סיר בשרי שבשלו בו חלב
הרב יעקב יונגרייס
- אפשר לומר שהוא סובר כראב"ד (תמים דעים סי' ז') שפוסק שמשערים שישים כנגד הטעם שנפלט ויוצא מהקדירה ולא כנגד גוף הקדירה.
- בידוע שיעור הבשר הבלוע בו, והיינו שיודע כמה בשר בישל בקדירה הזאת בתוך זמן מעת לעת, דמה שבישל קודם הזמן הזה לא איכפת לנו, משום דהוי טעם לפגם.
- 3. מדובר בכלי מיוחד שרוחבו גדול ונחושתו דקה ויש בו פי שישים מכולו.
- הב"י מביא בהתחלה דנראה שהוא סובר ממש כמו בעל העיטור. ובאמת שניהם סוברים שהבישול השני מגעיל את הטעם הקודם שהיה בקדירה. אלא שאז קשה מדוע לא הקשה הטור גם על הרשב"א כמו שהקשה על בעל העיטור (איך ההגעלה בחלב מכשירה את הכלי חרס מטעם הבשר שבו, והרי אפי' הגעלה במים אין בכוחה להפליט את כל טעם הבשר הבלוע)? ואין לתרץ דהרשב"א מתיר דווקא בבישל ירקות אחר הבשר, אבל חלב לא. דכיוון שמדובר בשיש בחלב שישים כנגד הקדירה והוא לא נאסר. א"כ מה החילוק בינו לבין ירקות?! וגם לחלק ולומר שהרשב"א לא דיבר בכלי חרס, אלא בכלי מתכת זה קשה דמאי שנא, הרי כמו שיש קושי בכלי חרס שלא נפלט מהם כל הטעם הראשון (לפי הטור), ה"ה בכלי מתכת שלא הגעילם לגמרי, אלא רק בישל בהם?! אלא מסיים הב"י דבכ"ז יש לתרץ בדוחק, דכן יש לחלק בין כלי חרס לכלי מתכת. דכלי מתכת בליעתו מועטת, ולכן דווקא בזה אומר הרשב"א שהבישול השני ממעטו. אבל בכלי חרס שבליעתו מרובה לא.
- מרבנו ירוחם משמע דס"ל שהרשב"א פוסק כמו רבנו פרץ. אלא שכ"א פסק מכיוון שונה (רבנו פרץ פסק שכאשר בישל חלב, הקדירה אסורה. והרשב"א פסק שכאשר בישל ירקות מותר לבשל בקדירת הבשר גבינה [הא אם בישל בה חלב לא. וכדלקמן]). לפי"ז צ"ל דמה שהרשב"א פסק שמותר לבשל גבינה בקדירת בשר אם בישל בה ירקות וכדו'. דווקא נקט ירקות ולא חלב. ואע"ג דכאשר יש שישים בחלב כנגד הקדירה החלב מותר, וא"כ הוי כמו ירקות?! מ"מ הואיל וחלב עצמו אסור עם בשר אינו דין שיתיר את קדירת הבשר לבשל בה חלב. ועוד טעם לחלק, דדלמא דווקא לבישול מים יש כוח להחליש את הטעם של הבישול הראשון לעומת חלב. ומעיר ע"ז הדרכי משה (סי' צג אות ד) דממילא מובן מדוע לא הקשה עליו הטור. ושתרוץ זה הוא העיקר.
- לגבי ההוכחה מהתוס' וסיעתו שהסבירו במס' ע"ז דדווקא לגבי קדשים הבישול השני חשיב כהגעלה לחברו (משום דמדאורייתא מין במינו בטל ברוב ובכלי המקדש אוקמוה אדאורייתא). ומשמע שאין ללמוד מזה לכל האיסורים שבישול חשיב כהגעלה (וכדלעיל). מסביר הש"ך דהם לא דנו על הגעלה מאיסור נותר, אלא לתרץ היאך אפשר לבשל שלמים אחר חטאת והרי ממעט באכילתו (קרבן שלמים נאכל לשני ימים ולילה אחד וקרבן חטאת ליום ולילה עד חצות)? וע"ז תירצו משום דאוקמוה אדין תורה דמין במינו בטל ברוב. אבל לגבי דין הגעלת הכלי כדי שלא יהיה נותר הם לא דיברו. וודאי דסברי שמועיל הבישול השני כהגעלה לטעם הראשון. דאי לאו הכי, היאך מבשל בשיפוד פעם שלישית, והרי הטעם הראשון כבר נעשה איסור נותר, ובזה א"א לומר אוקמוה אדין תורה דבטל ברוב, משום שזה מועיל רק בדבר היתר?! אלא ע"כ דהם פוסקים כרשב"א שהבישול השני מועיל כהגעלה מהטעם הראשון, ולכן לא הוי נותר. וע"ז אמרו דלא ממעט באכילתו, הואיל ובטל ברוב כדין התורה.
- לגבי הסתירה מסי' צד סע' ה בדין הבישול של המים, מתרץ הש"ך דלא קשיא כלל. דהתרומה דן רק אי הוי הכלי בן יומו כאשר עבר זמן מעת לעת מבישול הבשר ולא מבישול המים. אבל לא אי חשיב הגעלה. דאפשר דמיירי בכלי חרס שאין בו הגעלה (והא דהרשב"א פסק שיש הגעלה, זה בכלי מתכת, ולא בכלי חרס [לאפוקי מבעל העיטור] וכמו שביארנוהו לעיל לפי הב"י). אי נמי שהמים לא העלו מספיק רתיחה שתועיל להגעלה. היוצא מכ"ז דהעיקר כדעת הרשב"א. ואומר הש"ך דזוהי הלכה פסוקה בש"ס ומוסכם בכל הפוסקים.
סיר בשרי שבישלו בו חלב
שאלה: בישלתי בטעות חלב בסיר בשרי, מותר לי להשתמש בחלב? בסיר? ובמכסה של הסיר?
תשובה:
בדבר הזה יש מס' חילוקים בין כ"א מהנידונים. כמו כן, יש משמעות אם הקדירה בת יומה או לא. ונבאר בעזרת ה' את הדינים. (בסוף התשובה סיכמתי את הדינים למעשה)
א. מקור הדין לדין טעם לפגם
ראשית כל נדון בהיתר נותן טעם לפגם.
במשנה ע"ז (סה ב) "זה הכלל כל שבהנאתו בנותן טעם אסור. כל שאין בהנאתו בנותן טעם מותר כגון חומץ שנפל על גבי גריסין". ומסביר שם רש"י (ד"ה כל שבהנאתו) כל שנהנה מטעמו של האיסור, והיינו שנותן טעם לשבח בהיתר- אסור. אבל כאשר לא נהנה מטעם האיסור וכגון החומץ בגריסין, שהחומץ נותן בהם טעם לפגם- מותר.
ובהמשך הגמ' (שם סז ב) אחר שדנים האמוראים בדין טעם לפגם, אומרת הגמ'- "אמר רב כהנא מדברי כולם נלמד נותן טעם לפגם מותר. א"ל אביי: בשלמא מכולהו לחיי, אלא דר"ל אמרו קאמר, וליה לא סבירא ליה[1]. מכלל דאיכא למ"ד נותן טעם לפגם אסור? אין. והתניא (בניחותא): אחד נותן טעם לפגם ואחד נותן טעם לשבח אסור, דברי ר"מ. ר"ש אומר: לשבח אסור, ולפגם מותר... ור"ש מאי טעמא? דתניא: לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך- כל הראויה לגר קרויה נבילה, שאין ראויה לגר אינה קרויה נבלה וכו'".
ואף שרבי מאיר ור"ל שם חולקים ופוסקים להחמיר בטעם לפגם, עכ"פ להלכה נפסק כרבי שמעון.
וכן פוסק השו"ע להלכה (סי' קג סע' א) "כל דבר שטעמו פגום אינו אוסר תערובתו".
עד כאן ביארנו את מקור הדין לדבר שטעמו פגום שאינו אוסר את ההיתר. אלא שיש לברר מה דין קדירה שבלוע בה טעם איסור, אם גם בזה יש דין של טעם לפגם שאינו אוסר, וממתי נפגם הטעם הבלוע?
בגמ' ע"ז (עה ב) למדנו "ת"ר הלוקח כלי תשמיש מן העכו"ם, דברים שלא נשתמש בהן, מטבילן והן טהורין... דברים שנשתמש בהן בצונן... מדיחן ומטבילן והן טהורים. דברים שנשתמש בהן בחמין... מגעילן ומטבילן והן טהורין. דברים שנשתמש בהן ע"י האור... מלבנן ומטבילן והן טהורין. וכולן שנשתמש בהן עד שלא יטביל שלא יגעיל ושלא ילבן, תני חדא אסור ותני חדא מותר? לא קשיא. הא כמ"ד נותן טעם לפגם אסור והא כמ"ד נותן טעם לפגם מותר... אמר רב חייא בריה דרב הונא לא אסרה התורה אלא קדירה בת יומה דלאו נותן טעם לפגם הוא. מכאן ואילך לישתרי (לפי"ז, נתיר לכתחילה בכלי בשר אחר מעת לעת שיבשל בו חלב)? גזירה שאינה בת יומה משום קדירה בת יומה".
הרמב"ם פוסק (הל' מאכלות אסורות פי"ז ה"ד) "וכולן שנשתמש בהן עד שלא הרתיח או עד שלא הדיח ועד שלא הלבין ועד שלא הטביל מותר. שכל השומן שבהן נותן טעם לפגם הוא".
וכן פוסק להלכה מרן השו"ע (יו"ד סי' קכב סע' ו), "סתם כלי עו"ג הם בחזקת שאינם בני יומן, לפיכך אם עבר ונשתמש בהם קודם הכשר, התבשיל מותר". רואים דלדינא קי"ל כמ"ד דהנותן טעם לפגם מותר בדיעבד.
מזה לומדים הפוסקים לכל דיני בישול של איסורים זה עם זה דלא נאסר אלא בבת יומה דהוי נותן טעם. אבל אחר בת יומה מותר בדיעבד. דלא הוי אלא נותן טעם לפגם.
ב. בכמה זמן נהיה נותן טעם לפגם
רש"י (ע"ז שם ד"ה בת יומא) מסביר דהיינו שבישל בה היום. אבל בישל בה אתמול, כבר הפיג טעמו בלינת הלילה ושוב כשפולטו לתבשיל אחר, אינו אלא לפגם. רואים דלפי רש"י לינת הלילה היא זאת שפוגמת בטעם.
וכן פוסק ר"ת (ע"ז שם תוד"ה בת יומא) דלינת הלילה היא הפוגמת. ולא ידעינן אם תחילת הלילה או כולו או רק סופו, ולכן בעינן כל הלילה מזמן ק"ש של ערבית (צאת הכוכבים) עד עלות השחר. ולא צריך להמתין מעת לעת. [זכר לדבר ילפינן מדין נותר של הקורבנות הנאכלין דהלילה מחשיב את הנשאר מהן לנותר וכעיבור צורה. וילפינן דאם את הצורה הלילה מעבר ומשנה כ"ש את הטעם.] וכן פוסק הר"ן (ע"ז מ א ד"ה לא אסרה התורה והביאו הב"י סי' קג סע' ה).
לעומתם הגהות אושר"י בשם הרשב"ם (ע"ז פ"ה סי' ט) כתב "כל קדירה שאינה בת יומו לפגם הוא ואם בשל בה בדיעבד שרי המאכל. ואיזו היא קדירה שאין בת יומא?! רשב"ם פי' דהיינו קדירה ששהתה מעת לעת".
וכן ברא"ש (שם סי' לו) מביא את שיטת רש"י ור"ת שפוסקים שמספיקה לינת לילה על מנת לפגום את הטעם, ואחר שביאר את שיטתם באריכות סיים, "וכל דחוקים הללו צריכין אנו לומר לפי רבותינו שאינן מצריכין מעת לעת. אבל אם באנו להצריך מעת לעת אתי שפיר טפי וכו'" משמע בפשטות שהוא סובר שצריך להמתין מעת לעת על מנת שנסמוך על פגימת הטעם, ולהתיר על ידי כך את האיסור.
וכן נראה בתרומה (סי' עה) שדן שם בהיתר תבשיל של היתר שהתבשל בקדירה של איסור ובא החכם להתירה משום שלא בישל בה איסור בתוך מעת לעת, שכתב: "ועוד כשהחכם בא להתיר תבשיל שהיה בכלי של איסור ורוצה להתיר תבשיל בשביל כלי שלא עשו בו איסור מעת לעת".
רואים שהם פוסקים שצריך להמתין מעת לעת עד שנפגם הטעם ולא מספיק לינת הלילה.
להלכה פוסק השו"ע (יו"ד סי' קג סע' ה) "כל קדרה שאינה בת יומא חשיבה טעמה לפגם, ואינה אוסרת. ונקראת בת יומא כל זמן שלא שהתה מעת לעת אחר שנתבשל בה האיסור, וכיון שעבר עליה מעת לעת אחר שנתבשל בה האיסור אינה נקראת בת יומא. ואם בישל בה כשאינה בת יומא, התבשיל מותר דהוי נותן טעם לפגם והוא שתהיה מודחת שלא יהא שומן על פניה, שאם לא הדיחה, אוסר והרי היא כחתיכת איסור שלא נפגמה".
יוצא לדינא שטעם נעשה פגום רק אחר ששהה מעת לעת, דהיינו 24 שעות.
ג. דין החלב
אחר שבררנו שבנותן טעם לפגם אנו מתירים בדיעבד, נבוא לדון בדין החלב שבשאלתנו, בין אחר מעת לעת ובין תוך מעת לעת.
הטור (סי' צג) פוסק, "קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב, ואם בישל בה בתוך מעת לעת אסור. אבל אם שהה מעת לעת קודם שבישל בה הוי ליה נותן טעם לפגם, ומותר".
רואים שהטור פוסק כדעת הרא"ש וסיעתו דלעיל שכאשר בישל חלב בקדירת בשר, אם עבר מעת לעת מבישול הבשר, החלב מותר. ואם לא, החלב אסור.
הב"י מקשה על פסק הטור, מדוע סתם לאסור את החלב בכל גווני אם לא שהה מעת לעת בין בישול הבשר לבישול החלב. והרי לא אסרינן אלא בנותן טעם. והיינו אם אין שישים בחלב כנגד טעם הבשר שבקדירה? ואם תרצה לתרץ דלא פירש משום דפסקינן בסי' צח דלעולם בעינן לשער כנגד כל הכלי (ולא רק בטעם שנפלט ממנו, משום דלא ידעינן לחשב כמה הכלי פולט). ולא מצינו שיהיה בתוך הכלי שישים כנגד כל הכלי, מ"מ היה לו לפרש?
ועוד דהרי למדנו מהרמב"ן והרשב"א דהא דאמרינן לשער בשישים זה כשגוף האיסור נתערב. אבל כשיש רק את טעם האיסור (טעם הבשר ולא הוא עצמו), אז בודקין ע"פ קפילא שיטעם אם יש טעם בשר בחלב או לא. ומתירים על פיו?!
הב"ח מתרץ דקושיית הב"י היא לשיטתו שסובר דסמכינן על קפילא. אבל לפי מנהגינו דלא סומכים על קפילא בכל גווני, אלא רק לשער בשישים, מובן. דהואיל ולא מצינו שיהיה בכלי שישים כנגד הכלי, לכן סתם הטור לאסור.
להלכה פוסק מרן השו"ע (סי' צג)- "קדירה שבישל בה בשר, לא יבשל בה חלב. ואם בישל בה בתוך מעת לעת אסור בנותן טעם [מוסיף הרמ"א- וצריך לשער כנגד כל הקדירה]. אבל אם שהה מעת לעת... הוי ליה נותן טעם לפגם ומותר התבשיל".
רואים שהשו"ע פוסק כמו הטור והוסיף על דבריו שבתוך מעת לעת אסור דווקא בנותן טעם.
מבארים הש"ך (ס"ק א) ובאר הגולה שהשו"ע והרמ"א חולקים: השו"ע אזל לטעמיה שסומכים על טעימת הקפילא (כמבואר בשו"ע סי' צח סע' א). ולכן פסק כאן שאסור בנותן טעם ומשמע אפי' בפחות משישים. משא"כ לפי הרמ"א שפוסק (שם בסי' צח) שלא סומכין על קפילא. ולכן הוסיף כאן שצריך לשער בשישים כנגד כל הקדירה.
ומבאר הש"ך דאע"פ שבסתם אין בתוך הכלי שישים כנגד הכלי, יש לבאר את דברי הרמ"א- 1. אין הכי נמי. והרמ"א בא להסביר דהואיל ואין שישים בתוך הכלי כנגד הכלי, הכל אסור. 2. יש כלי מיוחד שהוא רחב מאוד ונחושתה דקה עד כדי שהוא מחזיק בתוכו שישים כנגד כל הכלי. 3. מדובר בכלי שיודע כמה בשר הוא בישל בו. וא"כ יודע לשער כמה טעם בשר בלוע בקדירה, ובזה משערים לפי מה שיודע ולא כנגד כל הכלי. וכן נראה בפשטות.
לעומתם הפרמ"ג (שערי דורא ס"ק א) מסביר שלא מוכח שהם חולקים ואדרבה, היה לו לשו"ע לכתוב במפורש 'ואם בישל בה...יטעם קפילא וכו'' וכמו שרואים בסי' צח?! ועוד מדוע הרמ"א לא כתב עליו כאן בלשון של מחלוקת, כגון ואנן נוהגים לשער רק בשישים וכמו בסי' צח?
אלא אפשר לומר שכוונת השו"ע לנותן טעם זה שצריך שישים. ואז גם מובן מדוע הרמ"א לא כתב את דבריו כי"א, משום שכוונת דבריו היא רק כתוספת וחידוד לדברי השו"ע [עיין שם שהאריך לבאר מדוע כאן יודה השו"ע שלא תועיל טעימת הקפילא לעומת שאר תערובות של איסור והיתר/בשר וחלב].
[לסיכום העולה מכל הנ"ל למעשה, עיין לקמן בסוף התשובה]
ד. קדירת בשר שבישל בה חלב
עתה נדון בדין הקדרה, בין תוך מעת לעת ובין אחר מעת לעת לעת.
בדין קדירת בשר שבישל בה חלב נחלקו הראשונים.
א. שיטת בעל העיטור (ח"ב שער ראשון יד ב)- "ואם בשל בשר בקדירה של חלב בת יומה ויש בו ס' מותר המאכל והקדירה עצמה. אית מ"ד מבשל בה ממין שבישל עכשיו. כיון שהבישול מותר, טעם הראשון בטל והקדירה מותרת נמי. ואית מ"ד כיון דקי"ל כלי חרס אין יוצא מידי דפיו לעולם. טעם הראשון אינו יוצא לעולם ואין יכול לבשל בו לכתחלה ממין שבישל בה עכשיו. וממין הראשון אינו יכול לבשלו שהרי האחרון אינו בטל ואין לו תקנה אלא שבירה. ומסתברא מדגרסי' קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב. ואם בישל בנותן טעם. מדלא איירי בקדירה, ש"מ בדליכא נ"ט החלב והקדירה מותרת. ומבשל בה חלב דכיון שהוא בטל במה שבקדירה, בטל הוא".
כלומר, המבשל חלב בקדירה של בשר שהיא בת יומה ויש בחלב שישים כנגדה, כיוון שהחלב מותר באכילה (שיש בו 60 כנגד כל הקדירה) בטל טעם הבשר מהקדירה והיא מותרת לבשל בה חלב. ויש מ"ד דהואיל ומדובר בכלי חרס שלא מפליט טעמו, לעולם נשאר בו הטעם הראשון של הבשר. והכלי נאסר. דיש בו עכשיו טעם של בשר וחלב. ולכן אין לו תקנה, אלא בעינן לשוברו.
וסיים לדינא שבישול החלב חשיב כהגעלת הכלי, וביטל ממנו את טעם הבשר. ויכול עכשיו לבשל בכלי הזה בין בשר ובין חלב (ככלי פרווה). ולשיטתו זה מועיל בכל סוגי הכלים.
מבאר הב"י דעיקר שיטתו מוכחת מהגמ' (ע"ז שם). ששנינו במשנה "השפוד והאסכלא (שלקחן מהעכו"ם) מלבנן באור". ובגמ' (שם עו א)- "רמי ליה רב עמרם לרב ששת והתניא גבי קדשים השפוד והאסכלא מגעילן בחמין (הדיון הוא לגבי שפוד ואסכלא שצלה בהן בשר קדש ולמחרת רוצה שוב לצלות בו, אלא שהבשר קדש של אתמול הבלוע בשפוד הוא עכשיו נותר. ואומרת בזה הברייתא בזבחים שמספיק הגעלה)?! א"ל עמרם ברי מה ענין קדשים אצל גיעולי עכו"ם (כלים של עכו"ם)?! הכא (כלי עכו"ם) איסורא בלע. התם היתרא בלע. אלא אמר רבא סוף סוף כי קא פליט איסורא קא פליט (כלומר, סוף סוף בזמן שמבשל למחרת קדשים חדשים השפוד פולט את טעם הקדשים של אתמול שהם עכשיו איסור של נותר)?!...אלא אמר רבא קדשים היינו טעמייהו, כדרב נחמן אמר רבה בר אבוה. דאמר כל יום ויום נעשה גיעול לחברו (כלומר, הואיל ומבשלין בזה תדיר, כל בישול הוי כפעולת הגעלה לבישול שלפניו וממילא כבר נפלט ממנו הטעם הקודם עוד לפני שנאסר). אי הכי הגעלה נמי לא בעי?! קשיא".
רואים מהגמ' הנ"ל שהבישול השני בקדירה חשיב כהגעלה. וא"כ מובנת שיטתו של בעל העיטור שמבין שבישול החלב בקדירת הבשר הוי כהגעלה לקדירה ומכשירה בין לבישול בשר ובין לבישול חלב.
וא"ת איך החלב מכשיר את כלי הבשר, הרי הוא עצמו אסור בו? מסביר מהר"י בן חביב (מובא בב"י עמ' רכ ד"ה וכתב בעל העיטור) שמדובר בששופך את אותו החלב מהקדירה קודם שתנוח מרתיחתה. שאז החלב בלע ולא הספיק לפלוט את טעם האיסור שלו.
וא"ת איך לפי בעל העיטור יכול להיות שישים בחלב כנגד כל הקדירה, הרי מבואר בטור לקמן בסי' צד (עמ' רכז-רכח) שאין שישים בכלי כנגד הכלי. וכדלהלן: "כתב בספר התרומה אף על גב דבשאר איסורים קדרה של איסור ששהתה מעת לעת בלא איסור אם הוחמו בה חמין בתוך מעת לעת חשיבא כבת יומא שהרי טעם איסור שבקדרה פלט לתוך המים ולא היו בהן ששים לבטלה דבכולה משערינן". רואים במפורש שכאשר צריך לשער שישים את מה שבכלי כנגד הכלי, אין שישים.
ועוד בטור לקמן (סי' קכא עמ' עו) לגבי דיני הגעלת כלים פוסק הטור- "ואם מגעילו בכלי של איסור צריך שלא יהיה בן יומו, כי המים נאסרין אם אין בהם שיעור שישים כנגד הכלי. ואי אפשר שיהא בהם שישים כנגדו דבכולו משערינן. ואין שום כלי מחזיק שישים כנגדו".
וכן בטור או"ח (סי' תנב עמ' תיד) בשם הרא"ש לגבי הגעלת כלים ביורה- "אם הוא משעה חמישית ואילך (שאז החמץ הבלוע בה כבר נאסר) והיא בת יומה צריך להגעילה תחילה מפני שבהגעלה הראשונה נאסרין המים שאין בהם שישים לבטל פליטת היורה, דבכולה משערינן". ג"כ רואים במפורש בדבריו כנ"ל, שאין בתוך הכלי שישים כנגד גוף הכלי?
הטור מקשה היאך מועילה ההגעלה בחלב בכלי חרס להפליט ממנו את טעם הבשר, והרי אפי' הגעלה במים לא מועילה להפליט את כל טעם הבשר מהכלי חרס. דלעולם נשאר בו מטעם הבשר שהיה בתחילה?
הט"ז (סי' צג סק' א) מיישב את שיטת בעל העיטור. דנראה שהיה קשה לו היאך ילפינן מהגמ' בפסחים (ל ב) דבכלי חרס אין הטעם יוצא מהדפנות, אלא צריך לשוברו. והרי שם חידשה הגמ' מהפסוקים לגבי קדשים. וא"כ צריך לומר דאדרבה, מזה שהתורה חידשה לגבי קדשים שבכלי חרס הטעם לא נפלט, משמע דדווקא בקדשים הדין הכי, אבל בחולין לא (כמו שהביא הב"י בסי' צב סעי' ה' בשם המהר"ם מרוטנבורק, שהוכיח לגבי דין טיפת חלב שנפלה על הקדירה מבחוץ, מהא דבגמ' בזבחים הצריכו פס' מיוחד ללמד בקדשים שבבישל במעט כלי מפעפע בכולו. וכולו צריך הכשרה, דבחולין לא אמרינן שבמקצתה מפעפעת בכולה)? ובאמת מכח קושיא זאת צ"ל שבעל העיטור ס"ל דבאמת מדאורייתא הגעלה מועילה גם בכלי חרס. ודווקא בקדשים אמרה התורה שלא תועיל. ובאו חכמים וגזרו על כלי חרס גם בחולין (אולם, רק בכלי חרס שבלוע בו איסור, אבל בכלי חרס שבלוע בו טעם היתר אע"פ שבהמשך הוא יאסר, סגי בהגעלה. וכדלקמן בדברי הט"ז).
עפי"ז הכל מובן. דבאמת מדאורייתא מועילה ההגעלה בכלי החרס. והשתא אפי' לפי חכמים זה מועיל, משום דאין כאן טעם איסור אלא טעם בשר היתר. וא"ת סוף סוף עכשיו יש בו טעם של חלב (שעל ידו הוא הגעיל, והוא הטעם האחרון), וא"כ איך מותר לבשל בו בשר?! מסביר הט"ז דמה שהתיר בעל העיטור לבשל בה בשר זה אחר מעת לעת. ובזה ילפינן לעיל דמדאורייתא שרי (משום טעם לפגם) ובאו חכמים ואסרו לעשות כן לכתחילה אטו כלי בן יומו, אבל בדיעבד התירו. ממילא, בנדון דידן שאם נחשוש לגזירת חכמים בעינן לשבור את הכלי ולהפסידו. ודאי דחשיב כדיעבד. לכן פוסקים בזה לפי הדין של תורה. והקדירה כשרה גם לבישול הבשר.
וא"ת א"כ בכל כלי חרס שבלוע בו איסור נאמר שנמתין עד אחר מעת לעת והוי טעם לפגם, ובמקום פסידא הוי כדיעבד ושבקוה אדין תורה, ולא נצטרך לשוברו? ומתרץ הט"ז דודאי שאין לומר כן. משום שהרי עיקר גזירת חכמים היא שא"א להגעיל כלי חרס מאיסורו. אלא דהכא שאין איסור בכלי חרס כי אם בעצם פעולת ההגעלה בחלב. בזה לא גזרו חכמים לומר שבעצם פעולת התיקון הכלי יאסר. ומועילה בו ההגעלה.
יוצא לפי הט"ז שבעל העיטור סובר דמדאורייתא בחולין מועילה הגעלה גם בכלי חרס. ולא גזרו חכמים אלא בכלי חרס שבלוע בו איסור, אבל כשבלוע בו היתר כגון בשר, אז מועילה בו הגעלה להוציא ממנה את טעם הבשר הבלוע בה. וכן מסביר ערוה"ש (סי' צג סע' ח-י) את שיטת בעל העיטור וכן את הרמב"ם והרשב"א.
אלא דפירוש זה קשה בבעל העיטור, שהרי בלשון בעל העיטור לא מצינו שמתיר לבשל בקדירה בשר רק אחר מעת לעת. אלא התיר בשופי בין בשר ובין חלב בכל גווני (עיין לעיל מה שהבאתי בלשונו)?
תירוץ לזה הביא ראש בית המדרש הרב גיורא ברנר שליט"א בשיעור בשם החת"ס (שו"ת יו"ד סי' פד) שתירץ שיש בבעל העיטור ט"ס. ובאמת התיר לבשל בקדירה רק כטעם האחרון. והיינו, חלב.
ב. שיטת רבנו פרץ (מובא בהגהות סמ"ק סי' ריג בדיני ביטול אות א*)- "ואמנם אמת הוא כאשר פסק הרב בפנים דקדרה הבלועה מבשר בחלב אפילו בפגם אסור להשתמש בה לכתחלה לא בשר ולא חלב. ומשכחת לה כגון קדרה של חלב שנשתמש בה חלב בעין ואחר מעת לעת נשתמשו בה בשר, הבשר מותר מטעם שהחלב הוא פוגם, לפי שאינו בן יומו. אבל הקדרה אסורה להשתמש בה לכתחלה לא בשר ולא חלב לפי שהיא בלועה מפגם בשר בחלב. ואם היא של נחושת יגעילנה לאחר מעת לעת של מעשה שני, ואם היא של חרס אין לה תקנה להשתמש בה לא בשר ולא חלב".
רואים שהוא מחמיר ופוסק שהקדירה נאסרה אפי' כשלא היתה בת יומה בזמן שבישל בה את החלב. משום שבלוע בה טעם בשר וחלב. ואם הקדירה ממתכת יגעילנה. אולם, אם היא מחרס, אין לה תקנה לא לבשר ולא לחלב.
וכן הוא ברבנו ירוחם בשם הגאונים (סוף אות כח נתיב טו קלח ב) שכתב, "בשל בשר בקדרה של מתכת וחזר ובשל בה ירקות, מותר לבשל בה חלב דכיון שנתמעט הטעם על ידי ירקות, כשחוזר ומבשל בה חלב לא חייל עליה שם בשר בחלב. כך דקדקו הפסקנים בע"ז מההיא דכל יום נעשה גיעול לחבירו. קדרה של חלב שבשלו בה בשר אם היא בת יומא משערין בס' כדין כל נותן טעם. ואם אינה בת יומה, לפגם היא ומותר הבשר והתבשיל. ובין כך ובין כך הקדרה אסורה ואינה ראויה עוד לא לחלב ולא לבשר כך כתבו הגאונים בתשובה".
ובריב"ש (ח"א סי' קכו) כתב "עוד שאלת: קדרה חולבת שאינה בת יומא, שבשלו בה בשר בשוגג, ואחר הדחה גמורה, אם יש לאסור אפי' בדיעבד, לפי שאינן בני תורה; והארכת בזה.
תשובה: אם אתה שואל על הבשר והתבשיל שבשלו בקדרה, דבר ברור שהוא מותר. שכיון שלא היתה הקדרה בת יומא, והודחה, שלא היה דבר בעין, נותן טעם לפגם הוא, וקי"ל דמותר בדיעבד.
ואם אתה שואל על הקדרה, מה דינה? הנה, כיון שהיא בלועה מחלב, אסור לבשל בה בשר לכתחלה, אף על פי שאינה בת יומא, שאין נותן טעם לפגם מותר לכתחלה, אלא בדיעבד. וכן אסור לבשל בה חלב, כיון שבשלו בה עתה בשר, לפי שבלע בשר יתן טעם בחלב. ואפי' אם לא תהיה בת יומא, ולא תאסור אותו בדיעבד, מכל מקום לכתחלה אסור לבשל בה, גזירה שמא יבשל בבת יומא.
אבל ירקות או מיני קטניות, מותר לבשל בה אפי' לכתחלה, ואין לאסור זה מפני שהקדרה בלועה מחלב ובשר, והוי הבלע אסור, וראוי לאסור לכתחלה, גזרה שמא יבשל בבת יומא. לפי, שכיון שהקדרה שבשלו בה הבשר, היה החלב הבלוע בקדרה פגום, שלא היתה בת יומא, לא נעשת הקדרה בלוע מאסור בשר בחלב, אלא שהיא בלוע מחלב לבד, ולזה אסור לבשל בה בשר לכתחלה. וכן מבשר לבד, ולזה אסור לבשל בה חלב לכתחלה. אבל דברים שאינן לא בשר ולא חלב, מותר לבשל בה אפי' לכתחלה וכו'".
רואים שפסק כרבנו פרץ וכרבנו ירוחם. אולם, מוסיף הריב"ש שמותר לבשל בה ירקות ומיני קטניות. משום דלא נהנה בזה מגוף האיסור. מיהו, מעיר ע"ז הש"ך (סי' צג סק' ג) דכ"ז מעיקר הדין, אבל בסי' צד סע' ה נראה דלדינא פוסקים להחמיר בזה ולהצריך הגעלה.
ג. שיטת הרשב"א (תוה"ק ב"ד שערי דורא לז ע"ב)- הרשב"א מביא בקצרה את כל הסוגיא שהבאתי לעיל מהגמ' בע"ז לגבי דין השפוד והאסכלא בקדשים ובחולין. ומקשה איך בכלל מועילה הגעלה בשפוד וכדו', והרי עצם קושיית רב עמרם לרב ששת היתה איך מועילה הגעלה הרי בשביל להוציא את הטעם הקודם הבלוע בשפוד צריך ליבון. וא"כ מה תירץ לו רבא דכל יום מגעיל לחברו?! אלא מסביר הרשב"א דבאמת כאשר בלוע היתר, ההגעלה מחלישה את הטעם הקודם עד שכמעט אין לו השפעה, ולא יכול להיאסר ולאסור. ובאמת כאשר יש איסור שבלוע צריך ליבון ממש כדי שיכשיר את הכלי. אבל הכא בקדשים שאין איסור, אלא היתר, בזה מועילה ההגעלה כדי להחליש את הטעם הקודם. ואז ביום למחרת, שהקדשים אמורים להיאסר מדין נותר כבר נתמעט כוחם כמעט לגמרי מכח הבישול השני שהיה באותו הכלי. וכן הדין לעולם שכאשר אין איסור בלוע, הבישול השני מגעיל ומחליש את הטעם הראשון[2].
וה"ה במקרה שלנו שאם בישל ירקות וכדו' אחר הבשר, יכול לבשל בו מיד אח"כ חלב. דע"י הבישול השני נתמעט ונחלש טעם הבשר ויותר לא משפיע. אולם, כאשר יש איסור שבלוע, אז צריך הגעלה ממש לראוי להגעיל וליבון ממש לראוי לליבון.
וז"ל הצריכה לענייננו- "כלי שבלע היתר כשפוד או קדירה שבשל בה בשר ואחר כך בישל בה דגים או ירקות וכיוצא בזה הותר לבשל בהן לאחר מכאן גבינה לפי שכבר נתמעט בלע הבשר ונקלש עד שאינו ראוי לחול עליו שם איסור בשר וחלב. במה דברים אמורים בשבלע היתר כמו שאמרנו, אבל בלע איסור מן האיסורים הרי הוא באיסורו לעולם עד שיגעל הראוי להגעיל וילבן הראוי ללבן". ע"כ עיקר דבריו.
יש שתי אפשרויות להבין בדבריו כמאן ס"ל.
אחר כ"ז מסיים הב"י דנראה מהתוס' (חולין קיא ב ד"ה והלכתא), הרא"ש (חולין פ"ח סי' כט), ספר התרומה (סי' מט) והסמ"ג שלא פסקו כרשב"א. דהם הסבירו את הגמ' בע"ז דהא דהתירו לבשל את הקדשים בזה אחר זה, ואמרינן דכל יום הוי גיעול לחברו, זה משום דמדאורייתא מין במינו בטל ברוב. ובכלי המקדש אוקמוה אדאורייתא. ומשמע מדבריהם שזה דין מיוחד בקדשים ולא בחולין כמו שהבין הרשב"א.
וכן משמע בטור עצמו (סי' צד סע' ה) דלא כרשב"א. ששם פסק כדברי התרומה דאף דלגבי שאר איסורים אמרינן שכאשר בישל מים אחר בישול האיסור, מתאפס החישוב של מעת לעת. ובעינן לחשב שוב מזמן בישול המים. בבשר וחלב לא אמרינן הכי. אלא אף אם בישל מים אחר בישול הבשר, לא מתאפס החישוב, וסופר מעת לעת מזמן בישול הבשר. ע"כ. והרי לפי מה שלמדנו לעיל, יוצא לפי הרשב"א שכאשר בישל מים אחר בישול הבשר לא צריך להמתין כלל?! אלא ע"כ דהטור לא פוסק כרשב"א.
ד. פסק ההלכה במחלוקת זו- להלכה פוסק מרן השו"ע (שם)- "קדירה בישל בה בשר לא יבשל בה חלב. ואם בישל בה בתוך מעת לעת אסור בנותן טעם. אבל אם שהה מעת לעת... הוי ליה נותן טעם לפגם ומותר התבשיל. אבל הקדירה אסורה". רואים שמרן השו"ע לא פוסק כבעל העיטור. ונראה שפסק כרבנו פרץ וסיעתו. אלא שנחלקו האחרונים (הט"ז והש"ך) אם פוסק גם כרשב"א ובמה.
הט"ז (שם ס"ק ב) הביא את דברי הב"י שתמה על הטור שאצלנו הביא את שיטת הרשב"א כאילו שפוסק כמותה ומאידך גיסא בסי' צד סע' ה נראה שלא פוסק כמותו (שפסק שם את בעל התרומה לגבי בישול המים, אם זה מאפס את חישוב השעות של מעת לעת. וכדלעיל)? והביא דמשום כך פוסק המהרש"ל דלא קי"ל כרשב"א.
עכ"פ בכדי ליישב את הטור אומר הט"ז דיש לחלק, אצלנו מדובר שמבשל ירקות בכמות גדולה כשיעור שבישל בה בשר. וכמו שלמדנו את הדין הנ"ל מהגמ' בע"ז לגבי קדשים שהבישול השני הוי הגעלה לראשון, משמע כמות גדולה כמו הבישול הראשון, משום הכי חשיב כהגעלה. אבל בסי' צד מדובר שבישל מים בסתם ולא התכוון ולא וידא שיהיו מים כשיעור שבישל בה כדי שיועיל כהגעלה.
הש"ך בנקודות הכסף חולק באריכות על הבנת הט"ז והב"י ומוכיח שרוב הראשונים פוסקים כרשב"א. ולגבי שתי ההוכחות שהביא הב"י דלא קי"ל כרשב"א הוא מיישב:
מוסיף הרמ"א, "אבל שאר הדברים מותר". ומבאר הש"ך (שם ס"ק ג) לפי שבקדירה יש טעם של בשר וחלב. אולם לבשל שאר הדברים מותר דלא נהנה מגוף האיסור. מיהו כ"ז מעיקר הדין. אבל לדינא אסור להשתמש בקדירה הזאת לשום דבר (וכדלקמן ברמ"א סי' צד סוף סע' ה).
בערוה"ש (שם סע' יג) מבאר על פי הפר"ח (סי' צג ס"ק ג) שחולק וס"ל דמדינא בכלי חרס הנ"ל אסור להשתמש לשום דבר שהוא צלול ואפי' צונן. דכלי חרס לעולם מפליט טעם מדופנו. וא"כ הכא פולט את טעם הבשר והחלב שבלועים בו. ומסיים ערוה"ש "וכן אנו מורים למעשה שאסור להשתמש בו שום תשמיש, וטוב לשוברו".
[לסיכום העולה מכל הנ"ל למעשה, עיין לקמן בסוף התשובה]
ה. קדירת חלב שאינה בת יומה והיה בה חלב צונן בתוך מעת לעת, ובישל בה בשר
הב"י (בסוף סי' צג עמ' רכג) והדרכי משה (שם אות א) מביאים את ההגהות שערי דורא (סי פה סק' יג) בשם המרדכי שהתיר ר"י הלבן בשר שנתבשל בקדירת חלב אע"פ שהיה בה חלב צונן בכל הלילה הקודם.
וביאר- כיוון שהקדירה כבר בלעה קודם לכן טעם חלב, עכשיו היא כבר לא בולעת מהחלב הצונן שהיה בה כל הלילה. ואותו טעם חלב שהיה בלוע בה כבר קודם, הוי טעם לפגם שכבר עבר זמן מעת לעת. אולם לולא שהיה בלוע בקדירה טעם חלב כבר מקודם, אלא זאת היתה קדירה חדשה ועכשיו השהה בה בפעם הראשונה חלב, בזה הבשר אסור, משום שהיא בולעת טעם מאותו חלב הצונן ששהה בה, ונמצא שהחלב נותן טעם לשבח בבשר.
הט"ז (ס"ק ב) מסביר את פסק הר"י הלבן היאך הכלי בולע בצונן- מדובר בכלי חרס שהן רכין ובולעין אפי' צונן. וכל עוד הכלי לא שבע מלבלוע הוא בולע. לכן פוסק ר"י הלבן שכאשר החלב פעם ראשונה בכלי חדש, הקדירה חשובה כבת יומה והבשר אסור. אולם, אם הכלי חרס כבר בלע חלב קודם לכן, אז יותר הוא לא בולע, והחלב שכבר נבלע קודם לכן הוא טעם לפגם.
מוסיף הט"ז שכל זה דווקא כשהחלב לא שהה בקדירה זמן של מעת לעת. ואם כן דינו ככבוש. וקי"ל כבוש כמבושל (כדברי שמואל בחולין צז ב). וא"כ כמו שבבישול לעולם הכלי חוזר ובולע ע"י שהוא פולט את טעמו הראשון ובולע את הטעם החדש. ה"ה הכא בכבוש שהחלב מפליט את טעם החלב הישן וחוזר ונבלע עכשיו בקדירה ובכך הקדירה חשיבא בת יומה. וכן פוסק המהרש"ל, דכל הדין הנ"ל, כשהחלב לא שהה זמן מעת לעת בקדירה דא"כ הו"ל בת יומה והבשר והקדירה אסורים. וכן פוסק הש"ך בנק"כ. וכן פוסק ערוה"ש (שם סע' יד והביא דכן בפרמ"ג וכו"פ).
לעומתם הלבוש והב"ח (מביאם הט"ז הנ"ל) פוסקים שלעולם אם הכלי כבר בלע מקודם תו לא בלע ואפי' אם שהה מעת לעת[3].
[לסיכום העולה מכל הנ"ל למעשה, עיין לקמן בסוף התשובה]
ו. דין הכיסוי
בדרכי משה (שם אות ב) מביא את הגהות שערי דורא (סי' לה סק' ה ד"ה כיסוי) שפוסק: "כיסוי מקדירה של בשר ושמוהו על קדירה של חלב אסור הכל. ואין שייך נותן טעם לפגם. שהרתיחה עולה ונוגעת בכיסוי תדיר ונעשית בת יומה". וכתב על זה- "ואני ראיתי לכל רבותי נוהגין כהגה"ה זו, וכן המנהג פשוט במדינותינו שאין פוסקין נותן טעם לפגם בכיסוי. ואני אומר כי דבר זה גורם הפסד ממון לישראל כי הוא דבר רגיל ושכיח, והוא חומרא בלא טעם" והוא מסביר את התמיה על החומרא בכיסוי- כי איך אפשר לומר שהרתיחה שעולה מהקדירה לכיסוי היא יותר מרתיחת התבשיל והרוטב עצמו שנמצאים בתוך הקדירה?! ועוד הקשה שם.
וסיים "לכך אני אומר דהמיקל לא הפסיד, והמחמיר בשלו תבוא עליו ברכה. אבל אין להחמיר בשל אחרים כלל. וכל זה במקום שאין מנהג. אבל במקום שנהגו להחמיר אין לשנות. אבל אם יש צד כלשהו להקל עם נותן טעם לפגם, אני מקיל".
להלכה פוסק הרמ"א (שם)- "דין כיסוי הקדירה כדין הקדירה עצמה. ויש מחמירין בכיסוי לומר דאע"פ שאינו בן יומו, דינו כבן יומו (הגהות שערי דורא).... וכן אני נוהג מפני המנהג. והוא חומרא בלא טעם. ומ"מ במקום שיש שום צד להתיר בלאו הכי או שהוא לצורך שבת או הפסד יש להתיר אם אין הכיסוי בן יומו כמו בקדירה עצמה".
הש"ך (שם ס"ק ד) מביא שבת"ח (כלל פה דין ד) כתב קצת טעם לחומרא זאת שמחמירין בכיסוי יותר, משום זיעה וריח שבאים מהאיסור עצמו. ודומה לזה הביא הט"ז (שם ס"ק ב) בשם הב"ח שטעם המנהג להחמיר בכיסוי יותר מהקדירה עצמה, לפי שהזיעה והשומן נדבקים בו.
אולם, הט"ז דוחה את הסברא הזאת, שהרי איך אפשר לומר שהזיעה שבכיסוי חמורה יותר מהתבשיל איסור בעצמו שנמצא בתוך הקדירה?!
הש"ך והט"ז מביאים את המהרש"ל (באיסור והיתר הארוך שלו סי' לה) שביאר שמדובר דווקא בכיסוי שבקצהו העליון הוא נעשה צר ודק ויש בהם חלל שא"א להגיע אליו ולקנחו. שאז תמיד נשאר משהו בעין מהבשר וכשמבשל חלב עולים האדים ונדבקים בו. וכאשר אין באדים שישים כנגד אותם שומני הבשר, אז כל הכיסוי נעשה נבילה וחוזר ואסר את כל הקדירה כולה.
ובט"ז תמה גם על ביאור זה, שהרי צריך לשער שישים מכל הקדירה כנגד אותו שומן הדבוק בכיסוי ולא רק עם האדים, ממילא בדרך כלל כבר אין שום חשש איסור בכיסוי, ואין סיבה לחשוש לזה ולהחמיר בכיסוי משום כך?!
לדינא, מכריעים הש"ך והט"ז כמו הרמ"א, ודאי שהחומרא הזאת דחוקה ואין להחמיר בה יותר מהמהרש"ל, דהיינו רק בכיסויים שצרים למעלה. וגם בזה, כאשר יש צרוף להקל (שעת הדחק, לצורך שבת, מקום הפסד וכדו'), מקילים.
בערוה"ש (שם סע' טז) פוסק כט"ז שאפי' בכיסוי צר כעין מה שדיבר בו המהרש"ל, אם יש שישים בכל התבשיל שבקדירה כנגד אותו מקום צר מספיק ומותר.
בכף החיים (סי' צג ס"ק כא) מסכם לדינא את הדין בכיסוי שאינו בן יומו: כאשר יש לכלוך בקצה הצר של הכיסוי- לכ"ע צריך שישים כנגד אותו המקום. כאשר לא יודע אם יש לכלוך, אבל יש מקום צר בכיסוי- לפי השו"ע והפוסקים הספרדים לא חוששים ללכלוך הדבוק בו ומותר בשופי. לפי הרמ"א נהגו להחמיר ולחוש דלמא דבוק בו לכלוך שלא ראה, וצריך לשער שישים כנגד אותו מקום. אולם, במקום הדחק גם לשיטתם יש להקל (בזמנינו יש בזה נפק"מ בסירים שידית האחיזה שלהם מחוברת בבורג, ובד"כ יש לכלוך תחתיה. אולם, למעשה בדרך כלל לא תהיה בזה נפק"מ, משום שכמעט תמיד יש בקדירה שישים כנגד אותו מקום, וכמו שאומר הט"ז). בכיסוי רחב- לכ"ע אין לחוש.
בפת"ש (ס"ק ג) כתב בשם השערי תשובה (או"ח סי' תמז ס"ק ב) שכתב בשם השבות יעקב (ח"א סי' כא) דאף המחמירים בכיסוי שאינו בן יומו מודים שאחרי חודשיים יותר לא אוסר, ויש להתיר. מיהו לכתחילה אין להשתמש בכלים באופן זה אפי' כשנשתהו כך כמה שנים.
עוד כתב הפת"ש (ס"ק ד) בשם הבאר היטב (ס"ק ג) שאף המחמירים בכיסוי, זה דווקא בכיסוי המיוחד לכך. אבל כאשר כיסה בקערה וכדו' שאינה בת יומה, דינה כקדירה דכאשר היא אינה בת יומה היא מותרת.
ז. סיכום הדינים למעשה
דין החלב
דין החלב תלוי באיזו קדירה הוא התבשל. כאשר התבשל בקדירה שאינה בת יומה, בדיעבד החלב יהיה מותר. משום שטעם הבשר פגום ואינו אוסר את החלב. אולם, כאשר התבשל בקדירה בת יומה, אז דין החלב תלוי בנתינת הטעם של הבשר בחלב.
ונחלקו האחרונים אם ניתן לבדוק את זה ע"י טעימת קפילא (גוי) או שצריך דווקא שישים כנגד טעם הבשר[4].
דין הקדירה
השו"ע פוסק שהקדירה אסורה אפי' כאשר בישל בה אחר מעת לעת, הואיל ובלוע בה טעם של בשר וחלב (והיינו כרבנו פרץ וסיעתו). אולם, נחלקו האחרונים לדינא אם פוסק גם כרשב"א שמתיר לבשל בה חלב אחר שבישל בה ירק וכדו' וכן להיפך או שלעולם אסורה הקדירה. הט"ז פוסק בשם המהרש"ל דלא כרשב"א. הש"ך מסביר ומוכיח בדעת השו"ע כדעת הרשב"א. וכותב שם שזוהי הלכה פסוקה וכן דעת כל הפוסקים.
הרמ"א פוסק שאסור לבשל בקדירה בשר או חלב. אבל מותר להשתמש בה לדברים אחרים (כדעת הריב"א). אולם, לדינא פוסק הש"ך להחמיר בזה. ובערוה"ש כתב בשם הפר"ח להחמיר בזה בכלי חרס, ולא להשתמש בו אפי' לצונן, הואיל והוא פולט טעם של איסור. וצריך לשוברו.
לגבי קדירה שבושל בה חלב וכבר נעשית חלבית, ואחר ששהה בה חלב צונן בישל בה בשר בתוך זמן מעת לעת לשהיית החלב הצונן (ואחר מעת לעת מבישול החלב)- פוסק ר"י הלבן שהקדירה נחשבת כאינה בת יומה. דהואיל והיא כבר בלעה ע"י הבישול, יותר היא לא בולעת מעצם שהיית החלב הצונן. ומבאר הט"ז שאם החלב הצונן שהה 24 שעות, הוי ככבוש שמבליע בקדירה למרות שכבר בלעה קודם, וכמו בבישול שהוא חוזר ומבליע לעולם. עוד אומר הט"ז שכל זה דווקא ביחס לכלי חרס שבולע גם בצונן. אבל שאר סוגי הכלים, לעולם לא בולעים בצונן.
דין הכיסוי
כאשר מניח כיסוי של בשר על תבשיל של חלב, וכן להיפך. כאשר הכיסוי בן יומו: לכ"ע אסור כמו בדין הקדירה עצמה. כאשר הכיסוי אינו בן יומו: אם הכיסוי רחב- לכ"ע מותר כדין כל קדירה שאינה בת יומה. אם הכיסוי צר- אם יודע ורואה שיש שם לכלוך לכ"ע צריך לשער בשישים כנגד האיסור הדבוק בכיסוי (כדין קדירה/כיסוי בן יומו). אם לא רואה ולא יודע אם יש לכלוך, לפי השו"ע- אין לחשוש לאיסור וחשיב ככל כלי שאינו בן יומו שבדיעבד לא אוסר, משום שנותן טעם לפגם. לפי הרמ"א וערוה"ש וכן נראה בפוסקים האשכנזים- נוהגים להחמיר בזה שמא יש לכלוך שדבוק בו. אולם, במקום הדחק (מקום הפסד, לצורך שבת וכדו') גם לשיטתם יש להקל.
ובפת"ש מביא שגם המחמירים לחשוש שמא נשאר לכלוך דבוק בכיסוי, זה דווקא בכיסוי המיועד לכך ולא בכיסוי ארעי.
[1] כלומר, לפני כן הגמ' דנה בדברי ר"ל, והביאה שתי לישנות בדבריו לדין טעם לפגם. בשתי הלשונות פתח ר"ל את דבריו- "נותן טעם לפגם שאמרו וכו'". משמעות לשון זו שהוא עצמו לא סובר את ההיתר של טעם לפגם. וזה מה שאביי שואל כאן את רב כהנא, מילא מה שאמרת על כולם שפוסקים שמותר טעם לפגם, אלא מה תאמר על דברי ר"ל, וכי יש מי פוסק לאסור בטעם לפגם?
[2] המאירי (ע"ז שם) חולק על הרשב"א בדין איסור נותר: ומסביר דאין איסור נותר בטעם הבלוע אלא דווקא במאכל. ולכן הכא בשפוד אין דין נותר אלא כשיבשל איתו שוב אז יעבור טעמו למאכל ואז יהפוך להיות נותר. עפי"ז אומר המאירי, הכא כשבישל בשפוד הוא מקליש את טעמו ושוב לא יכול לאסור וכעיקרון של הרשב"א. אלא שיש נפק"מ בינהם- כאשר יש שפוד שלא צלה בו 24 שעות. לפי הרשב"א חייבים ליבון, משום דטעם הקדשים הבלוע בו מאתמול כבר הוי איסור נותר ובעינן ליבון ממש. לעומתו המאירי ס"ל דבזה עדיין לא הוי איסור ולכן אם אח"כ צלה בו, מותר לצלות בו אח"כ קדשים אחרים בלי ליבון דכבר נקלש טעמו [מיהו ודאי שאותו המאכל שנצלה בו אחר 24 שעות כן נאסר, משום דסוף סוף אחר שבלע את טעם הקדשים של אתמול, נעשה נותר]. וכמו המאירי פוסק החת"ס (שו"ת יו"ד סי' קיד).
[3] אם טעם איסור שנבלע בכלי בטל אחר י"ב חודש: החכם צבי (סי' עה- עו) דן בדין כלים של יין נסך. ואומר שאחר י"ב חודש הכלים מותרים משום שטעם היין נסך בטל. אולם, הואיל ויש חשש שיבואו לטעות ולהתיר אף בתוך י"ב חודש, לכן פוסק לדינא החכם צבי שכ"ז דווקא ביין נסך שבו אין היתר של טעם פגום, אלא כל י"ב חודש טעמו אסור. ולכן הואיל והשינוי בין תוך י"ב חודש לאחר י"ב חודש הוא קיצוני, בזה לא יטעו. משא"כ בשאר איסורים שיש בהם היתר מדאורייתא בטעם פגום, כגון בשר בחלב וכדו', בזה יש חשש שאם נתיר אחר י"ב חודש יבואו להקל גם בתוך י"ב חודש. ולכן בהם אין היתר אחר י"ב חודש. אמנם הרבה מהפוסקים חולקים עליו על עצם ההיתר של אחר י"ב חודש (שו"ת חיים שאל ח"ב סי' לח, פת"ש יו"ד סי' קכב ס"ק ג ועיין עוד שו"ת יבי"א ח"ז סי' י ס"ק ד).
לדינא הרבה פוסקים מכריעים דלכתחילה אין להתיר טעם איסור אחר י"ב חודש. אולם בדיעבד יש לסמוך על היתרו של החכם צבי. ויש שאומרים שבכלים שאין להם הכשר (כגון- כלי חרס), יש לצרף את הקולא של החכם צבי ולהתיר אותם אחר י"ב חודש ע"י 3 פעמים שיעשה בהם הגעלה (נערך על פי שיעור של ראש בהמ"ד הרב גיורא ברנר שליט"א).
[4] הערת ראש הכולל: למעשה הסכמת האחרונים ספרדים ואשכנזים כאחד שאין לסמוך בימנו על טעימת קפילא גוי, עי' בזה בב"ח (סי' צח ד"ה כתב האגור), כנה"ג (הביאו בשלחן גבוה סי' צח ס"ק ד), ש"ך (סי' צח ס"ק ה), מנחת כהן (תערובות ח"א סוף פ"ז), פר"ח (סי' פז ס"ק פט), פמ"ג (סי' צח שפד"ע ס"ק ד), שלחן גבוה (שם), רע"א (סי' צח ס"ק א), זב"צ (ס"ק ב), בא"ח (שנה ב קרח סע' א) וכה"ח (ס"ק ב). וכן מדברי שו"ת יבי"א (ח"ח יו"ד סי' י) מבואר שניתן לסמוך על טעימת קפילא רק כשיש עוד צדדי היתר אך לא בפני צעמו. ג.ב.
תגיות: בשר בחלב, נותן טעם לפגם, סיר בשרי שבשלו בו חלב, חלב, סיר, קדרה, עיטור, טעימת קפילא, בעלי אסופות, בית מדרש גבעת אסף,