דין דבר שבמניין ודבר חשוב

מתוך קובץ בעלי אסופות קיץ תשע"ה

הרב ליאור פנחס

 

בדין דבר שבמניין ודבר חשוב




א. מקור דין דבר שבמניין

כתב מרן בשו"ע (סי' קי סע' א) "דבר חשוב אוסר במינו בכל שהוא, והם ז' דברים ואלו הם אגוזי פרך ורמוני בדן וחביות סתומות וחלפות תרדין וקלחי כרוב ודלעת יונית וככרות של בעל הבית. וכן בעלי חיים חשובים הם ואינם בטלים. אבל שאר דברים, אף על פי שדרכן למנות, הרי אלו עולים בשיעורן"

ורמ"א פסק "ויש אומרים דכל דבר שבמנין, דהיינו שדרכו למנותו תמיד, אינו בטל. וכן נוהגין. הא דדבר חשוב אינו בטיל, אינו אלא מדרבנן ואזלינן בספיקו לקולא. כל דבר שהוא חשוב אצל בני מקום מהמקומות, כגון אגוזי פרך ורמוני בדן בארץ ישראל באותם הזמנים, הוא אוסר בכל שהוא, לפי חשיבותו באותו מקום ובאותו זמן, ולא הוזכרו אלו אלא לפי שהן אוסרים בכל שהן בכל מקום. וה"ה בכל כיוצא בהן, בשאר מקומות".

מקור הדין הוא בגמ' ביצה (ג ב) "וכי תימא ביצה חשובה ולא בטלה, הניחא למאן דאמר כל שדרכו לימנות שנינו, אלא למאן דאמר את שדרכו לימנות שנינו, מאי איכא למימר? דתנן מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם ידלקו. נתערבו באחרות, ואחרות באחרות כולן ידלקו, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים יעלו באחת ומאתים. שהיה רבי מאיר אומר את שדרכו למנות מקדש, וחכמים אומרים אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד. רבי עקיבא אומר שבעה. ואלו הן אגוזי פרך, ורמוני באדן, וחביות סתומות, וחלפי תרדין, וקלחי כרוב, ודלעת יונית. רבי עקיבא מוסיף אף ככרות של בעל הבית. הראוי לערלה ערלה, הראוי לכלאי הכרם כלאי הכרם. ואתמר עלה, רבי יוחנן אמר את שדרכו למנות שנינו, ורבי שמעון בן לקיש אמר כל שדרכו למנות שנינו. הניחא לרבי שמעון בן לקיש, אלא לרבי יוחנן מאי איכא למימר? אמר רב פפא האי תנא תנא דליטרא קציעות הוא, דאמר כל דבר שבמנין, אפילו בדרבנן לא בטיל, וכל שכן בדאורייתא. דתנן ליטרא קציעות שדרסה על פי עגול, ואינו יודע באיזה עגול דרסה על פי חבית, ואינו יודע באיזו חבית דרסה על פי כורת, ואינו יודע באיזו כורת דרסה".

עולה מכך שבגמרא יש ארבע דעות

1. רבי מאיר אליבא דריש לקיש - "כל שדרכו להימנות שנינו", כלומר שאפילו דבר שדרכו לפעמים במניין לא בטל לעולם, ולכן ביצה שלפעמים נמכרת במניין לא בטלה.
2. רמי מאיר אליבא דר' יוחנן - "את שדרכו להימנות שנינו", כלומר רק דבר שתמיד רגילים למכור אותו במניין הוא לא בטל לעולם לעולם, ולכן ביצה כן בטלה.
3. חכמים - אין מקדש אלא 6 דברים בלבד, והם: אגוזי פרך, ורמוני באדן, וחביות סתומות, וחלפי תרדין, וקלחי כרוב, ודלעת יונית.
4. רבי עקיבא- כמו חכמים ומוסיף עליהם כיכרות של בעל הבית.

 

ב. מחלוקת הראשונים בדין דבר שבמניין

הראשונים חלוקים כמי מהדעות בגמרא יש לפסוק להלכה.

בעל העיטור (ח"ב ש"א יא ע"ג), התרומה (סי' כז) ועוד כתבו לפסוק הלכה כר"מ אליבא דריש לקיש.

אולם ר"י (מביא אותו הטור סי' קי), הסמ"ג (סימן קמא לאוין נב ע"ג) בשם ריצב"א, הסמ"ק (סי' ריד), הרמב"ן (חולין צז ב ד"ה הא דאקשי), הרשב"א (תורת הבית הקצר ב"ד ח א) ועוד פסקו הלכה כר"מ אליבא דר' יוחנן.

הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פט"ז ה"ג) כתב, "דבר חשוב שהוא אוסר במינו בכל שהוא שבעה דברים ואלו הן: אגוזי פרך, ורמוני בדן, וחביות סתומות, וחלפות תרדין, וקלחי כרוב, ודלעת יוונית, וככרות של בעל הבית". א"כ רואים שכתב להכריע כדעת ר"ע.

מיהו יש לתמוה על הרמב"ם מדוע פסק כר"ע שהרי נחלקו בגמ' ריש לקיש ורבי יוחנן בדברי ר"מ א"כ משמע דהלכה כמותו? וכתב בכסף משנה שם "לכאורה משמע דכיון דפליגי ר"י ור"ל אליבא דר"מ הלכתא כותיה וכדברי ר' יוחנן דאמר את שדרכו לימנות שנינו וכן פסק סמ"ג אבל דעת רבינו דלא קי"ל כר"מ במקום חכמים ור"ע ואף על גב דפליגי ר"י ור"ל בפירוש דברי ר"מ אינו הכרח לומר דס"ל דהלכתא כוותיה נגד חכמים ור"ע ובפלוגתא דחכמים ור"ע פסק כר"ע".

להלכה כתב מרן בב"י (סי' קי), "ולכאורה משמע דכיון דפליגי רבי יוחנן וריש לקיש אליבא דרבי מאיר הלכתא כותיה וכדרבי יוחנן דאמר את שדרכו לימנות שנינו", ומזה הבין בדרכ"מ (ס"ק ב) שס"ל כר"י, אולם אח"כ מביא הב"י דיון אחר על ביצת אפרוח ומוסיף בבדק הבית, "לעניין הלכה כיון שאיסור זה מדבריהם נקטינן כדעת הרמב"ם דמיקל".

ואפשר להבין בשתי דרכים. א. שהוא פוסק כמו הרמב"ם בדיון על ביצת אפרוח. ב. שהוא מכריע הלכה כדעת הרמב"ם לדינא, וכתב בחידושי הגהות שאפשרות ב' עיקר, ובאמת כן הוא פשט הלשון שהרי בריש בדק הבית הנ"ל הוא מדבר על מחלוקת בעניין אפרוח, א"כ כאן נראה יותר שמדבר על המחלוקת לעיל.

והנה הכריע מרן כאן בבירור כדעת הרמב"ם. אולם בשו"ע סימן פו (סע' ג) כתב "ביצת נבלה וטריפה, אפילו נגמרה, שכיוצא בה נמכרת בשוק, אסורה, אפילו נתערבה באלף, כולן אסורות".

ותירץ בכנה"ג (הגהות ב"י אות ו) דביצה כיון דבזמן הזה אין מוכרים אותה אלא במניין הוי כמו דברים החשובים שאין בטלים וכמ"ש מרן אח"כ בהמשך הסימן שלנו שכל דבר שהוא חשוב אצל מקום אוסר בכל שהוא לפי חשיבותו באותו המקום ובאותו הזמן, ונמשך אחריו בכה"ח (סי' קי אות כג).

כלומר, הם מודים שמרן פסק כרמב"ם, ותירוצם הוא שמאחר וביצה נמכרת במניין הרי היא חשובה, ומזה נלע"ד להקשות עליהם. שהרי גם לשיטתם מרן פסק כרמב"ם, דהיינו שדבר חשוב לא בטל אבל דבר שבמניין בטל, ואם כן מניין לנו להגדיר חשיבות לפי השאלה אם נמכר במניין או לא. וכן תמה על דבריהם בספר הוראה ברורה (סי' קי שער הציון אות לא).

ואיך שלא נתרץ, העיקר כדברי מרן כאן שהרי סוגיה בדוכתא עדיפה, כך כתבו, פר"ח (סי' קי ס"ק ט), שיורי ברכה (סי' קי ס"ק ד), שלחן גבוה (סי' קי ס"ק ח) שו"ת יבי"א (ח"י יו"ד סי' נח אות יח) ושו"ת תפילה למשה (ח"ה סי' כד אות ו)

ג. גדר דבר חשוב

והנה יש לחקור עוד בדעת מרן מה הכוונה דבר חשוב לפי דעתו ולפי דעת הרמב"ם?

הנה כתב המאירי (ביצה ג ב) "ונראה לי שלא הוזכרו אלו אלא מפני שהם דברים שיש במינן הרבה מינים וזו חשובה שבכולן ומעתה כל הדומים לאלו מדברים שיש במינן מינין רבים ואותו דבר הוא המין החשוב שבאותו המין בדין זה וזהו שאמרוה כן בחתיכה הראויה להתכבד אף על פי שאינה משבעה דברים". א"כ יוצא לדעת המאירי שצריך שיהיה ממש חשוב במינו, ולא סתם דבר חשוב. אולם לא רק שבעת הדברים המנויים במשנה הם החשובים, אלא כל דבר שהוא החשוב ביותר במינו, לא בטל מדין דבר חשוב.

וכן יש לדייק מפירוש רש"י (זבחים עב ב) "אלא ששה דברים בלבד הן שמקדשין את כל המתערבים בהן מתוך שהן גדולים ודמיהן יקרים וחשובין במינן".

וכן נראה לדייק מלשון הרמב"ם עצמו שכתב בפירוש המשנה (ערלה פ"ג מ"ח) "וכל אלו היו אצלם ידועים במינן והיה להן חשיבות, ולא היו נמכרין אלא במנין ומקפידין עליהן. אבל זולתן היו נמכרין אכסרא או הרבה ביחד ואינן נמכרין אחת אחת". רואים שס"ל לרמב"ם כהמאירי אלא שהוסיף עוד תנאי ששאר בני מינו נמכרים באומד, שבזה ניכרת חשיבות אותו המין.

אולם התוס' (זבחים עב א ד"ה אלא) כתבו "והשתא אפרש כל הנהו דע"ז היכי חשיבי כששה דברים יין נסך משכחת לה בחביות סתומות עבודת כוכבים בטבעות וכוסות דחשיבי ועורות לבובין כשעשה ממנו כלי נאה אי נמי עבודת כוכבים משום דחשיבא לעובדיה וכן עורות לבובין".

א"כ מוכח מפירוש התוס' דדבר חשוב היינו דבר יקר ולא דווקא מופלג במינו.

והנה כבר ראינו לעיל שפסק מרן כאן כהרמב"ם, ועפ"ז פסק בשו"ת תפילה למשה (ח"ה סי' כד אות ו) שמזוזה שנכתבה שלא לשמה שתערבבה במזוזות אחרות כשרות ויש כנגדה אחד בתרי בטלה, שהרי בעינן מופלג במינו, וכמעט ולא מצוי מזוזה שהכל יסכימו עליה שאין מזוזה מהודרת הימנה. ונמשך אחריו בספר יריעות שלמה (ח"א עמ' צח הערה 10 א, העתיק שם את התשובה המלאה של הרב משה לוי משו"ת תפילה למשה).

אולם בספר הוראה ברורה (סי' קי ביאור הלכה אות א) כתב לדחות את דעת התפילה למשה דהנה ניתן לפרש בדעת הרמב"ם אחרת, שאין כוונת הרמב"ם דדוקא דבר חשוב במינו הוי דבר חשוב, אלא שבא לפרש מהי החשיבות המיוחדת של דברים אלו שמנו חכמים, שהרי בפשטות נראה שדמיהם מועטים ואינם חשובים כלל לכך הסביר הרמב"ם שאלו דברים חשובים במינם, אבל דברים אחרים שהם חשובים מצד יוקרם, ודאי הוא דבר חשוב.

והביא בספר הוראה ברורה (שם) שהמאירי כתב שהחשיבות המונע את הביטול נחלק לג' דברים, 1. חשוב במינו כאגוזי פרך 2. חשוב מצד חומר איסורו כיין נסך וע"ז, או מצד עצמו כחביות סתומות וצורה חשובה 3. חשוב מצד עצמו כחתיכה הראויה להתכבד.

וא"כ מוכח שהמאירי הבין שמיוחד במינו בעי דווקא על אותם הדברים שהוזכרו במשנה אבל לא על כל דבר חשוב ששם לא בעינן מיוחד ומופלג במינו אלא כל דבר חשוב לא בטל.

מיהו לענ"ד נראה לומר שאמת הוא בדעת המאירי, שלא בעינן מופלג במינו אלא בדברים שהוזכרו במשנה, אולם הרמב"ם כתב בפשטות בפירוש המשנה שאותם שבעה דברים הם מיוחדים במינם ולא עשה החילוק שעשה המאירי ביבמות, וכן כתב מרן בפשטות "וכל כיוצא בהן" משמע לפי אותם תנאים של אותם 7 הדברים ולכן נראה לענ"ד לקיים הוראת הרב משה לוי זצ"ל.

הרמ"א פסק כדעת ר"י אולם הב"ח (ס"ק א) הש"ך (ס"ק ט) וכה"ח (ס"ק כג) החמירו כבעל העיטור וסיעתו.

והט"ז (ס"ק א) פסק לכתחילה דיש להחמיר כדעת העיטור ובמקום הפסד הקל כדעת הרמ"א.

ד. חביות של יין

כתב הרמב"ם (הל' ע"ז פ"ז ה"י) "עבודת כוכבים או אשרה שנשרפה אפרה אסור בהנאה, וגחלת של עבודת כוכבים אסורה והשלהבת מותרת מפני שאין בה ממש, ספק עבודת כוכבים אסור ספק ספיקה מותר, כיצד כוס של עבודת כוכבים שנפל באוצר מלא כוסות כולן אסורים מפני שעבודת כוכבים וכל משמשיה אוסרין בכל שהן".

והנה מכך שלא כתב הרמב"ם שבגלל שכוס הוא דבר חשוב אינה בטלה, מובן שאפילו בדבר של ע"ז שאינו חשוב אין לו ביטול בכל שהוא, וכן כתב מרן בכסף משנה שם שע"ז אינה בטלה אפילו בדבר לא חשוב, וכ"כ התוס' בזבחים (עג ב).

אולם הנה כתבו התוס' בע"ז (עד א ד"ה הא) ויבמות (פא ב ד"ה ר' יוחנן) שחביות פתוחות או קטנות אפילו הם של יין נסך מתבטלות משום שאינן חשובות, וכ"כ ר' יורחם (נתיב יז ח"א).

והנה כתב הטור (סי' קמ) "האליל ומשמשיה ותקרובתה אסורין בכל שהוא כגון כוס או טבעת או צורה של אליל שנתערבו אפילו באלף כולן אסורות", והנה מרן בשו"ע שם כתב "עבודת כוכבים ומשמשיה ותקרובתה, אוסרים בכל שהוא, שאם נתערב אחד מהם, אפילו באלף, כולן אסורות" וא"כ רואים שמרן עצמו לא הביא את כל הדוגמאות שהביא הטור. א"כ יוצא שס"ל למרן שאפילו דבר שאינו חשוב אינו בטל, וכן מוכח מלשונו בכסף משנה על הרמב"ם. וכן כתב מרן עצמו בשו"ע (סי' קלד סע' ב) "יין שאינו אסור אלא בשתייה, אינו אוסר אלא בששים. נתערב סתם יינם ביין מותר, הרי זה אוסר בכל שהוא בשתייה, וימכור כולו לעובד כוכבים, ולוקח דמי היין האסור שבו ומשליכו לים המלח, ויהנה בשאר המעות. וכן אם נתערבה חבית של יין נסך בין החביות, הכל אסורים בשתייה ומותרים בהנאה, ויוליך דמי אותה חבית לים המלח כשימכור הכל לעובד כוכבים. וכן בחביות של סתם יינם".

א"כ רואים שבדעת מרן יין נסך אוסר בכל שהוא, אפילו אינו חשוב ואפילו יין של סתם יינם שהוא דרבנן-אינו בטל אפילו אינו חשוב.

אולם הרמ"א (שם) כותב בהג"ה "הא דחבית של יין נסך אוסר כל החביות שנתערבה בהן, היינו דוקא בחביות גדולות שחשובות ואינן בטלות, אבל אם הם קטנים ואינם חשובים, חד בתרי בטיל, כמו בשאר איסורים . ואפילו בגדולות, אם נפל אחד מן התערובת לים או נשרף, האחרים כולם מותרים כמו בשאר איסורים. וע"ל סימן ק"י. ויש אומרים דכל סתם יינם בזמן הזה בטל בששים, וכן נוהגין להקל".

א"כ רואים שדעת הרמ"א להקל שדווקא חבית גדולה של יין נסך אינה בטלה, אבל יין נסך שאינו חשוב בטל בס', ובסתם יינם הקל הרמ"א שאפילו חבית גדולה בטלה בס'.

והכתב הפר"ח (ס"ק ד) להחמיר בדבר כדעת מרן, אולם הש"ך (ס"ק ה) כתב להקל כדעת הרמ"א שם.

ועל פי זה פסק בספר הוראה ברורה (ביאור הלכה א ד"ה וחביות סתומות) להחמיר בבקבוקים של סתם יינם שאסורים משום יין נסך דאין להם ביטול כדעת מרן.

ה. ביטול על ידי הנוהג כדעת רמ"א בשביל הנוהג כדעת מרן

והנה צ"ע האם בהפסד מרובה ספרדי הנוהג כמרן יכול לזכות את התערובת לאשכנזי הנוהג כרמ"א, והאשכנזי יוציא אחד אחד ממילא יש על זה דין כל דפריש והכל מותר ואח"כ יזכה את התערובת לספרדי.

נראה לומר שמפני שכבר נולד הספק ברשות הספרדי, ובשבילו כל התערובת נאסרה, ותו לא הוי פריש. והרשב"א (מובא בטוש"ע סי' קי סע' ג) התיר בשר הנמצא ביד גוי משום שהספק נולד לאחר שפירש, דהיינו כיון שלגוי הכל מותר באכילה ואין לו ספק כלל, אבל ודאי שלא שייך לתת לגוי בשר שכבר היה ביד ישראל ונאסר על מנת לקבלו בחזרה, מפני שכבר נולד בו הספק. ולספרדי אין להתיר אלא כשהתערובת תתערב בעוד שתי תערובות, שאז יותַּר מדין ס"ס כמבואר בסע' ח.

וכן נראה לכאורה לומר, שמרן אסר זאת במפורש. שהרי כתב מרן בב"י (סי' צט) שאין לבטל איסור אפילו על ידי גוי.

והנה כתב בציץ אליעזר (חלק יח סי' לב) להחמיר שמי שנוהג כהב"י שיש בישול אחר בישול בלח אפילו בתבשיל שלא נצטנן לגמרי, לא יכול לבקש מאשכנזי שנוהג כרמ"א שיקל עבורו בדבר.

ובכה"ג כותב גם בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סי' עג) לומר גם לגבי יום טוב שני של גליות בנוגע לבן חו"ל הנמצא בא"י, שיש לומר שאסור לו לומר לבן א"י שיעשה מלאכה עבורו וליהנות ממה שעשה חבירו, וכן כתב שם שיש לחלק בין מה שכתב מרן (או"ח סי' רסג סע' יז) "י'א שמי שקבל עליו שבת קודם שחשכה מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה" לגבי הנידון דידן, דשם טעם ההיתר משום דגם הוא אם היה בעי לא היה מקבל שבת, ומשא"כ כאן שהוא אסור מדינא.

וא"כ יוצא מכל מה שכתבתי להחמיר בדבר, שאין לספרדי לעשות כן.

אולם הרב שמש ומגן (ח"ג או"ח סי' יד) חולק עליהם בעניין דבר לח ומתיר וכתב שמה שמרן כתב שטעם ההיתר דאם לא בעי לא מקבל שבת היה רק לדחות דעת הרן שם אבל אין זה עיקר טעמו, אלא עיקר טעמו הוא בגלל שהשליח מותר לו לעשות וא"כ אין לחלק בין הדיון של איסור לח לדיון של מקבל שבת מוקדם ומותר.

וכן אפשר להוסיף דהנה כתב תה"ד (סי' קעא) לגבי חיטים שיש ספק האם יש בהם תולעים שמותר לטוחנם בגלל שמותר לבטל ספק איסור לכתחילה, וכ"כ הט"ז (יו"ד סי' ק ס"ק א) והש"ך (סי' קטו ס"ק כח) וכ"פ עוד רבים מהפוסקים (הובאו בקונטרס בעלי אסופות קיץ תשעד, במאמרו של ראש בית המדרש הרב גיורא ברנר שליט"א עמ' 116).

והנה כאן ניתן לומר שבגלל שיש ספק שהרי נחלקו התוס' והרמב"ם בדבר האם חביות קטנות בטלות נוכל לומר שזהו ספק איסור ונבטלו, אולם כבר ראינו לעיל שמרן הכריע בדבר לאיסור כדעת הרמב"ם והנה יש לעיין האם קיבלנו הוראות מרן כודאי או כספק.

והנה כתב הרב ביביע אומר (ח"ט סי' קה ע'מ רכה) שקבלת הוראות מרן אינה מתורת ודאי אלא כתורת ספק וז"ל "והרי אפילו אם היה הדבר ברור בדעת מרן הש"ע שיש לנו דין רה"ר בזמן הזה, ואנו קבלנו הוראות מרן, הרי גם קבלת הוראות מרן אינה מתורת ודאי, אלא מתורת ספק, ואשר על כן תפסו כל אחרוני הפוסקים הספרדים, דעבדינן ספק ספיקא אפילו כנגד פסק מרן, וכן כתב הגאון הראש"ל בשו"ת נדיב לב (חו"מ סי' סג), דהא דעבדינן ספק ספיקא אפילו כנגד מרן, והכי סוגיאן דעלמא, משום דקבלת דעת מרן לדידן לא הויא כודאי אלא מתורת ספק. ע"ש. וכן הסכים עמו הגרי"ח בשו"ת רב פעלים ח"ד (חיו"ד ס"ס ה)..."

א"כ יוצא לפי היבי"א שכאן נוכל להחשיב מחלוקת מרן ורמ"א כספק ונוכל להקל לבטלו לכתחילה.

אולם הרב אור לציון (שו"ת אור לציון מבואות ויסודות בדרכי הוראה ענף ב) כתב שרק היכן שמרן כתב סתם ויש אומרים אז אפשר לצרף זאת כספק לספק אחר, וגם זאת רק בתנאי שגם הספק השני אינו נגד מרן, אולם בשאר מקומות לא עושים כן ולכן נראה שבנידון דידן הרב אור לציון לא יסכים להחשיב מחלוקת הרמב"ם והתוס' כספק.

והנה כתב ביביע אומר (ח"י סי' נח עמ' שלד) דהיכא דאיכא הפסד מרובה במילתא דרבנן ניתן להקל אף נגד דעת מרן היכא שסברת הרמ"א מבוססת היטב.

וא"כ אחר כל מה שכתבתי בקיצור נלע"ד לפי דברי היבי"א בהפסד מרובה, להקל בנידון דידן כשהוא הפסד מרובה לעשות זאת על ידי אשכנזי שיכוון לזכות בתערובת ויוציא אחד אחד ואז הכל יהיה מותר ואחר כך אם ירצה יחזיר לספרדי, והמחמיר תע"ב.