ברכה ללא אשר קדשנו במצותיו וצונו

הרב ינון קליין שליט"א

שאלה: בירך על תקיעת שופר ולא אמר "אשר קדשנו במצותיו וצונו", אלא רק: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם לשמוע קול שופר", צריך לחזור ולברך או שיכול לתקוע?

 

תשובה:

א. בדיעבד אם כבר תקע ודאי יצא שאין ברכות מעכבות (ועי' מה שהאריכו וביארו בכלל זה בלקח טוב כלל יא ובשו"ת הר צבי מילי דברכות סי' א). לכתחילה בתוך כדי דיבור פשוט שצריך לחזור ולברך כהלכתו. אנו דנים בשאלה אם אחר כדי דיבור עדיין לא התחיל בתקיעות ומסופק אם לברך שנית.

ב. כעין שאלה זו מצינו בשו"ת אגרות משה (או"ח א סי' כא) שהקשה השואל: "איך יוצאין באהבה רבה ידי ברכת התורה הא הוא רק לשון בקשה".

ובתוך תשובתו כותב הגרמ"פ: "ואף שלא אמר שצונו ללמוד נמי סגי להברכה לצאת, דהא למ"ד דמברך רק אשר בחר בנו יוצא בה אף שלא נאמר שם שצונו ללמוד... חזינן שאין לשון וצונו עיקר בברכה ולכן יכול לצאת גם בלשון בקשה שבאהבה רבה וכוונת רש"י ותוס' הוא רק על החתימה".

והיה מקום לומר שלא דיבר הגרמ"פ  אלא על ברכות התורה ולא על שאר ברכת המצוות, שכן בברכות התורה יש צד לומר שאינן אלא ברכת השבח, אע"פ שהנוסח הוא 'אשר קדשנו במצותיו וצונו', וכבר הארכתי במ"א בזה שמצינו ברכות שבח בנוסח ברכת המצוות, וגבי ברכות התורה כתבתי שם: "הרמב"ן בשכחת העשין (מצוה טו) כתב על ברכת התורה: "שנצטוינו להודות לשמו ית' בכל עת שנקרא בתורה על הטובה הגדולה שעשה לנו בתתו תורתו אלינו והודיענו המעשים הרצויים לפניו שבהם ננחל חיי העולם הבא. וכאשר נצטוינו בברכה אחר כל האכילה כן נצטוינו בזו". ויוצא שברכת התורה היא ברכת ההודאה. הבית יוסף (או"ח סי' מז סע' יד) הביא שלדעת מהרי"ל מברכות אע"פ שלא מצוות ללמוד. ואף על פי שהמלמד בתו תורה שבעל פה כאילו מלמדה תפלות, מברכות הנשים בנוסח הרגיל, אשר קדשנו במצותיו וצונו לעסוק בדברי תורה. "ואף על פי שלשון ברכת לעסוק בדברי תורה משמע תורה שבעל פה מכל מקום אין לשנות מטבע הברכות ועוד כי הן מברכות על קריאת הקרבנות ותפלה כנגד קרבנות תקנום והן חייבות בתפלה ואם כן חייבות ג"כ בקריאת העולה והקרבנות וכל שכן לדברי סמ"ג שכתב שהנשים חייבות ללמוד הדינים השייכין להן". ובשו"ע (או"ח סי' מז סע' יד) פסק להלכה: "נשים מברכות ברכת התורה". והגר"א חולק: "ודבריהם דחויין מכמה פנים וקרא צווח ולמדתם את בניכם ולא בנותיכם היאך תאמר וצונו ונתן לנו אלא העיקר ע"פ מ"ש תוספות ושאר פוסקים דנשים מברכות על כל מצוות עשה שהזמן גרמא". והנה לדעת השו"ע נשים לא מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא, ואם כן כיצד יברכו על מצוות תלמוד תורה? אלא שברכה זו היא ברכת השבח, וכאמור בדוגמאות האחרות שהבאתי עד כאן. ובדרך זו עם ראיות נוספות אמר הגאון הרב אשר וייס שליט"א בשיעור בעניין ברכת התורה". עכ"ד שם.

והראתי שם שבמצוות שעניינן הוא ההבדלה בין ישראל לעמים תקנו ברכת שבח בנוסח 'אשר קדשנו במצותיו וצונו' וזהו שבחו של הקב"ה שמשתבח בישראל. וי"ל שאם אמר שבח בנוסח אחר שתקנו חז"ל יוצא, לכן בברכת התורה "אין לשון וציוונו עיקר", אלא העיקר שישבח ויודה להקב"ה נותן התורה ולכן יוצא גם באהבה רבה.

ולפ"ז אין ללמוד בדברי הגרמ"פ לשאר ברכות ולענייננו. ובפרט לפי המשך דברי הגרמ"פ שם שחילק בין גדרי המצוה מדאורייתא ומדרבנן, שמדאורייתא הציווי הוא רק לברך על נתינת התורה, ומדרבנן לברך יש חיוב לברך על המצוה, ולא יצא ידי חובה זו אם לא אמר וציוונו. ולדרך זו שכתב ודאי שגם בנידו"ד לא יצא ידי ברכה ויחזור ויברך, שכן חכמים חייבו לברך על המצוות, וברכה על המצוות נוסחה חייב לכלול את המילה "וציוונו". עי"ש.

ג. והנה בחקירת הראשונים והאחרונים מפני מה על חלק מהמצוות תקנו ברכה ועל חלק לא נמצאו כמה טעמים, וביניהם לשון הרוקח (ברכות סי' שסו): "כל המצות שהן חקות וגזירה צריך לברך... אבל כל דבר שגם בני נח הוזהרו עליו כגון גזל גניבה וחמס... שאם מצווים חייב אין צריך לברך... שהברכה וצונו ולא עכו"ם". הרי שהנוסח "וצונו" הוא מהותי בברכה, בלעדיו אין משמעות לברכה, שכל מהות ברכת המצוות היא לשבח ולפאר על "אשר קדשנו במצותיו וצונו" ולא את הגויים.

וכן כתב בשו"ת בנימין זאב (סי' קסט) שמה שאין מברכים על כיבוד אב ואם מפני שהיא מצווה שאף הגויים חייבים בה, שהשכל מחייבה, ואנו מברכים רק על מצוות שבהם נתקדשנו, כנוסח "קדשנו במצותיו" ושבהם מתגלה קדושתינו על פני הגוים. וכתב על זה בשו"ת שבט הלוי (ב  סי' קיא): "וטעמו זה צ"ע רב דאדרבה כיון שאנו מקיימים בשביל מצות בוראנו שקדשנו במצותיו מן הדין היה לברך להראות שלשם מצות הבורא הוא מקיימה לא כאוה"ע". ונראה ליישב קושייתו דאה"נ שצריך לקיים מצוות שכליות מחמת ציווי בוראינו ולא מחמת שהשכל מחייב, אבל לאו כל מוחא סביל דא, ואפילו אם יברכו בפיהם בקול גדול "אשר קדשנו וכו' על הצדקה", עדיין יש להניח שלבם בל עימם וכוונת הצדקה כשרואה לפניו עני ואביון הוא מחמת ההתעוררות הנפשית, הכאב והצער על אותו עני, ומתקיימת המצוה מחמת טעמים אנושיים ולא מחמת שכך ציווה ה', וכן על זה הדרך בשאר מצוות שכליות כגון כיבוד הורים, שאפילו אם יברך עליה ויאמר בפיו שהוא מקיים מחמת ציווי ה', אכתי יסוד סביר להניח שהקיום הוא מחמת הכרת הטוב להורים, ואפילו אם יגיד לפני כן לשם יחוד וכו', ולכן הדעת נותנת שחז"ל בחוכמתם ידעו זאת, וקבעו לפי זה שאין לברך אלא על מצוות שהשכל לא מחייב, עליהם אפשר להגיד בכל לב שהקיום הוא משום שקדשנו במצותיו וצונו לקיים אותה מצווה. ואגב נראה שאפשר לומר שלא רצו לתקן ברכה על מצוות שכליות, משום שהרבה מצוות שכליות נוגעות לבין אדם לחברו, והברכה היא עבודה שבין אדם למקום, ומטבע ישראל עבדי ה' להקדים עבודתם מלכם לעבודת חברם, ויש לחשוש שבתקנת ברכה לפני מצוות בין אדם לחברו יהיה מכשול במצוות אלו, כדמצינו לנחום איש גמזו בתענית (כא א) "שפעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי, והיה עמי משוי שלשה חמורים, אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים. בא עני אחד ועמד לי בדרך, ואמר לי רבי פרנסני. אמרתי לו המתן עד שאפרוק מן החמור. לא הספקתי לפרוק מן החמור עד שיצתה נשמתו". הנה כי כן יש מקום לחשש כזה, ומפני זה לא תקנו ברכה על מצוות שכליות שרבות מהן הן בין אדם לחבירו.

ד. עוד נראה פשוט שצריך לחזור ולברך לפי שאין שום משמעות למשפט: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם לשמוע קול שופר". והרי זה כספר חתום ואין לו פשר.

ומה שלא דנו בזה, אלא רק בדין לא אמר שם ומלכות, בברכות (מ ב) "כל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה" ובטור ושו"ע (או"ח סי' ריד), כי הוא פשוט. דבשלמא גבי שם ומלכות יש חידוש בזה שהברכה לא חלה, שיש מקום לומר שאע"פ שלא הזכיר שם ומלכות, אלא אמר: "ברוך שכוחו וגבורתו מלא עולם", הרי זו ברכה, כי מי הוא זה ואיזה הוא אשר כוחו וגבורתו מלא עולם, ודאי ה' מלך מלכי המלכים, אלא חידשו חז"ל שאע"פ כן אם לא אמר שם ומלכות אינה ברכה (ונקטתי בדוגמא זו דווקא לפי שלדעת הראב"ד לא צריך בברכות הראייה כגון זו שם ומלכות, ואע"פ לרוב הראשונים צריך, וזה מלמדנו שיש סברא לומר שגם בלי שם ומלכות יש ברכה, והסברא נ"ל כפי מה שכתבתי). אבל כשאומר משפט שאין לו פשר כלל ואין לו משמעות, גרע בהרבה מזה. שכן הקדמת ברכה למצווה היא כדברי הריטב"א (פסחים ז ב): "כדי שיתקדש תחלה בברכה ויגלה ויודיע שהוא עושה אותה מפני מצות השי"ת, ועוד כי הברכות מעבודת הנפש וראוי להקדים עבודת הנפש למעשה שהיא עבודת הגוף". ולפי טעם ראשון, לא גילה ולא הודיע דבר כשאמר נוסח סתום כזה [ואע"פ שלטעם שני אה"נ אפשר שבאמירה זו הייתה לו עבודת הנפש, אבל עצם העובדה ששכח ודילג חלק מרכזי וחשוב בברכה, מעיד שבשעה שבירך לא הייתה מחשבתו עמו ולא התרכז ואין פה עבודת הנפש].

על כן נראה לענ"ד שצריך במצב זה לשוב ולברך.