מפני מה לא נאמר טוב בדברות ראשונות?

לחג מתן תורה

הרב ינון קליין שליט"א

א. האם האמוראים לא ידעו פסוקים?

כשניגשים לעסוק במתן תורה, יש סוגיה אחת בגמרא שמעוררת תהייה גדולה. האם יתכן שאמורא לא יודע מה כתוב בעשרת הדברות? כך עולה מהגמרא במסכת בבא קמא (נד ב – נה א):

"שאל רבי חנינא בן עגיל את רבי חייא בר אבא: מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב, ובדברות האחרונות נאמר בהם טוב? אמר לו: עד שאתה שואלני למה נאמר בהם טוב, שאלני אם נאמר בהן טוב אם לאו, שאיני יודע אם נאמר בהן טוב אם לאו, כלך אצל ר' תנחום בר חנילאי, שהיה רגיל אצל ר' יהושע בן לוי, שהיה בקי באגדה. אזל לגביה, אמר ליה: ממנו לא שמעתי, אלא כך אמר לי שמואל בר נחום אחי אמו של רב אחא ברבי חנינא, ואמרי לה אבי אמו של רב אחי ברבי חנינא: הואיל וסופן להשתבר. וכי סופן להשתבר מאי הוי? אמר רב אשי: חס ושלום, פסקה טובה מישראל".

הדברים מפתיעים מאד וצריך להבין, כיצד אמורא לא יודע מה כתוב בלוחות?

מהרש"א בחידושי אגדות במקום (ב"ק נד ב) מפרש שמלשון התשובה של רבי חייא בר אבא: "עד שאתה שואלני למה לא נאמר בהן טוב". נשמע, שעיקר הקושיה היא למה בדברות הראשונות לא נאמר טוב. ומוסיף מהרש"א שהקושיה היא למה לא נכתבה כלל האות ט' בדברות ראשונות. "אבל על מה שנאמר בדברות האחרונות טוב לא קשיא ליה דידע למדרש מיניה כדדרשינן בספ"ק דקידושין", בהמשך נעסוק בדרשה עליה מדבר מהרש"א. התשובה למה לא נאמר טוב ולמה לא נכתבה ט בדברות ראשונות היא: "הואיל וסופן להשתבר שהוא רמז שיהיה לפירותיהם שהוא אריכות ימים על האדמה דבעולם  הזה הפסק שיענשו בעולם הזה על עבירות שבידם ולא יאריכו על האדמה לעולם, אבל הקרן אינו כלה דבהבטחת הטוב לעולם שכולו טוב לנפש יהיה נצחי בלא הפסק כמו הלוחות האחרונות שלא נשתברו שהם קיימין לעולם". דבריו עדיין לא מתרצים לנו איך יכול להיות שרבי חייא בר אבא לא ידע את הפסוק.

התוס' (ב"ב קיג א ד"ה תרוויהו) הוכיחו אמנם מגמרא זו שלעיתים האמוראים לא היו בקיאים בפסוקים[1].  אבל התמיהה עדיין עומדת במקומה כפי שניסח זאת הפני יהושע (ב"ק נה א ד"ה אמר לו): "הנה כל הקורא ישתומם על ככה וכי גברא רבא כר' חייא בר אבא לא היה יודע חלילה מה שהתנוקות של בית רבן יודעים שלא אמר טוב בדברות ראשונות ובאחרונות כתיב ואי משום דלשון טוב ממש לא כתיב אמאי קאמר שאינו יודע ועוד דנראה כפל הלשון שאלני אם נאמר וכו' שאיני יודע אם נאמר".

נחזק את התמיהה עוד קצת. יש ספר של הג"ר ראובן מרגליות זצ"ל, "המקרא והמסורה", כידוע כל הספרים שלו מאד מעניינים וחשובים, מלאים חידושים וחשיבה מקורית עם בקיאות מבהילה בכל התורה. על הגמרא שלנו הוא מדבר בסימן א בספר. יש לו בספר כמה סימנים בהם הוא מוכיח את בקיאות חז"ל במקרא (סימן ג), בחסרות ויתרות (סימן ד)  - זו כבר לא בקיאות בפסוקים, בקיאות "פשוטה" זה בקיאות אחרת לגמרי, לדעת איך המילים כתובות בכתיב חסר או מלא. הוא מדבר שם על "ו' דגחון" כיצד הוא חציו של ספר תורה באותיות, "דרש דרש" חצין של תיבות, "והתגלח" חצין של פסוקים. אז היו בקיאים ברמה של חסרות ויתרות[2], קל וחומר שהיו בקיאים במילים הכתובות, ולכאורה בן בנו של קל וחומר שהיו בקיאים בעשרת הדברות. שכן יש יסוד סביר להניח שעשרת הדברות נלמדו והיו שגורות על לשון החכמים והעם. שהרי הגמרא (ברכות יב א) מספרת שרצו לקבוע שיקראו עשרת הדברות בכל יום, כפי שנהגו בבית המקדש, אלא שבטלו את זה מפני תרעומת המינים, "שלא יהו אומרים אלו לבדן ניתנו לו למשה בסיני" (ירושלמי ברכות פ"א הל' ה). ואע"פ שלא קבעו זאת לחובה מפני תרעומת המינים, יש יסוד סביר להניח שהחשיבות של עשרת הדברות הורגשה בעם ולמדו בהם והגו בהם (סימן לדבר ניתן לראות בזה שבבתי הכנסת מעטרים את ארון הקודש לוחות הברית עם עשרת הדברות).

והג"ר ראובן מרגליות מתבטא שם, על הגמרא שלנו, בצורה הבאה: "מלבד הזרות לחשוב על אחד מחכמי התלמוד עמודי התורה, שלא היה מקושט בידיעת הכ"ד ספרי קודש הראויים להיות שגורים על שפתי כל תלמיד חכם. גם זה מפליא, הן זהו מקרא מלא בתורת משה והלא ספרי תורה מצוים היו בבתי ישראל למה דחה את רבי חנינא בן עגיל ולא טרח לעיין בספר?" תוציא רגע ספר מהספריה ותקרא, זה חמשה חומשי תורה, זה לא איזה ספר שאינו מצוי.

עוד יותר קשה, מוסיף הג"ר ראובן מרגליות, הסגנון של רבי חייא בר אבא, הכפילות, מורה לדעתו על 'תרעומת' כביכול של רבי חייא בר אבא. כאילו הוא אומר לרבי חנינא בר עגיל: וכי יש לך הוא אמינא שאני יודע פסוקים? שאני יודע מה כתוב בלוחות? וזה מגדיל מאד את התמיהה כמובן.

לבסוף מוסיף הג"ר ראובן מרגליות  תמיהה אחרונה, המדבר פה הוא רבי חייא בר אבא, הגמרא מעידה עליו שהיה חוזר על תלמודו בכל שלשים יום (ברכות לח ב), כלומר מדובר פה באדם שהבקיאות חשובה לו. עוד מסופר עליו (ב"ב קכג א) ששאל אותו אבא חליפא קרויא: "בכללן אתה מוצא שבעים, בפרטן אתה מוצא שבעים חסר אחד" והשיב לו רבי חייא בר אבא: "תאומה היתה עם דינה, דכתיב: ואת דינה בתו". וממשיכה הגמרא: "אלא מעתה, תאומה היתה עם בנימן, דכתיב: ואת בנימין אחיו בן אמו. אמר: מרגלית טובה היתה בידי ואתה מבקש לאבדה ממני, הכי אמר ר' חמא בר חנינא: זו יוכבד, שהורתה בדרך ולידתה בין החומות, שנאמר: אשר ילדה אותה ללוי במצרים, לידתה במצרים ואין הורתה במצרים". השאלה הזו ששאל אבא חליפא קצת יותר מסובכת מהשאלה אם כתוב בלוחות טוב או לא, והנה פה יודע רבי חייא בר אבא את התשובה מיד, ולא רק את הפסוקים אלא גם את המדרשים.  

אחר כל זאת, קשה כיצד לא ידע רבי חייא בר אבא מה כתוב בלוחות? והקושיה הזו מכריחה אותנו להסביר אחרת את הגמרא הזו. להסבר של הג"ר ראובן מרגליות נחזור בהמשך.

בשאלה האם יתכן שאמוראים לא ידעו פסוקים, לא נעסוק כאן[3], זוהי שאלה נכבדה וגדולה. מה שנלמד הוא רק פירוש הגמרא הזו. מתוך פירושה נגיע להבנה או ידיעה מסויימת מה היה כתוב בלוחות הברית. מעבר לדברים שנאמר להלן, צריך לדעת שיש עוד הרבה אפשרויות ופירושים שונים שכתבו האחרונים.

 

ב. ההבדלים בין דברות ראשונות לדברות שניות

אומר הפני יהושע (ב"ק נד ב): "והנראה לענ"ד ליישב בענין זה קצת על דרך הדרש משום דמצינו דמה שנשתנו הדברות האחרונות מן הראשונות בהרבה דברים הוא מכמה טעמים שונים". הדברים ידועים ומפורסמים, פרשני המקרא עוסקים בזה רבות, למה יש שוני בין הדברות, מה מהות השינויים. יש הרבה הבדלים בין הדברות, לא רק העניין שלנו - "למען ייטב לך". הידוע והמפורסם, "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו" בלוחות הראשונות כתוב זכור בשניות כתוב שמור.  

אחד ההבדלים לטעמים, אומר הפני יהושע: "דאותן שנאמר בפרשת יתרו הן הן שנאמר בסיני מפי הגבורה ואותן שנאמר בפרשת ואתחנן הן שנשנו בערבות מואב מפי משה כמו כל משנה תורה והרבה דברים מצינו בשינוי לשון במשנה תורה בסיפורי המעשים ותפילותיו של משה ודברי הקדוש ברוך הוא אל משה ובענייני המצות רובן ככולם נכתבו במשנה תורה בשינוי לשון. ואם כן כמו כן אין לתמוה על הדברות שנשתנה בהם הלשונות". את ספר דברים אמר משה בסגנונו, לכן יש הבדלים בינו לבין שאר התורה, וממילא גם בדברות יש הבדל.

אם הולכים בדרך זו, נמצא שמה שאמר הקב"ה זה הדברות שבפרשת יתרו, ולא הדברות שבפרשת ואתחנן. אבל זה קשה,  שכן "במדרשים מצינו להדיא שזכור ושמור ושוא ושקר ולא תתאוה בדבור אחד נאמרו" וגם אותם אמר הקב"ה, "ובזה הטעם נכתבו קצתם בדברות הראשונות וקצתם בדברות אחרונות", כי הם נאמרו בדיבור אחד אבל אי אפשר לכתוב את שניהם יחד, לכן הפרידו ביניהם, חלק אחד מהדיבור לדברות הראשונות וחלק השני לדברות אחרונות.

אלא שטעם זה, שאי אפשר לכתוב את שניהם ביחד ולכן חלק נכתב בראשונות וחלק באחרונות, מתאים רק למקרים בהם יש שינוי בלשון בין הדברות, כגון זכור ושמור, שוא ושקר ודומיהם. אבל במקום שאין שינוי בלשון אלא תוספת, אי אפשר לומר שהסיבה לתוספת היא כי היא נאמרה בהתחלה, שהרי אפשר היה לכתוב אותה בדברות הראשונות, ולמה נדחתה התוספת לדברות האחרונות? ובלשון הפני יהושע: "אבל במה שלא נאמר למען ייטב לך בראשונות, ובאחרונות נאמר, לא שייך כלל לומר הטעם שבדיבור אחד נאמרו דהא באחרונות נמי כתיב למען יאריכון ימיך".

הפני יהושע אומר שמצא עוד פירוש להבדלים בין הלוחות: "עוד מצאתי שהקב"ה בעצמו הגיד שני פעמים העשרת הדברות בראשונה אמר כל הדברים בדיבור אחד ואח"כ חזר ופרשם, ומזה הטעם נאמרו פעמים בתורה בפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן והשינוי גם כן היה באמירת הקדוש ברוך הוא בעצמו". ממילא השאלה היא מה היה כתוב בלוחות, הדיבור הראשון של הקב"ה או הדיבור השני?

צריך לשים לב, ההבדל בין שני הפירושים שאמר הפני יהושע הוא, שבפירוש הראשון יוצא שאת הדברות של ואתחנן כתב משה, בפירוש השני יוצא שאת הדברות של ואתחנן אמר הקב"ה בעצמו.

 

ג. כמה דברות היו כתובות על כל לוח?

מהבדל זה בין הפירושים מגיע הפני יהושע לבאר מחלוקת תנאים בירושלמי (שקלים פ"ו הל' א): 

"כיצד היו הלוחות כתובים? ר' חנינה בן גמליאל אומר חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה הדא הוא דכתיב (דברים ד, יג) ויכתבם על שני לוחות אבנים. חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה. ורבנן אמרי עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה הדא הוא דכתיב (דברים ד, יג) ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים. עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה[4]".

מה המחלוקת? מסביר הפני יהושע: "אם האמירה מפי הקדוש ברוך הוא היה רק פעם אחת הכתיבה גם כן היה רק פעם אחת". כלומר אם היו כתובים רק עשר דברות סך הכך, חמש בכל צד, זה מפני שבלוחות נכתב רק מה שאמר ה', היינו הדברות שבפרשת יתרו.

"אבל מאן דאמר עשר מול עשר סבר שהאמירה מפי הקדוש ברוך הוא היה שתי פעמים". כלומר אם על כל לוח היו כתובים כל עשרת הדברות, הרי זה בהכרח מפני שאת שני הנוסחים של עשרת הדברות אמר הקב"ה בעצמו, ולכן יש צורך לכתוב את כולם על הלוחות.

 

ד. מפני מה לא נכתב טוב בלוחות ראשונות?

מזה מגיע הפני יהושע לפרש את הגמרא שהתחלנו בה (ב"ק נה א). שני ההסברים להבדלים בין הלוחות, לא מכריחים שהשינוי בין הדברות הוא בהבדל שבין לוחות ראשונים שנשברו ללוחות שניים שלא נשברו, שהרי ההסבר להבדל בין הדברות היה שונה. את הנקודה הזו, שיש הבדל בין לוחות ראשונים ללוחות שניים (ולא רק בין דברות ראשונות לשניות) למדנו רק מדברי רבי שמואל בר נחום בגמרא.

לפי זה יובנו דברי רבי חייא בר אבא. הוא בבקיאותו ודאי ידע שבדברות ראשונות לא נאמר טוב. אלא שהוא דקדק בשאלה של רבי חנינא בן עגיל. רבי חנינא לא שאל על כל השינויים שבין דברות ראשונות לאחרונות, אלא רק על השינוי "דלמען ייטב לך", ומשמע שהוא הבין שאת כל השינויים אמר הקב"ה בעצמו ונכתבו קצתן בדברות ראשונות וקצתן באחרונות, ולכן היה לו קשה על התוספת המשמעותית "למען יטב לך", למה אותה לא אמר הקב"ה. "ועל זה הענין בעצמו השיב ר' חייא שאיני יודע אם נאמר בהן נאמר דייקא אם נאמרו מפי הגבורה והחסרון הוא בכתיבה או שהחסרון הוא באמירה... ועל זה השיב רבי יהושע בן לוי[5] בשם ר' אחא ברבי חנינא שכיון שסופן להשתבר היה החסרון בכתיבה על הלוחות אבל מפי הקדוש ברוך הוא אף בראשונה נאמרה".

 

ה. האם יש הבדל בין לוחות ראשונות לאחרונות

כדרכו של הפני יהושע בפירוש הגמרא צעד גם הג"ר ראובן מרגליות זצ"ל (המקרא והמסורה סימן א): "מסגנון שאלת רבי חנינא בן עגיל על טעם השינוי בדברות ומתשובת ר' תנחום הואיל וסופן להשתבר, נראה שהתכוונו ליתן טעם על שינוי בלוחות עצמם ולא על נוסח הכתוב בספר"

הנחת היסוד של רבי חנינא בר עגיל הייתה שבנוסח הלוחות  (ולא רק בנוסח הדברות הכתובות בתורה) היה הבדל בין לוחות הראשונות לאחרונות. בראשונות לא היה כתוב למען ייטב לך, כפי הנוסח המופיע בפרשת יתרו.  בלוחות השניות שהוריד משה, היה כתוב למען ייטב לך כמו הנוסח בפרשת ואתחנן. שאלתו הייתה רק לתת טעם למה יש שינוי בין הלוחות.

על זה אמר לו רבי חייא בר אבא, "עד שאתה שואלני למה כן הוחקק בלוחות שניים ייטב מה שלא היה בראשונים, שאל אם בכלל היו מלים הללו בלוחות, אם לא, שאיני יודע אם גם בלוחות האחרונים היה כתוב ייטב, כי אולי גם בהם היה חקוק כמו נוסח הראשונים, ואך בכתיבת משנה תורה הסכימה דעתו של הקב"ה לאלו השינויים".

ותשובתו של רבי שמואל בר נחום לזה הייתה: "כי בראשונים היה חקוק נוסח פרשת יתרו ובאחרונים נוסח פרשת ואתחנן, וכמבואר בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) פר' תשא (לד א): וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת, 'את' לרבות למען ייטב לך, לפי שבלוחות ראשונים לא היה כתוב בהן טוב עד שנכתבו בלוחות אחרונים, לכן נאמר את הדברים".

אלא שצריך להעיר גם על הפני יהושע וגם על הג"ר ראובן מרגליות, מדברי הראשונים בפירוש התורה שכתבו בפירוש שלא היה שום הבדל בנוסח הלוחות בין לוחות ראשונות לאחרונות. בשתיהן היה כתוב רק הנוסח של פרשת יתרו.

האבן עזרא (שמות כ, א) מסביר את טעם השינוי בין הלשונות בדברות שבפרשת יתרו לפרשת ואתחנן באמירה כללית (בתחילה, אחר כך הוא מפרש באריכות את ההבדלים): "אמר אברהם המחבר. משפט אנשי לשון הקדש פעם יבארו דבורם באר היטיב, ופעם יאמרו הצורך במלות קצרות, שיוכל השומע להבין טעמם. ודע, כי המלות הם כגופות, והטעמים הם כנשמות, והגוף לנשמה, הוא כמו כלי, על כן משפט כל החכמים בכל לשון שישמרו הטעמים, ואינם חוששים משנוי המלות, אחר שהם שוות בטעמן". בתוך דבריו הוא אומר: "וככה עשה משה, כי עשרת הדברים הכתובים בפרשה הזאת דברי השם בלי תוספת ומגרעת, והם לבדם הכתובים על לוחות הברית. לא כאשר אמר הגאון, כי זכור הוא בלוח האחד, ושמור בלוח השני, ועשרת הדברים הכתובים בפ' ואתחנן הם דברי משה. והראיה הגמורה ששם כתוב פעמים כאשר צוך ה' אלהיך".

גם הרמב"ן (שמות כ, ח) סובר שלא היה שינוי בין הלוחות הראשונות לאחרונות, הוא מדבר על זכור ושמור ואומר שגם בלוחות ראשונות וגם בלוחות אחרונות היה כתוב זכור. מה שכתוב שמור בתורה, זה פירושו של משה למילה זכור, כלומר, משה הבהיר לישראל  שאע"פ שכתוב זכור בלוחות, הקב"ה אמר גם שמור[6].

הג"ר מאיר דן פלאצקי זצ"ל, בספר כלי חמדה[7] (פר' ואתחנן סי' ז אות ד) מסביר: "כי באמת כולם מודים (כוונתו לרמב"ן, רשב"א, רדב"ז ואוה"ח הקדוש, ראה בדבריו שם)  שכל אות ואות הוא דברי השי"ת כיון שאחר כך כשכתב משה רבינו ע"ה מפי השם יתברך את הספר תורה והקב"ה אומר ומשה רבינו ע"ה כותב הרי הכל דברי ה' יתברך. אך הם סוברים דבלוחות עצמם לא היה שום שינוי בדברות אחרונות ממה שהיה בדברות ראשונות רק שהיה תוספת ביאור ממשה רבינו ע"ה כאשר אמר לישראל מה שנאמר בלוחות והקב"ה הסכים עם הביאור ההוא, ואמרו אחר כך בעת כתב משה רבינו ע"ה הספר תורה, ומשה רבינו כתבו רק בספר התורה".

מתוך כך מסביר הג"ר מאיר דן את הגמרא שלנו, באופן שיתיישב גם עם דברי הראשונים הנ"ל. שהספק של רבי חייא בר אבא היה אם בלוחות האחרונות נאמר טוב, או שהיה כתוב בלוחות האחרונות בדיוק כמו בראשונות, ומה שכתוב בספר התורה הוא רק פירוש של משה רבינו לעשרת הדברות.

 

ו. על מה מוסבות המילים למען יאריכון ימיך?

בקונטרס המילואים לכלי חמדה (עמ' 48) מוסיף הג"ר מאיר דן עוד ביאור בגמרא הזו.

הספורנו (שמות כ, יב) מחדש שהפסוק למען למען יאריכון ימיך, מוסב לא רק על כיבוד הורים, אלא על כל חמשת הדברות הראשונות. "אלו החמשה דברות בשמירתן יאריכון ימיך, שיסבבו לך אורך ימים בלתי בעל תכלית שלא יפול בו רוחב, כאמרם ז"ל לעולם שכלו ארוך. כי אמנם ענין אלו החמשה דברות הוא כלו אומר כבוד לאל יתברך, אשר בו ינחל המכבד חיי עולם, וזה שנדעהו למהוה מאין, ולהיות אלהיך הוא לבדו, ולא נעבוד זולתו, ולא נמרה בו במחשבה בדבור ובמעשה, ונכבדהו, הלא הוא אבינו קננו". מוסיף הכלי חמדה, שצריך לומר על פי דברי הספורנו (בהמשך דבריו) שיש חילוק בין מצוות עשה ללא תעשה. על עשה יש שכר, על לא תעשה אין שכר אלא ההימנעות שומרת עלינו.

לפי זה גם שבת היא בכלל המצוות שמתן שכרן בצדן, שהרי יש בשבת צד של עשה – זכור. וממילא גם מה שכתוב בדברות אחרונות "למען ייטב לך", מוסב גם כן על שבת. אך, צריך לומר שזה מוסב רק על 'זכור' ולא על 'שמור'.

ולפי מהלך זה, מובנים דברי הגמרא. רבי חנינא בן עגיל שאל כיון שהבטחת למען ייטב לך מוסב גם על שבת, וזה שייך רק לזכור ולא לשמור, ואם כן היה צריך לכתוב את זה בדברות ראשונות ששם כתוב זכור. והשיב רבי חייא בר אבא, עד שאתה שואל אותי למה, שאל אם נכתב. לפי שאיני יודע אם המילים הללו מוסבות על שבת, כדעת הספורנו, או רק על כיבוד אב ואם כפי הפשט.

 

ז. שכר מצווה בהאי עלמא

השיטות שאומרות שבלוחות הראשונות ואחרונות היה כתוב בדיוק אותו דבר, מכריחה ביאור אחר בגמרא בה אנו עוסקים. הביאור בו נעסוק מיד, יוצא מגדר הפשט אל עבר הדרוש. יש בו, בפירוש זה נקודה מופלאה שמגדירה את היחס של התורה לחיים.

הגר"א בביאורי אגדות (ב"ק נה א) מסביר ששאלת רבי חנינא בן עגיל לא הייתה על הלשון, אלא על העניין.

שכן בגמרא במסכת קידושין (לט ב – מ א) מובאת מחלוקת תנאים בפירוש הפסוקים למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך.

לדעת רבי יעקב, "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא", אין כלל שכר בעולם הזה, כל השכר הוא לעולם הבא. "דתניא, רבי יעקב אומר: אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה שמתן שכרה בצדה, שאין תחיית המתים תלויה בה. בכיבוד אב ואם כתיב: למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך, בשילוח הקן כתיב: למען ייטב לך והארכת ימים, הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות, ועלה לבירה ושלח את האם ונטל את הבנים, ובחזירתו נפל ומת, היכן טובת ימיו של זה? והיכן אריכות ימיו של זה? אלא, למען ייטב לך - לעולם שכולו טוב ולמען יאריכון ימיך - לעולם שכולו ארוך".

מאידך, מהמשנה בתחילת פאה עולה שיש שכר גם בעולם הזה[8], והגמרא (קידושין שם) לומדת זאת מאותם פסוקים: "אלו דברים שאדם עושה אותן, ואוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, אלו הן: כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום שבין אדם לחבירו, ותלמוד תורה כנגד כולם. בכיבוד אב ואם כתיב: למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך, בגמילות חסדים כתיב: רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד, ובהבאת שלום כתיב: בקש שלום ורדפהו, ואמר רבי אבהו: אתיא רדיפה רדיפה, כתיב הכא: בקש שלום ורדפהו, וכתיב התם: רודף צדקה וחסד, בתלמוד תורה כתיב: כי הוא חייך ואורך ימיך".

וזו הייתה שאלת רבי חנינא בן עגיל – הוא סבר כמשנה בפאה, שיש טובה בקיום המצוות בעולם הזה. לכן שאל, למה לא הוזכרה טובת העולם הזה בדברות ראשונות. רבי חייא בר אבא סבר כרבי יעקב, ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא, לכן תמה על שאלת רבי חנינא בן עגיל, עד שאתה שואל אותי למה לא נזכרה טובת העולם הזה בדברות ראשונות, שאל אותי אם בכלל נזכרה טובת העולם הזה בדברות (גם בשניות), שאיני יודע אם נאמר בהן טוב – כלומר טובת העולם הזה. על זה השיב רבי שמואל בר נחום שבאמת נכתב בתורה גם טובת העולם הזה, אלא שלא נכתבו בלוחות הראשונות מפני שעתידות להשתבר, והאותיות פרחו למעלה, ואז לא היה נשאר טובה בעולם הזה. "אבל אריכות ימים קאי ודאי בעולם הבא, ואף שפרחו נשארו במקומם למעלה".

גם בהקדמה לשו"ת פנים מאירות לג"ר מאיר אייזנשטאט זצ"ל[9] כתב בדומה לגר"א, אך הדגשים שם מעט שונים (ויש גם נקודה אחת שהפוכה לגמרי, לדעתו מה שלא נכתב בלוחות ראשונים הוא טובת העולם הבא כדי שהיא לא תפסק ולא טובת העולם הזה, שכן טובת העולם הזה מוכרחת ונראית לעיניים "ולא שייך לומר עליה ח"ו פסקה אריכות ימים מישראל".

 

ח. מהי הטובה האמיתית?

הערוך לנר, הג"ר יעקב עטלינגר זצ"ל[10], בסוף חיבורו (סוף מסכת נדה) עוסק גם כן בגמרא שלנו ומבאר אף הוא על דרך הדרוש.

"לענ"ד ח"ו לומר על אמורא שלא הי' בקי בעשרת הדברות אלא נ"ל שדבר חכמה השיב במה שאמר איני יודע אם נאמר בהם טוב. שבתורת חיים הקשה לפי הטעם שסופן להשתבר וח"ו שיפסוק טובה לא היה לכתוב גם כן למען יאריכון ימיך, שיש לחוש גם כן שיפסוק אריכות ימים מישראל".

ובשביל לתרץ את הקושיה הזו, מקדים הערוך לנר ומביא את הגמרא שכבר הזכרנו במסכת קידושין (מ א): "אילו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם האב כבוד אם ואם דכתיב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך". רש"י מפרש: "יאריכון ימיך לעולם הבא, ייטב לך בחייך". כלומר, למען יאריכון מוסב על עולם הבא ולמען ייטב לך מוסב על עולם הזה.

אומר הערוך לנר: "וזה ודאי שהפסק וכלה לא שייך רק בעולם הזה שעלול לטוב ורע ולכל דבר יש קץ. אבל בעולם הבא שהוא האושר האמתי וכולו טוב לעולם, בו לא שייך הפסק שלכך נקרא עולם שכולו ארוך מפני שלא יפסק לעולם. ולכן רק בלמען ייטב לך היה החשש שמא ח"ו יפסוק טובה על ידי שבירת הלוחות שזה קאי על העולם הזה ולא בלמען יאריכון ימיך שקאי על העולם הבא ומתורצת קושית התורת חיים". דברים אלה הם כדברי הגר"א שהוזכרו לעיל.

וכאמור, יש שם בגמרא עוד שיטה, שיטת רבי יעקב, שסובר ששכר מצות בהאי עלמא ליכא. "ודרש למען ייטב לך לעולם שכולו טוב ולמען יאריכון ימיך לעולם שכולו ארוך ולפי דעת רבי יעקב דלמען ייטב לך גם כן קאי על עולם הבא לא שייך לפי דברינו גם בטובה חשש הפסק".

מעתה מבאר הערוך לנר, שיש חילוק "בין טובה הנאמרת בלשון טוב ובין טובה הנאמרת בלשון למען ייטב לך". המילה טוב, "הוא שם מופשט ובו נסמן הטוב המוחלט אשר אין בו שינוי ומגרעת". לעומת זאת, "למען ייטב לך הוא הטוב אשר מיוחס אל נושאו ובו אפשר שינוי והפסק".

ומהם הטובות שבהן יכול להיות שינוי והפסק? טובות העולם הזה, ואפילו הגדולות שבהן, "שהם עושר ובנים ואריכות ימים הם ברכות מהקב"ה וביד האדם נתון אם ישארו לו לברכה או לא. שמי על ידי עשרו תועה מדרך התורה והמצוות כדכתיב וכסף וזהב ירבה לך וגו' ורם לבבך ושכחת את ד' אלקיך עליו נאמר עושר שמור לבעליו לרעתו, ונפסק מלהיות לו טובה. וכן ברכת הבנים תהפך לקללה למי שאין מגדלם לתורה ולתעודה שיוצאים לתרבות רעה עד שאומרים עליו ארור שזה ילד ארור שזה גדל כמו שאמרו רז"ל בסנהדרין על את אביה היא מחללת. וכן ברכת אריכות ימים בעולם הזה תלויה במעשה האדם אם מסגל ומרבה תורה ומצות בימיו או עבירות, כדאמרינן בסנהדרין מיתתן של רשעים הנאה להם ושל צדיקים רע להם. וכיוצא בזה בשאר כל הטובות של העולם הזה בכולם שייך הפסק ושינוי".

ולכן, כאשר התורה מדברת על טוב שמיוחס לאדם, כלומר טובת העולם הזה, היא משתמשת בלשון: "למען ייטב לך".

אך כל זה נכון רק אם אנו מפרשים שהפסוק למען ייטב לך מוסב על העולם הזה, כמו המשנה בתחילת פאה. אך אם מפרשים כמו רבי יעקב שלמען ייטב מוסב גם הוא על עולם הבא, הרי שלא יהיה הפסק גם בזה.

רבי חנינא בן עגיל שאל את רבי חייא בר אבא, למה נאמר טוב, ולא שאלו למה נאמר למען ייטב לך. "על זה העירו רבי חייא בר אבא: אתה שואלני למה נאמר בהם טוב שאלני אם נאמר בהם טוב שאיני יודע אם נאמר בהם טוב, ורצה לומר אתה לא הזכרת הטוב המיוחס אל האדם כמו שנאמר למען ייטב לך אלא הזכרת שם טוב שהוא הטוב המוחלט שלא יקרא כן רק הטוב של העולם הבא ובזה הראת שפשיטא לך שלמען ייטב הוא הטוב של העולם הבא כדעת רבי יעקב. שאלני אם נאמר בו טוב שאין אני יודע אם נאמר בו טוב או לא שאם פירושו על טוב העולם הזה לא יצדק שיקרא טוב בשם המוחלט שאין בו הפסק".

 

ט. תורה מחברת שמיים וארץ

הנקודה הנפלאה בפירוש של הגר"א היא שהקב"ה רוצה להיטיב ולתת לנו חיים. קורא הדורות מראש, תכנן שלא יכתבו המילים המורות על טובת העולם הזה בלוחות הראשונים כדי שטובה זו תשאר, כי כאשר נשברו הלוחות ופרחו האותיות, הלכה ההבטחה למעלה, ונשאר רק ההבטחה שמעל הטבע, הבטחת העולם הבא, ואין זה חפץ ה', אלא הוא רוצה להיטיב לנו גם בעולם הזה.

כמה מתאימים הדברים לחג השבועות, זמן מתן תורתנו. שהרי הכל מודים (והכל יודעים) שבשבועות בעינן נמי לכם. כלומר שצריך לחלק את החג בין העניינים הרוחניים, תפילות ולימוד והעניינים הגשמיים אכילה ושתייה. ואי אפשר לוותר על האכילה והשתיה, ולהגיד אני רוצה רק רוחניות, רק תפילה, רק תורה. ומסביר המשך חכמה (שמות כ, יח) שהסיבה לזה שדווקא בחג שבועות מתקיים הכלל ההלכתי הזה היא:

"דזהו תכלית מן התורה שכולם יזכו ויזככו החומר וכוחותיו על פי התורה אשר תיישר כל צעד בעולם המעשה. וזה השכר על נפש החומרי שיזכה למעלות רוחניות רמות סדרו רבותינו (ברכות לד א) כל צרכי סעודה בשר שור הבר ואווזות שמינות ולויתן ויין המשומר בענביו, שזהו מורה הכל על השגות רוחניות מגיעות לנפש החומרי, באר יהיה דק ונעלה מאוד וישיג גם בעונג אלקית לעתיד, ה' יזכו לזה!".

כלומר, מטרת התורה והמצוות היא לזכך את הגשמיות ולהעלותה, לכן דווקא בחג מתן תורה, צריך לתת מקום לגשמיות ולהדגיש את הנקודה הזה. יש אצל הגרי"מ חרל"פ ביטוי מעניין: "וגם זו אחת מפלאות היצירה שיש בכח הגוף להתהפך, שגם הוא עצמו ישאף בכל נטיותיו להטובות והתכליתיות" (מי מרום ב עמ' טו). הגוף עצמו יכול להפוך לכמעט רוחני, הגשמיות יכולה להפוך כולה לטובה, לרוצה טוב.

המשך חכמה ממשיך ומבאר את דברי חז"ל (שבת פד א): "ארץ יראה ושקטה, אם יראה למה שקטה ואם שקטה למה יראה?" אלא שלפני שקיבלו ישראל תורה יראה שמא לא יקבלוה ויחזור העולם לתוהו ואחר שקיבלו ישראל התורה שקטה. ומחדש המשך חכמה, שיראתה של הארץ לא הייתה שתחרב, אלא שתשאר שפלה ללא קשר לעולמות רוחניים, ללא יכולת להתעלות ולהזדכך. רק בקבלת ישראל התורה, בהורדתה לארץ, לעולם הזה, קיבלו התחתונים כח רוחני, והתחברו שמיים וארץ. בתחילה יראה הארץ שמא לא יקבלו תורה:

"ונמצא תכלית השלימות נשאר רק על ידי מושכלות, והארץ מצד חומריותה מי יגיע בה למושכלות, ותהיה היא השפלה בתכלית בכלל המציאות העולם הרוחניים משכילים אמיתיים, ולבסוף שקטה, שהיא התכלית, שעל ידי המצוות המעשיות יזכו הכל לתכלית השלימות, וגם החומר יתעלה לאין חקר ותהיה השראת השכינה בארץ, וכבוד ה' יהיה לאור יומם".

כלומר, מטרת ותכלית התורה היא בעולם הזה ולא בעולם הבא. לכן מצד אחד חשוב שהעולם הזה יהיה מחובר לעליונים וינק מהם, אך מצד שני מובן גם מדוע הקב"ה רוצה בשכר בעולם הזה[11].

יה"ר שנזכה לקבל תורה, לגדול בתורה, להדבק בה, ונזכה לטוב בזה ובבא.

חג שמח!

 

[1] יש הלצה ידועה בעניין. שאלו פעם בחור ישיבה מניין לנו שמשה ואהרן היו אחים? הבחור היה למדן ברוך ה' ובקיא גדול... ענה מיד: פשוט, הגמרא במסכת בבא בתרא (קנט א) מסתפקת האם פסול עדות בקרובים הוא מחשש שמא ישקרו או שזו גזירת מלך, ומביאה ראייה שזו גזירת מלך ממשה ואהרן שאף על פי שהיו קרובים, אין חשש שישקרו. [האמת היא שהבחור בבדיחה היה אמנם בקיא, אבל לא הבחין שגם משם אין ראיה, שכן שם הגמרא אומרת שמשה ואהרן לא כשרים להעיד לחותנם, כלומר כל אחד בפני עצמו לקרובו, ואין ראיה משם שהיו קרובים...]

[2] בקיאות כזו מלמדת על אהבת תורה! שהרי על מנת להגיע לבקיאות כזו צריך לחזור שוב ושוב ושוב ועוד כמה פעמים שוב. הגאון רבי שלמה זלמן מוולוז'ין, אחיו של הגר"ח מוולוז'ין, היה ידוע כבקיא גדול. בספר תולדות אדם שנכתב עליו מסופר שהיה חוזר על תלמודו מאות פעמים, ובהתלהבות גדולה מתוך דבקות ואהבה בתורה. ומספרים (שרי המאה חלק ב עמ' 127) שפעם ישב הגר"ח בחברת תלמידיו, הג"ר דוד טביל והג"ר דב בר יפה, ואמר הגר"ח לתלמידיו שאחיו ר' שלמה זלמן היה נחשב לגדול גם אילו היה חי בימי התנאים והאמוראים. התלמידים ששמעו זאת, שאלו: אם כן, עד היכן מגעת גדולתו של הגר"א? והגר"ח ענה להם שגם אילו היה חי ר' שלמה זלמן אלך שנים לא היה מגיע לקרסוליו של הגר"א. התפלאו התלמידים ושאלו: אולי בחריפות? השיב הגר"ח: גם בבקיאות. וביאר את דבריו – יהודי אומר אשרי בכל יום שלש פעמים, לכן הוא בקי באשרי בעל פה. אני מעיד על אחי שבקיאותו בכל דברי התנאים והאמוראים, בנגלה ובנסתר, ובכל דברי הראשונים, הייתה כמו בקיאותו של יהודי באשרי. אולם, אם נשאל, למשל, למי שבקי באשרי בעל פה, מה היא המילה האחרונה לפני הפסוק טוב ה' לכל? לא ידע להשיב עד שיאמר את הפסוק שלפניו "חנון ורחום ה' ארך אפיים ורב חסד" ואז ידע לענות שהמילה האחרונה היא חסד. וזהו ההבדל, סיים הגר"ח, בין בקיאותו של אחי ר' שלמה זלמן לבקיאותו של מורי ורבי הגר"א, אחי היה בקי בכל התורה כמו יהודי באשרי, ואילו מורי ורבי הגר"א היה בקי בכל התורה כולה ישר והפוך.

[3] שיעור בעניין ניתן בבית המדרש, לשמיעה סרוק:

[4] יש בירושלמי שם עוד שתי דעות: "ר"ש בן יוחאי אומר עשרים על לוח זה ועשרים על לוח זה דכתיב, ויכתבם על שני לוחות אבנים. עשרים על לוח זה ועשרים על לוח זה. רבי סימאי אמר ארבעים על לוח זה וארבעים על לוח זה דכתיב (שמות לב, טו) מזה ומזה הם כתובים". אבל הם הרחבה של שיטת חכמים ולכן לא נעסוק בהן.

[5] כוונתו לרבי שמואל בר נחום.

[6] ועי' בשו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תקמט) בתשובה בעניין מה היה כתוב על הלוחות, שחלק על הרמב"ן, וכתב: "וכל דבריו הם דברי אלהים חיים אבל במה שכתב כי בלוחות הראשונות והאחרונות היה כתוב בהם זכור אין אני מודה לו אלא זכור ושמור היה כתוב בהן שכל מצות התורה ודקדוקיה היו כתובים בלוחות". ועי"ש באריכות.

צריך להזכיר כאן, דברים מפורסמים מהבית הלוי (חלק ב, דרושים סימן יח), שאומר שהיה חילוק בין דברות ראשונות לאחרונות. שבראשונות היה מיועד להיות הכל בכתב (גם תורה שבעל פה) ובאחרונות נתחדש העניין של תורה שבעל פה. הגר"ש פישר שליט"א בדרשות בית ישי (סימן ח) מחדד על פי זה את מה שלדעת הרדב"ז והיעב"ץ החילוק בין לוחות ראשונות לאחרונות היה בסוג הכתב, שבראשונות היה כתב אשורי ובאחרונות כתב עברי. שכן בכתב אשורי דורשים תילי תילים של הלכות מכל קוץ, ובאופן זה הייתה התורה כולה כתובה בלוחות. מה שאין כן בלוחות אחרונות היה כתב עברי שלא נרמזים בו כל העניינים.

[7] "בשבתות נתעטר שולחן הרב (קוק), בחדר קטן זה, בשלשה ספרים נוספים: לקוטי תורה של אדמו"ר הזקן, הרש"ז בעל התניא. שפת אמת של אדמו"ר מהרי"ל ז"ל מגור, וכלי חמדה של הגאון ר' מאיר דן פלאצקי ז"ל רבה של דווארט פולין" (מועדי הראיה פרק א). וכך כתב הרב זצ"ל אל הגאון בעל כלי חמדה (שו"ת משפט כהן סי' קכד): "האירו אל עבר פני ספריו הקדושים, כלי חמדה על התורה, ואפריון אמטי לכבוד גאונו, על אשר זיכני בחמדה גנוזה זו, שלא ראיתיה עד הנה".

[8] הרמב"ם בפירוש המשנה (פאה א, א) כותב הסבר נפלא. לדבריו השכר בעולם הזה הוא על מצוות שבין אדם לחברו, והשכר הוא התועלת שיש בזה לבני אדם כאשר הם נוהגים במידות טובות. וז"ל: "כל המצות נחלקות חלוקה ראשונה לשנים, חלק במצות המיוחדות לאדם בעצמו בינו ובין ה' כגון הציצית והתפלים והשבת ועבודה זרה, וחלק במצות התלויות בתקינות יחסי בני אדם זה עם זה כגון האזהרה על הגניבה, והאונאה, והשנאה, והנטירה, והצווי לאהוב זה את זה, ושלא נרמה זה את זה, ושלא יעמוד אחד ממנו על נזק השני, ולכבד ההורים והחכמים שהם אבות הכל, אם קיים האדם המצות המיוחדות לו בעצמו במה שבינו לבין בוראו יש לו על זה שכר יגמלהו ה' על כך לעולם הבא כמו שנבאר בפרק חלק. ואם קיים האדם המצות התלויות בתקינות יחסי בני אדם זה עם זה יש לו על זה שכר לעולם הבא על קיימו המצוה, וישיג תועלת בעולם הזה להתנהגותו התנהגות טובה עם בני אדם, לפי שאם הלך בדרך זו והלך זולתו בה יהנה גם הוא מאותה תועלת".

[9] יש סיפור נפלא ומעורר שמובא במבוא לספר, הסיפור מעורר על צורת הלימוד. דברי חז"ל שאמרו ללמוד בקול רם ובנעימה מוכרים וידועים, אבל לא תמיד חודרים ללב. לסיפור יש כח להחדיר את הדברים יותר. וזה הסיפור: "בימי מלחמת הריקים בשנת תט"ו  ברחו בני בית הרב ר' מאיר ב"ר משה הכהן אב"ד ק"ק טמסטיבאווי (תשובותיו נדפסו בספר גבורת אנשים) והלכו להם עם גולי ווילנא לדרום ולמערב של מדינת פולין וביניהם היו בניו: הש"ך (ר' שבתי כהן) ור' יונה נחום (אב"ד ק"ק סאכטשוב) ואחותם הצעירה. ומחמת המציק נתפזרו ונאבד הקשר ביניהם ימים רבים.

פעם אחת בנסוע הש"ך לדרכו התאכסן אצל הפרנס הקצין מוה"ר יצחק אשכנזי, מנהיג המדינה, ולמד בנעימה כדרכו באישון לילה. פתאום שמע קול נהי ובכיה מרה עולה מאחד החדרים ויסר לראות ולחקור על מקור הבכי. והנה נערה לפניו תיילל ותקונן, תוריד בבכי. וישאלה הש"ך על טעם דמעותיה. ותען ותאמר: בצאתי מוילנא מבית אבי ר' מאיר, אח צעיר היה לי, מתמיד ובעל כשרון, והיה עושה לילות כימים לשקוד על תורתנו הקדושה, והיה לומד ממש באותו הניגון ששמעתי הלילה מחדרך, אדוני, וזכור אזכרנו עוד על כן המו מעי לו. כשמע  הש"ך את שם אביו, 'הוי אחות' קרא לה. ולא ארכו הימים ובעל האכסניה ר' יצחק, שנתאלמן, יעד את הנערה הזאת, שהיתה משרתת בביתו, לו לאשה. והש"ך בירכם שבנם היוצא מחלציהם, יאירו פניו לעולם ולמלואו. ובשנת ת"ל בערך נולד להם בנם מאיר מעל המחבר ספר פנים מאירות".

[10] ב'המעין' (קובץ יב גיליון ב, טבת תשלב) יש מאמר ביוגרפי עליו לרגל מאה שנים לפטירתו. כדרכם של גדולים רבים באשכנז של אותם ימים, למד גם באוניברסיטה. ומספרים (ראה שם) "שפעם ראו את רבי יעקב בבית הכנסת בווירצבורג מתפלל לפני ארון הקודש שהלימודים באוניברסיטה לא ישפיעו עליו לרעה". הוא היה גם מגדולי וראשי הלוחמים נגד הרפורמה בתחילתה באשכנז.

[11] ובדרשה לחנוכה הארכתי בזה ובביאור הקשר בין רעיון זה למחלוקת שמאי והלל אם נח לאדם שנברא או נח לו שלא נברא, והקשר למחלוקתם בעניין הדלקת נרות חנוכה, ובביאור דברי הלל הזקן בשמחת בית השואבה. קחנו משם.