שמחת בית השואבה

מתוך גליון נתן תורה (3)

הרב ינון קליין שליט"א

א. שמחה בסוכות

ידוע ומפורסם שבסוכות יש מצוות שמחה יותר מבשאר המועדים. הפסוקים מהם לומדים על חובת השמחה במועדים, נכתבו בהקשר לחג הסוכות. מדוע זה כך?

הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פרק מג) מסביר: "והיותו בזה הפרק הנה ביארה התורה סבתו, באספך מן השדה, רוצה לומר עת המנוחה והפנאי מן העסקים ההכרחיים, וכבר זכר אריסטו במאמר התשיעי מספר המדות שכן היה העניין  מפורסם באומות מקדם, אמר בזה הלשון, הקרבנות הקדומים והקבוצים היו אחרי איסוף התבואות והפירות כאילו היו הקורבנות מפני הרווחה זהו לשונו. ועוד שישיבת הסוכה בעת ההיא אפשר לסובלה אין חום גדול ולא מטר מצער".

כלומר, יש סיבה טבעית לשמחה בחג הסוכות. להלן נראה שיש משמעות נוספת לשמחה בחג הסוכות, כהכנה לעבודת האל בכל השנה.

 

ב. מבלאי מכנסי כהנים היו מדליקין

במשנה בסוכה (נא א) מתואר סדר שמחת בית השואבה. בתוך הדברים מובא: "מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהן, מהן היו מפקיעין ובהן היו מדליקין ולא היה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה".

במסכת שבת (כא א) הגמרא שואלת כיצד הדליקו בהם? והרי הכלל הוא שבגד שאין מדליקים בו במדינה אין מדליקים בו במקדש. בגדי הכהנים היו עשויים כלאיים, צמר ופשתן, ובצמר לא מדליקים במדינה, וכיצד הדליקו בו במקדש? הגמרא עונה: "שמחת בית השואבה שאני". רש"י מפרש: "שלא כתיב להעלות בה ולאו דאורייתא היא" – הכלל שכל שאין מדליקים בו במדינה אין מדליקים בו במקדש נלמד מהפסוק: "להעלות נר תמיד", שפירשו רמי בר חמא: "כדי שתהא שלהבת עולה מאיליה ולא שתהא עולה על ידי דבר אחר", מאחר ובשמחת בית השואבה דין זה לא מתקיים, מותר להדליק בצמר, אף על פי שאינו שהאש בו לא עולה מאיליה.

התוס' (שבת שם ד"ה שמחת בית השואבה) שואלים איך מותר  להדליק את המנורות בבלאי בגדי כהנים? והרי "בגדי כהונה  שבלו מועלים בהן" (קידושין נד א), ואיך הותרה  המעילה לכבוד שמחת בית השואבה? מתרצים התוס': "ונראה לר"י  דהואיל ולכבוד הקרבן היו עושין דכתיב ושאבתם מים בששון (ישעיה יב) צורך קרבן חשיב ליה".

 

ג. שמחת בית השואבה – הכנה לניסוך המים

יוצא, ששמחת בית השואבה היא חלק ממצוות ניסוך המים, עד כדי כך שהיא נחשבת "צורך קרבן". מה זה 'צורך קרבן'? אם זה חלק מחלקי ההקרבה, הרי זה הקרבן עצמו? אלא, נראה לומר שמחת בית השואבה היא 'הכנה' למצוות ניסוך המים, ומפני זה היא 'צורך קרבן', ונתחדשה בזה הלכה שאין מעילה ב'הכנה' שהיא לצורך הקרבן.

שהרי: "כל שבעת ימי החג מנסכין את המים על גבי המזבח, ודבר זה הלכה למשה מסיני, ועם ניסוך היין של תמיד של שחר היה מנסך המים לבדו" (רמב"ם פ"י מהל' תמידין ומוספין הל' ו). ושמחת בית השואבה הייתה לאורך כל הלילה, מהקרבת תמיד של בין הערביים ועד תמיד של שחר, כפי שמעיד רבי יהושע בן חנניא (סוכה נג א): "כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו. כיצד? שעה ראשונה - תמיד של שחר, משם - לתפלה, משם - לקרבן מוסף, משם - לתפלת המוספין, משם - לבית המדרש, משם - לאכילה ושתיה, משם - לתפלת המנחה, משם לתמיד של בין הערבים, מכאן ואילך - לשמחת בית השואבה". הפעם הראשונה בה נחגגה שמחת בית השואבה היא במוצאי יום טוב ראשון (סוכה נא א), נמצא שאחרי חגיגת שמחת בית השואבה שנמשכה כל הלילה, הגיע ניסוך המים. באופן זה - שמחת בית השואבה היא הכנה לניסוך המים.

 

ד. שמחת החג

הרמב"ם חולק. לשיטתו אין קשר בין מצוות ניסוך המים לשמחת בית השואבה. השמחה בבית השואבה היא שמחה עצמית שנובעת מגדרי שמחת החג. כך הוא כותב בספר המצוות (עשה נד): "והמצוה הנד היא שצונו לשמוח ברגלים והוא אמרו יתעלה ושמחת בחגך. והיא המצוה השלישית מן השלש מצות הנוהגות ברגל... וכולל באמרו ושמחת בחגך מה שאמרו גם כן שמח בכל מיני שמחה. ומזה לאכול בשר בימים טובים ולשתות יין וללבוש בגדים חדשים ולחלק פירות ומיני מתיקה לקטנים ולנשים. ולשחוק בכלי ניגון ולרקוד במקדש לבד והיא שמחת בית השואבה. זה כולו נכנס תחת אמרו ושמחת בחגך".

בהלכות סוכה (פ"ח הל' יב והלאה) הרמב"ם חוזר על זה, ושם הדברים אפילו מפורשים יותר: "אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה שנאמר ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים, וכיצד היו עושין ערב יום טוב הראשון היו מתקנין במקדש מקום לנשים מלמעלה ולאנשים מלמטה כדי שלא יתערבו אלו עם אלו, ומתחילין לשמוח ממוצאי יום טוב הראשון, וכן בכל יום ויום מימי חולו של מועד מתחילין מאחר שיקריבו תמיד של בין הערבים לשמוח שאר היום עם כל הלילה. והיאך היתה שמחה זו, החליל מכה ומנגנין בכנור ובנבלים ובמצלתים וכל אחד ואחד בכלי שיר שהוא יודע לנגן בו, ומי שיודע בפה בפה, ורוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין כל אחד ואחד כמו שיודע ואומרים דברי שיר ותושבחות, ושמחה זו אינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב. מצוה להרבות בשמחה זו, ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות, אבל כל העם האנשים והנשים כולן באין לראות ולשמוע".

בדבריו אין אפילו רמז לניסוך המים, השמחה אינה חלק ממצוות ניסוך המים, אלא היא חלק ממצוות השמחה בחג.

לשיטתו של הרמב"ם, צריך לשאול - כיצד שרפו את בגדי הכהנים שבלו, שהרי אם אין בדבר צורך קרבן, יש בשריפה מעילה?

תשובה לזה אפשר ללמור מדברי המאירי (קידושין נד א)[1] שכתב: "כתנות כהנה שהזכרנו יש מפרשים בה של כהן גדול שאם בכהן הדיוט הרי אמרו מבלאי מכנסי הכהנים ומהמיניהם היו מפקיעין ועושין פתילות להדליק לשמחת בית השואבה ומבלאי כתנותיהם למנורה ומכל מקום רוב מפרשים כתבוה אף בכהן הדיוט ושמחת בית השואבה ומנורה כעין צורך עבודה היא או שמא הואיל וצרכי רבים הם דינם כחומות העיר שבאים משירי לשכה אף לדעת האומר בשירי לשכה שמועלים בהם אלא שהלכה אין מועלין בשירי לשכה". כלומר, לדעת הרמב"ם שנפרש שהצורך בשריפת הבגדים הוא צורך רבים ולכן אין בהם מעילה.

 

ה. שואבה או חשובה

על השם של שמחת בית השואבה, יש מחלוקת אמוראים במסכת סוכה (נ ב): "איתמר, רב יהודה ורב עינא. חד תני: שואבה, וחד תני: חשובה. אמר מר זוטרא: מאן דתני שואבה לא משתבש, ומאן דתני חשובה לא משתבש. מאן דתני שואבה לא משתבש - דכתיב ושאבתם מים בששון. ומאן דתני חשובה לא משתבש - דאמר רב נחמן: מצוה חשובה היא, ובאה מששת ימי בראשית".

לדעת התוס', ההסבר פשוט, שמחת בית השואבה היא מסביב לניסוך המים, לכן ברור מפני מה קוראים לה 'שואבה'. הגורס 'חשובה' לא משתבש, מפני שהיא באה מששת ימי בראשית, והראשונים מסבירים שהכוונה היא לשיתין אליהם היו מנסכים, שנבראו בששת ימי בראשית, כמבואר דף אחד לפני כן בגמרא.

אבל לשיטת הרמב"ם קשה להבין את הגמרא. אם אין קשר בין שמחת בית השואבה לניסוך המים, מפני מה קוראים לה שואבה? והגורס 'חשובה' מה חשיבותה? איזו שמחה הייתה בששת ימי בראשית?

נענה קודם על השאלה השנייה. ברשימות שיעורים של הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל  (סוכה שם) יש הסבר, על פי המהלך בדעת הרמב"ם ששמחת בית השואבה לא שייכת כלל לניסוך המים: "יתכן שזוהי משמעות המלה 'חשובה'. השמחה חשובה משום שמצות יום טוב היא ואינה מצות מקדש בלבד השייכת דוקא לשאיבת נסכי המים. ומשום הכי הרמב"ם מביא כמקור לשמחת בית השואבה את הפסוק ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים, דפסוק זה מתייחס לחג, ולאו דוקא לשאיבת המים ולנסכים במקדש, ואינו מביא את הקרא של ושאבתם מים בששון". זו דרך אחת, החשיבות של השמחה היא מפני שהיא כוללת ומקיפה וגדולה יותר. בהסבר זה עדיין לא מובן הביטוי "ובאה מששת ימי בראשית", מה הקשר בין עוצמת השמחה וגדולתה לבין ששת ימי בראשית?

הגרי"ד מוסיף עוד ביאור – שמחת בית השואבה נחגגה על ידי "גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה" (לשון הרמב"ם), שכן רק "הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין" ולא אחרים.  וזוהי חשיבותה, שהאנשים החשובים הם שרוקדים ומפזזים בה. מה הקשר אם כן לששת ימי בראשית? הרמב"ם (שם הל' טו) מגדיר את השמחה בעשיית המצוות 'עבודה גדולה', והוא מוסיף ואומר: "וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה ועל זה הזהיר שלמה ואמר אל תתהדר לפני מלך, וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה וכן דוד מלך ישראל אמר ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני".

על פי זה מבאר הגרי"ד: "הרמב"ם כותב שבשמחת בית השואבה מופיעה העניוות (מלשון ענווה) של חשובי וגדולי ישראל. והנה בתורה כתוב: 'נעשה אדם בצלמנו', וכתב רש"י (בראשית א, כו) ענותנותו של הקדוש ברוך הוא למדנו מכאן וכו', עיין שם בפירושו. מדת הענוה - מקורה בדרכי ה' יתברך בששת ימי בראשית. בראשית היצירה השפיל הקדוש ברוך הוא כביכול את כבודו לברוא את האדם. גם חשובי העם השמחים בשמחת בית השואבה שמשפילים עצמם לשם שמים - הולכים בדרכי ה' - מששת ימי בראשית - בדרך הענוה של הקדוש ברוך הוא. זוהי כוונת רב נחמן באמרו ששמחת בית השואבה מצוה חשובה היא ובאה מששת ימי בראשית".

ולשאלה הראשונה, מדוע קורא הרמב"ם לשמחה זו שמחת בית השואבה? יש לומר שמפני שבירושלמי סוכה (פ"ה הל' א) נאמר: "אמר רבי יהושע בן לוי, למה נקרא שמה בית שואבה, שמשם שואבים רוח הקודש". והירושלמי ממשיך: "אמר רבי יונה: יונה בן אמיתי מעולי רגלים היה ונכנס לשמחת בית השואבה ושרת עליו רוח הקודש ללמדך שאין רוח הקדש שורה אלא על לב שמח מאי טעמא? והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלהים. אמר רבי בנימין בר לוי והיה כנגן במנגן אין כתיב כאן אלא והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלהים". שבכח השמחה, להביא להשראת שכינה.

נראה אם כן לומר, שהשמחה בחג הסוכות, היא כעין הכנה כללית לעבודת ה'. אחרי הימים הנוראים, ימי הדין, לקראת שנה נוספת של עבודת ה' והתעלות, אנו מתמלאים בשמחה, ממנה מקבלים השראת שכינה וממנה כוח לקיום התורה והמצוות בשנה הבאה עלינו לטובה.

 

ו. ערך ההכנה למצווה

בין אם נאמר כדברי ר"י ששמחת בית השואבה היא הכנה למצוות ניסוך המים, ובין אם נאמר כעולה מדברי הרמב"ם ששמחה זו היא מעין הכנה כללית לעבודת ה' – אנו למדים על מעלתה וגודלה של ההכנה למצווה.

הגר"א בביאורו לשיר השירים, מביא שבט"ו תשרי התחילו לבנות את המשכן וחזרו ענני הכבוד לשכון על ישראל, ולכן נקבע יום זה לחג סוכות. ראש הישיבה, הג"ר אברהם שפירא זצ"ל ביאר שלכן בסוכות היתה שמחה יתרה, כי בנדבת המשכן מבואר במדרש (במדבר רבה פי"ב, טז) שבשעה שאמר משה רבינו לבני ישראל 'קחו מאתכם תרומה' עם ישראל שמח שמחה גדולה והביא את הנדבה בשמחה ובזריזות. משום כך זכו עם תחילת בניית המשכן שניתן להם כח מיוחד להגיע לשמחה בעשיית המצוות ובאהבת ה'. זהו היסוד שמתעורר מחדש בכל שנה בסוכות.

יש לשים לב, שעיקר השמחה הייתה בשלב של ההכנה – השלב של הבאת הנדבה להקמת המשכן. הגמרא מספרת (בבא מציעא פה ב) שרבי חייא היה מכין את כל צרכי הלימוד לתלמידיו לבד, החל בשלב זריעת הכותנה להכנת רשתות לצידת צבאים, עד צידת הצבאים, עיבוד העורות וכתיבת התורה עליהם (עי"ש בגמרא).

למה רבי חייא מכין הכל לבד? וכי לא היה יכול לקנות ספרים כתובים? או לקנות קלף? למה צריך לצוד לבד את הצבי? וברשת שהוא מכין בעצמו מכותנה שגידל בעצמו? לא יכל לקנות רשת?

אלא, מסביר הנצי"ב (העמק דבר שמות יט, ב): "משום שרצה רבי חייא להגדיל כח קדושת המגילות, כדי שיהא בכחן לפעול בלב התינוקות בשפע יתירה, על כן הוחיל להקדיש פעולותיו לשם קדושה הרבה לפני השעה ההכרחית על פי דין שהוא העבוד".

בזה מסביר הנצי"ב את הפסוק (שם): "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר". מה נפקא מינא מהיכן נסעו? "משום הכי תניא במכילתא מה ביאתן למדבר סיני על מנת לקבל תורה כך נסיעתן מרפידים על דעת לקבל תורה[2], ועדיין יש להבין מאי נפקא מינא בזה שנסעו מרפידים על מנת כן? אלא מכאן יש ללמוד דכל דבר שבקדושה מה שהאדם מכין עצמו יותר לזה חל עליו יותר ההכשר לזה".

וכפי שביאר האור החיים הקדוש בפסוק זה: "ותראה כי לא תושג ההשגה אלא בהתעצמות גדול, וכנגד זו אמר הכתוב ויסעו מרפידים, לא בא להודיע מקום שממנו נסעו שאם כן היה לו להקדימו קודם תחנותם, אלא נתכוין לומר שנסעו מבחינת רפיון ידים כמו שמצינו שדרשו כן רבותינו ז"ל (סנהדרין קו א) בפסוק (שמות יז, ח) וילחם עם ישראל ברפידים ברפיון ידים עד כאן. והן עתה נסעו מבחינה זו והכינו עצמם לעבוד עבודת משא בנועם ה'".

ו'דורשי רשומות'[3] מצאו שיש כ"ו פסוקים מן הפסוק בחדש השלישי ועד עשרת הדברות (כמניין שם הוי"ה), ואילו בעשרת הדברות עצמן יש רק י"ג פסוקים (כמנין אחד), שזה מחצית הסכום שיש בהכנה לקראת קבלת התורה, ללמדנו עד כמה גדולה מעלת ההכנה.

 

ז. הכנה שכתובה בתורה

כאמור, שמחת בית השואבה שבחג סוכות היא מעין הכנה. מעתה יתבאר לנו טעם חדש לשמחה זו בחג הסוכות דווקא - לפי שבחג הסוכות בניגוד לשאר החגים, נצטווינו אף על ההכנה.

ההכנה לחג סוכות כתובה בתורה (דברים טז, יג): "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ". הביטוי 'תעשה לך', משמעו שצריך עשייה בסוכה, כך פירש בשאילתות (שאילתא קסט): "דמחייבין דבית ישראל למעבד מטללתא ומיתב בה שבעה יומי דכתיב חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים וכתיב בסכות תשבו שבעת ימים". הציווי הוא לעשות סוכה ולשבת בה.

והירושלמי (סוכה פ"א הל' א) אומר שמברכים על עשיית הסוכה: "העושה סוכה לעצמו מהו אומר ברוך אקב"ו לעשות סוכה. לאחר לעשות סוכה לשמו".

הנצי"ב (העמק שאלה שם אות א) מבאר שיש חילוק בין הכנה שכתובה בתורה להכנה שלא כתובה בתורה. לדוגמא: על מנת לתקוע בשופר צריך להכין שופר, אבל הכנה זו לא כתובה  בתורה. על מנת להניח תפילין צריך לכתוב אותם, הכנה זו כתובה בתורה: "וכתבתם". ויש הבדל בין הכנה שכתובה בתורה להכנה שלא כתובה בתורה. הכנה שכתובה בתורה, מוגדרת בעצמה מצווה – לכן הייתה בגמרא הוה אמינא לברך על הכנות כאלה (כגון לברך על בניית סוכה, לברך על כתיבת תפילין, לברך על השחלת חוטי הציצית בבגד – עי' מנחות מב א). ובהכנות אלו אנו אומרים 'מצוה בו יותר מבשלוחו', מה שאין כן בהכנות שלא כתובות בתורה. גם אומרים בהן מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה, מה שאין כן בהכנות שלא כתובות בתורה[4]. על הרעיון הזה הנצי"ב חוזר כמה פעמים בהעמק דבר (ראה: שמות יב, כח. דברים ה, טו. שם ו, כ) ושם הוא מחדד: "דיש הבדל בין הכנה הכתובה בתורה לשאינה כתובה, דהכנה הכתובה בתורה גדולה בערכה כמצוה ממש"[5].

בסוכות יש שתי מצוות מרכזיות – סוכה וארבעת המינים. ההכנה למצוות סוכה כתובה בתורה, ההכנה לארבעת המינים לא כתובה בתורה. מדוע?

מבאר המשך חכמה (ויקרא כג, מב): "התורה האלקית יש בה מצוות שהם מדריכים האדם נגד הטבע, ויש מצוות שהן כפי הטבע, רק שהם מטהרים את הטבע ומזככים אותו". מצוות הישיבה בסוכה אינה מצווה טבעית, "אחרי שהאדם הוא עמל בשדה כל הקיץ, יחרוש, יזרע, ויעדור, ויקצור, ויעמר, ועמל בשדה, ויאסוף את גרנו, ואסמיו מלאו בר, ולבו שמח בפרי עמלו, מה מתוקה לו מנוחתו להסתופף בצל ביתו! אז באה התורה ואמרה: צא מדירת קבע ושב בדירת עראי! וזה נגד הטבע לקדש כוחות האדם והרגשותיו מגבול החומרי". מאידך, מצוות ארבעת המינים היא מצווה כפי הטבע, "מחק הטבעי לשמוח עת האסיף בזרעונים ובעטרות שבלים – כנהוג בין העמים, על זה באה התורה והגבילה ד' מינים ידועים בקבלה, ואמרה "ושמחתם לפני ה' שבעת ימים".

לכן, בסוכה שהמצווה היא נגד הטבע, הוסיפה התורה התגברות וצוותה על ההכנה, אבל בארבעת המינים לא צריך הכנה רבה לפי שהמצווה לא מתנגדת לטבע.

 

ח. הסבר חדש על השמחה בחג סוכות

על פי זה ניתן לבאר, שדווקא בחג זה בו נצטווינו לקיים מצוות שמתנגדות לטבע, וכדי לעמוד במשימה נצטווינו להתכונן לקראתן – נצטווינו על השמחה (יותר מבשאר חגים), שהיא כאמור הכנה כללית לעבודת ה' שבמשך כל השנה. כי בעבודת ה' יש מימד של 'כפייה', עצם השם 'עבודה' מורה על עבדות – העבדות מתנגדת לטבע, בטבענו אנחנו שואפים לחופש, לכן צריך להתכונן לעבודת השנה, על ידי השמחה שבחג הסוכות.

לכן את השמחה הזו לא היו עושים "עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות", מפני שהם יודעים שהאמת היא "שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה", או כמליצת ריה"ל:

עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם - עֶבֶד ה' הוּא לְבַד חָפְשִׁי

עַל כֵּן בְבַקֵּשׁ כָּל אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ – חֶלְקִי ה' אָמְרָה נַפְשִׁי

גדולי חכמי ישראל, ראשי הישיבות, הסנהדרין, החסידים והזקנים ואנשי המעשה, חיים ב'אטמוספירה' זו, הם יכולים ללמד את העם שיש מושגים כאלה, שבעבדות ה' יש חירות. לכן הם השמחים, וכל העם "האנשים והנשים כולן באין לראות ולשמוע" (לשון הרמב"ם). כדי לקבל מאותה שמחת חג, כוחות לעבודת ה'.

 

ט. סוכות חגה של ארץ ישראל

ריה"ל, שבשירו שהובא לעיל האיר את הנקודה שעבודת ה' היא החירות. מתאר בכוזרי שכאשר החבר מתכנן לעלות לארץ, מלך הכוזרים מתאכזב והחבר מסביר לו שעלייתו לארץ היא מפני שבין היתר: "ארץ כנען מיוחדת לאלהי ישראל, והמעשים לא ישלמו כי אם בה, והרבה ממצות יש בטלות ממי שאינו דר בארץ ישראל" (כוזרי מאמר ה אות כג). על זה תמה מלך הכוזרים (שם אות כד): "לפנים היית בוחר בחירות, ואני רואה אותך עתה שאתה רוצה להוסיף עבדות וחובות שתהיה חייב בהם כשתדור בארץ ישראל, ממצות שאין אתה חייב בהם הנה". והחבר עונה: "אבל אני מבקש החירות מעבדות הרבים, אשר אני מבקש רצונם ואיננו משיגו, ואפילו אם אשתדל בו כל ימי חיי, ואילו הייתי משיגו לא היה מועיל לי, רוצה לומר עבדות בני אדם ובקשת רצונם. ואבקש עבדות אחר, יושג רצונו בטורח מעט, והוא מועיל בעולם הזה ובבא, והוא רצון האלהים, ועבודתו הוא החירות האמתי, וההשפלה לו הוא הכבוד על האמת".

ריה"ל שם בפי החבר את הרעיון העומד בשירו שהובא לעיל. ומוסיף שהמקום בו ניתן לעבוד את ה' באופן השלם ביותר, וממילא להגיע לחירות הגדולה ביותר, הוא בארץ ישראל.

חג הסוכות הוא חגה של ארץ ישראל. כך אומר האברבנאל (דברים טז, יג): "למה היו הרגלים שלש לא פחות ולא יותר? ואומר: בסבת זה שישראל קבלו מהשם יתברך ג' חסדים גדולים. והם יציאת מצרים ומתן תורה. וירושת הארץ. ולכן צוה שיעלו לביתו שלש פעמים בשנה... ובחג הסכות להודות לפניו על הארץ ועל תבואותיה... וחג הסכות היה גם הוא שבעת ימים מפני שבעת המינים שנשתבחה בהן ארץ ישראל".

והדברים מבוארים עוד יותר ברשב"ם (ויקרא כג, מג) שכתב: "וזה טעמו של דבר. חג הסוכות תעשה לך באוספך מגרנך ומיקבך באוספך את תבואת הארץ ובתיכם מלאים כל טוב דגן ותירוש ויצהר, למען תזכרו כי בסוכות הושבתי את בני ישראל במדבר ארבעים שנה בלא יישוב ובלא נחלה, ומתוך כך תתנו הודאה למי שנתן לכם נחלה ובתיכם מלאים כל טוב, ואל תאמרו בלבבכם כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה".

ואם כן, חג הסוכות הוא הודאה על ארץ ישראל.

יש דברים מפורסמים בשם הגר"א, שהובאו בכמה ספרים (ראה לדוגמא: קול התור פרק א אות ז), שיש שתי מצוות אותם מקיים האדם בכל גופו, מצוות סוכה ומצוות ישוב הארץ, ונתן רמז לזה בפסוק (תהלים עו, ג): "וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן"[6].

בזה שמצוות ישוב הארץ מתקיימת עם כל הגוף, יש אולי רמז למעלתה של ארץ ישראל ביחס לכל המצוות. שכן ידועים  דברי הרמב"ן[7] (ויקרא יח, כה): "והנה הכתוב שאמר (דברים יא, יז - יח) ואבדתם מהרה... ושמתם את דברי אלה וגו', אינו מחייב בגלות אלא בחובת הגוף כתפילין ומזוזות, ופירשו בהן כדי שלא יהו חדשים עלינו כשנחזור לארץ, כי עיקר כל המצות ליושבים בארץ ה'. ולפיכך אמרו בספרי (ראה פ), וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות (דברים יא, לא - לב), ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה, וכך הוא בתוספתא דע"ז (פ"ה ה"ב)".

כלומר, בארץ ישראל חייבים באמת בכל המצוות, כולל כל חובות הגוף, וכל מצווה שאפשר לקיים על ידי איזה חלק שהוא בגוף, כמו שאת המצווה עצמה מקיימים בכל הגוף. ולכן במצוות סוכה, שהיא כאמור כנגד ההודאה על ארץ ישראל, חייבה התורה במצווה שהיא דוגמת מצוות ישוב הארץ ומתקיימת בכל הגוף.

נמצא - ששמחת בית השואבה היא מעין הכנה לעבודת ה' של כל השנה, ונקבעה לחג הסוכות לפי שמאחר והוא נגד הטבע בו צריך התגברות ביותר. ועשו אותה חכמי ישראל מפני שהם יודעים שעבודת ה' היא החירות האמיתית. ושבארץ ישראל מתחייבים בכל המצוות, ובזה מבואר עוד הקשר בין סוכות וארץ ישראל.

חג שמח!

 

[1] את הדברים, כמו גם את תשומת הלב למחלוקת בין ר"י  לרמב"ם הראה לי מו"ר הרב מרדכי רבינוביץ שליט"א.

[2] לשון רש" בפסוק היא: "להקיש נסיעתן מרפידים לביאתן למדבר סיני, מה ביאתן למדבר סיני בתשובה, אף נסיעתן מרפידים בתשובה" אבל העניין זהה.

[3] ראיתי בגיליון באר הפרשה מהרה"צ אברהם אלימלך בידרמן שליט"א, פרשת במדבר – שבועות תשע"ז

[4] יש מחלוקת בסוגיה זו, לא מוסכם שיש מצוה לבנות סוכה. עי' שו"ת רשב"ש  סי' שלד. שו"ת חת"ס יו"ד סו"ס רעא ד"ה וכעין. מאידך אבנ"ז או"ח תנט אות י. מנחת אלעזר ח"ד סי' כה. משנה הלכות ח"י סי' עב.

[5] וראה במועדי הראי"ה (עמ' קי) שביאר הרב זצ"ל מפני מה נקראת שמחת בית השואבה על שם השאיבה ולא על שם הניסוך? והרי השאיבה היא רק הכנה אל הניסוך, והכשר מצוה? "והסביר מרן הרב זצ"ל, שבזה באו חז"ל ללמדנו שעל ידי שהאדם מקדש את מעשיו, עושה כל פעולה לשם שמיים, בכוונה גמורה לעשות רצון ה', האמצעי מתעלה ומגיע לדרגת התכלית, לדרגת המטרה עצמה".

[6] ועי' במאמרו של הגר"י אריאל שליט"א בעניין שיטת הגר"א במצות ישוב הארץ (באהלה של תורה ד, סי' ד)

[7] וראה גם בדברי הרמב"ן בפרשת עקב (דברים יא, יח)