משלוח מנות על ידי שליח

האם להעדיף משלוח מנות על ידי שליח או לשלוח בעצמו?

הרב אופיר טביב

שאלה: האם במשלוח מנות יש להעדיף לשלוח ע"י שליח?

 

תשובה: במגילה (ז א): "ומשלוח מנות איש לרעהו - שתי מנות לאיש אחד. ומתנות לאביונים - שתי מתנות לשני בני אדם. רבי יהודה נשיאה שדר ליה לרבי אושעיא אטמא דעיגלא תלתא וגרבא דחמרא, שלח ליה: קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים. רבה שדר ליה למרי בר מר ביד אביי מלא טסקא דקשבא, ומלי כסא קמחא דאבשונא  וכו', אביי בר אבין ורבי חנינא בר אבין מחלפי סעודתייהו להדדי".

הגמרא מביאה את דין משלוח מנות, ולאחר מכן כמה דוגמאות לקיום מצוות משלוח מנות ע"י התנאים והאמוראים. לכאורה מפשטות דברי הגמרא נראה שמצוות משלוח מנות נעשתה ע"י שליח. ונראה שסמכו על לשון הכתוב דנקט 'משלוח' ולכאורה הל"ל נתינת מנות איש לרעהו[1], ומדחילק הכתוב בין הלשונות נראה שיש לקיים משלוח מנות ע"י שליח וכפי שעשו ר"י נשיאה ורבה ששלחו בידי תלמידיהם.

ויש לדחות ולומר שהגמרא נקטה את לשון הפסוק, ולאו בדווקא נאמר. ומה ששלחו ר"י נשיאה ורבה משלוח מנות ע"י שליח הוא רק מכורח המציאות אך לא שעשו כן משום שס"ל שכך צריך לנהוג לכתחילה[2].

והרי"ף והרא"ש לא דיברו בהא ורק העתיקו את מעשה אביי בר אבין ורב חנינא בר אבין ותו לא מידי.

ועיני חזי בבית הבחירה למאירי (מגילה ז א) שכתב וז"ל: "מתנות לאביונים שהוזכרו במשנתנו די לו שיתן מתנה אחת לכל אחד מהם אבל מנות שהוא שולח לחבירו צריך שישלח שתים בכל מקום שיהיה משלח בו והוא שנ' ומשלוח מנות איש לרעהו" וכו'. ומלשונו לכאורה ניתן לדייק שישנה ראיה שמשלוח מנות יש לקיים ע"י שליח.

אמנם כמו שכבר כתבנו לעיל בדברי הגמרא, אין זה מוכח. אלא המאירי נקט את לשון הגמרא, ואין בזה כדי להכריע שס"ל כן לדינא.

והשתא דאתית להכא, נראה שהראשונים לא דיברו בסוגיא דידן ולא הכריחו שמצוות משלוח מנות תיעשה ע"י שליח בדווקא. ומזה שלא התייחסו אפשר שלא היה להם בזה כל קושיא ולא נפק"מ לדינא, ואין בזה לעיכובא מצד קיום המצווה, אלא בין אם עשה ע"י שליח ובין אם עשה ע"י עצמו יצא י"ח.

והרמב"ם פסק (פ"ב מהל' מגילה הל' טו): "וכן חייב לשלוח שתי מנות של בשר או שני מיני תבשיל או שני מיני אוכלין לחבירו, שנאמר: 'ומשלוח מנות איש לרעהו' שתי מנות לאיש אחד וכו', ואם אין לו מחליף עם חברו, זה שולח לזה סעודתו וזה שולח לזה סעודתו כדי לקיים ומשלוח מנות איש לרעהו". עכ"ל.

ומדכתב 'ואם אין לו מחליף עם חבירו' נראה דפשיטא ליה שא"צ לשלוח ע"י שליח, אלא גם אם מחליף עם חברו את סעודתו יוצא י"ח משלוח מנות. והלשון 'זה שולח' וכו' הוא לישנא דקרא ואין ללמוד ממנו לחייב שליח.

וכ"כ הר"ן לפרש דברי הגמרא במעשה דאביי בר אבין ורב חנינא בר אבין שהחליפו ביניהם ולא כפרש"י שבשנה אחת זה אוכל עם זה ולשנה הבאה סועד חברו עמו (דבריהם מובאים לקמן בדברי הב"י).

וכ"מ בטור, שפסק (סי תרצה סע ד): "צריך לשלוח מנות איש לרעהו לפחות ב' מנות לאדם אחד ואם החליף סעודתו בשל חבירו יצא". עכ"ל. ומדבריהם מסתבר יותר לומר שא"צ כלל בשליח ואדרבה המצווה נעשית לכתחילה ע"י האדם עצמו. ואין לומר שהחלפת הסעודה הוא רק בדיעבד כשאין לו גם לעצמו וגם לאחרים כדברי הר"ן, ולכן כדי לקיים גם מצוות סעודה וגם משלוח מנות צריך להחליף עם אדם אחר, משום שאם ישלח לאדם אחר לא בטוח שיהיה לו כדי צרכו לסעודה, אלא פשט דברי הגמרא בהחלפת הסעודה מכוונים לכך שמצוות משלוח מנות מתקיימת לכתחילה באופן הזה של החלפת הסעודה ע"י האדם עצמו.

ובב"י כתב: פי' הר"ן (על הגמ' דלעיל מגילה ז ב) לא היה לאחד מהם כדי שיוכל לשלוח לחבירו ולהשאיר לעצמו, ולפיכך שולחים כ"א סעודתם זל"ז כדי לאכול סעודת פורים ולקיים מצות משלוח מנות. ורש"י פירש מחלפי סעודתייהו זה אוכל עם זה בפורים של שנה זו ובשניה סועד חבירו עמו. וקשה לי על דבריו, דאם כן לא היו מקיימים משלוח מנות איש לרעהו. וא"ת שהיו שולחים מנות איש לרעהו, א"כ מאי אתא לאשמועינן". עכ"ל. ולכאורה לא מזכיר כלל להדיא עניין השליחות.

ובדרכי משה כתב לדחות קושית הב"י, וז"ל: "אי סבירא ליה משלוח מנות איש לרעהו הוא דוקא, ובעי שילוח ממש, ולכן אם אוכל עם חברו אינו יוצא, מ"מ אין זו קושיא, דאפשר דרש"י ס"ל דמשלוח לאו דוקא אלא ה"ה אם אוכל עם חברו וכו', ואי קשיא ליה דאם אחד היה אוכל עם חברו בשנה זו, א"כ השני לא היה מקיים משלוח מנות באותו פורים, וכן השני בפורים הבא וכו' דסגי אשמועינן דהאחד יוצא במה שחברו אוכל עמו וכו'".

ומשמע מהרישא שמבין מדברי מרן הב"י שקושייתו היא משום שלא שלחו זל"ז את המשלוח מנות אלא אכלו בהדי הדדי, ובאופן הזה לא קיימו את מצוות השילוח, שהרי מי שהמנה הייתה אמורה להגיע אליו הביא את עצמו אליה ולכאורה לא התקיימה המצווה כלל.

[ובשו"ת יביע אומר (ח"ט סי' ע אות ב) כתב הגרע"י שלכאורה נראה שמחלוקת ר"ן ורש"י וכן מרן והרמ"א היא אי בעינן 'משלוח' בדוקא. אולם דחה סברא זו משו"ת נחלת בנימין (סי' קלו) דלכו"ע בנותן המנות מידו ליד חברו יוצא י"ח ונחלקו אם הנתינה צריכה להיות ניכרת. עיי"ש.

ובשו"ע פסק (סי תרצה סע ד) וז"ל: "חייב לשלוח לחבירו שתי מנות בשר או של מיני אוכלים, שנאמר: 'ומשלוח מנות איש לרעהו', שתי מנות לאיש אחד. וכל המרבה לשלוח לריעים משובח. ואם אין לו, מחליף עם חבירו, זה שולח לזה סעודתו, וזה שולח לזה סעודתו, כדי לקיים: ומשלוח מנות איש לרעהו". והוא כלשון הרמב"ם.

והרמ"א פסק: "ויש לשלוח מנות ביום ולא בלילה. ואם שולח מנות לרעהו והוא אינו רוצה לקבלם, או מוחל לו, יצא. ואשה חייבת במתנות לאביונים ומשלוח מנות, כאיש. ואשה תשלח לאשה, ואיש לאיש אבל לא בהפך, שלא יבא איש לשלוח לאלמנה ויבואו לידי ספק קידושין, אבל במתנות לאביונים אין לחוש".

ומדלא הזכירו לחייב או להעדיף בהדיא לשלוח מנות ע"י שליח או בעצמו, ועוד שמרן הביא לשון הרמב"ם שהבאנו לעיל, שמדבריו נראה שא"צ שליח, אין בזה צורך ולא הוי לעיכובא כלל. והט"ז והמג"א ג"כ לא דיברו בזה.

וא"כ רבותינו בעלי השו"ע והחונים עליהם לא הזכירו דבר מעניין השליחות. וגם אם הוא מילתא דפשיטא פעמים שמעוררים עליו, והכא לא העירו ולא עוררו[3].

אמנם בשו"ת בנין ציון (סי' נד) דן בפסק הרמ"א דמי שנתן משלוח מנות לחברו ולא קיבל ממנו או מוחל יצא י"ח, ומביא ראיה לדברי הרמ"א מהפסוק 'ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים', וז"ל: "ולענ"ד טעם המהר"י ברין ורמ"א כמו שכתוב 'ומשלוח מנות' ולא כתיב 'ונתון מנות' כמו דכתיב 'ומתנות לאביונים', דלשון נתינה שייך גבי מנות, כדכתיב: 'ונתן לפנינה וגו' מנות ולחנה יתן מנה אחת אפים', מזה נראה דלא הקפיד הכתוב אלא על השילוח דהיינו שיוצא מן המשלח, אבל מתנה לא אקרי רק מה שבא מיד הנותן ליד המקבל, דרק אם בא לידו נקרא מתנה. ולכן, אם העני אינו רוצה לקבל לא יצא ידי מתנות לאביונים, אפילו אם מועיל לענין נדר לומר הרי הוא כאלו התקבלתי, כיון דלא קיים כאן מצות הכתוב ויכול לקיים בעני אחר. אבל כאן דכתיב 'ומשלוח מנות' דאין זה רק מצות שילוח, מששלח יצא.

וביאור דבריו, דהנה לכאורה היה צריך להיות כתוב 'ונתון מנות' כמו שכתוב בהמשך לגבי מתנות לאביונים. וכן מצינו בנביא לשון נתינה לגבי מנות בשמואל א (פ' א פס' ד-ה). ולכן נראה שהשילוח הוא בדווקא, וזה עיקר קיום המצווה – עצם השליחה, לאפוקי ממתנה שצריך לתת בעצמו והנפק"מ בין שניהם לדינא היא שמתנה בגלל שצריך שתעשה ע"י, אם העני לא קיבל ממנו לא יצא י"ח משום שלא קיים את דברי הכתוב לתת לעני, אבל במשלוח מנות ברגע ששלח, אע"פ שמי ששלח לו לא קיבל, יצא י"ח, משום שמצוות הכתוב היא עצם השליחה.

ולפי סברא זו מוציא נפק"מ לדינא לגבי מצוות משלוח מנות וז"ל: "ובהכי ניחא לי מה שנסתפקתי, מי שמביא בעצמו מנות ונותן לחבירו אם יצא ידי ומשלוח מנות, דאנן אמרינן: שלוחו של אדם כמותו, אבל אפכא לא מצאנו, שיהא הוא כשלוחו. וכיון דהכא כתיב: 'ומשלוח מנות' נימא דדוקא בעינן ע"י שליחות, אבל על ידי נתינה לא! ותמהתי שלא ראיתי לפוסקים שהעירו על זה. אבל לפי מה שכתבתי י"ל כיון דב' טעמים דשילוח מנות שכתבתי לעיל (מנות הלוי ותרוה"ד א.ט) שייכים גם בנותן הוא בעצמו ליד חבירו - לכן יוצא גם בנתינה. ומה דכתיב לשון שליחות הוא להורות דבשילוח לבד יצא אפילו אין חבירו רוצה לקבל, ולכן לא הזכירו הפוסקים איסור נתינה. ומ"מ אולי לכתחלה טוב יותר לשלוח המנות ע"י אחר כנלענ"ד הקטן יעקב". עכ"ל.

לפי הבנין ציון, שהוכיח לעיל שהכתוב נקט משלוח בדווקא כדי ללמד שבעצם השילוח יוצא י"ח, יוצא שלכתחילה קיום המצווה צריך להעשות ע"י שליח. ולפ"ז מקשה להיפוך, האם מי ששולח בעצמו יוצא י"ח, שהרי המצווה צריכה להתקיים ע"י שליח! ומתרץ שלפי טעמי המצווה, בין למנות הלוי שס"ל שהוא משום רבות חיבה ורעות ובין לתרוה"ד שס"ל שהוא לצורך הסעודה, גם אם נותן בעצמו יוצא י"ח. ולשון משלוח דכתיב במגילה בא לרבותא שגם אם שלח לחבירו ולא קיבל, יצא י"ח.

וכן משמע בחי' החתם סופר לגיטין (כב ב ד"ה והא לאו בני דעה נינהו) וז"ל: "אבל היכי שאמרה תורה שישלח שליח כגון משלוח מנות זה סגי' אפי' ע"י קוף וכל הפסולים, והבן זה כי כבר טעו בו גדולים וטובים ממני".

ומפשטות דבריו 'היכי שאמרה תורה כגון משלוח מנות' משמע להדיא שסובר שדין משלוח מנות הוא ע"י שליח לכתחילה.

ובספר יפה ללב (ח"ב סי תרצה אות יט בסופו) מביא דברי הרב בנין ציון וכותב עליו וז"ל: "נ"ל שהדין עמו דבקרא ובפוסקים בדין מנות לא הזכיר רק לשון שלוח ובכן מה ששמעתי על חד מרבנן המתחסד עם קונו דעביד עובדא בנפשיה להיות מביא בעצמו ונותן אל רעהו לקיים מצוה בו, נמצא חומרו קולו, דבדבר הזה לפי הנראה מן הכתוב ומדברי הפוסקים צריך ע"י שליח ולא ע"י עצמו המקיימו. ועוד דכשהוא ע"י שליח מצוה גוררת מצוה שמקיים רעהו תרתי משלוח מנות ומתנות לאביונים שנותן מתנה להשליח" וכו'. ע"כ. וכ"כ השדי חמד (מערכת פורים סי' ו) בשמו.

ובספר מקראי קודש (הררי, פורים פרק יב הערה נג) הביא שהגר"ש ישראלי זצ"ל הורה לו שלכתחילה צריך לשלוח המנות ע"י שליח. אך הוסיף שאין זה לעיכובא.

ובמשנ"ב הביא את דברי הרב בנין ציון וכתב שנסתפק אי יוצא י"ח אם הביא את המשלוח בעצמו ולא ע"י שליח.

ובשו"ת יביע אומר (ח"ט סי ע אות ד) העיר על דבריו וז"ל: " במחכ"ת לא דייק להביא כראוי מסקנת הבנין ציון, שסיים שם, דמה שכתוב לשון "משלוח" הוא להורות שבשילוח בלבד יוצא י"ח אפילו אין חבירו רוצה לקבל המנות. ולעולם גם אם מביא המנות בעצמו לרעהו יוצא י"ח. ורק סיים: "ומ"מ אולי לכתחלה טוב יותר לשלוח המנות ע"י אחר". עכ"ל. ולפי הבנת הגרע"י בדברי הבנין ציון אין שום צד של ספק, אלא גם הבנין ציון מודה שיוצא י"ח בנתינה שלא ע"י שליח ורק לכתחילה יש להעדיף ע"י שליח.

ובשו"ת ציץ אליעזר (ח"ט סי' לג אות ד) גם כתב על הסתפקות המשנ"ב: "ומתקבל הרושם כאילו הבעל בנין ציון נשאר בספק רב בזה ועכ"פ בספק השקול. אבל המעיין בגוף דברי הבנין ציון נוכח לדעת שמסיק העיקר לדינא בזה דיוצא שפיר כשהביא בעצמו, וזה דכתיב לשון ומשלוח הוא כדי ללמד דבשילוח לבד יצא אפילו אין חבירו רוצה לקבל. וכי זהו הדבר שלא הזכירו הפוסקים מספק זה של איסור נתינה בעצמו. ורק שלבסוף חוזר וכותב דמ"מ אולי לכתחילה טוב יותר לשלח המנות ע"י אחר ע"ש, והיינו רק משום מהיות טוב ומן המובחר כדי לצאת ידי כל פקפוק ונדנוד ספק". וגם לפי הבנתו בדברי הבנין ציון נראה שס"ל בפשיטות שמודה דלדינא ודאי יוצא י"ח כששולח בעצמו ורק לרווחא דמילתא לקיים מצווה מן המובחר יש לשלוח ע"י שליח.

ובשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סי תז וח"ב סי שמו) לגר"מ שטרנבוך נראה שס"ל שלכתחילה בעי שליחות.

ובמשנ"ב מהודרת 'דרשו' (תרצה הערה 38) הביאו שהגרשז"א היה מהדר לקיים משלוח מנות ע"י שליח לכה"פ פעם אחת אע"פ שבהליכות שלמה (פורים, פ' יט ארחות הלכה הערה 44) כתב שמעיקר הדין א"צ לתת משלוח מנות ע"י שליח.

אמנם בשו"ת יהודה יעלה (ח"א סי' רז) הבין באופן אחר דברי הפסוק במגילה 'ומשלוח מנות' וכו', וז"ל: "ובאמת נ"ל פי' הקרא הכי, תיבות משלוח מושך א"ע ואחר עמו. ר"ל משלוח מנות וכו'. ומשלוח מתנות וכו' ונקט קרא לשון משלוח לרבותא, דאף על גב בכ"מ מצוה בו יותר מבשלוחו קמ"ל קרא בזה אין קפידא, שלוחו שוה ממש כמו ע"י עצמו. א"נ עדיף נמי מצוה יותר בשלוחו לפי שתכלית כוונתם במצוה זו מקרב הלבבות לאהבת ריעים לכן יותר דרך כבוד הוא ע"י שלוחו. ודיבר הכתוב בהוה אורח ארעא, אבל ודאי א"צ ביה דין שליחות דהא מעשים בכל יום חזינן דמשלחין ע"י קטנים. וגם ע"י עכו"ם עבי"ד כנ"ל ונכון הוא". עכ"ל.

ומדבריו נראה שלשון הכתוב לא בא בדוקא לומר שיש לקיים המשלוח מנות לכתחילה ע"י שליח אלא הכתוב בא לומר שאע"פ שהכלל בד"כ הוא שמצווה בו יותר מבשלוחו, הכא לאו דוקא, ושלוחו שווה כמותו.

והטעם השני שכתב שיש לקיים המצווה בשליח ולא ע"י עצמו משום שהוא מכובד יותר. וכ"ז הוא בזמנם שלשלוח ע"י שליח היה יותר מכובד. ולפ"ז אין זה חיוב לדינא לשלוח ע"י שליח אלא חלק מטעם המצווה. ולפ"ז האידנא יש לדון האם יש מצווה יותר בעצמו או שמא עדיין בשלוחו הוי כבוד טפי.

וכ"כ בשו"ת האלף לך שלמה (או"ח סי שפג) שאין לדייק מלשון הכתוב שצריך ע"י שליח דווקא, אלא רק דמהני ע"י שליח.

וכן בכה"ח (סקמ"א) כתב לדחות דקדוקו של הבנין ציון וז"ל: "ולי נראה דאין יכול לדקדק מזה דוקא ע"י שליח, דהרי מצינו בתורה בכמה מקומות לשון משלוח ואינו ע"י שליח כמש"כ בנח 'וישלח ידו ויקחה', וגבי אברהם 'וישלח אברהם את ידו', ו'כי תשלחנו חפשי מעמך' וכאלה רבות". ולפי דבריו אין ראיה מדקדוק הפסוקים.

ומסיים: "ומ"מ אם אפשר יש לעשות ע"י שליח מפני הכבוד. אבל אם א"א אין לבטל המצוה משום זה. והוא פשוט".

ובשו"ת באהלה של תורה (ח"ב סי' קח) להגר"י אריאל דן לגבי משלוח מנות ציבורי האם יוצאים בזה י"ח, וכתב בסוף התשובה: "במשלוח מנות נאמר 'איש לרעהו' שם העיקר הוא הנתינה האישית, היחס האישי, משא"כ 'מתנות לאביונים' נאמר בלשון רבים".

ואף שלא אמר כן ביחס לסוגיא דידן, חזקה על גברא רבה כהגר"י אריאל שאם היה סובר אחרת לגבי דין השולח, היה מעיר על כך. ועוד שבמסקנת הדברים חזר על דבריו בזו הלשון: "נראה שכדי לצאת י"ח מצוות משלוח מנות כהלכה יש לשלוח שתי מנות לאיש אחד באופן אישי ורק את יתר המנות ניתן לשלוח בדרך ציבורית". ואף שניתן לדחוק ולומר שע"י שליח הוי באופן אישי, ששולח לו מישהו מיוחד, מ"מ מדבריו לעיל הדברים מתבארים שהכוונה היא לנתינה אישית באופן בו יש גם יחס אישי מצד השולח[4].

ועיין בכ"ז באורך בשו"ת יביע אומר (ח"ט סי' ע) לגרע"י זצ"ל שהאריך כיד ה' הטובה עליו וכדרכו בקודש נהדר. ומסקנתו שם שאם הוליך בעצמו המנות לרעהו יוצא י"ח ושכן עיקר.

ובחזון עובדיה (ע"מ קמג) פסק: "הלוקח מנותיו בעצמו ומביאם לחברו, יוצא י"ח משלוח מנות, ואין צורך לשלחם ע"י שליח דוקא" וכו'. ובהערותיו (הערה לה) הביא התכתבות שלו עם ר' עזרא עטיה ר"י פורת יוסף, שכתב לו דאם איתא לדברי הרב בנין ציון לא הוו שתקי הפוסקים מלאומרם. אלא ודאי דליתנהו. וממשיך שם הגרע"י לשאת ולתת בדברי הפוסקים לכאן ולכאן, אך נראה שס"ל שא"צ שליח וכדברי הגר"ע עטיה. ומסיים שבספר מעדני שלמה (ע"מ קכא) החזו"א היה נותן המשלוח מנות בעצמו ולא ע"י שליח ואמר שאין הלכה כדברי הבנין ציון. וא"כ דעתו שא"צ שליח.

וכן בילקו"י פסק שהלוקח מנותיו בעצמו לחברו יוצא י"ח משלוח מנות וא"צ לשלחם ע"י שליח דווקא.

ובפסקי תשובות (סי תרצה אות טז) כתב ששליחות במשלוח מנות הוא לכתחילה אבל לא לעיכובא. ואם נתן המשלוח מנות בלא שליח יצא י"ח, ויש הסוברים שאדרבה גם במשלוח מנות אמור הכלל של 'מצוה בו יותר מבשלוחו'.

ובמקרי קודש (הררי, פורים פרק יב הלכה יט) הביא את שתי הדעות ולא הכריע. ובהערה נד כתב ששאל את הגרי"ש אלישיב זצ"ל בזה וענה לו בנחרצות שאין צריך שליח לכך ושאין צריך להחמיר בזה. וכן הורה הגר"מ אליהו זצ"ל והבין ממנו שאף אין הידור בכך.

ולמסקנה דמילתא י"ל דדין זה לא הובא בגמרא ולא הוזכר בראשונים, ואפי' לא ברמז בעלמא. ודברי המאירי שהבאנו לעיל לא מוכרחים כלל לחלק בין משלוח לנתינה, וכן הדקדוק בלשון הב"י והדר"מ אינו ברור כל צרכו. ובדרבנן לך אחר המיקל. ועוד לאחר שבשו"ת יהודה יעלה הסביר באופן אחר דברי הפסוק ואף נתן טעם מדוע להעדיף ע"י שליח שהוא משום כבוד, שכך היה מכובד בזמנם, לכן נראה לענ"ד שלדינא אין לחוש להביא משלוח מנות ע"י שליח ואדרבה מצווה בו יותר מבשלוחו כמו שהביא הפס"ת בסוף דבריו וכפי שהעיר הגר"י אריאל בתשובתו אלינו (ראה הערה 4), דהאידנא יותר דרך כבוד שהשולח בא בעצמו לחברו ונותן לו את משלוח המנות ומדבר עמו בדברי ידידות וחיבה וכמש"כ בשו"ת באהלה של תורה שהעיקר הוא היחס האישי.

ומי שרוצה להחמיר לצאת י"ח כל השיטות ישלח ב' משלוחי מנות שיוצאים בהם י"ח, דהיינו לא של מיני מתיקה וכדו' אלא שתי מנות הראויות לסעודה כגון פת עם בשר או שתי מיני בשר שונים כפי שכתבו הפוסקים, ואחת ישלח בעצמו ואחת ע"י שליח ויכתוב עליה מי השולח באופן ברור.

וכ"ז הוא חומרא, אך ודאי שיוצא י"ח במה ששולח בעצמו ולענ"ד יש בו יותר הידור בימינו שדרך כבוד הוא שבא אל מי ששולח אליו. ומ"מ העיקר להרבות אהבה בין אחד לשני להפר דברי הרשע שאמר 'ישנו עם אחד מפוזר ומפורד' ונזכה שיתקיים בנו 'ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם' במהרה בימינו. אמן.

 

[1] לאחר כתבי דברים אלו מסברתי, חזיתיה שכעין זה כתב הגאון ר' יעקב עטלינגר בשו"ת בנין ציון ולקמן הבאנו דבריו. ב"ש.

[2] ראה שו"ת יבי"א (ח"ט סי עב) שכיון שהכל בכלל 'רעהו' רשאי התלמיד לשלוח מנות לרבו והרב לתלמידו וכן בן לאביו ולהיפך. ולא חילק שם בין אם הרב שולח ע"י עצמו או ע"י שליח. והיינו כמו שמצד התלמיד השולח לרבו אין זה פחיתות בכבודו משום דלכאורה קא חשיב את רבו 'רעהו', כמו"כ איפכא, שאין זה פחיתות מצד הרב לתת משלוח מנות לתלמידו. ודו"ק.

[3] ראה לקמן בדברי החזון עובדיה שהגר"ע עטיה ג"כ כתב לו כן.

[4] וכדי להסתלק מן הספק שלחתי להגר"י אריאל שאלו זו, האם עדיף לקיים מצוות משלוח מנות ע"י שליח או ע"י עצמו. וזו תשובתו: "אמנם כתוב 'ומשלוח מנות', כלומר שאפשר גם ע"י שליח, אולם קשה להבין את האומרים שדווקא ע"י שליח. הרי מצווה בו יותר מבשלוחו. ואדרבה, כשהוא עצמו מביא את המנות נוצר קשר אישי ביניהם והשמחה והרעות גדולים יותר. אם קבלה היא נקבל, אך אם לדין יש תשובה". עכ"ל. והוא כפי שכתבנו בדעתו מתוך דבריו בשו"ת באהלה של תורה. ב"ש.