (אחרי קינוח והדחה)... אבל כשמגיע לבן חמש או שש שזהו גיל חינוך למצוות... ראוי להתחיל לחנכו יותר עד ג' שעות, ולערך בבן תשע או עשר ו' שעות. ובחכמת אדם (כלל מ דין יג) מקיל בחולה קצת אחרי שהיית שעה והוא הדין בקטן, אבל קצת חינוך צריך וראוי על כל פנים כשהוא עוד קטן לדקדק מאד לחנכו שימתין כבר אז שש שעות דוקא".

ד. שו"ת יביע אומר (ח"א יו"ד סי' ד) - די להמתין שעה אחת. וודאי שאפשר להקל מסעודה לסעודה אפילו אם אין שש שעות.

ה. שו"ת שבט הלוי (ח"ד סי' פד) - קטן שהגדיל קצת, מותר לתת לו חלבי שעה אחרי אכילת בשר עוף

 

[1] במסכת שבת (פח ב) הובא חלקו הראשון של המדרש (בלשון קצת שונה מלשון המדרש והשינוי המרכזי הוא שבמדרש הקב"ה הוא העונה למלאכים ואילו בגמרא משה רבנו הוא העונה), "ואמר רבי יהושע בן לוי בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם מה לילוד אשה בינינו אמר להן לקבל תורה בא. אמרו לפניו חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים.

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה החזיר להן תשובה, אמר לפניו רבונו של עולם מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם, אמר לו אחוז בכסא כבודי וחזור להן תשובה - שנאמר מאחז פני כסא פרשז עליו עננו ואמר רבי נחום מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו.

אמר לפניו רבונו של עולם תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים אמר להן למצרים ירדתם לפרעה השתעבדתם תורה למה תהא לכם? שוב מה כתיב בה לא יהיה לך אלהים אחרים בין הגויים אתם שרויין שעובדין עבודה זרה? שוב מה כתיב בה זכור את יום השבת לקדשו כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות? שוב מה כתיב בה לא תשא משא ומתן יש ביניכם? שוב מה כתיב בה כבד את אביך ואת אמך אב ואם יש לכם? שוב מה כתיב בה לא תרצח לא תנאף לא תגנב קנאה יש ביניכם יצר הרע יש ביניכם?

מיד הודו לו להקדוש ברוך הוא שנאמר ה' אדנינו מה אדיר שמך וגו' ואילו תנה הודך על השמים לא כתיב. מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב ומסר לו דבר שנאמר עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות אף מלאך המות מסר לו דבר שנאמר ויתן את הקטרת ויכפר על העם ואומר ויעמד בין המתים ובין החיים וגו' אי לאו דאמר ליה מי הוה ידע?".

[2] לכאורה אפשר להוכיח מהמדרש שלקטנים אנו מקלים יותר מגדולים, ומסתפקים בקנוח והדחה. אולם, דיוק זה נכון רק לשיטת הרמב"ם שסובר שהדין בגדולים הוא המתנת שש שעות. אבל לר"ת שסובר שמעיקר הדין מספיק קנוח והדחה, יוצא שדין הקטן כדין גדול.