בחודש שופר - חדשו מעשיכם

מתוך גיליון נתן תורה (3)

הרב ינון קליין שליט"א

א.  התחדשות בעבודת ה'

הרמב"ם (פ"ג מהל' תשובה הל' ד) גילה והודיע שאף על פי "שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה".

ובמדרש (ויקרא רבא אמור כט) על הפסוק (תהלים פא ד) "תקעו בחדש שופר", אמרו חז"ל: "בחדש, חדשו מעשיכם. שופר, שפרו מעשיכם".

כלומר, השופר מורה על התעוררות והתחדשות בעבודת ה'. ונראה ששיפור המעשים קשור עם חידוש העבודה וההתעוררות לעבודה.

שהרי הקב"ה  מתאונן: "כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה" (ישעיה כג יג). והוא שהיו מקיימים את המצות ברגילות, לא מתוך התעוררות לעבודת ה' ולא מתוך לימוד והעמקה במצוותיו, אלא מתוך התרגלותם מצד שכך עשו אבותיהם ואבות אבותיהם (ע"פ אבן עזרא ומלבי"ם). וכתב הגר"א (משלי טו כד): "שצריך לילך תמיד מדרגה לדרגה, ואם לא יעלה למעלה ירד מטה מטה, ח"ו, כי בלתי אפשר שיעמוד בדרגה אחת".

לקיום המצוות מצד הרגילות, כמצות אנשים מלמדה, אין יכולת להעלות את האדם ממדרגה למדרגה. אי בעית אימא קרא ואי בעית אימא סברה.

קרא, האמור לעיל, הקב"ה לא טוען שאינם מקיימים את המצות, אלא שמקיימים אותן בדרך של רגילות, באופן שלבם רחוק ממנו, ומה סופם? "לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר" (ישעיה שם יד). הוא מה שאמרו חז"ל (אבות פ"א מי"ג) "ודלא יוסיף יסף", מי שלא יוסיף בלימודו ישכח לימודו, כי אין באפשרות האדם לעמוד על מקום אחד, ועל כן נקרא מהלך.

סברה, כשאדם עומד על מקומו ולא נמצא בתנועה נפשית קבועה של התעלות, הרי הוא כעומד על מקומו בשדה הקרב. חכמי המוסר דימו את העולם הזה למקום מלחמה, כדברי המסילת ישרים (פרק א): "והנה שמו הקדוש ברוך הוא לאדם במקום שרבים בו המרחיקים אותו ממנו יתברך, והם הם התאוות החמריות אשר אם ימשך אחריהן הנה הוא מתרחק והולך מן הטוב האמיתי, ונמצא שהוא מושם באמת בתוך המלחמה החזקה, כי כל עניני העולם בין לטוב בין לרע הנה הם נסיונות לאדם, העוני מצד אחד והעושר מצד אחד כענין שאמר שלמה (משלי ל) פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה', ופן אורש וגנבתי וכו'. השלוה מצד אחד והיסורין מצד אחד, עד שנמצאת המלחמה אליו פנים ואחור ".

ידוע שההגנה הטובה ביותר היא התקפה. הסכנה הגדולה ביותר היא לעמוד בשדה הקרב ללא תנועה. הרוצה לנצח במלחמה צריך להתקדם כל הזמן. כשהמלחמה היא אין סופית, התנועה היא אין סופית , זהו שאמר "רבי חייא בר אשי אמר רב: תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון" (ברכות סד א), ואיך? "אמר רבי לוי בר חייא: היוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש ועוסק בתורה - זוכה ומקבל פני שכינה, שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון" (שם).

 

 ב. תשובה בדילוג

 על פי רוב בדרכי העבודה אין מקום לדילוגים ולקיצורי דרך. כמבואר ברבנו בחיי (שמות ג א) שהסביר מפני מה בהתגלות ה' למשה בסנה לא נגלה בבת אחת אלא תחילה ראה סנה מרחוק, ואז התקרב וראה שאיננו אוכל ורק אח"כ התחיל מדבר עמו: "מפני שעתה היתה תחלת נבואת משה, רצה הקדוש ברוך הוא לחנכו מעט מעט, ולהעלותו ממדרגה למדרגה עד שיתחזק שכלו. משל למה הדבר דומה, לאדם היושב בבית אפל זמן מרובה, אם יצא פתאום ויסתכל לעין השמש יחשכו ראיותיו, ועל כן צריך שיסתכל באור מעט מעט עד שיהיה רגיל בכך. וכשם שיקרה זה באור השמש, הוא הדין והוא הטעם בעצמו באור השכל, כי הדברים השכליים בדמיון הדברים הטבעיים, כי יקרה לשכל כמקרה החושים, וכוחות הנפש הלא הם קשורים עם כוחות הגוף. וכן מצינו בישראל שחנכן הקדוש ברוך הוא בנתינת התורה מעט מעט, תחלה נצטוו במרה במקצת מצות והם שבת ודינין, ואחר כך נצטוו עשרה הדברות בסיני, ואחר כך תשלום התורה בארץ מואב. לכן מצינו בענין השגתו יתברך שיצטרך האדם לחנך שכלו מעט מעט, ובזה תהיה השגתו עולה ומתרחבת והולכת, כענין אור השחר שמתחיל לזרוח מעט אור ואח"כ הולך ומרחיב, וזהו לשון הנביא "ונדעה נרדפה לדעת את ה' כשחר נכון מוצאו" (הושע ו, ג), למדנו הכתוב כי יש אנשים שאינם יודעים לרדוף ומבקשים להשיג הידיעה בבת אחת, ולזה אמר ונדעה נרדפה לדעת, שנדע תחלה איך נרדוף, וביאר איכות ההרדפה ואמר כשחר נכון מוצאו, כלומר לא בבת אחת אלא מעט מעט כשחר נכון מוצאו".

וכבר הזהיר הגר"א (משלי ד יב): "שלא לקפוץ למעלה מן הדרגה אשר ראוי לו".

אך בדרכי התשובה, גילה הרב זצ"ל באורות התשובה  (פרק יד אות יז): "אין לדקדק בתשובה על ההדרגה, כמו שמדקדקים בישר המעשים לכתחלה, כי על פי רב צריכים לדלג כמו מדרגות כדי לשוב אל המקום שעמדו עליו לפני הנפילה".

על פי דרכינו יתבאר טעם העניין, שיסוד החטא ושורשו הוא העמידה במקום, עצירת ההתקדמות וההתעלות. על כן בתשובה, כשבאים לשנות את המגמה, יש לעשות פעולה הפוכה, לא התקדמות מתונה ואיטית 'וממדרגה למדרגה תעלנו', אלא ריצה מהירה. כדרך שהדריך הרמב"ם בהל' דעות שעל מנת לתקן מידה ולהעמידה על שביל הזהב, יש לנטות ממנה לצד השני בתכלית ואחרי כן המידה מתיישרת לאמצע.

 

 ג. אכילת תפוח בדבש – עבודת השכל והרגש

 על פי זה, אפשר לתת טעם חדש למנהג אכילת 'תפוח בדבש' בראש השנה.

בשיר השירים (ח ה) אמר הקב"ה לכנסת ישראל: "תחת התפוח עוררתיך". ישראל נמשלו לתפוח (שם ב ג) וביארו חז"ל (שבת פח א) מהו הדמיון בין ישראל לתפוח: "אמר רבי חמא ברבי חנינא... למה נמשלו ישראל לתפוח לומר לך: מה תפוח זה פריו קודם לעליו, אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע". הדימיון הוא בפזיזות (עי"ש) ובדילוג המדרגות בבת אחת, לא כפי הסדר הרגיל של העלייה המתונה. לכן תחת התפוח, הממהר להוציא פירותיו לפני עליו, המדלג מדרגות, עוררתיך, זוהי דרך ההתעוררות לתשובה, בקפיצה ודילוג על כמה מדרגות בבת אחת. אמנם בדרך זו סכנה גדולה, שבדילוג עלולים ליפול, והנפילה חזקה וכואבת יותר מבעליה מתונה. לכן מטבלים את הדילוג בדבש. שדרש החת"ס (דרשות חת"ס ח"א ד ע"ד) – דבש ר"ת: דעה בינה שכל. כלומר, שגם את הדילוג ואת התשובה יש להנהיג על פי דרכי התורה בדעה בינה והשכל.

שני עניינים אלו באים מכוחות מנוגדים בגוף, הזריזות והדילוג מצד הרגש, והישרת המעשה מצד השכל.  אכן לתשובה שלימה ומעולה צריך לשני כוחות אלו יחד. כפי שדרש הרב זצ"ל בעולת ראיה (ח"ב עמ' שכח): "הספק אם גנוחי גנח או ילולי יליל, י"ל שיש ספק ביסוד התשובה, ובכלל יסוד ההצלחה האנושית ביראת ה' והישרת הדרכים, אם העיקר הוא ההשכלה ודעת האמת  או העיקר הוא הרגש הישר... והמעלה היותר שלמה היא שתבא  התשובה  מב' הענינים, מדעת ותתגבר כל כך עד ההרגש". ועניין זה מרומז בתפוח בדבש כאשר אמרנו.

בחיבור התשובה למאירי (מאמר ב פרק ג) ביאר  את הפסוק (תהלים פט טז): "אשרי העם יודעי תרועה", שהתרועה היא תרועת המלחמה, "כי כן המנהג בכל מלחמה להיות המתגברים על אשר כנגדם תוקעים ומריעין, להפחיד ולהבהיל מתנגדיהם". ואשרי העם שאל יעקב בעזרם עד שידעו תרועה, כלומר נצחון במלחמה על אויביהם.

לפי האמור לעיל, הנצחון שעל ידי השופר הוא התנועה הנפשית שהוא מייצר, הדחיפה קדימה שהיא המביאה לנצחון בשדה הקרב. הכח של השופר לחדש ולעורר את הלב, להזיז את האדם ולהניע אותו קדימה, שלא יעמוד על מקומו, הוא המפתח לנצחון.

 

ד. התחדשות התורה וארץ ישראל

 מהפרט אל הכלל[1].

בפרשת בא (שמות יג יא) אמרה התורה הקדושה: "וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ". ופירש רש"י: "ונתנה לך - תהא בעיניך כאלו נתנה לך בו ביום, ואל תהי בעיניך כירושת אבות". ובפרשת כי תבוא (דברים כו טז), אמרה התורה הקדושה: "הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ". ופירש רש"י: "היום הזה ה' אלהיך מצוך - בכל יום יהיו בעיניך חדשים, כאלו בו ביום נצטוית עליהם".

רוצה לומר שבשני עניינים מצאנו שיש צורך בהתחדשות תמידית- תורה וארץ ישראל. והם תרי רעין דלא מתפרשין, כמבואר באורך בהקדמת 'אם הבנים שמחה', שבשניהם נאמר מורשה. והדברים כפתור ופרח, שדווקא בדברים עליהם אמרה התורה שהם ירושה, הנחלת האבות לבנים, דווקא בהם חיזקה התורה  שיהיו בכל יום כחדשים, ולא מלומדה, כהמשך מעשה האבות ללא חיבור אמיתי.

הגר"ש פישר שליט"א  (דרשות בית ישי, סי' נה) מבאר שהחטא שהביא לגלות ישראל מארצו, הוא על ידי שפגמו ישראל בשני עניינים אלו, בתורה ובארץ ישראל. ושורש הפגם בעניינים אלו היה שהדברים נהיו בעיניהם ישנים, ולא חיו בהתחדשות תמידית בהם.

והוסיף לבאר (שם סי' טז) שלכן אומרים בחודש אלול מזמור 'לדוד ה' אורי וישעי', שנאמר בו: "אחת שאלתי  מאת ה' אותה  אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו". מצד אחד  שבתי בבית ה', להיות קבוע בדבר, מצד שני ולבקר בהיכלו, ופירש רש"י: "להיראות שם בכל בקר ובקר", כלומר להתחדש בעבודה.

הבעל התניא באגרת הקדש (אות יד) כתב שארץ ישראל מתעלית משנה לשנה, דכתיב (דברים יא יב) "תמיד עיני ה' אלהיך בה מרשית שנה ועד אחרית שנה". וקשה,  שהרי באחרית שנה זו מתחלת חברתה, והיה הפסוק צריך לומר מראשית הבריאה ועד עולם? אלא שארץ ישראל מתחדשת באור חדש בכל שנה ושנה, ובכל שנה מתעלה ארץ ישראל מדרגה. ודבריו מוסבים על קדושת ארץ ישראל העצמית שהאריך בה הכוזרי (במאמר שני).

בקדושה זו של ארץ ישראל, פגעו המרגלים שדברו סרה על הארץ. ידוע שזמן הפורענות מחטא המרגלים הוא בתשעה באב. אחריו קוראים בכל שנה הפטרות נחמה, ויוצא שבאלול קוראים הפטרות נחמה על החרבן. ומה עניין זה לזה?

אלא שחודש אלול הוא הכנה לראש השנה, כפי שהאריך הטור בתחילת הלכות ראש השנה (סי' תקפב): "תניא בפרקי ר"א בר"ח אלול אמר הקדוש ברוך הוא למשה עלה אלי ההרה שאז עלה לקבל לוחות אחרונות והעבירו שופר במחנה משה עלה להר שלא יטעו עוד אחר ע"ז והקב"ה נתעלה באותו שופר שנאמר (תהלים מז) עלה אלהים בתרועה וגו' לכן התקינו חז"ל שיהו תוקעין בר"ח אלול בכל שנה ושנה וכל החדש כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה שנאמר (עמוס ג) אם יתקע שופר בעיר וגו'... נוהגין באשכנז להתענות כולם בער"ה וסמוך לזה ממדרש ר' תנחומא ולקחתם לכם ביום הראשון וכי ראשון הוא והלא ט"ו הוא אלא ראשון לחשבון עונות משל למדינה שחייבת מס למלך ולא נתנו לו בא אליה בחיל לגבותו כשנתקרב אליה בעשרה פרסאות יצאו גדולי המדינה לקראתו ואמרו לו אין לנו מה ליתן לך הניח להם שליש כיון שנתקרב יותר יצאו בינוני העיר לקראתו הניח להם שליש השני כשנתקרב יותר יצאו כל בני העיר לקראתו והניח להם הכל כך המלך זה הקדוש ברוך הוא בני המדינה אלו ישראל שמסגלים עונות כל השנה ער"ה הגדולים מתענין ומוותר להם שליש עונותיהם בי' ימים בינונים מתענין ומוותר להם ב' שלישים בי"ה הכל מתענין ומוותר להם הכל במוצאי י"ה עוסקים במצות סוכה ולולב ואין עושין עונות לכך קורא י"ט ראשון ראשון לחשבון עונות".

והרי עיקר הדין הכללי בראש השנה הוא על ארץ ישראל, כפי שאמר התניא. ולכן יש לתקן את היחס לארץ ישראל בזמן ההכנה, בחודש אלול.

הוא שאמר המדרש (הנז' לעיל) בחדש שופר – חדשו מעשיכם שפרו מעשיכם, לפי שארץ ישראל לא סובלת מידת מלומדה, וצריכים בה התחדשות תמידית, גשמית ורוחנית[2]. עוד כביש, עוד בית, עוד גבעה, עוד בניין שחוזר לבעלות יהודית, עוד גינות ופרדסים, עוד שדות. ורוחנית – עוד מצוות התלויות בארץ, עוד קדושה, עוד דעה, ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, עוד לימוד בכל מקום, עוד  בתי כנסת וכן על זה הדרך.

אנחנו מתפללים "תקע בשופר גדול לחירותינו", כי השופר מעורר להתחדשות, והיא יסוד החירות. כמבואר במשנה (אבות ו ב): "ואומר והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות אל תקרא חרות אלא חירות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה וכל מי שעוסק בתורה תדיר הרי זה מתעלה שנאמר וממתנה נחליאל ומנחליאל במות", שיסוד החירות שבעיסוק בתורה, הוא המביא להתעלות ולהתקדמות, למציאות שאין עמידה במקום אחד.

ועל כן, תקע בשופר, המעורר להתחדשות, לחירותינו שהיא המאפשרת את סדר ההתעלות הנזכר ממדרגה למדרגה.

 

ה. אופן ההתעוררות לגאולה

בראש השנה תרצ"ד דרש הרב זצ"ל בחורבת רבי יהודה החסיד וכך אמר (מועדי הראיה עמ' סט): "בשופר של ראש השנה ישנן שלש דרגות: א. מצוה מן המובחר שופר של איל. ב. כל השופרות כשרים חוץ משל פרה. ג. אם אין לו לאדם שופר כשר מותר לו לתקוע בכל שופר שהוא, אפילו בשופר פסול, אלא שאין לברך עליו. דרגות אלו של שופר ראש השנה, מתאימות לדרגות שופרה של הגאולה".

והולך ומבאר שיש שלשה סוגי התעוררות לעלייה לארץ, יש צדיקים חסידי עליון שהתעוררותם לעלות לארץ באה מתוך  תחושה של חיבור ירושלים של מעלה עם ירושלים של מטה. "הם הריחו באויר הארץ חיי נשמות, כל גרגיר של אבק אדמת ארץ ישראל היה קדוש אצלם קדושה עליונה. בקול השופר הגדול הזה עלו לארץ ישראל הרמב"ן, רבי יהודה  הלוי, רבנו עובדיה מברטנורא, תלמידי הגר"א, חסידי הבעש"ט וכו". זהו שופר גדול.

יש שופר בינוני, שקורא ליהודים לעלות לארץ מפני שזוהי ארץ אבותינו, פה אפשר לחנך את הילדים טוב יותר באוירה יהודית, פה נוכל לחיות כבני חורין במולדתנו.

וממשיך התיאור של הדרשה: "אבל – פה פרץ הרב בבכי – יש שופר של בהמה טמאה – שונאי ישראל תוקעים באזני העם וקוראים ליהודים לנוס כל עוד נפשם בם ולעלות לארץ ישראל. אויבים מכריחים אותם להגאל, מתריעים בתרועות מלחמה ומרעישים ברעש של צרות ויסורים, ואינם נותנים להם מנוח. שופרות של חיות טמאות נעשים לשופרו של משיח... ומי שלא שמע לקול השופר הראשון, ואף לקול השופר השני לא שמע, שומע בעל כורחו בקול השופר האחרון... אולם על שופר זה אין לברך – אין מברכים על כוס של פורענות (ברכות נא ב)".

הדברים שנאמרו מתוך לב רותח, בעת שעלה הצורר הגרמני לשלטון, לפני קרוב לתשעים שנים, נכונים לצערנו גם היום.

ברוך ה', יש עלייה גדולה, עשרות אלפים מידי שנה- חלק מהעלייה הוא משמיעת קול השופר השני. אבל לצערנו, יש מקומות בעולם בהם משמיעים את קול השופר השלישי, אנטישמיות גואה, פחד ללכת ברחובות, והיהודים שומעים ועולים, ויש להניח שתהיה גם עלייה בעקבות המגיפה שאנו שרויים בה.

ברוך ה', ארץ ישראל בנויה ומשוכללת, אבל עדיין יש בה קוצים וברקנים. ההתקדמות הגשמית בהתרחבות והתנחלות בכל מרחבי ארצנו, תלויה בהתקדמות הרוחנית, בבניית הקומה הבאה.

אין הדברים תלויים אלא בנו, לפי שתשובת הפרט ותשובת הכלל תלויים זה בזה ואגודים זה בזה. "ת"ר לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת - אשריו שהכריע עצמו לכף זכות, עבר עבירה אחת - אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה, שנאמר: וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, בשביל חטא יחידי שחטא - אובד ממנו טובות הרבה. ר' אלעזר בר' שמעון אומר: לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת - אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת - אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה, שנאמר: וחוטא אחד כו', בשביל חטא יחידי שעשה זה - אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה" (קידושין מ ב).

הרצי"ה זצ"ל בלנתיבות ישראל (מאמר לב) מרחיב בקשר בין התרועה לתשועה, ככתוב בספרי (בהעלתך עו): "ונזכרתם ונושעתם, אין ישראל נזכרים אלא לתשועות", וכפי שהתבאר עד פה (ועוד מוסיף הסבר גדול בעניין הזכירה  עי"ש). בתוך הדברים הוא אומר:

"וממרום הקול הזה, של חרות העולם אשר על לוחות הברית, המאירה את הדרך ומישרת את הנתיבות, אל ארץ הנחלה ומקום הבחירה, הנה הולך ונשמע שמע הקול, של תרועת מלכות זו של רבון העולמים, בכוחו של כל אחד ואחד מאתנו, בצדק משפטו, בהזכרנו לפניו, והנה מתכונן ונמשך קול שופרו של משיח, "וה' אלהים בשופר יתקע והלך בסערות תימן" (זכריה ט יד), "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחו לה' בהר הקדש בירושלים" (ישעיה כז יג) – לעיני כל יושבי תבל ושכני ארץ".

במהרה בימינו אמן.

 

[1] הדברים להלן מיוסדים על דברי הגר"ש פישר שליט"א בדרשות בית ישי (סי' טז –יז)

[2] עד כאן מדברי הגר"ש פישר שליט"א