שתייה בתפילה

האם מותר לשתות במהלך התפילה? האם יש הבדל בין שליח צבור למתפלל?

הרב ינון קליין שליט"א

השאלה נשאלה בקבוצת הוואטסאפ של בית המדרש.

להצטרפות לקבוצה לחץ כאן

שאלה:

דין שתייה באמצע תפילה. 1. בשבת בבוקר? 2. חזן ? 3. כל אדם? (כמובן שהשאלה מתייחסת לשתייה כגון תה/מים/קפה)

תשובה:

א. החלוקה הנכונה בשאלה

כפי ששמת לב בשאלתך, השאלה מתחלקת לכמה סעיפים. אלא שהחלוקה היא לא בדיוק כפי שחילקת. החלוקה שונה מעט, כדלהלן:

א. אכילה ושתייה עם תפילין. ב. אכילה ושתייה בזמן התפילה. ג. אכילה ושתייה לפני קידוש בשבת. אנסה לסדר את הדברים ולהגיע להלכה ולמעשה.

 

ב. אכילה ושתייה עם תפילין

במסכת ברכות (כג ב): "אמר רבי יצחק: הנכנס לסעודת קבע - חולץ תפיליו ואחר כך נכנס. ופליגא דרבי חייא, דאמר רבי חייא: מניחן על שלחנו, וכן הדור לו. ועד אימת? אמר רב נחמן בר יצחק: עד זמן ברכה". הראשונים דייקו שמדובר על סעודת קבע ולא על אכילת עראי. כך כתב הרמב"ם (פ"ד מהל' תפילין הל' טז): "היו תפיליו כרוכין בידו מותר לישן בהם אפילו שינת קבע, ואינו אוכל בהם אלא אכילת עראי, אבל אם נכנס לסעודת קבע חולצן ומניחן על שלחנו עד שיטול ידיו ואחר כך יניחם ויברך על מזונו והוא לבוש בהן". כך פסק המרדכי (הלכות תפילין): "ולא יאכל בהם אכילת קבע אבל אכילת עראי מותר". ודבריהם נפסקו להלכה בשו"ע (או"ח סי' מ סע' ח): "הנכנס לסעודת קבע, חולצן ומניחן על השלחן עד זמן ברכה, וחוזר ומניחן. אבל לאכילת עראי אין צריך לחלצן".

בשיעור אכילת עראי נחלקו האחרונים. במשנה ברורה (ס"ק כ) הביא מספר מטה יהודה שהשיעור הוא 'כביצה' אם אוכל מזונות, כמו בדיני אכילה מחוץ לסוכה (סי' תרלט סע' ב) שם יש חילוק בין מזונות לפירות, למזונות השיעור כביצה, לפירות אין שיעור והכל נחשב עראי. אבל הגר"ח מוואלז'ין (כתר ראש אות טז) סובר שאין לדמות דין זה לדין אכילה מחוץ לסוכה. אלא: "שיעור אכילת עראי בתפילין, כל שצריך נטילת ידיים והמוציא – אסור. אבל מחמשת מינים אם לא קבע, ודבר שטיבולו במשקה מותר". לכן לשיטתו עד שלשה או ארבעה ביצים מזונות מותר לאכול עם תפילין.

נראה שסברתו של הגר"ח מוואלז'ין היא שיש חילוק ביסוד האיסור לאכול מחוץ לסוכה ולאכול בתפילין.

בתפילין האיסור הוא כלשון רש"י (ברכות כג ב ד"ה חולץ תפיליו): "שמא ישתכר בסעודה ויתגנה בתפיליו". כלומר, הנושא הוא קדושת התפילין ומניעת בזיונם. לעומת זאת איסור אכילה מחוץ לסוכה מקורו הוא או מדין החובה לאכול את סעודות החג בסוכה או מדין 'תשבו כעין תדורו' (הדבר תלוי במחלוקת רבי אליעזר וחכמים סוכה כז א. וע"ע ביומא עט א וכשיזכני ה' אבאר שמועה זו). לכן אין להשוות בין הגדרות האכילה בשני דינים אלו. שיש לומר שאין חשש שכרות וביזיון לתפילין באכילת מזונות בשיעור ביצה, אך אכילה זו מוגדרת סעודה ומצד שהיא מוגדרת סעודה אין לאוכלה מחוץ לסוכה.

במקום צורך, כגון מי שנשאר לבוש בתפילין לאורך זמן רב אחרי התפילה, ללימוד או קריאת מזמורי תהלים וכדומה, והרעב מציקו, נראה שאפשר להקל ולסמוך על הגר"ח מוואלז'ין ולאכול מזונות בשיעור גדול מכביצה.

כלשון האדר"ת בספרו עובר אורח (בסי' מ): "ובספר שלמן שלמה כתב דאנו שאין מניחים תפלין כל היום לא הותר לאכול אפילו אכילת ארעי. ואין דבריו מוכרחים ובפרט להרגילים בסעודת שחרית י"ל לטעם רש"י ז"ל לא שייך שכרות ואפילו קבע אין לאסור. וגם להרגילים אז הוא שלא יתבטלו מלימודם הוי ליה כמו בימיהם כל היום שמצוה גדולה ללמוד כפי היכולת בתפלין".

במנהגי החת"ס (החדש, סדר היום סע' מו) מסופר: "בעת הלימוד הביאו לפניו משקה קפה, והיה שותהו בעוד שהתפילין היו עדיין עליו".

למסקנה – מותר לאכול אכילת עראי ולשתות עם תפילין. שיעור אכילת עראי, לכתחילה מזונות עד כביצה, במקום צורך עד שלש או ארבע ביצים.

 

ג. אכילה ושתייה לפני התפילה

בנוגע לאכילה בזמן התפילה יש לחלק בין חלקי התפילה השונים (אני מתייחס לתפילת שחרית).

הגמרא בברכות (י ב) קובעת שאין לאכול ולשתות לפני התפילה. בגמרא יש שני לימודים לדין זה, האחד מן הפסוק: "לא תאכלו על הדם", הנדרש ע"י רבי יוסי ברבי חנינא משם רבי אליעזר בן יעקב: "לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם". השני מן הפסוק: "ואותי השלכת אחר גויך" אותו דורש רבי יצחק בשם רבי יוחנן בשם רבי יוסי ברבי חנינא משם רבי אליעזר בן יעקב: "כל האוכל ושותה ואחר כך מתפלל - עליו הכתוב אומר: ואותי השלכת אחרי גויך, אל תקרי גויך אלא גאיך. אמר הקדוש ברוך הוא: לאחר שנתגאה זה - קבל עליו מלכות שמים".

הראשונים (ראבי"ה, רא"ש ומרדכי. עי' בית יוסף או"ח סי' פט) כתבו ששתיית מים לפני התפילה מותרת וכתבו עוד: "שאם הוא צמא הרבה שטוב יותר שישתה מים משיצטער בתפילתו" (ב"י שם). והוסיף הבית יוסף מדברי "רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל, דמשום הכי שינו הפסוק ואמרו אל תקרי גויך וכו' מפני שאם היינו תופסים הפסוק כמו שהוא היה אסור לשתות מים שהרי צורך הגוף הן והשתא דקרינן גאיך במקום גויך כיון שאין במים גאוה שרי". כלומר, אילו היינו לומדים רק את הלימוד הראשון, "לא תאכלו על הדם, לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם", היינו אוסרים גם מים. עכשיו שיש לנו גם את הלימוד השני, שתיית מים מותרת. וביאר הבית יוסף: "שהטעם שהיה כח ביד חכמים לשנות הפסוק ממשמעותו היינו מפני שזה שאסור לאכול ולשתות קודם שיתפלל אינו מדאורייתא אלא חכמים אסרוהו ולא נראה להם לגזור אלא במידי דהוי דרך גאוה דוקא וכי בעו לאסמוכי אקרא ראו שלפי פשטו משמע לאסור אף במים ולכך הוצרכו לומר אל תקרא גויך אלא גאיך".

ממילא לפי זה מותר כל אוכל ומשקה שהוא לרפואה (מהר"י אבוהב שם הביא בזה מחלוקת ראשונים, וזוהי הכרעתו והכרעת הבית יוסף). וכתב הרמב"ם (פ"ה מהל' תפילה הל' ב): "הצמא והרעב הרי הן בכלל חולים אם יש בו יכולת לכוין את דעתו יתפלל ואם לאו אל יתפלל עד שיאכל וישתה". אבל הבית יוסף (שם) העיר על דבריו שלפי מה שכתב הטור בסימן צח בעניין כוונה בתפילה, "שאין אנו נזהרים עתה בכל זה לפי שאין אנו מכוונים כל כך בתפילה", אפשר שגם מי שרעב ומחמת זה קשה לו לכוון יהיה אסור לו לאכול לפני התפילה. אבל למסקנה הוא כותב: "אם רצו הצמא והרעב לסמוך על דברי הרמב"ם ז"ל הרשות בידם".

להלכה פסק השו"ע (סי' פט סע' ג – ד): "אסור... לאכול ולא לשתות, אבל מים מותר לשתות קודם תפלה, בין בחול ובין בשבת וי"ט. וכן אוכלים ומשקין לרפואה, מותר. הצמא והרעב, הרי הם בכלל החולים, אם יש בו יכולת לכוין דעתו, יתפלל. ואם לאו, אם רצה אל יתפלל עד שיאכל וישתה".

ולא רק מים מותר, אלא הפוסקים התירו יותר מזה, כפי שכתב המשנה ברורה (ס"ק כב): "ותה וקפה מותר לשתותו קודם תפלה כדי שיוכל לכוין דעתו ולהתפלל. ובפרט בהמקומות שרגילין בהם ואין מתיישב הדעת בלתם. וכל זה בלא סוכר ובלא חלב. והעולם נוהגין להקל לשתות עם סוכר". ובימינו מותר אף עם חלב, מאחר וכיום זוהי הרגילות ואין בזה משום גאווה, וכן עמא דבר (ועי' בפסקי תשובות סי' פט הערה 213).

על כן למסקנת הדברים, שתייה קרה או חמה מותרת לפני התפילה אם נזקק לה בשביל לכוון דעתו בתפילה.

ויש להעיר את מה שכתב הארץ צבי (ח"ב סי' ב): "דהאוכל קודם התפילה כגון שהוא חלוש הלב שאינו יכול לכוון, יניח תפילין קודם אכילה ויוצא ידי חובה כשמניחן אפילו רגע אחד, ואחר כך חולצן. דתפילין מצוות עשה דאורייתא, ואסור לאכול כמו שאסור לאכול לפני התקיעות ולפני נטילת לולב" (אמנם גם זה לא פשוט, אבל אכמ"ל).

 

ד. שתייה לפני פסוקי דזמרה

המשנה ברורה (שם) כתב לגבי היתר השתייה: "ומכל מקום טוב שיאמר מתחילה על כל  פנים פרשת שמע ישראל". בלקט הקמח החדש (סי' פט אות מז) הביא שהמנחת אלעזר ממונקאטש "הניח בבוקר ב' זוגות תפילין רש"י ור"ת יחדיו ולא לבש הטלית גדול וקרא בהם ק"ש ואיזה מזמורי תהלים ולמד שיעור גמרא שלו בהם ואחר זה שתה קפה עם סוכר מעורבת בתוכה. וכשהיה צריך לנסוע לאיזה מקום קודם התפלה ולא הספיק להניחם קודם הנסיעה לא רצה לשתות ולטעום מידי ומביא הזהר חי כשהאיר היום חל חובת מצות תפלה מן התורה ואסור לשתות עד שיקבל עליו עול מלכות שמים בקריאת שמע ובאיזה תפלה קצרה הנמצא בדברי חז"ל או בשאר תפלות ובקשות ואז מותר לשתות תה או קפה עם מעט סוכר".

למדנו מדבריו, שבקבלת עול מלכות שמיים בקריאת שמע ובאמירת מספר מזמורים יצאנו ידי חובת תפילה בסיסית, מנימלית, לכן מותר לשתות אחרי זה ללא שום פקפוק.

והדברים מבוארים עוד יותר בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סי' עג) שכתב: "ומיהו כל זה לאחר שאמר ברכת התורה וברכות השחר וקריאת שמע על תנאי, שקיבל על עצמו מלכות שמים, ואין כאן משום 'אותי השלכת אחרי גויך' שהרי מקדים קבלת עול מלכות שמים, וכן מהתורה כבר יצא בזה גם חובת תפלה... כהיום נהגו להקל בשתייה לנקיות הגוף ולישוב דעתו לתפלה שמועיל אם זהו אחרי ברכות השחר וקריאת שמע שכבר קיבלו על עצמם עול מלכות שמים. ולפי דברינו תלוי בכל אחד לפי טבעו, אבל ראוי על כל פנים לא ליכנס לחשש של 'אותי השלכת אחרי גויך' לכן יקדים ברכת התורה וקריאת שמע (על תנאי אם לא יוצא אח"כ) ומוסיפין ברכות השחר, ומי שהרגיל עצמו לא לטעום לפני התפלה תבוא עליו ברכה"

וראה גם בהערות הגאון הרצי"ה קוק זצ"ל לסדור עולת ראי"ה שכתב: "כשהיה אאמו"ר (ה"ה הגאון הראי"ה קוק זצ"ל) טועם (כוס טה מהול בחלב) לפני התפילה, היה אומר (אחרי ברכת התורה, ברכות השחר וקריאת שמע קטנה, וכמדומה שגם אדון עולם) מקודם 'מזמור שיר חנוכת הבית לדוד', ואמר (בשם אביו א"ז הרש"ז ז"ל שגם כן נהג כך) שבפסוק 'מה בצע בדמי' וגו' שיש בו, יוצאים בשעת הדחק בשיעור המועט של תפלה על הדם קודם האכילה, משום לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם".

[אגב אעיר שת"ח אחד, סיפר לי על עצמו שכל ימיו מעולם לא שתה לפני התפילה, חוץ משבוע אחד בו היה אחרי ניתוח קשה ולא הצליח להתרכז בלי זה].

 

ה. שתייה בבית הכנסת

לפי האמור לעיל, פשוט שמותר לשתות לפני פסוקי דזמרה, ואולי אפילו עדיף, על מנת לכוון כראוי. אלא שיש כמובן לשים לב שאין לעשות זאת בבית הכנסת ותוך כדי התפילה. הרוצה לשתות קודם התפילה, נכון שיאמר ברכות השחר, קריאת שמע וכו' בבית לפני צאתו לבית הכנסת.

שהרי "בתי כנסיות ובתי מדרשות, אין נוהגין בהם קלות ראש כגון: שחוק והתול ושיחה בטילה, ואין אוכלים ושותים בהם" (שו"ע או"ח סי' קנא סע' א).

אך, מדברי הביאור הלכה (שם ד"ה ואין אוכלים) אנו למדים שני דברים: א. לדעת הרשב"ש אפילו מים אסור לשתות בבית הכנסת, אבל העולם מקלים בזה (ברכי יוסף). סברתם להקל היא שבתי כנסת בחו"ל על תנאי הם עשויים, לפי זה בארץ ישראל אין מקום להקל. להלן בהמשך הסימן יש דיון האם בבתי כנסת שבארץ ישראל מועיל תנאי או לא, ויש לדעת שלהרבה פוסקים מועיל  (עי' ביאור הלכה על סע' יא) וכן נוהגים רבים כיום להקל על פי זה. ב. אם השתייה היא צורך בית הכנסת, כגון נידון דידן ששותה כדי שיוכל להתפלל, יש להקל.

לאור האמור לכאורה מצאנו היתר פשוט לשתות לפני פסוקי דזמרה בבית הכנסת לצורך התפילה. אולם, אף על פי כן כתבתי שעדיף לשתות בבית ולא בבית הכנסת. הסיבה היא שיש לדייק בלשון השו"ע הנ"ל: "אין נוהגים בהם קלות ראש... ואין אוכלים ושותים". גם אם התרנו אכילה ושתייה בתנאים כאלה ואחרים, קלות ראש לא התרנו. גם מצד כבוד בית הכנסת וגם מצד כבוד התפילה. (למעשה הדבר מדויייק גם בלשון חז"ל במקור הדין מגילה כח א עיי"ש, שאכילה ושתייה זה סוג מסוגי קלות הראש).

נשער בנפשנו, שאנו יושבים בחדר בו אנו עתידים להיפגש עם מנהיג חשוב, שעתידנו בידו, ואנו עורכים את טענותינו לפני שהוא נכנס, האם נעשה זאת עם כוס קפה או תה ביד? ואפילו אם המטרה היא להיות מרוכזים כשהוא יכנס? פשוט שלא. את הקפה נשתה בחוץ, בחדר נהיה דרוכים ומוכנים להכנסו.

הוא הדין והוא הטעם בתפילה, כאשר אנו כבר ישובים בבית הכנסת, מתכוננים לתפילה, האין זו קלות ראש לאחוז כוס קפה או תה ביד? למפורסמות אין צריך ראיה - בהרבה מקומות שתיית הקפה בבית הכנסת מלווה בשיחה, או בישיבה 'מרוחה' שאינה מכובדת בבית הכנסת, לפעמים גם בקולות לגימה רמים ואין צורך לפרט יותר מזה כיצד זה נראה. כמובן שהדברים אמורים במקומות בהם כך זה נראה, יש מקומות בהם השתייה באמת רק מלווה את התפילה ומעוררת ושם נחזור להיתר.

ואם תאמר, והרי ראינו לזקנינו בקהילות שונות שנהגו לשתות תה בשעת הסליחות, או קודם התפילה בבית הכנסת? התשובה היא שכפי שעולה מכמה סוגיות בחז"ל נראה, שההגדרה של קלות ראש משתנה ממקום למקום ומזמן לזמן. אם הייתה לנו את יראת השמיים הפשוטה שהייתה לזקנינו, אין הכי נמי, השתייה במקומה. אבל אי אפשר לעצום את העיניים ולהתעלם מן המציאות, המציאות היא שלפעמים אנו מאמצים רק את המעשה החיצוני שעשו זקנינו, ללא התוך, ללא הכוונה וללא התמימות היראה והאהבה. גם בנידון דידן, הרבה פעמים התפילה ובית הכנסת מאבדים מכבודם ומעלתם בעקבות השתייה בהם. הכלל העולה, שיש לבחון האם התפילה מלווה את השתייה או שהשתייה מלווה את התפילה, באופן הראשון מותר בשני אסור.

לכן נראה לי, שהדרך הנכונה יותר היא לומר ברכות השחר, קריאת שמע וקורבנות בבית, לשתות לפי הצורך, ואז "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אשתחווה אל היכל קדשך ביראתך".

כאמור, איני מדבר על מציאות בה יש לפני התפילה שיעור דף יומי וכדומה, או מציאות בה אדם יושב ללמוד לפני התפילה, ואז מתחיל בשתייה וממנה נמשך לשתות גם לפני פסוקי דזמרה. באופן זה השתייה נלווית לעיקר שהוא הלימוד והתפילה, ולא להיפך כפי המציאות המתוארת לעיל. לכן צריך תשומת לב, מה עיקר ומה טפל. אם השתייה לא מפריעה לכובד הראש הנדרש בתפילה ובבית הכנסת, הנה מה טוב, ואדרבא לעיתים היא מוסיפה. אם היא מפריעה, יש לנהוג כמתואר לעיל.

 

ו. שתייה בפסוקי דזמרה

הרי"ף (ברכות כג  א) פסק: "מיבעי ליה לאיניש דלא לאשתעויי מכי מתחיל בברוך שאמר עד דמסיים ליה לשמונה עשרה". כלומר מתחילת פסוקי דזמרה (הברכה הפותחת – ברוך שאמר) ועד סוף שמונה עשרה זה מעין יחידה אחת ארוכה. אף על פי שלדבר מצוה מפסיקים, וכן לעניין נתינת שלום ועניית שלום מצאנו שיש חילוקים בין הפרקים בקריאת שמע, לשאר דברי הרשות אין להפסיק כלל.

וכן פסק השו"ע (או"ח סי' נא סע' ד) "צריך ליזהר מלהפסיק בדבור משיתחיל ברוך שאמר עד סוף י"ח".

לפי זה פשוט שאין לשתות בין פסוקי דזמרה לסיום תפילת שמונה עשרה.

בשו"ת רבבות אפרים (ח"ו סי' כט) נשאל "אם בפסוקי דזמרה הוא מאד צמא למים אם מותר לו להפסיק ולעשות ברכה ולשתותו כי ברכת הודאה כאשר יצר כתבנו כסימן כ"ח דיש דיעות דמותר יעי"ש אבל איך הדין בברכה לשתות מים?"

בתשובתו מחלק הרבבות אפרים בין מציאות של "אנוס וחלוש ומרגיש שמוכרח לשתות", למציאות בה "הוא רק צמא מאד שקשה לו להתפלל ולהוציא המילים בפיו". במציאות הראשונה, ודאי זה אונס גמור ומותר. במציאות השניה, הוא מסופק.

בתחילה הוא מביא מן האשל אברהם (בוטשאש) שמספר (סי' נא): "היום קודם תיבות הללו את ה' מן השמים הגיע שליח ציבור לקדיש וברכו ועניתי אחריו ועל ידי אשגרא דלישנא דהש"צ עניתי עמו ברכו והתחלתי עמו ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם התחלת יוצר אור שהתחיל, ונזכרתי תיכף. ושהיתי להתבונן אם אפשר שיהיה לי במה לסיים ברכה ההיא ולא היה לפני, כי אם על מים אין לברך כי אם לצמאו, ולהביא מחדרי הסמוך איזה ריח טוב או טעימה כדי לקבוע על זה סיום הברכה היה צריך הפסק יותר מכדי סיום הברכה וכהנה וכהנה וזה כאונס כיון שאי אפשר לסיים ברכה זו בתכיפות שיהיה על מה לחול, ונזכרתי  שיש לי ספק ברכת שהחיינו... ברכתי שהחיינו בתיבת רחמנא..."

בדבריו מבואר שנמנע משתייה רק בגלל שאין לברך כי אם לצמאו, אבל לשתות כדי לברך זה ברכה שאינה צריכה, ולא נמנע מצד  שהוא באמצע פסוקי דזמרה, ומשמע שמותר לברך ולשתות באמצע פסוקי דזמרה. אבל יש לדחות שאצלו היה מדובר במצב של דיעבד, לכתחילה הדבר אסור.

ומוסיף הרבבות אפרים: "ועיין בשו"ת חיים דוד ח"א סימן ט דבעומד באמצע פסוקי דזמרה והגביהו הס"ת אין חיוב לומר וזאת התורה ועיין קצות השולחן סימן יח ס"ב וס"ז. וידידי הרה"ג ר' משה פישר שליט"א כתב לי כזה וז"ל עיין בסימן סב במשנה ברורה בשם הט"ז במי שצמא בלילה שמותר לשתות בהרהור הברכה ואף שחולקים עליו היינו משום שאפשר ליטול ידיו אבל אין מי שיאמר שלא ישתה דצמאון הוא לכל הפחות מצטער ובמקום צער לא גזרו רבנן, וא"כ יכול לברך גם כן כדי שלא יהיה בלא ברכה כנ"ל עכ"ל. ואם כן יכול לשתות אז, ומ"מ יש לעיין בזה. וידידי הרה"ג ר' ישראל דוד הארפנעס שליט"א כתב לי בזה עי' בשו"ת ויברך דוד ח"א סימן יד [הוא המחבר של הספר] ויהיה להדר"ג הרבה הרבה חומר לברר שאלתכם ומשם כמה דבורים הנוגעים לנידונינו עכ"ל ועיינתי בספרו אבל להלכה לא מתבאר בדיוק איך שיש לעשות בזה".

עיינתי בתשובת ויברך דוד הנ"ל, בתשובתו הוא מחלק בין אמירת שירות ותשבחות שיש להתיר לאמרם בין ברוך שאמר לישתבח, לפי שיש לומר שגם עליהם מוסבות הברכות, לבין ברכות אחרות עליהן אי אפשר לומר כן ואינן בכלל שירות ותשבחות המותרות.

אולם, בערוך השולחן (סי' נא סע' ו) כתב: "וכן מותר להפסיק באמצע פסוקי דזמרה לברך ברכת אשר יצר וכן לענות מודים דרבנן וכן לענות ברכה המוכרחת להשעה כמו שמע קול רעם וכיוצא בזה מותר לענות באמצע פסוקי דזמרה רק יראה לסיים הפסוק כי זה אפשר תמיד כמובן וכל שכן אם לא היה לו טלית ותפילין יכול להניחם באמצע פסוקי דזמרה ולברך עליהם וכן מותר לענות שמע ישראל עם הציבור באמצע פסוקי דזמרה וכל שכן לעלות לתורה ומה שעשאו הטור והש"ע פסוקי דזמרה כברכות קריאת שמע זהו לעניני הרשות". היתר זה מבוסס על דין 'שואל מפני הכבוד', ברכות שעוברות נחשבות לשואל מפני הכבוד.

יש עוד היתר שנקרא 'צורך מצוה', היתר זה אינו אלא בין ישתבח ליוצר ולא תוך כדי פסוקי דזמרה (ראה ערוך השלחן שם סע' ה). ויש לעיין האם השתייה לתורך התפילה נחשבת לשואל מפני הכבוד או לצורך מצוה? שכן מה ההבדל בין זה לבין טלית ותפילין? גם אותם אפשר היה להניח אחרי פסוקי דזמרה, ובכל זאת התירו להניחם בפסוקי דזמרה משום שכך התפילה משובחת יותר, וזה כמו שואל מפני הכבוד, כביכול כבודו של מלך מלכי המלכים, וישצד לומר שהוא הדין לשתייה שעוזרת לריכוז בתפילה. אבל יותר נראה שאין לדמות זה לזה, שכן עיטוף בציצית והנחת תפילין מביאים לתוספת ביראת שמיים ולתוספת דבקות בו יתברך, ומצד זה יש דימיון בים זה לבין דין שאלת שלום, ולכן הותרה הנחת תפילין בין הפרקים בקריאת שמע (ראה סימן סו סע' ב). וצ"ע. וראה בתשובת חבל נחלתו (חלק יז סימן ג) שהבין שאין לשתות בפסוקי דזמרה.

לכן למסקנה נראה – אם יש אונס, אין שאלה כלל ומותר לשתות. אם לא, עדיף להמנע ככל האפשר, אך יש צד להקל גם בזה בפסוקי דזמרה.

יש להעיר שגם אם בירך לפני פסוקי דזמרה וכעת רק שותה על סמך הברכה הראשונה, זה הפסק, כי השתייה נחשבת גם כן להפסק (עי' ט"ז סי' ריב ס"ק ו, מגן אברהם סי' רט ס"ק ה).

 

ז. שתייה בין ישתבח ליוצר

כאמור לעיל אין להפסיק בין ברוך שאמר לשמונה עשרה. אמנם יש שצדדו למצוא היתר לשתות בין ישתבח ליוצר. שכן פסק השו"ע (סי' נד סע' ג): "המספר בין ישתבח ליוצר, עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה. ויש מי שאומר שלצרכי צבור או לפסוק צדקה למי שבא להתפרנס מן הצדקה, מותר להפסיק. הג"ה. ומזה נתפשט מה שנהגו בהרבה מקומות לברך חולה או לקבול בבית הכנסת שיעשה לו דין, בין ישתבח ליוצר, דכל זה מיקרי לצורך מצוה".

וכתב המשנה ברורה (ס"ק ו) שהוא הדין לכל דבר מצוה. לפי זה כנ"ל, אם השתייה היא צורך אמיתי על מנת שיוכל להתפלל, רשאי לברך ולשתות בין ישתח ליוצר, אם אינה צורך אמיתי ויכול להסתדר בלעדיה אסור.

 

ט. שתייה מיוצר עד סוף שמונה עשרה

ככל שאנו מתקדמים בתפילה, חומרתה עולה ודיני ההפסקות חמורים יותר. ראה מה שביאר החיי אדם (כלל כ סע' א – ב): "התפלה נחלקת לד' חלקים (והם נגד ד' עולמות הידועים ליודעי חן), נגד עולם הזה ועולם הגלגלים ועולם המלאכים ועולם העליון שבו שכינת עוזו, ונגד גוף ונפש ורוח ונשמה, ועל ידי זה מעורר הקדושה שבכל עולם ועולם בכל בחינה שמקושר בו חלק גופו ונפשו ורוחו ונשמתו, ועל ידי זה עולה תפלתו להיות עטרה בראש הקדוש ברוך הוא.

דהיינו מברכת על נטילת ידים עד ברוך שאמר הוא נגד הגוף ועולם הזה, ולכן מברכין הברכות שהם הכל על צרכי גופו והעולם. ומברוך שאמר עד יוצר אור הוא נגד עולם הגלגלים וכנגד הנפש, שהגלגלים והנפש תמיד מזמרים ומשבחים לכבודו יתברך, כמו שכתוב (תהילים קד, א) ברכי נפשי כו', וכתיב (שם יט, ב) השמים מספרים, וכל מזמור הללו את ה' מן השמים כו', ולכן נתקנו כל פסוקי דזמרה לעורר הקדושה דשם. ומן יוצר אור עד י"ח הוא נגד הרוח ועולם המלאכים שהן מקדישין שמו יתברך בסדר קדושה, ולכן אנו אומרים יוצר משרתים כו'. ואז כיון שנתעוררה הקדושה בכל ג' עולמות, אז מתפלל י"ח ועומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא בכבודו, ולכן היא בחשאי כעומד לפני מלך. כיון שכל חלק וחלק יותר גבוה, ולכן הן נחלקין בענין הפסקות..."

משם ואילך הולך החיי אדם ומונה את דיני ההפסקות בתפילה. מה שנוגע לענייננו הוא הידיעה שדיני ההפסקות בברכות קריאת שמע חמורות יותר.

ואע"פ שנפסק להלכה (שו"ע או"ח סי' סו סע א): "בין הפרקים, שואל בשלום אדם נכבד, ומשיב שלום לכל אדם. ובאמצע, שואל בשלום מי שהוא ירא ממנו כגון: אביו או רבו, או מי שהוא גדול ממנו בחכמה וכ"ש מלך או אנס...", כבר כתב המשנה ברורה (שם ס"ק ב): "ובספר החינוך גם כן כתב דמי שלא ראינו שיקפיד על חבירו כלל לא יפסיק אפילו בין הפרקים. על כן לפי מנהגנו כהיום שאין אנו נוהגין לשאול בשלום בבית  הכנסת בעת התפלה חלילה לשאול או להשיב אפילו דברי תורה לא בין הפרקים ולא בפסוקי דזמרה". לפי זה אפילו אם נאמר ששתייה היא כשאלת שלום, יהיה אסור לשתות בברכות קריאת שמע, וכל שכן בין גאל ישראל לשמונה עשרה וכל שכן בתפילת שמונה עשרה עצמה.

ולא מצאתי היתר לשתייה בשלבים אלה של התפילה. אלא אם כן הוא אנוס כנ"ל.

 

י. שתייה בין שמונה עשרה לתחנון

במסכת בבא מציעא (נט ב) מסופר שאחרי מעשה תנורו של עכנאי, שנדו את רבי אליעזר, נכנס רבי עקיבא להודיעו על דבר הנידוי, כששמע זאת רבי אליעזר, "קרע בגדיו וחלץ מנעליו, ונשמט וישב על גבי קרקע. זלגו עיניו דמעות, לקה העולם שליש בזיתים, ושליש בחטים, ושליש בשעורים. ויש אומרים: אף בצק שבידי אשה טפח. תנא: אך גדול היה באותו היום, שבכל מקום שנתן בו עיניו רבי אליעזר נשרף. ואף רבן גמליאל היה בא בספינה, עמד עליו נחשול לטבעו. אמר: כמדומה לי שאין זה אלא בשביל רבי אליעזר בן הורקנוס. עמד על רגליו ואמר: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי, ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך, שלא ירבו מחלוקות בישראל. נח הים מזעפו".

אשתו של רבי אליעזר, אמא שלום, היתה אחותו של רבן גמליאל, היא חששה לשלומו ולכן מאותו יום ואילך לא הניחה לרבי אליעזר ליפול על פניו.

הבית יוסף (או"ח סי' קלא) מביא מתלמידי הרשב"א שלמדו מגמרא זו שאין להפסיק בין תפילה לנפילת אפיים. הם למדו זאת באופן זה, כיצד מנעה אמא שלום מרבי אליעזר ליפול אפיים? וכי תעלה על דעתך שלא הייתה זזה ממנו אפילו שעה אחת? אלא "שהיתה מפסקת מכוונת תפילתו להפסיקו בשאר דברים ושוב אם היה נופל על פניו לא היתה תפילתו כל כך נשמעת", ואם כן, המשמעות הגדולה של נפילת אפיים היא רק כאשר היא סמוכה לתפילה ללא הפסק, וממילא "דאינו בדין להפסיק". והביא הבית יוסף שכן כתב "רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל בשם צרורות (צרור החיים עמ' יח) דמהאי עובדא שמעינן שאין להפסיק בין תחינה לתפילה וכן כתב בארחות חיים בשם הגאונים שאין לדבר בין תפילה לתחינה דכולה כעין תפילה אריכתא היא. וכן כתוב בספר אהל מועד".

אולם, בתשובת הריב"ש (סי' תיב) ביאר בגמרא זו: "שהכונה שם שהיתה לוקחת אותו בדברים עד שהיה רבי אליעזר שוכח מליפול על פניו". וממילא אין ראייה כלל לדין הפסק.

להלכה פסק השו"ע (או"ח סי' קלא סע' א): "אין לדבר בין תפלה לנפילת אפים". וכתב המשנה ברורה (ס"ק א): "ודוקא כשמפסיק ועוסק בדברים אחרים לגמרי אבל שיחה בעלמא לית לן בה... וכ"ש דלדבר קדושה כגון מה שמפסיקין בתחנות כגון והוא רחום בודאי מותר להפסיק ואפילו בתוך נפילת אפיים גם כן מותר לענות איש"ר וכל דבר קדושה".

וממילא אם יש צורך אמיתי בשתייה, כגון שאינו יכול להמשיך להתפלל בלא זה, בשלב זה יהיה מותר גם כן.

ובעניין שתיה לפני הלל, עי' שו"ת שאלת יעב"ץ (ח"א סי' מ) ושו"ת מהרש"ם (ח"א סי' א).

 

יא. שתייה לחזן לפני חזרת הש"ץ

כתב שו"ע הרב (סי' קיא סע' ג): "הש"ץ כשמתחיל י"ח בקול צריך לומר תחלה פסוק אדני שפתי תפתח הואיל והוא מכלל התפלה וטוב שיאמרנו בלחש. אבל שאר פסוקים אין צריך לומר ואם רצה לומר רשאי ואין איסור כלל להפסיק (בעניני התפלה וצרכיה) בין תפלת לחש לתפלה שבקול (אבל להתעסק בדברים אחרים אסור עד אחר נפילת אפים כמו שיתבאר בסי' קלא)".

וכן כתב המשנה ברורה (סי' קיא ס"ק  י) בשם הפרי מגדים: "דהש"ץ אינו רשאי להפסיק לאחר שהתפלל בלחש רק לדבר מצוה כגון לענות אמן יהא שמיה רבא וכדומה אבל לדבר הרשות נראה דלא". ויש מקום להקל יותר בתפילת מנחה וערבית, לפי שבשחרית יש עניין לסמוך גאולה לתפילה גם בחזרת הש"ץ (עי' מו"ק סי' קיא).

מעתה, יש לדון בשליח ציבור שנצטרד או נחלש וכדומה, האם נתיר לו לשתות מפני שזה צורך התפילה, או שנעדיף להחליף אותו בשליח ציבור אחר.

בשו"ע ובאחרונים (או"ח סי' קכו) נתבארו דיניו של חזן שלא יכול להמשיך בתפילה מחמת שטעה או נחלש, ושם מבואר באיזה אופן מחליפים אותו, והאם צריךלחזו על הברכה או לא.

בנידון דידן יש צד קל משם וצד חמור משם. הצד הקל שהחזן עדיין לא החל בתפילתו, ושמא אינו כחזן שהתחיל ופשוט שאינו רשאי להפסיק באמצע התפילה ולהתחזק ולכן מחליפים אותו. מאידך, וזהו הצד החמור, להחליף בשלב זה הרבה יותר קל מאשר באמצע התפילה, שם צריך תנאים כאלה ואחרים על מנת להחליף (כגון שהמחליף הקשיב לכל החזרה).

לצערי לא מצאתי מי שיכריע בזה, לכן נראה שהכל לפי העניין, כגון במקרה בו החלפת החזן עלולה לצער אותו לגרום לו בושת פנים, עדיף שישתה, במקום בו אין חשש זה עדיף להחליפו. וכן במקרה בו לחזן יש 'חיוב' אפשר להשאירו ושישתה קודם.

אגב, הסיטואציה הזו מבהירה היטב מפני מה חשוב שבכל בית כנסת ובכל קהילה יהיה רב מורה הלכה שידע לשקול את הדברים ולהכריע לפי התורה.

 

יב. שתייה בין שחרית למוסף בשבת

כתב הטור (או"ח סי' פט) לגבי שתיה לפני התפילה: "וכתב אבי העזרי שמותר לשתות מים דלא שייך בהו גאוה ודוקא בחול אבל בשבת ויום טוב כתב דאסור משום הקידוש. ואדוני אבי ז"ל היה שותה מים בשבת בבקר קודם תפלה שאין הקידוש אוסרו כיון שעדיין לא הגיע זמנו". נמצא שנחלקו האבי עזרי והרא"ש האם חובת קידוש חלה מהשחר או מתפילת שחרית (כמבואר בטור סי' רפט שזוהי סברת הרא"ש).

השו"ע (או"ח סי' רפט סע' א) פסק כדעת הרא"ש: "לשתות מים בבוקר קודם תפלה מותר, מפני שעדיין לא חל עליו חובת קידוש". וביאר המשנה ברורה (ס"ק ז) ששעת הקידוש תלויה בשעת הסעודה, ומאחר ולפני התפילה אסור לסעוד סעודת שבת, הוא הדין שאין לקדש אז.

הסבר זה מוליד דין. שכן על פיו יוצא מי שמותר לו לאכול לפני התפילה, כגון חולה וכדומה, חייב בקידוש לפני אכילתו  (ראה ביאור הלכה ד"ה חובת קידוש). אך יש חולקים, וסוברים שזמן הסעודה הוא רק אחרי התפילה לפי שכך דרך בני אדם, וממילא עדיין לא הגיע זמן הקידוש, לא מצד הדין שאין לאכול לפני תפילה, אלא מצד המציאות שזהו לא זמן הסעודה, לשיטתם חולה לא יצטרך לקדש לפני האכילה (ראה יביע אומר ח או"ח סי' לא).

אם כן, לפני התפילה אפשר באופן מרווח להתיר שתיית מים, תה וקפה (כפי שהתבאר לעיל שגם הם בכלל ההיתר) גם בשבת, ללא צורך בקידוש.

אלא שאנו דנים האם ניתן להקל בשתייה בין שחרית למוסף ללא קידוש.

פסק  השו"ע (סי' רפו סע' ג): "מותר לטעום קודם תפלת המוספין, דהיינו אכילת פירות או אפילו פת מועט אפילו טעימה שיש בה כדי לסעוד הלב, אבל סעודה אסור", היתר זה הוא מדין אכילה לפני תפילה, שאין איסור לדעתו לטעום לפני מוסף. הוא לא דן מצד קידוש.

לפי האמור לעיל, לכאורה אין להתיר ללא קידוש. שהרי טעימה לפני מוסף מותרת, ואפשר לקדש ולאכול כביצה ויוצאים בזה ידי חובת קידוש במקום סעודה מחד וזה עדיין טעימה מאידך, ואם כן מיד אחרי תפילת שחרית חלה חובת הקידוש, בדומה לחולה שעוד לפני שחריתחלה עליו חובת הקידוש. אולם, אם נאמר שהכל תלוי בזמן הסעודה, הרי שאז לא מתחייבים בקידוש עד אחרי מוסף, שכן לפני מוסף אסור לסעוד סעודת קבע (לדעת השו"ע, הב"ח בסי' רפו מיקל בסעודה).

ושאלה זו כבר נשאלה בפני הראשל"צ הגר"ע יוסף זצ"ל (יביע אומר ה או"ח סי' כב), ואין טעם להאריך בדברים אחריו, עלכן אני מעתיק את מסקנתו: המורם מכל האמור שמותר לאכול אכילת עראי, כגון פת עד כביצה, ופירות (אפילו הרבה), בלי קידוש, בין שחרית למוסף, בין בשבת בין בימים טובים, ואפילו בראש השנה לפני התקיעות, ומכל מקום אין להקל בזה אלא לאדם חלש, ובאופן שאין לו אפשרות לקדש על היין תחלה, אבל כשיש לו אפשרות לקדש תחלה, יקדש ויאכל כזית עוגה או יותר עד כביצה. ואח"כ יאכל פירות כאשר תאוה נפשו. ואחר תפלת מוסף יחזור ויקדש על היין ויסעוד סעודת קבע... ושליח צבור הקורא בתורה בכמה מנינים וחלש לבו מותר גם כן לאכול עראי כנ"ל בלי קידוש בין שחרית למוסף, אם אין לו אפשרות לקדש על היין. וכבר נתבאר שיש בזה ספק ספיקא להקל, שמא הלכה כדעת המהרש"ל וסיעתו שאומרים שבין שחרית למוסף לא חלה חובת קידוש כלל, ושמא הלכה כד' הראב"ד וסיעתו שמתירים בכלל לטעום קודם קידוש של היום, ובפרט שעיקר מצות הקידוש ביום אינה אלא מדרבנן. שפיר סמכינן להקל במקום הצורך כאמור. והנלע"ד כתבתי".

 

יג. מסקנות

א. מותר לאכול אכילת עראי ולשתות עם תפילין. שיעור אכילת עראי, לכתחילה מזונות עד כביצה, במקום צורך עד שלשה ביצים.

ב.  שתייה קרה או חמה מותרת לפני התפילה אם נזקק לה בשביל לכוון דעתו בתפילה.

ג. הרוצה לשתות לפני התפילה, יאמר לכל הפחות ברכות השחר וקריאת שמע ואחר כך יאכל. יש המוסיפים עוד מזמורים או פסוקים.

ד. יש לשקול היטב האם נכון לשתות בבית הכנסת בשעת התפילה או להגיע אחרי ששתה לפסוקי דזמרה בבית הכנסת.

ה. בפסוקי דזמרה – אם אנוס לשתות, רשאי. אם לא אלא שהוא צמא מאד, עדיף להמנע ככל האפשר, אך יש צד להקל גם בזה.

ו. בין ישתבח ליוצר - אם השתייה היא צורך אמיתי על מנת שיוכל להתפלל, רשאי לברך ולשתות בין ישתח ליוצר, אם אינה צורך אמיתי ויכול להסתדר בלעדיה אסור.

ז. מברכות קריאת שמע ועד אחרי שמונה עשרה – אין לשתות כלל, אלא אם כן הוא אנוס.

ח. בין שמונה עשרה לתחנון – אין להפסיק בשתייה, אלא אם כן יש בדבר צורך אמיתי, כגון שאינו יכול להמשיך להתפלל בלא זה, שאז מותר.

ט. שליח ציבור - הכל לפי העניין, כגון במקרה בו החלפת החזן עלולה לצער אותו לגרום לו בושת פנים, עדיף שישתה, במקום בו אין חשש זה עדיף להחליפו. וכן במקרה בו לחזן יש 'חיוב' אפשר להשאירו ושישתה קודם. במקרה זה כמובן מדובר בשתיית מים ולא תה או קפה, וזה פשוט.

י. בשבת אפשר להקל לאדם חלש או חולה לשתות לפני מוסף ללא קידוש, אך טוב יותר אם אפשר לקדש ולאכול עד כביצה מזונות, אחרי מוסף יקדש שנית ויאכל סעודת שבת.

יא. שליח ציבור בשבת- דינו כנ"ל.