חנוכה - בין שמיים לארץ

הרב ינון קליין שליט"א

בס"ד ערב נר ראשון חנוכה תש"פ

 

חנוכה – חיבור שמיים וארץ

(שמונה אותיות כנגד שמונה נרות)

 

א. כתב האבודרהם (חנוכה): "חנוכה נוטריקון ח' נרות והלכה כבית הלל". וצריך ביאור, וכי זהו מהותו של החג? ועוד, הרי רק בשמיני מדליקין שמונה נרות? ועוד הרי גם לבית שמאי יש שמונה נרות ולא רק לבית הלל? ועוד שנראה שיש קשר בין הדלקת שמונה נרות לבין זה שהלכה כבית הלל?

 

ב. על מנת להבין את הדברים צריך להקדים ולבחון מהו עניינו של חנוכה.

חז"ל תקנו לחוג שמונה ימים, אף על גב שהנס היה רק שבעה ימים, שהרי ליום אחד היה שמן. השאלה הזו, המוכרת בתור "קושיית הבית יוסף", העסיקה פרשנים רבים, ונכתבו לה למעלה מחמש מאות תירוצים.

אחד מהתירוצים לקושיה זו הוא - שבמדרש (הביאו מהרש"א ח"א שבת כא ב ד"ה מאי) מפורש שמלאכת המשכן נגמרה בכ"ה כסלו והיה מקופל עד ראש חודש ניסן:

"ומעתה הפסיד כסלו שנגמרה מלאכה בו, לאו, מהו ותשלם אמר הקב"ה עלי לשלם לו, מה שילם לו הקב"ה חנוכת בית חשמונאי" (לשון פסיקתא רבתי פ"ו, איש שלום עמ' כד).

ולכן עשו את החג שמונה ימים:

"כמו חנוכת המזבח שהיו שבעת ימי המילואים וביום השמיני היה גמר התחלת העבודה במשכן על ידי אהרן ובניו כמבואר בתורה. וכן שלמה המלך בחנכו את בית המקדש כתיב בדברי הימים: ויעש שלמה את החג... שבעת ימים... ביום השמיני עצרת, עי"ש. ולכן לזכרון קראו יום טוב זה גם כן חנוכה מלשון חנוכת המזבח וחנוכת הבית" (לשון ערוך השלחן סי' תרע סע' ה).

כלומר, חנוכה הוא לזכר חנוכת המזבח וחנוכת המשכן, ויש קשר בין ימי המילואים שארכו שמונה ימים, לחנוכה שאורכו שמונה ימים.

תירוץ נוסף לשאלה מפני מה תקנו את החג שמונה ימים, הוא שיש קשר בין חנוכה לסוכות. בפירוש הר"י מלוניל על הרי"ף (שבת ט ב), כתוב שבגלל שיוון גזרה על קיום מצוות, מה שלא גזר אפילו פרעה, קבעו שהחג יהיה כמו החג הארוך ביותר, סוכות, שהוא שמונה ימים (יחד עם שמיני עצרת). גם בספר מכבים (ב י, ו-ח) כתוב:

"ויחוגו את שמנת הימים בשמחה כחג הסוכות בזכרם את רעותם לפני זמן מה בחג הסוכות בהרים ובמערות כחיות השדה. ועל כן בענפי עץ עבות ובענפי הדר ובכפות תמרים בידיהם הודו לאשר הצליח בידם לטהר את מכונו. ובדעת כולם נמנו וקבעו לכל עם היהודים לחג מידי שנה בשנה את הימים האלה".

אם כן, מצאנו קשר (ויש עוד הקשרים עליהם נעמוד בהמשך) בין סוכות חנוכה. והדבר צריך ביאור והסברה.

 

ג. במסכת סוכה (נג א) מסופר:

"תניא, אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן: אם אני כאן - הכל כאן, ואם איני כאן - מי כאן".

לכאורה, להלל הענוותן (עי' עירובין יג ב) לא מתאים לומר דבר כזה. כאילו בו תלויה השמחה בבית השואבה, ורק אם הוא נמצא יש מקום לשמחה זו.

המשך חכמה (שמות כ, יח) מבאר את העניין הזה. בעצרת, חג השבועות, כולם  מודים "דבעינן נמי לכם", כלומר שצריך לחלק את החג בין העניינים הרוחניים, תפילות ולימוד והעניינים הגשמיים אכילה ושתייה. ואי אפשר לוותר על האכילה והשתיה, ולהגיד אני רוצה רק רוחניות, רק תפילה, רק תורה. הסיבה לזה שדווקא בחג שבועות מתקיים הכלל ההלכתי הזה היא, לדברי המשך חכמה:

"דזהו תכלית מן התורה שכולם יזכו ויזככו החומר וכוחותיו על פי התורה אשר תיישר כל צעד בעולם המעשה. וזה השכר על נפש החומרי שיזכה למעלות רוחניות רמות סדרו רבותינו (ברכות לד א) כל צרכי סעודה בשר שור הבר ואווזות שמינות ולויתן ויין המשומר בענביו, שזהו מורה הכל על השגות רוחניות מגיעות לנפש החומרי, באר יהיה דק ונעלה מאוד וישיג גם בעונג אלקית לעתיד, ה' יזכו לזה!".

כלומר, מטרת התורה והמצוות היא לזכך את הגשמיות ולהעלותה, לכן דווקא בחג מתן תורה, צריך לתת מקום לגשמיות ולהדגיש את הנקודה הזה. יש אצל הגרי"מ חרל"פ ביטוי מעניין: "וגם זו אחת מפלאות היצירה שיש בכח הגוף להתהפך, שגם הוא עצמו ישאף בכל נטיותיו להטובות והתכליתיות" (מי מרום ב עמ' טו). הגוף עצמו יכול להפוך לכמעט רוחני, הגשמיות יכולה להפוך כולה לטובה, לרוצה טוב.

המשך חכמה ממשיך ומבאר את דברי חז"ל (שבת פד א): "ארץ יראה ושקטה, אם יראה למה שקטה ואם שקטה למה יראה?" אלא שלפני שקיבלו ישראל תורה יראה שמא לא יקבלוה ויחזור העולם לתוהו ואחר שקיבלו ישראל התורה שקטה. ומחדש המשך חכמה, שיראתה של הארץ לא הייתה שתחרב, אלא שתשאר שפלה ללא קשר לעולמות רוחניים, ללא יכולת להתעלות ולהזדכך. רק בקבלת ישראל התורה, בהורדתה לארץ, לעולם הזה, קיבלו התחתונים כח רוחני, והתחברו שמיים וארץ. בתחילה יראה הארץ שמא לא יקבלו תורה:

"ונמצא תכלית השלימות נשאר רק על ידי מושכלות, והארץ מצד חומריותה מי יגיע בה למושכלות, ותהיה היא השפלה בתכלית בכלל המציאות העולם הרוחניים משכילים אמיתיים, ולבסוף שקטה, שהיא התכלית, שעל ידי המצוות המעשיות יזכו הכל לתכלית השלימות, וגם החומר יתעלה לאין חקר ותהיה השראת השכינה בארץ, וכבוד ה' יהיה לאור יומם".

הרעיון הוא נפלא, אך הביצוע קשה. לא כל אחד יכול להיות צדיק כזה שמחבר שמיים וארץ, שמצליח להעלות את הגשמיות לרום מעלתה ולזכך אותה. להיות צדיק כזה שמצליח לרומם את ישראל למעלה כזו שהטבע שלהם נהיה כמעט רוחני, צריך להיות מקושר ומאוחד עם ישראל.

זהו החילוק שבין משה ואהרון. משה גבהה מעלתו ממעלת בני ישראל מאד, והיה כולו אחוז ברוחניות, ואילו אהרן היה כולו קודש ומסירות להשכין שלןם בין איש לאשתו ובין אדם לחבירו, והיה אחוז ומדובק בחיי היום יום ובעולם הגשמי ולימד איך להעלות את הדברים ולחבר גשם ורוח. ממשיך המשך חכמה:

 "וזה נרמז מה שאמרו בתורת כוהנים פרשת שמיני (פרשה א, יד) שכל שבעת ימי המילואים היה משה משמש ולא שרתה שכינה על ידו - שמעלתו גבוה מאוד ממעלת בני ישראל. לכן מן שירד בזכות משה (תענית ט א) לא ידעו בני ישראל מה הוא (שמות טז, טו), כי לא השיגו ערך רוחניותו[1]... עד שבא אהרן ושרת בבגדי כהונה גדולה, ששם היו כלולים על לבו כל שמות שבטי בני ישראל בחושן ואפוד (שמות כח, כט), ובגדיו היו מכפרים כל אחד כפרה מיוחדת על ישראל (זבחים פח ב), והוא מפני כי אהב שלום ורדף שלום (אבות א יב)... לכן נראה כבוד ה' אל כל העם (ויקרא ט י). וכן העננים שירדו בזכותו (שיר השירים רבה ד, יג) היו מקיפים כל ישראל - כולם כאחד".

פלא! משה רבינו מוריד התורה לארץ, לא מצליח להעלות את ישראל למדרגה של השראת שכינה בתחתונים. רק אהרן מכח חיבורו לישראל, מצליח במשימה זו. ומתי? בתום ימי המילואים, ביום השמיני של ימי חנוכת המזבח.

ידוע שסוכות הוא חגו של אהרן הכהן. שהרי סוכות הוא זכר לענני הכבוד (לחד מ"ד ועי' בגר"א בשיר השירים א, ד שענני הכבוד חזרו בט"ו תשרי ולכן עושים סוכות אז ולא בניסן). בהורדת הלוחות השניים התגלה שהקב"ה סלח לישראל על חטא העגל, אבל עדיין לא נודע שסלח לאהרן הכהן. אמנם בחזרת ענני הכבוד נודע שסלח גם לאהרן, שהעננים היו בזכותו, ונמצא שסוכות הוא חגו של אהרן (עי' בזה בדרשות בית ישי עמ' קצח).

לכן הלל הזקן שעל לשונו היה שגור: "הוה מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", אומר בשמחה בחגו של אהרן, "אם אני כאן הכל כאן ואם איני כאן מי כאן". כלומר, אם מידתי כאן, לקרב אחרים באהבה, אפשר לחגוג את חג הסוכות בצורה טובה ונכונה, הכל כאן. במשך חכמה (שם) הוסיף שהלל היה בחינת שלמים ושמאי בחינת עולה. והיינו שהלל חיבר את העולם הגשמי לעולם הרוחני מה שאין כן שמאי שכולו בעולם הרוחני ולא בחיבור בין גשמיות לרוחניות (עי"ש).

ובאמת אם מתבוננים זהו מהותו של חג סוכות. כולו חג של הטבע, של תפילה על הטבע, של בקשה על פרנסה גשמית, ועם זאת של התבוננות שכל דרכי הטבע כולם מכוונים כלפי שמיא, בחיבור גשמיות ורוחניות, כדברי החת"ס (דרשות ח"א לז ע"ג):

"ועל זה נרמז ישיבת סוכה בפסולת גורן ויקב ויהיו הכוכבים נראים מתוכה, לרמז אף על פי שעוסק באכילה ושתיה היינו גורן ויקב מכל מקום יהיו כוכבים נראים נראים מתוכה פי' יכונה בשם ישראלי המשולים לכוכבים ולא ירף ידיו ממעשה אבותינו הקדושים".

הפירוש הוא (ראה דבריו במקורם) שסוכות בא ללמדנו שצריך לעבוד אתה' בשני יצרים. ביצר טוב וביצר רע, בעבודת הרוח ובעבודת החומר. לפי שגם החומר, ואפילו הנמוך שבו (פסולת גורן ויקב) מוכן ומזומן לעבודת ה'.

 

ד. אחת המחלוקות המפורסמות בין בית שמאי לבית הלל היא מחלוקתם בהדלקת נרות חנוכה (שבת כא ב). לדעת בית שמאי, ביום הראשון מדליקים שמונה נרות ומשם "פוחת והולך" עד שביום האחרון מדליק אחד. לדעת בית הלל, ביום הראשון מדליק נר אחד ומשם "מוסיף והולך" עד שביום השמיני מדליק שמונה נרות.

במחלוקת זו, כל אחד מהבתים מחזיק בשיטתו. ידוע ששיטת בית שמאי לילך אחר ה"בכח" ואילו בית הלל מידה אחרת להם לילך אחר ה"בפועל"[2]. יסוד זה של הליכה אחר ה"בכח" או אחר ה"בפעל", מתברר אצל הגרש"י זוין זצ"ל (לאור ההלכה עמ' שב) באופן זה - בספרי המקובלים ביארו שבית שמאי שרשם בגבורה ובית הלל בחסד. התורה ירדה לעולם הזה והתלבשה בגשמיות בשביל לבררה ולתקנה. אופן הבירור הוא בשני דרכים, בשמאל דוחה או בימין מקרבת. את הרע יש להפריד מהטוב בשמאל דוחה ואת הטוב יש לקרב בימין. אלא שרוב הדברים הינם בין טוב לרע, ובהם יש לדון אם לקרב או לרחק:

"ישנם הרבה דברים של היתר שנתערבו בהם כוחות של רע, ונחלקו חכמים על אופן בירורם, אם בבחינת שמאל דוחה, כדעת בית שמאי, ששרש נשמתם הוא מגבורות עליונות, או בבחינת ימין מקרבת, כדעת בית הלל, ששרש נשמתם הוא מחסדים עליונים".

זוהי שורש מחלוקת בית שמאי ובית הלל, אם השמיים נבראו תחילה או הארץ (חגיגה יב א). שביאר הרב'ה מחב"ד זצ"ל (אוצר ליקו"ש, לשיטתייהו סי' א):

"שלכולי עלמא (היינו גם לבית שמאי) הארץ היא עיקר המכוון, ולכולי עלמא (היינו גם לבית הלל) סדר הבריאה בפועל הוא מלמעלה למטה, משמים לארץ, והפלוגתא היא מהי הכוונה בבריאת הארץ. לדעת ב"ש העילוי הוא 'שמים', והכוונה בבריאת הארץ שישראל יפעלו בה על ידי התורה שגם היא תתעלה לדרגת שמים... ולדעת ב"ה הכוונה בבריאת הארץ היא שתשאר במציאותה ובגדרים שלה, גדרי הגשמי, אלא שגדרים אלו יהיו ע"פ התורה. אלא, שכדי שיהיה אפשר לפעול בארץ שתהיה כפי הרצוי נבראו תחילה השמים שעל ידם פועלים בארץ".

נמצא לפי זה, שהשמים הם בבחינת "בכח" לארץ שהיא התגלות השמיים "בפועל". לבית שמאי הולכים אחר ה"בכח" לפי שכל תכלית הבריאה היא להעלות את הארץ לשמים, ואילו לבית הלל הולכים אחר ה"בפועל" לפי שתכלית הבריאה להוריד שמיים לארץ (ועי"ש בהמשך דבריו).

מחלוקתם היא גם מחלוקת בדרך ההנהגה בעבודת העולם הזה. לבית שמאי עיקר העבודה היא במה שבכח ולא במה שפועל, ולכן העבודה מכוונת כלפי מעלה, כלפי הקדושה שבכח ולא כלפי זו המתגלה בפועל בחיי המעשה. מה שאין כן לבית הלל דרך העבודה היא בגילוי הקדושה בפועל בתוך חיי המעשה, בחיבור שמיים וארץ כמבואר לעיל.

 

ה. על כן בנר חנוכה, לבית שמאי פוחת והולך שעיקר הנס "בכח" היה ביום ראשון, שהשמן כבר הוכן להיות ניסי ולדלוק שמונה ימים, ורק ההתגלות של זה בפועל לקחה שמונה ימים[3]. אבל לשיטת בית הלל אדרבא, בכל יום מתגלה הנס בפועל יותר ויותר ולכן מוסיף והולך. ועי' חידושי אגדות למהר"ל שבת (כא ב)[4].

ולפי המבואר לעיל שיש קשר בין חנוכה לסוכות. צריך לומר, שחנוכה וסוכות הם שני צדדים של אותו מטבע. סוכות הוא חג הטבע כדלעיל, וחנוכה הוא חג הנס. אלא שבחנוכה יש שתי ניסים, אחד בדרך הטבע ואחד מעל הטבע, ותקנו חז"ל מעשה וברכה לזכר הנס שמעל הטבע, הדלקת המנורה, המעשה שתקנו הוא הדלקת חנוכייה, שהיא רוח רוכב על גשם, אש רוכבת על שמן ופתילה. והגדירו בגדרי המצווה שכל השמנים וכל הפתילות כשרים לנר חנוכה, וזה עצמו מורה כדעת ב"ה באופן העבודה, שהיא להשתמש בגשמיות ואפילו בנמוכה ביותר, אמנם יש מהדרין בשמן זית זך, שנזדכך והתעלה וזוהי ודאי הדלקה מעולה יותר.

 

ו. ויש להעמיק בזה יותר. לפי שגם לבית שמאי מצאנו קשר בין חנוכה לסוכות. שבגמרא (שבת כא ב) מצאנו לאחד ההסברים בשיטת בית שמאי, שטעמם לפסוק פוחת והולך הוא כנגד פרי החג.

ולכאורה קשה, מה שייך פרי החג לנרות חנוכה? המהרש"א בחידושי אגדות (ובדרך דומה כתב הפני יהושע שם) ביאר שהדימיון הוא 'טכני', היינו שכמו שמצינו בפרי החג שלמרות שיש דין של מעלין בקודש, כשיש סיבה וטעם לעשות אחרת עושים, כגון כנגד אומות העולם בפרים, הוא הדין בכל דבר אם יש טעם וסיבה לא לפעול באופן של מעלים בקודש משנים ועושים לפי הטעם, ובחנוכה:

"איכא טעמא כמו שכתבו הבית יוסף והרא"ם בתירוץ א' שהיה הנס גם בליל ראשון לפי שהיה מעיקרא מתחלק לח' חלקים נמצא ח' חלקים שמן היו פוחתין והולכים מלילה ללילה. והכי קאמרי בית שמאי כנגד פרי החג, כיון דאיכא טעמא לית לן למיחש להא דמעלין בקודש הכי  נמי הכא איכא האי טעמא".

אלא שלדבריהם קשה, הייתה הגמרא צריכה לכתוב "כפי שמצינו בפרי החג", או "כדרך במצינו בפרי החג", ולא לכתוב בלשון "כנגד פרי החג", לפי שביטוי זה משמעותו שהדברים מקבילים, ושתקנת פוחת והולך קשורה ועומדת על בסיס דין פרי החג.

הכלי חמדה (פרשת וישב) מבאר את הדברים. הגמרא (ע"ז ג א) אומרת שלעתיד לבוא כשיטענו האומות לפני הקב"ה על קבלת התורה, יאמר להם מצוה קלה יש לי וסוכה שמה לכו ועשו. ואז:

"מיד כל אחד ואחד נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו, והקדוש ברוך הוא מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז, וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא, שנאמר: ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו".

הביאור בזה הוא שנתינת התורה והורדתה לארץ הייתה להראות שהכל מה' יתברך, ולהמליכו על כל הדברים הגשמיים, כפי שביארנו לעיל,  שמטרת התורה היא להעלות את הגשמיות.

"ולהיות נקבע בלבבנו כי הכל מהי"ת וכן לקדש את עצמנו שכל מעשיו אשר מוכרח לעשותה מכח שהוא בן אדם בכל זאת יוכל להשפיע עליהם קדושת השי"ת והכל קודש" (לשון הכלי חמדה שם).

עיקר עניין זה מתגלה בסוכה, כפי שהתבאר לעיל, שצוה הקב"ה לישב בסוכה פסולת גורן ויקב, ולאכול בה ולישון בה ולטייל בה וכל עסקי העולם הזה עושים בה וכולם נהפכים למצוה, והיושב בסוכה נכנס כולו עם כל גשמיותו למצווה, להתקדש בקדושתו יתברך. וזה מה שאומר הקב"ה לגויים לעתיד לבוא, שיש לו מצוה קלה שהיא מעידה על עניין התורה, להכניס את המאור שברוחניות לתוך החיים הגשמיים. אמנם הגויים לא יכולים להבין דבר זה איך גשמיות נהפכת לרוחניות (ועי"ש המשך דבריו וביאורו).

וזהו עניין פרי החג בסוכות:

"דעיקר עניין חג זה להכניס כל הדברים מעולם הזה הטבעיים לה' יתברך. ואומות העולם המה תחת ממשלת הטבע וכל תכלית הבריאה הוא שיכירו כולם כח מלכות ה' יתברך, לזאת מקריבין פרים בחג הסוכות שיהיה כח הטבע פוחת והולך והיינו שכל שבעים האומות שיראו כח ה' יתברך שהוא המחיה את כל ויבואו כולם תחת השגחתו יתברך כמו ישראל עם קרובו" (לשון הכלי חמדה שם).

היוונים, מגמתם ומטרתם הייתה הפוכה ומנוגדת למטרתם ומגמתם של ישראל. מגמתם הייתה לגשם את הדברים הרוחניים. לשיטתם אין כח אלוקי, אלא 'הטבע' פועל פעולתו. ישראל מגמתם לגלות את הרוחניות שבטבע, ושגם הטבע ניסי.

לכן נעשה הנס במנורה, שהיא סמל לרוחניות שרוכבת על גשמיות[5]. ולזכר זה תקנו חז"ל להדליק נרות בחנוכה:

"סבירא להו לבית שמאי שגם  כן פוחתין והולכין, כיון דזמן הזה נצח את כח היונים יש סגולה בכל שנה ושנה כאשר יגיע זמן הזה למעט כוחות הטבע שמאמינים בהם העובדי כוכבים ולהכניס אותם תחת כנפי השכינה ממש כמו חג סוכות... אמנם בית הלל סבירא להו דבחנוכה דהיה הנצחון על ידי החשמונאים שזכינו לאור תורה צריכין העיקר להראות שאנחנו נתגבר בכח תורה הקדושה ונוסף והולך בקדושת ה' יתברך ועל ידי זה ממילא יהיה ההשפעה של אומות העולם גם כן, כי במהרה יתגלה כבוד מלכותו של ה' יתברך עליהם במהרה בימינו אמן" (לשון הכלי חמדה שם).

הם הדברים האמורים לעיל, שלבית הלל דרך העבודה וההנהגה היא להוסיף באור התורה ולהגדילה ועל ידי זה ממילא ינוסו הצללים, ושיטת בית שמאי בדרך העבודה היא למעט ולצמצם את כוח הגשמיות כדי שתוכל הרוחניות להאיר בו, והלכה כבית הלל.

ובכל זה די להבין מהו הקשר הפנימי העמוק בין חנוכה לסוכות, ומדוע תקנו את חנוכה בדומה לסוכות.

 

ז. מפורש ברמב"ם (פ"ב מהל' בית הבחירה הל' א-ב):

"המזבח מקומו מכוון ביותר... ובמקדש נעקד יצחק אבינו שנאמר ולך לך אל ארץ המוריה... ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק, והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה, והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל, ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא ומשם נברא, אמרו חכמים אדם ממקום כפרתו נברא".

וידוע שעבודת המזבח היא עבודה גשמית וכולה מצוה, ולא עוד אלא שמתגלה בה הרוחניות, על ידי האש היורדת מן השמיים ואוכלת את בשר הקורבנות. והוא המקום בו נושקים שמיים וארץ זה לזה, והגשמיות כולה רוחנית.

חנוכה, על שם חנוכת המזבח, כדלעיל, הוא מאותו יסוד וטעם, שעניינו של חנוכה להראות שגם הגשמיות רוחנית, ויש קשר פנימי והדוק בין חנוכת המזבח לחנוכה. ולכן קראו לו חנוכה, על שם חנוכת המזבח, שעניינו של המזבח, חיבור הגמשיות והרוחניות, הוא עניינו של חנוכה של הנצחון על היוונים חיבור הרוחניות לגמשיות.

על פי זה נחדש הסבר בטעם אחר שניתן לשם חנוכה. במחזור ויטרי (סי' רלט) ובעוד ראשונים כתוב שחנוכה הוא נוטריקון "חנו כ"ה", הפירוש הפשוט הוא שבכ"ה כסלו חנו מהמלחמה.

לפי האמור עד פה, אפשר לחדש שחנו כה, הוא על פי מה שאמר אברהם אבינו ע"ה לאליעזר וישמעאל: "שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה", והוא מקום המזבח בהר המוריה. וזה פירוש חנו כ"ה, חנו במקום המזבח המכונה "כה", הוא המקום בו מתחברים הגשמי והרוחני, מה שאין בכל אומות העולם, עם הדומה לחמור, יכולת להבין ולפעול חיבור כזה.

נס חנוכה  נעשה ע"י כהנים, עובדי המקדש, זרע אהרן שזה עניינו כדלעיל.  על פי זה אפשר לפרש גם את הציווי לכהנים לברך את ישראל: "כה תברכו", היינו במידת אותו מקום המכונה "כה" בחיבור גשמיות ורוחניות, לכן הברכה "יברך ה' וישמרך וגו'", מתפרשת על ידי רש"י: "יברכך - שיתברכו נכסיך. וישמרך - שלא יבואו עליך שודדים ליטול ממונך. יאר ה' פניו אליך - יראה לך פנים שוחקות, פנים צהובות. ויחנך - יתן לך חן". והיינו שברכה זו מורכבת מעניינים גשמיים ורוחניים יחד.

 

ח. מעתה מבואר, מה שקראו את החג חנוכה, על שם חנוכת המזבח, ומה שתקנוהו לשמונה ימים זכר לסוכות, מתאים כפתור ופרח עם מהותו של החג לשיטת בית הלל, ועם שיטתם הכוללת בדרכי העבודה. שהמזבח, סוכות ובית הלל כולם עניינם הוא חיבור הגשמי עם הרוחני בדרך של ימין מקרבת, של העלאת הגשמיות ושימוש בה בעבודת ה' ולא של דחייתה.

לכן מה מאד מתקו דברי האבודרהם: "חנוכה נוטריקון ח' נרות והלכה כבית הלל", שזוהי מהותו של חנוכה, בחיבור גשם ורוח, הנלמד ממזבח ומחג סוכות, והיינו חנוכה נוטריקון ח נרות, חנוכת המזבח וסוכות, באופן של העלאת ארץ לשמיים, במוסיף והולך והיינו והלכה כבית הלל.

 

ט. נר תשיעי, השמש, האור שמכוחו מאירים כל האורות, ה"ה בעל האורות מרן הרב זצ"ל, במאמרי הראי"ה (ב, דברים שבע"פ, חנוכת בית מדרש למורים מזרחי) מיישב בדרכו את קושיית הב"י, בזה שהחיים הלאומיים צריכים להיות מושתתים על שתי ידיים, הקודש והחול- גדולים מעשי צדיקים שבהם נאמר "כוננו ידיך", אלא שבשביל ששתי הידיים יפעלו צריך לשים גבולות ביניהם ולדעת להבדיל בין קודש לחול, ולכן אילו היו מתקנים שבעה ימים היו עושים מנורה של שבעה קנים והיה בזה ערבוב בין הדלקת הקודש במקדש להדלקה של חול. ועי"ש בדבריו המאירים שמתאימים לדברינו פה[6].

 

 

[1] ועיין יש"ש גיטין (פ"ד סי' לא בשמות אנשים אות ה) שכתב וז"ל: "וכן רמז הילל בסוף החומש, משה" לעיני" כל" ישראל". ס"ת הילל ביו"ד, וכן א"ל מו"ל פנ"י המנור"ה יאירו שבעת הנרות (במדבר ח', ב'), כלומר הלכה כבית הלל, (שבת כ"א ע"ב) דמכאן ואילך מוסיף והולך, דמעלין בקודש ואין מורידין בקודש". והנראה בזה ע"פ המבואר למעלה, שבתחילה לא שרתה שכינה על ישראל על ידי משה כי גבהה מעלתו כאמור, אבל אחרי שהזדככו ארבעים שנה במדבר ועסקו בתורה, והם לפני הכניסה לארץ שכולה חיבור גשמי ורוחני, עכשיו הם מוכנים גם לקבל ממדרגת משה ולהיות מושפעים ממנה, אך לא רק בניתוק בין גשמיות לרוחניות אלא בחיבור אחרי שהגשמיות עלתה לרום גובהה, ולכן משה לעיני כל ישראל ס"ת הילל, שזוהי מידתו. והדבר נראה בעין במנורה, שהיא רוחניות רוכבת על גשמיות וכדלקמן, והמנורה היא עבודתו של אהרן, וגם שם היסוד שווה העלאת הגשמיות למדרגת רוחניות, וגם שם נרמז שם הילל. והרי התחברו עמוד התורה ועמוד העבודה. והבן.

[2] ועי' בזה בספר לאור ההלכה לגרש"י זוין זצ"ל עמוד שב. ובספר אוצר לקוטי שיחות, לשיטתייהו, מהגרמ"מ שניאורסון זצ"ל מחב"ד, סימן א.

[3] ויש בזה הערה נפלאה (מידידי הרב יוסף אסייג שליט"א) שפוחת והולך בפועל הוא מוסיף והולך בכח, שהרי במספר שמונה יש דבר מעניין. לכשתכפיל שמונה באחד תקבל שמונה. שמונה בשתיים תקבל שש עשרה, חבר הספרות (אחת ושש) ותקבל שבע. שמונה בשלש תקבל עשרים וארבע, חבר הספרות (שתיים וארבע) ותקבל שש. שמונה בארבע תקבל שלשים ושתיים, חבר הספרות ותקבל חמש. שמונה בחמש תקבל ארבעים, חבר הספרות ותקבל ארבע. שמונה בשש תקבל ארבעים ושמונה, חבר הספרות ותקבל שתים עשרה, חבר שנית (הספרות אחת ושתיים) ותקבל שלש. שמונה בשבע תקבל חמשים ושש, חבר הספרות ותקבל אחת עשרה, חבר שנית ותקבל שתיים. שמונה בשמונה תקבל ששים וארבע, חבר הספרות ותקבל עשר, חבר שנית ותקבל אחד. הרי שהגילוי של פוחת והולך הוא בכח מוסיף והולך. ודו"ק.

[4] ובחת"ס (שבת כא ב): "ונ"ל לב"ש עשו עיקור ממפלת השונאים ע"כ פוחת והולך כשבעים פרי החג שהמה נגד ע' אומות ולב"ה קבעו נגד עלייתן של ישראל ע"כ מעלין בקודש".

 

[5] ועוד י"ל לפי מהלך זה, במה שכתב הפני יהושע (שבת כא ב) להקשות מה צורך בנס חנוכה, הרי טומאה הותרה בציבור והיו יכולים להדליק בטומאה. ותירץ שהנס היה להודיע חיבתן של ישראל, ולפי האמור היינו להודיע חיבתן של ישראל שבכוחם להפוך גשמיות לרוחניות וללמד את העולם כולו, שהכל ברא בדברו, והוא מושל בכח ובידו כח וגבורה לגדל ולחזק כל, והשגחתו נמצאת בעולם הזה גם בדברים הגשמיים, והכל מלא רוחניות. שמיים וארץ נשקי להדדי.

[6] וראה זה פלא, הנה מכון משכנו של בית מדרש למורים מזרחי, הקרוי כיום "מכללת ליפשיץ", ברחוב הלל בירושלים.